חיים חדשים
שיחה 672
מהן באמת התורה והמצוות?
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.07.01 – אחרי עריכה
אורן: היום יש לנו נושא מרתק, ואנחנו נשמח שתהיו איתנו, תעקבו ותצפו להפתעות רבות.
טל: אני כאדם שגר בסביבה חילונית, ואין לי שום רצון לחזור בתשובה, אבל אני כן מאוד סקרנית לגבי התרבות שלנו, העם שלנו, המהות שלנו. והיום אנחנו רוצים לספר על נושא שיש סביבו המון רגשות שליליים, בעיקר בציבור החילוני והוא הנושא של התורה והמצוות, וקיום המצוות. זה אפילו מושג שכבר הפך להיות במשהו מאיים, "אל תבואו ותנסו לכפות עלי". ובעיקר זה נראה כדבר לא כל כך רציונלי, אוסף של חוקים שקשה להבין מה עומד מאחוריהם.
אני זוכרת ששמעתי פעם כל מיני הלכות לגבי איך מותר להשתמש במטלית בשבת, להרים אותה, לא לסחוט אותה, זה היה נראה פשוט לא מוסבר. לָמה שאדם ירצה לקיים כל כך הרבה חוקים, וכאלה פרטים קטנים, מאיפה זה מגיע? היו פעמים ששמעתי דברים כמו, נטילת ידיים זה משהו שיש מאחוריו הגיון, וגם איך ששומרים את הבשר. הבנתי שיש איזו חכמה מאחורי דברים מסוימים, אבל באופן כללי, כל המכלול הזה של קיום תורה ומצוות נראה דבר מאוד לא ברור ומאוד לא רציונלי.
היום אנחנו רוצים מעט לדבר על זה, לפתוח את זה, להבין מה עומד מאחורי זה, למה זה מעורר בנו כל כך הרבה התנגדות, והאם אפשר לראות את זה באור חדש. האם אפשר לראות את זה באור אחר, ואולי כן להבין שעומדים מאחורי הדברים, דברים שעליהם לא חשבנו בכלל. והשאלה הראשונה, האם נוכל לראות את התורה והמצוות באור אחר ממה שאנחנו מכירים עד היום? האם יש פה משהו אחר?
צר לי לגלות את צורת היחס שיש לתורה ולמצוות במיוחד בישראל, ואת מה שקורה בכל העולם. כשאני נוסע לכל מיני מדינות, מהמזרח הרחוק של רוסיה עד מוסקבה, ועד המרכז האירופאי שלהם. ואירופה כולה מצפון ודרום, עם היהודים שגרים בה בכל מיני מקומות. ובארצות הברית בה אני מכיר טוב יחסית את היהדות שם. ובאמת בכל מקום אני רואה בורות במה זה תורה ומצוות. ולא רק אצל אנשים חילונים, אלא גם אצל אנשים דתיים. כי תורה ומצוות זה משהו שאף אחד לא מבין ולא יודע.
תורה ומצוות זה בעצם החוקיות של העולם העליון שמנהל אותנו. מערכת הנהגה והשגחה שפועלת עלינו, ושאנחנו צריכים להתאים את עצמנו לאט לאט במידה שאנחנו גדלים, ובכל דור ודור אנחנו גדלים יותר ויותר, אז אנחנו צריכים יותר ויותר להתקרב לאותה מערכת הנהגה והשגחה, כדי להתקשר אליה ולהיות כאחד. ואת זה אף אחד בכלל לא מבין, ולא חושב, ולא שומע, ולא לימדו אותו. אבל בעצם זה מה שקרה בלידת היהדות על ידי אברהם אבינו.
בעצם מה הוא אמר לאותם האנשים בניהם הוא חי, כי הוא היה אחד מהמנהיגים הרוחניים של בבל, שיש מערכת שהיא עכשיו מנהלת אותנו. אנחנו נמצאים במשבר מפני שאנחנו לא מותאמים לאותה המערכת, אנחנו צריכים להשתנות. המערכת הזאת כל הזמן משתנה, ההנהגה שלה וההשגחה שלה עלינו משתנה, ואנחנו צריכים בהתאם לזה להשתנות, להתאים את עצמנו. זה נקרא להיכנס ל"השתוות הצורה", להדדיות, להרמוניה עם אותה המערכת שכל הזמן משתנה ומשתנה. כך הוא לימד את האנשים.
הצטרפו אליו הרבה אנשים שרצו לדעת ולהבין מה קורה, כי היה להם משבר כללי, בדומה למה שקורה היום בעולם. ומזה הוא הרכיב את הקבוצה שלו הגדולה המונה אלפים. רמב"ם כותב אפילו רבבות, זאת אומרת עשרות אלפים. איתם הוא עזב את בבל והלך לארץ כנען. והקבוצה הזאת קראה לעצמה "ישראל", ישר – אל, זאת אומרת ישר להתקדם. בשינוי הפנימי שלהם הם רצו להידמות לאותה המערכת, לקבל על עצמם את חוקי אותה המערכת.
המערכת העליונה שמנהלת מעלינו, היא רשת של כל מיני כוחות, אבל בעצם יש לה חוק אחד, הדדיות, חיבור, בהשתתפות השלמה ביניהם הכוחות האלה פועלים עלינו. וכשהם מפעילים אותנו, הם מצד אחד כל הזמן דוחפים אותנו ליתר חיבור, ומצד שני אנחנו נפעלים בטבע שלנו בצורה אחרת, הפוכה, שאנחנו רוצים דווקא להתרחק זה מזה, לזלזל זה בזה, יש בנו האגו, כוח הריחוק, הניתוק, הדחייה ההדדית שכל הזמן גובר.
ואז יוצא שיש כאן שתי מערכות, מצד אחד, מערכת אחת הנקראת "המערכת השבורה", שהיא בתוך האדם שכל הזמן רוצה להשתמש בזולת רק לטובת עצמו ולזלזל בכל הזולת. מה שרע לשני, יותר טוב לי, ומה שטוב לי, מה אכפת לי מהשני, מהאחרים. ומצד שני המערכת הזאת כל הזמן, כמו שהיא מגדלת בנו את היצר הרע, כך היא סוגרת עלינו מלמעלה יותר ויותר בכוח החיבור, ומחייבת אותנו לחיבור. ואנחנו נמצאים כאן בין הפטיש לבין הסדן ולא יודעים מה לעשות, כי אנחנו באמת לא מבינים מה קורה כאן.
ומי שגילה את זה בפעם הראשונה, זה היה אברהם שגילה את זה לבבלים, והתחיל ללמד אותם, איך אנחנו מתקיימים בעולם כזה שבו אנחנו נמצאים זה מכבר. וכאן אנחנו רואים שהוא לימד אותם "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", זה מה שהוא לימד. חסד. אברהם זה חסד, תכונת החסד, ובזה הם התקדמו. זאת אומרת, היה להם רק דבר אחד פשוט "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך" מכל הלב, מכל הבחינות, מכל ההתקשרויות, מכל הנטיות אחד לשני.
כל מה שהקבוצה עברה, היא עברה רק בתנאי הזה של "ואהבת לרעך כמוך", בצורה שהם ידעו בעצמם איך יותר טוב לעשות את זה. כי הם כמו שכתוב, ש"אבות קיימו כל התורה כולה עוד לפני נתינת התורה", כי הם הרגישו את זה מתוך עצמם, מתוך "זיכוך נשמתם" מה שנקרא.
וכך הם ביחסים פשוטים ביניהם קיימו את החוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך". אין יותר ממנו. זה הכלל של כל התורה, הכלל של כל המציאות, שבסופו של דבר של כל חלקי המציאות, דומם, צומח, חי ובוודאי האדם, על ידי אדם, ויותר נכון על ידי ישראל, על ידי הקבוצה הזאת הקטנה, חייבים כולם להגיע לחיבור המושלם. זה מה שאברהם לימד אותם, וזה מה שהם קיימו. איך הם קיימו? על ידי זה שהרגישו שכך צריך להיות ביניהם. הם היו באידאולוגיה הזאת וברצון לקבל עדיין קטן כמו שהיה לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה. הם הבינו את הדברים האלה מעצמם, בפרט שספגו מכות מבבל, מכל המשבר שהיה שם.
טל: זה הפך אותם לרגישים יותר?
כן, כי הייסורים עושים את האדם יותר רגיש. ואז זה היה כך עד שהם התחילו להרגיש שהאגו בהם פתאום גובר יותר ויותר, בטורים גבוהים כאלה שנעשים יותר קשים זה לזה, יותר אטומים מהרגשת הזולת, מצער הזולת. זה נקרא שהם קיבלו "עביות". זאת אומרת כל אחד קיבל עובי כזה, עור עבה על עצמו שנקרא "פרעה", "גלות מצרים". ואז כנגד הריחוק הזה שהם קיבלו, שהפסיקו להרגיש זה את זה כמו קודם, אלא התרחקו זה מזה לכמה מטרים. אז הם כבר היו צריכים שיטה חדשה כדי להגיע לאהבה על פני האגו החדש הזה, הדרגה החדשה. והשיטה החדשה הזאת היא כבר נקראת "תורה".
זה לא מן סתם שאני מתייחס טוב לאחרים, והם אלי, וכך אנחנו מתקרבים יותר ויותר, נותנים דוגמה זה לזה ומתחברים יחד עד שמרגישים עד כמה האהבה בוערת בינינו, וכמה אנחנו יכולים להיות יותר קרובים זה לזה, וכמה שזה טוב, כמה שזה מביא לנו חיים טובים, בטוחים וכן הלאה. אלא על פני האגו החדש אני לא רואה את זה, כי אני כבר נעשה אטום לצער הזולת, אני לא רוצה מעצמי להשקיע כלום לעומתו.
ואז הם גילו על ידי משה שהיה המנהיג שלהם, שיש שיטה איך בכל זאת לתקן את הריחוק הזה, להפוך אותו לקירוב. ואדרבא, דווקא את האגו הזה שגדל בהם בצורה כזאת פתאומית שנקרא, "גלות מצרים" ו"פרעה", הם יכולים להפוך אותו לטוב. והם קיבלו את השיטה הזאת שנקראת "תורה".
השיטה היא כבר אחרת, אמנם אנחנו לא אוהבים זה את זה, אנחנו נמצאים סביב הר סיני, סביב השנאה בינינו, לאו דווקא הר, אלא הכוונה היא ריחוק בינינו, אבל אנחנו עושים כל מיני תרגילים, כל מיני פעולות, והפעולות האלה נקראות "ערבות", להיות "כאיש אחד בלב אחד", להשתדל להגיע לערבות.
כיוון שאנחנו עושים את החוקים האלה בקבוצה, בחברה שלנו, אז אנחנו מצפים לכוח עליון מיוחד שנקרא "תורה", המאור המיוחד שמחזירו למוטב של כל אחד ואחד. וכך הם התחילו ליישם את התנאי הזה. ש"אם תתחילו להתקרב אחד לשני בלאחֵד את הלבבות, עד כמה שאתם יכולים, זה לא חשוב. מצליחים כן. לא מצליחים, לא. אבל רוצים. העיקר המאמץ. אתם נותנים מזה מתח מסוים כל אחד כלפי השני, לבטל כל אחד מהגאווה שלו כלפי השני, לתת דוגמה טובה, יפה אחד לשני.
עד היום יש לנו אותם החוקים שכתבו לנו מקובלים, במיוחד מורי רב ברוך שלום אשל"ג. וזו אותה השיטה שבה אנחנו משתמשים עד היום הזה. זאת אומרת, משתמשים בתורה. "תורה" זה האור שמתעורר בינינו, אם אנחנו כך מתייחסים בינינו. אנחנו בצורה מלאכותית נמשכים אחד לשני, דוחפים אותנו להתקרבות אחד לשני. וההתקרבות הזאת צריכה להיות, לא כדי שאנחנו נעשה חברה יפה, טובה, ונהיה כאלו אינטליגנטים, אנשים יפים כמו בנימוס אנגלי או משהו כזה, לא. אלא אנחנו מתכוונים למאור המחזיר למוטב, שהוא יבוא אלינו וישפיע, ויקשור בינינו בקשרים של אהבה.
טל: למה באמת צריך את האהבה הזאת?
כי בזה אני מתאים את עצמי למערכת עליונה. כמו שעשו פעם בתקופת האבות, עכשיו יעשו זאת בתקופת הבנים. וההבדל בין האבות לבין הבנים הוא, שהבנים משתמשים בתורה, במאור המחזיר למוטב, והאבות לא היו צריכים. הם השתמשו באותו מאור, אבל לא בכוונה שהיו צריכים להזמין אותו. היצר הרע, הרצון לקבל היה קטן והם באו מבבל, מהשבירה, והבינו שכדאי להם כך לעשות. היה רצון לקבל קטן, חיים פשוטים, אז זה עבד. ובתקופת הבנים זה כבר לא עבד, אלא היו צריכים להביא ממש כוח מלמעלה. ואז הם עסקו בזה.
וגילו שבתוך כל אחד ואחד יש הרבה מאוד רצונות אגואיסטים. ובצורות היחס ביניהם הם מפעילים כל מיני רצונות כל אחד כלפי השני. ויש להם מהרצונות האלו האגואיסטים, תרי"ג רצונות לכל אדם ואדם. וכשהם מתקשרים ביניהם, יש להם גם תרי"ג רצונות הכלליים, שמתחברים כגוף אחד בהשלמה הדדית. ואז הם התחילו ללמוד, איזה מאור בא, ומתקן אותם על פני הרצון הזה האגואיסטי, ועל פני הרצון הזה האגואיסטי, וכך הם כתבו. הם כתבו את זה בצורה כזאת שנקראת "שפת הענפים".
הם כתבו איך אנחנו צריכים להתייחס לרצון האגואיסטי שנמצא בדרגת הדומם. מאוד פשוט. אחר כך בדרגת הצומח שהוא כבר משתנה, ויש לו כל מיני נוסחאות לשינויים. בדרגת החי הוא גם משתנה, אבל הוא עוד יותר מוליד, חי ומת, ומוריד במקומו רצונות חדשים. הרצונות האלה אלה הם כל החיים שלנו. אנחנו לא מבינים שגם עכשיו אני חי, בגלל שבי כל הזמן מתחלפים ובוערים רצונות. אלה באים, ואלה עוזבים, אלה מתים, ואלה חיים ומולידים רצונות חדשים כל הזמן. וברצונות האלה אני חי, ברצונות האלה אני מרגיש את העולם.
טל: תוכל לתת דוגמה למה זה רצון?
זו לא דוגמה, זו האמת. מה שאני רואה עכשיו לפנַי, אלה הם הרצונות האלה שנמצאים בי בכל מיני צורות ההתקשרות, ומה שהם מייצבים לי, זו תמונת העולם. זה נושא לחוד, אני מבין שזה לא פשוט, אבל זה כך. זאת אומרת, אני חי בתוך הרצונות, אין יותר. זה האופי שלי, זה הטבע שלי, זה אני. והרצונות האלה כל הזמן משתנים, ואני רואה אותם את הרצונות האלה, והם אגואיסטים. ואני רואה אותם על רקע אור לבן, על רקע של תכונת ההשפעה והאהבה. ואני רואה את עצמי בכל מיני גוונים, בכל מיני צורות של התקשרויות הרצונות האגואיסטים שלי, ואז הרצונות האלה מייצבים לי את העולם שאני רואה. ולכן הוא נקרא בחכמת הקבלה, ה"עולם המדומה".
זה מה שהם גילו. הם גילו שיש תורה, מאור שמתקן אותי, ואז במקום לראות את העולם כולו שחור, כולו אגואיסטי, כולו ממש חסר, אני מתחיל לראות עולם חדש, עולם שאני מתקן אותו ואני רואה את העולם הרוחני. מה ההבדל? כי ביחסים בינינו שאנחנו בונים בקבוצה, באותה הקבוצה שמשֶׁה בנה, אנחנו אז רואים שאנחנו ממש בונים עולם חדש. בהתחלה זה לא פשוט, כי אנחנו מגלים את חטא העגל, שאנחנו כולנו בחטא, כולנו באגו הדדי נוראי. והר סיני, הוא הר של שנאה בינינו, ממש מלא שנאה הדדית. וזה קיים בכולם.
ואחר כך אנחנו מתחילים למשוך עוד קצת אור, ועוד קצת אור, וכך מתקדמים בתיקון. אלה הם בינתיים נקראים תיקונים של "ארבעים שנות המדבר". ואחר כך יש כבר מעבר לתיקון הבא על ידי יהושוע, וזה נקרא "כוח שמוביל אותנו" כללי כזה במקום משה, שאנחנו נכנסים למצב בינינו שנקרא "ארץ ישראל". המצב הפנימי בינינו.
אנחנו בינינו בונים כזאת מערכת יחסים, שאנחנו כבר לא רק שלא עושים רע אחד לשני, שזה נקרא "ארבעים שנות המדבר", אלא אנחנו גם גורמים טוב אחד לשני, רצון לאהוב, רצון להתחבר בינינו, וזה כבר נקרא "דרגת ארץ ישראל". ובזה אנחנו דומים לכוח עליון. וכמו שהוא משפיע לנו בכללות, כך אנחנו משפיעים אחד לשני, ואז אנחנו בקשר בינינו מגלים את הכוח העליון הזה בפועל, ואת העולם העליון, והמצב הרוחני בחיים נצחיים ושונים מהחיים שלנו. כי כאן אני כמו בהמה חי ומת.
לדרגה כזאת אנחנו צריכים להגיע, ולא רק אנחנו, אלא אפילו לסחוב אחרינו את כל בני האדם בעולם. כולם יצטרכו לעשות את זה, וכולם יצטרכו לתקן כל אחד בתוכו את תרי"ג הרצונות, זה נקרא "לקיים את תרי"ג המצוות". ונגיע למצב כמו שכותבים הנביאים שלנו, "שנהיה כולנו כאגודה אחת, כל בני העולם".
טל: כי זה באמת אחר ממה שאנחנו מכירים.
כן. זאת אומרת, המצוות הם הרצונות המקולקלים באדם שצריכים לתקן אותם. ו"תורה" זה אותו הכוח שמתקן כל רצון ורצון מעל מנת לקבל, מהצורה האגואיסטית שלו, לעל מנת להשפיע טוב לזולת, שזו הצורה האלטרואיסטית שבו. וזה נקרא "תורה ומצוות". ולכן החוק הכללי של העולם, ולהביא את כל בני האדם יחד לחיבור ההדדי היפה הטוב, כל זה נעשה על ידי האור העליון, שנקרא "תורה".
טל: אפשר אולי לנסות להסביר, למה אנחנו היום רואים את התורה והמצוות בצורה שבה אנחנו רואים היום, עם המון מנהגים ופרטים קטנים? ואיך הם קשורים לכללים שתיארת של אהבה וחיבור שזה נשמע מאוד יפה והגיוני?
כשהאנשים האלו, מאלו שהגיעו לאברהם, ואחר כך מי שעברו תחת יצחק ויעקב למשה וכן הלאה, קיימו ביניהם קשרים, הם התחילו להרגיש את כל הרצונות שלהם בצורה שקופה. זאת אומרת, הם התחילו לראות את הדומם, צומח, חי, ומדבר שבעולם הזה, כחלק מהמציאות עצמה. ולכן פתאום נעשה להם ברור, שכמו שהם מתייחסים ליחסים ביניהם בדרגת דומם או צומח או חי או מדבר, שאלה הן דרגות הרצון שבינינו, כך בצורה טבעית זה יהיה נכון, אם כך אני מתייחס למה שנמצא לידנו בצורה הגשמית, שזה לא משתנה, אבל גם בזה אני מתנהג באותם החוקים.
הם התחילו גם להסביר אחד לשני, ללמד את הילדים, וללמוד בעצמם לפי השפה הזאת. והתחילו לקרוא לכוחות הרוחניים בשפה שנקראת "שפת הענפים". מפני שברוחניות אין שפה, ובעולם הגשמי יש. וכל הכוחות האלה שיש ברוחניות הם יורדים לעולם הזה, ומייצבים בעולם הזה נניח חפצים, פעולות, ולכן הם הבינו שיש להם שפה מוכנה. ובמקום להגיד על איזה כוח רוחני, זאת אומרת, שיש לי בנשמה ביחס שלנו בינינו, ואיכשהו לציין אותו, אז אנחנו לא יכולים לציין אותו, כי אין לנו מילים כאלו, ובמקום זה, אני יכול לקרוא לזה בשם של הענף שלו בעולם הזה.
אלו דברים שצריכים להסביר ממש בשיחה לחוד, אבל מזה באה להם קודם כל השפה לדבר על העולם הרוחני, ובאה להם גם התנהגות מיוחדת בגשמיות. והם התחילו להתנהג גם בגשמיות בצורה כזאת כמו ברוחניות. להביע נכונות להיות ביחסים פנימיים גם בדברים הגשמיים. אבל זאת תוספת בלבד, כי על ידי הקיום הגשמי אנחנו לא משנים שום דבר ברוחניות. העובדה שאפילו כהן גדול שהיה עושה הכל נכון חוץ מאת העבודה הפנימית שלו, הוא היה מת. זה מראה לנו על זה ששום פעולה גשמית לא מועילה במאומה להתעלות הרוחנית של האדם, ושעליו לקיים את מחשבת הבריאה עליו.
אורן: אני רואה שנגענו כך, כמו טיפה ראשונה מתוך ים גדול.
נכון.
(סוף השיחה)