חיים חדשים

שיחה 691

כוונה וקיום מצווה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.02.2016 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר על אחד המושגים החשובים שיש ביהדות והוא נקרא "כוונה". אמרו החכמים הגדולים "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". אנחנו לא בדיוק יודעים מה זו הכוונה, למה היא כל כך חשובה, על איזה כוונות מדובר. אנחנו רוציםלקחת את החיים למקום יותר טוב, בלי קשר האם אנחנו אנשים דתיים אוחילוניים, אנחנו רוצים להבין את מושג הכוונה ביהדות.

ניצה: המושג כוונה הוא מאוד מעניין. יש עליו הרבה גישות. גם בגישה העממית יש אמירה, שאם לאדם יש כוונה טובה ולב טהור והוא רוצה לעשות רק טוב לאחרים, אז זה יותר חשוב מכל דבר אחר, אפילו מקיום של מצוות, כי בעצם הוא בא כבר ממקום טוב ורוצה לעשות טוב לזולת. לאיזו כוונה מתכוונים במשפט "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה"?

אנחנו צריכים להתחיל מאפס כי אחרת יהיה לנו בלבול. נניח שאנחנו מדברים כאילו אתם לא יודעיםכלום על המצוות בעולם שלנו, מה שסבא עשה, מה שאבא אולי עשה, אולי גם בעלך מקיים את זה, אני לא מכיר אותו, אני לא יודע שום דבר על זה, ממש אפס.

חכמת הקבלה אומרת לנו שהאדם הוא רצון, רצון ליהנות. זאת כל מהות האדם, רצון ליהנות. והאמת היא שבכלל, גם דומם, גם צומח וגם חי ובני אדם, זה סך הכל רצון ליהנות, זה החומר של העולם שלנו. מה ההבדל בין דומם, צומח וחי, לאדם? דומם, צומח וחי נפעלים על ידי חוקי הטבע, והאדם לא בדיוק נפעל לפי חוקי הטבע, יש בו רצונות וכוונות ומחשבות משלו שהוא יכול לשנות אותם, הוא יכול לעבוד איתם כך או כך וכן הלאה. זאת אומרת, לחי אנחנו לא יכולים להגיד כך הוא רצה, וכך הוא לא רצה, אלא אנחנו אומרים שזה הטבע שלו ואי אפשר לדרוש ממנו אחרת, אלא אם כן עושים עליו איזה פעולות, מרגילים אותו וכן הלאה.

אדם זה בעיה. כשאדם נולד ומתפתח, הוא נולד כחי, חיה קטנה, כמו שאנחנו יודעים, התינוקות היפים הקטנים האלה, אחר כך הוא מתפתח יותר ויותר, ואנחנו מתחילים לראות שהוא כבר מתחיל לחשוב, הוא כבר מתחיל לשקר קצת, הוא כבר מתחיל לראות איך לעשות טוב ורע כך וכך, כן לתת לאחרים,לא לתת לאחרים, איך לסדר וכן הלאה. זאת אומרת, מתפתח באדם מה שנקרא "יצר הרע".

כשלומדים חכמת הקבלה, מדברים בדיוק על טבע האדם, זה כמו פסיכולוגיה אבל פסיכולוגיה אמיתית, עמוקה, עליונה. מקובלים הם אותם המדענים שנכנסו לטבע האדם, פתחו את טבע האדם, ראו מה שקורה לו בפנים ואמרו שיש באדם תרי"ג רצונות, 613 רצונות שכולם לטובת עצמו, אף רצון לטובת הזולת. לכן הרצונות האלה נקראים "אגו", "רצון לקבל", "רצון ליהנות". כמו שכתוב "בראתי יצר הרע", זאת אומרת אדם נברא ביצר הרע. למה רע? לא רע לעצמו אלא לאחרים.

ומה מוטל עלינו כדי שנחיה בחברה אנושית, נורמאלית, יפה, ואולי גם נוכל לצאת קצת מהעולם הצר שלנו? חכמת הקבלה מגלה לנו שאם אנחנו פועלים כל הזמן בצורה שאנחנו מושכים לעצמנו, רק לעצמי ולעצמי ולא רוצה לקבל את האחרים, אני חי רק בתוך עצמי, בזה אני מרגיש את העולם שלנו. סוג הקליטה שלי הוא כך, שאני תופס מציאות שהיא רק מה לטובתי, רק מה לי, לי, לי. ואז הצורה, התמונה שמצטיירת היא נקראת "העולם הזה".

אם הייתי יכול לצאת החוצה, לחיות לא בי אלא בך ובו ובכולם ובכלל מחוצה לי, הייתי מרגיש מציאות אחרת לגמרי. איך זה יתכן? אומרים המקובלים, פשוט מאוד, מפני שאתה משנה את תפיסת המציאות, או שאתה תופס מציאות שהיא כולה לכיוון שלך, או שאתה תופס מציאות שהיא כולה לכיוון החוצה ממך, ולכן המציאות יוצאת שונה. מה אני מרוויח מזה? אומרים המקובלים, שמציאות שאתה קולט אותה ומושך אותה הכל להנאתך, אתה בזה נעשה מנוגד לאחרים, לסביבה, כי כל אחד רוצה כך. וכמו שאומרים המקובלים, אנחנו בזה דומים לאגוזים שנמצאים בתוך שק, שכל אחד שנמצא בשק לא רוצה להתקשר עם אחרים, וכל אחד בעצם מרגיש מה שיש בתוך האגוז שלו.

ניצה: מתכנס פנימה?

כן. ולכן אנחנו מרגישים רק את העולם הזה, שהוא מאוד קטן, מאוד חשוך, ממש כמו גרגר חול לעומת היקום כולו, עד כדי כך הדוגמה שהם נותנים. והם אומרים שאם נכוון את הרצונות שלנו לא לטובת עצמנו בלבד, בצורה צרה כזאת, שבעצם אני באמת לא מרוויח כלום, רק נולדתי כך, זה אוטומטית מכוון אותי בפנים, בצורה כזאת, בשיטה כזאת, בתוכנה כזאת אני עובד, אבל אם אני יכול לשנות את התפיסה שלי, לצאת החוצה ממני, לפרוץ החוצה, אני מתחיל מיד להרגיש את העולם הנאור, שהוא הפוך, אחר, והוא נקרא "העולם העליון". ובו אני מרגיש את עצמי לא לפי העולם הצר שלי, לא לפי זמן, תנועה, מקום, כאבים, חיים ומוות, אלא אני מתחיל להרגיש קיום נצחי, שלם.

מה זה, אני לא יודע בדיוק, אבל זה מה שהם אומרים לי, שכך אפשר להשיג. מה ההבדל? ההבדל בתפיסה. או שאני מכוון לעצמי בלבד, "מה שטוב לי, לא חשוב אפילו שזה רע, תביא לי תביא לי". או ההיפך, שאני מוכן להתחלק עם כולם, להתחבר עם כולם, לחיות עם כולם. ההבדל בין להתכנס פנימה או להתפשט החוצה זה נקרא "הבדל בכוונה". איך אני רוצה להתייחס למציאות, או שכל המציאות תבוא לתוכי, או שאני מוכן לחיות עם כל המציאות מחוצה לי.

כל חכמת הקבלה מטפלת בזה שהיא מאפשרת לנו להגיע מהכוונה לעצמי, שהיא בעצם כוונה לרעתי, בסופו של דבר אנחנו רואים למה זה מוביל אותנו, לכוונה שאנחנו נהיה מחוצה לעצמנו לטובת כולם. כל השינוי שאנחנו צריכים לעבור זה בדיוק היעוד של חכמת הקבלה, זה מה שהיא עושה בנו. ובשביל זה בדיוק קיבלנו את התורה, בסך הכול את זה אנחנו צריכים לעשות. לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", במקום אהבה עצמית אני צריך להגיע לאהבת הזולת, ואז אני מרגיש את העולם הפוך, כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי". ואני מרגיש את עצמי שאני חי חיי נצח בעולם שכולו טוב, זה מה שעושה לי הכוונה החדשה, שינוי הכוונה מלעצמי לזולת. בזה שאני מתכוון לזולת אני בעצם קונה את עצמי השלם. ובמקום להרגיש את עצמי בלבד כמו שעכשיו, אני מתחיל להרגיש את עצמי השייך לעולם, הנפרס לכל העולם. הפריסה הזאת בכל העולם זה נקרא שאני מתחיל להרגיש את הנשמה שלי, זה נקרא הנשמה.

ניצה: ברגע שאני פורצת החוצה, זאת אומרת שאני לא מסתגרת בפנים אלא משנה את הכוונה, כלפי חוץ, כלפי הזולת, אז זה אומר שאני קונה את הנשמה שלי?

כן. מה שאת מרגישה ומגלה מחוצה לך זה נקרא שאת מגלה את הנשמה שלך.

ניצה: למה זה קשור?

כי מאז שהתחלת לצאת מעצמך את מתחילה להרגיש מציאות רחבה שהיא לא מוגבלת, לא בזמן ולא במקום, אלא הכל שייך לך בצורה אינסופית. את מתחילה להרגיש שאת לא שייכת לגוף שלך הבהמי הזה אלא את ממש שייכת לרוח. וזה מה שאנחנו יכולים לעשות, את השינוי הזה כאן, עכשיו בעולם הזה. הכל רק תיקון הכוונה. לכן כל חכמת הקבלה מיועדת אך ורק כדי לתקן את הכוונה שלנו מלעצמי לטובת הזולת, ולכן כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך". תפסיק, תצא מאהבה עצמית, תלך לאהבת הזולת, אתה בזה קונה את הנשמה שלך, את העולם הבא שלך, העולם הרוחני, קיום נצחי, זה מה שיש לפניך. זה מה שנקרא שינוי הכוונה.

לא עושים את זה בבת אחת, אלא מתוך זה שיש באדם רצון אגואיסטי שכל הזמן מכניס אותו פנימה פנימה, והרצון האגואיסטי הזה כולל תרי"ג 613 רצונות הפרטיים, אז אני משנה את הכוונה מעצמי לכיוון הזולת 613 פעמים. זה נקרא שאני מקיים 613 מצוות, על ידי זה שאני עושה כוונה נכונה על כל רצון ורצון. ואז אני קונה תרי"ג רצונות, 613 רצונות שהם כולם לטובת הזולת, זה נקרא שתיקנתי את הנשמה שלי. במקום האגו הצר שהיה, 613 רצונות הצרים שכל הזמן מכונסים בי, פתחתי אותם החוצה ואני מרגיש בהם את העולם העליון, את הנשמה שלי, הכל מחוצה להגבלות האלה של העולם הזה.

ניצה: אתה מתאר תהליךש בו כל פעם עולה עוד איזה רצון ואז אדם מתקן אותו. זאת אומרת שהוא משנה את הכוונה מרצון לעצמו, לזולת.

כוונה טובה היא כוונה לטובת הזולת.

ניצה: אתה יכול לתת דוגמה לכוונה אחת כזאת?

לא, כי את צריכה בשביל זה להרגיש את הזולת ולעשות מה שלטובתו. וטובתו, זה כמו שאת לא עושה לילדה שלך מה שהיא רוצה, אלא מה שבאמת הוא לטובתה. כך גם אני מתייחס לאחרים. יוצא שהדבר היחידי והמיוחד שאני צריך לעשות לבני אדם, חוץ מלתת להם לחם, חוץ מזה שיחיו ממש, זה לעזור להם לתקן את הכוונות שלהם.

ניצה: למעשה, האדם חי ומתקיים רק כדי לעשות את העבודה הזו של שינוי הכוונה?

נכון. לכן העבודה שלי בעולם הזה מתחלקת לשני מישורים. במישור הראשון שלנו, לדאוג לכולם שיהיה להם קיום הכרחי, ובמישור השני, לספק להם שינוי בכוונה שהם יהיו בני עולם הבא.

אורן: נחזור למשפט שאיתו פתחנו את התכנית, "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". אם אני מבין נכון, רוצים לומר לי בזה, שים לב, ישנה חשיבות מאוד גדולה לכוונות שלך ולא רק למעשים שלך.

נכון.

אורן: אני רוצה שתסביר לי כך שאני אבין בדיוק את המשפט, "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". מה אומרים לי פה?

יש כמה דברים. קודם כל יש "מצוות אנשים מלומדה", שכל אדם ואדם אפשר ללמד את המצוות האלה, זאת אומרת פעולות בעולם שלנו שהן כהעתקה מהפעולה הרוחנית, שיש בעולם הזה כאילו ההעתק שלה הגשמי. זה איך לחרוש את האדמה, איך לטפל בעצים, איך לטפל באדם, כל הדברים ששייכים בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בין אדם לאדמה, בין אדם לעולם הזה. הם כתוצאה מתרי"ג הפעולות הרוחניות שאנשים מבצעים בעולם הזה, בידיים, בפה, וכן הלאה.

זה מה שכותב אבן עזרא שאמר, שכל מצוות התורה אמנם הן כתובות שאדם צריך לבצע אותן בפה ובידיים, אבל הן כולן ניתנו לתיקון הלב. מה זאת אומרת כולן ניתנו לתיקון הלב? שהלב זה נקרא כל הרצונות שלנו, שאז אנחנו לוקחים את כל הרצונות שלנו ומתקנים אותם, להתקין על כל רצון ורצון כוונה לטובת הזולת.

איך אנחנו עושים את זה? בשביל זה אומרים לנו מקובלים שאנחנו צריכים להתכנס יחד, ולהתחיל להשתדל לקבוע בינינו יחסים רוחניים, היינו השתתפות, אהבה, חיבור, כמה שאפשר. נניח שאנחנו חמישה או עשרה אנשים, יותר טוב עשרה אנשים, נשב יחד סביב השולחן ונקבע שאנחנו רוצים להיות כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד", בערבות, בברית, בחיבור בינינו, ובתוך החיבור בינינו אנחנו רוצים שיתגלה רק רצון אחד לכולם, רק מחשבה אחת לכולם, שכולנו מכוונים יחד, כולנו קשורים יחד ממש כלב אחד.

אם אנחנו כך רוצים להיות, ואנחנו גם מתכוונים שיבוא המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", שנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב", אז אנחנו בזה דומים, ומדמים את עצמנו לאותו המאור המחזיר למוטב והוא מתקן אותנו, הוא קושר את כולנו יחד ונותן לכל הרצונות שלנו השונים קשר אחד, שאנחנו נהיה קשורים זה לזה. וכשאנחנו כך מרגישים בכל הקשר הזה בינינו, פתאום יש רצון אחד שהוא לא שייך לאף אחד מעשרה האנשים נניח שיושבים כאן, אלא שייך לכולנו יחד, זה נקרא "נשמה אחת".

וברצון הזה האחד מתגלה בו כוח השפעה השייך לכולם, השווה לכולם, שהוא נקרא "בורא" מהמילים "בוא וראה", שאנחנו מגלים אותו כך בקשר בינינו. הוא מתגלה בינינו בתוך הרצון שלנו ואז מתקיים בזה חוק ישראל, זה כל אחד שמתכוון להיות יחד, "אורייתא" על ידי תורה שחיברה אותנו יחד, המאור המחזיר למוטב הוא נקרא תורה, וקודשא בריך הוא, הבורא שהתגלה, כולנו יחד. וכך אנחנו מגיעים לתיקון שלנו השלם, זה נקרא הקיום הנכון של המצוות.

אורן: אני רוצה באור הדברים האלה להבין עוד פעם, מה אומר המשפט "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", אתה יכול לפרק לי אותו לדבר דבר?

שאם אנחנו אפילו מתחברים יחד אבל אין לנו כוונה הנכונה להתחבר, יושבים סתם לומדים ומשהו עושים, אנחנו לא משיגים בזה כלום, כי העיקר זה הכוונה, לאן אתה מכוון את הלב, וכל אחד מהחברים, זה דבר אחד. והדבר השני שיש פעולות שנקראות "מצוות", הנחת תפילין, טלית, תפילה, כשרות, הרבה פעולות שאדם עושה בחיים שלו בחיי היומיום, גם שם אם אתה מתכוון שהפעולות האלו הן מביאות אותך לזיכוך הגוף, אז אתה ברצון הזה גם כן מושך המאור המחזיר למוטב. למרות שהמאור המחזיר למוטב הזה שמתקן אותך, הוא מופיע במיוחד בקבוצה שהיא רוצה להיות כאיש אחד בלב אחד, בערבות הדדית כמו שבמעמד הר סיני, זו הדוגמה של הפגישה בין בני אדם עם התורה. שאם אתה רוצה שיופיע האור ויתקן אותך שנקרא "מאור המחזיר למוטב" זו התורה, אז אתה צריך להיות מחובר לפי תנאי הערבות שאתם רוצים להיות כאחים, רוצים להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". והלב האחד הזה אתה רוצה שיהיה לכולם ולכן אתה זקוק לכוח עליון שנקרא "מאור המחזיר למוטב".

בזמננו כל האנושות דורשת כבר את זה, כי אחרת אנחנו לא נתקיים בכלל. אנחנו נמצאים עכשיו במשבר הגדול שכבר זהו אין לנו לאן להתפתח בכפר הקטן הזה, אנחנו חייבים להיות קשורים יפה זה לזה. ולכן עם ישראל חייב כאן להיות אור לגויים, להביא לכל העולם את שיטת החיבור.

אורן: כשאומרים מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, מה שאני מבין מזה, זה שיכול להיות שאני מאוד משתדל ומקיים בחיים שלי את כל המצוות, אבל מפספס את הדבר הזה הנוסף שקוראים לו כוונה.

כלום לא קורה. המצב הזה נקרא "גלות".

אורן: מה זו התוספת הזאת, מה זה הדבר שאני מפספס, מה היא הכוונה הזאת שאני צריך לצרף למעשים עצמם?

לאהבה, להגיע לאהבה. כי אהבה זה הכלל של כל המצוות, כולל בתוכו, שלשם זה ניתנה תורה כדי לתקן אותנו משנאת הזולת לאהבת הזולת. לכן מלכתחילה אנחנו נמצאים בשנאת הזולת, כך אנחנו לפי הבריאה שלנו "בראתי יצר רע ובראתי תורה תבלין". אז בשביל מה תורה? כדי לתקן את היצר הרע ליצר הטוב "כי מאור שבה מחזירו למוטב".

לכן אם אתה לא משתמש בכוח העליון לתקן את היצר הרע שלך ליצר הטוב, אתה לא משתמש בתורה. ואם אתה לא משתנה ברצונות שלך מהרצונות הרעים לרצונות הטובים, אז אתה לא עושה מצוות. לכן זה נקרא "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה" שהיא מתה, שהיא לא פועלת, שאתה לא מפעיל אותה. כל הפעלת המצווה היא רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

אורן: מה זה המאור המחזיר למוטב, הזכרת אותו כמה פעמים, איך הוא קשור לכוונות שעליהן אתה מדבר?

זה כוח מיוחד שהוא מופיע אם יש לך מנין אנשים, עשרה אנשים שהם רוצים להגיע לחיבור ביניהם, ובחיבור הזה לבטל את האגו הפרטי של כל אחד ולהיות רק בהשפעה הדדית לכולם. אני כלפי תשעה ואתה כלפי תשעה והוא כלפי תשעה וככה כולם. ואז אנחנו יוצאים מהאגו שלנו ומתחילים לחיות בלב המשותף שיהיה לנו "כאיש אחד בלב אחד". ואיש אחד שאנחנו מרכיבים כאן כדמות אחת כזאת ולב אחד, זה בעצם דמות האדם הראשון או נשמה, כך זה נקרא.

ניצה: מה מושך יותר את האור המחזיר למוטב, ישיבה של עשרה אנשים שרוצים להתחבר ביניהם, או נניח ביצוע של איזו מצווה מסוימת שהיא מקובלת?

אני לא יודע מה זו מצווה מסוימת שמקובלת.

ניצה: מצוות שאנחנו מכירים.

לפי כל המקורות זה עשרה שיושבים יחד. זו הדוגמה שהיא מיועדת למשוך המאור המחזיר למוטב לפי הכוונות שלהם, וזה פועל ומיד מביא אותם לאיזו תיקון.

ניצה: הם מקיימים מצווה שהם יושבים ביחד ועושים את התהליך הזה?

זאת המצווה עצמה לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל של כל המצוות.

ניצה: בזה שהם יושבים ביחד ויושבים עם הכוונה הנכונה להתחבר למצוא את הקשר, בזה הם למעשה מקיימים את המצווה?

הם יושבים וחושבים איך לבטל את האגו שלהם, איך להתחבר ביניהם, איך להיות כאיש אחד בלב אחד, איך למשוך על ידי זה את המאור המחזיר למוטב. יש בזה תנאים שכתובים בספרים.

ניצה: אז למעשה בפעולה הזאת הם כוללים את כל המצוות בפנים?

כן, כי כל המצוות הן בסך הכול תיקון כל הרצונות שלנו.

ניצה: זה מאוד מעניין.

כן, זה מפני שכל הפעולות שאנחנו עושים בעולם שלנו וקוראים להן "מצוות", הן רק העתקה חיצונה הגשמית.

ניצה: אני מרגישה שיש בזה אולי איזה תהליך אפילו מזרז. אם אני אבצע את כל המצוות הרגילות שאנחנו מכירים או לא מכירים, לבין ישיבה אחת מרוכזת אמיתית, מה באמת עוזר לי יותר לתקן את הכוונה שלי?

ישיבה יחד עם הכוונות הנכונות וכן הלאה זה בעצם העיקר. אבל הרגל שאדם מקבל לביצוע הפעולות הגשמיות הוא כן יכול לסייע לו להגיע לפעולות הפנימיות, אם כך מקבל חינוך.

אורן: הישיבה הזאת המשותפת של נגיד עשרה אנשים כמו שאתה אומר מנין, שרוצים להפוך להיות ממש "כאיש אחד בלבד אחד" זה נקרא שהם יושבים ללמוד תורה בעצם?

כן. הם דווקא לומדים תורה, כי הם מקבלים המאור המחזיר למוטב ומתוך הפעולות האלו של המאור הם לומדים מה קורה להם, איזה שינויים הם מקבלים. זה נקרא ללמוד תורה.

אורן: כתוב שלימוד תורה זה כנגד הכול?

כן, אין חוץ מזה שום דבר. לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", רק לזה צריכים לכוון את עצמנו. נצטרך לעשות שינויים בחשיבה, בתפיסה.

ניצה: כן זה ממש שינוי מאוד גדול באמת.

(סוף השיחה)