חיים חדשים
שיחה 469
מהות חג החנוכה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1411.12 – אחרי עריכה
אורן: אנחנו רוצים לדבר היום על חנוכה באווירה חגיגית. ננסה להיכנס פנימה יותר, להציץ אל הסמלים של החג, שכולנו מכירים כבר הרבה שנים, לראות מה טמון בהם. יכול להיות שנמצא דברים שיוכלו להואיל לנו גם היום, כאן ועכשיו.
טל: חנוכה הוא באמת חג חמים ונעים, שכולנו אוהבים. בדרך כלל קר בחוץ, יורד גשם, ואנחנו עם כל המשפחה סביב החנוכייה מדליקים נרות, שרים, אוכלים דברים טעימים. אבל לרובנו, מי שלפחות גדל במסגרת חילונית כמוני, רוב הזיכרונות הם דווקא מגיל הילדות, מהגן, מכל הדברים שהיינו עושים בחג. מסיבות חנוכה, הכתר עם הנר, הצלופנים הצבעוניים על החלונות, הסופגניות. זאת אומרת, זה מה שבעיקר נשאר לנו בזיכרון.
חוץ מזה, אנחנו יודעים שחוגגים את החג כי היתה פעם מלחמה בין המכבים ליוונים, ניצחנו ובית המקדש נחנך מחדש, ולזכר אותו אירוע היסטורי, אנחנו חוגגים היום את החג. ויחד עם זאת, אני מכירה הרבה מאוד הורים שהיו רוצים לתת לילדים שלהם, אולי קצת יותר הסבר על למה באמת צריך לחגוג את זה, ומה יש בחג הזה. אם כך, מה אפשר לספר לילדים שלנו על חנוכה, קצת על מהות החג, ולמה אנחנו צריכים לחגוג אותו?
אם מדברים על ילדים, ילדים קטנים או ילדים גדולים, צריך לספר להם הכל לפי הפשט, בלי להיכנס לתוך הטבע, על כוחות הטבע ועל כל מיני דברים, אלא לספר מה שאפשר במסגרת האדם הרגיל, אנחנו תמיד מתייחסים אליו כך, כמו לילד. לכן הייתי מסביר את זה בצורה פשוטה מאוד.
כל עם ישראל נולד מתוך התחייבות הדדית, להיות כולם ביחד. עוד במעמד "מתן תורה", אנחנו הבטחנו להיות "כאיש אחד בלב אחד", שכולנו נהייה ב"אהבת חברים", "אהבת אחים", "איש את רעהו יעזורו", "לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", שנהיה ממש כולנו בערבות. זאת אומרת, לעזור ולתמוך בזה שכולנו נהיה כאחים. לא אחים כיעקב ועשו, אלא אחים אהובים.
ומתוך זה שסיכמנו שאנחנו באמת נתקדם לאהבה, לחיבור, לדאגה הדדית, אז "נעשינו לעם". זאת אומרת, כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו נקראים "עם". אם אנחנו מתפזרים ומתרחקים, אנחנו לא נקראים "עם", אלא סתם משהו שלא מובן מה הוא, הנמצא מפוזר בין כל יתר העמים. כמו שאמר המן לאחשורוש, "יש עם אחד שמפוזר בין כל העמים, וכדאי, ואנחנו באמת יכולים להשמיד אותו". למה? "כי הם מפוזרים". זה סיפור שחוזר בכל פעם, לא רק בפורים, אלא כמו נניח עכשיו בחנוכה, ובכל מיני אירועים נוספים.
בסופו של דבר כל האירועים שלנו, מתחילים מזה שאנחנו לא מחוברים בינינו, שכחנו מזה, ומשום מה לא פועלים, כי האגו שלנו הוא דווקא מרחיק בינינו, מה שנקרא "יצר הרע". אחר כך באה איזו צרה חיצונית, אנחנו סובלים, ואז מגיע מישהו כמו מרדכי בפורים, או כמו המכבי בחנוכה, ועוד. כך בכל מצב. אנחנו מתחילים להבין, להזכיר האחד לשני, שאנחנו חייבים להתחבר, אחרת אנחנו לא נוכל לשרוד. ואז החיבור הוא שמביא אותנו לעוצמה כזאת, שאין לפנינו שום אומה או מכשול, איזו בעיה או מטרה, חומה, לא חשוב מה, שאנחנו לא נוכל להתמודד מול זה. במקרים כאלה אנחנו תמיד מנצחים, אבל מנצחים בזכות החיבור.
טל: זה באמת משהו שאף אחד לא יודע להסביר, איך יכול להיות שעם כל כך מעט אנשים, הם הצליחו לנצח צבא גדול כל כך.
גם בזמנינו אנחנו לא צריכים לשכוח. גם כשאנחנו מתחברים בזמני מלחמה, פתאום אנחנו רואים ניצחון. אבל אחרי המלחמה, כשאנחנו מתחילים להתגאות בזה, וזו בעיה גדולה, אז אנחנו מתחילים ליפול, ומזה נעשית לנו כבר אחר כך בעיה לשנים ולדורות.
כמו שקרה למשל ב"מלחמת ששת הימים", במלחמה הזאת היינו באמת במצב אנוש כביכול, התקיפו אותנו ממש מכל הצדדים, וניצחנו. ואחרי המלחמה, בדיוק כמו שכתוב בתורה, באה הגאווה על זה שאנחנו ניצחנו, ולא כוח החיבור, לא הכוח העליון. הוא עליון בזה שהוא פשוט גבוה יותר מאיתנו, כי הוא כוח החיבור, שדווקא בזכותו ניצחנו. אנחנו לא חשבנו על זה, העם לא קיבל הדרכה נכונה לפנות בצורה כזאת גם להיסטוריה, וגם למצב הנוכחי. ולכן עד היום אנחנו בעצם נמצאים באותה הבעיה.
טל: מה זאת אומרת, לפנות להיסטוריה ולמצב הנוכחי?
במשך כל ההיסטוריה אם אנחנו מתאחדים, אז באיחוד בינינו, אנחנו מוצאים כוח גדול, חזק, מיוחד, כוח עליון שבזכותו אנחנו נלחמים ומנצחים.
טל: זאת אומרת, שבתוך החג הזה יש מסר מאוד חשוב לימינו?
כן. ולכן אנחנו צריכים להבין היום, שמכל המלחמות ובכלל, כמו שכתוב מהיום ש"נעשיתם לעם" ועד היום, כל המלחמות באות אלינו כדי שאנחנו נתחבר. לא רק שאנחנו צריכים לנצח מישהו, אלא בא אלינו מישהו, שהכוח העליון שולח לנו, כדי לחבר אותנו, כי בלעדיו אנחנו לא מתחברים. אם היינו מתחברים היום בלי כל המלחמות, בלי איום, אלא בינינו, אז לא היינו מתקרבים לשום מלחמה ושום תקלה, אלא היינו בחיים רגילים, שלווים, נוחים ובטוחים.
טל: אז איך אתה מדמיין את השיח של המשפחה עם הילדים, סביב השולחן בחנוכה, אם זו באמת המהות שלה?
צריך להעביר את זה גם לפסים של משפחה. גם במשפחה אנחנו צריכים להיות יחד, לאהוב זה את זה, לחשוב, לדאוג זה לזה. זה מתחיל מזה, מהאדם והקרובים שלו, ואחר כך יותר רחוקים ויותר רחוקים, עד שגם כל הרחוקים האלה נעשים כקרובים, "כל ישראל חברים". אנחנו צריכים להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לכן אין כאן שום דבר שנמצא בהתנגשות לאותה הדרישה, להיות כעם אחד.
טל: אם אני מבינה נכון, אנחנו לא חוגגים משהו שהיה לפני אלפי שנים ונשאר כאירוע היסטורי, אלא מדובר בערכים של העם שלנו?
כן, זה תמיד כך. כל החגים האלה, הם כדי להראות לנו את הערך העליון בחיבור שלנו. כל החגים הם רק לזה. כי בעצם אנחנו קיימים כעם רק כשאנחנו מחוברים. כשאנחנו לא מחוברים, אנחנו לא נקראים "עם ישראל".
ולכן כל האירועים האלה, כל החגים, או נניח עכשיו, כשאנחנו נמצאים בזמני מלחמה עם כל השכנים שלנו, אמנם אנחנו צבא חזק כביכול, אבל זה לא אומר כלום, אם היינו מתחברים בינינו טוב, גם היום, לא רק שהיינו מנטרלים את כל האיומים כלפי מדינת ישראל, אלא היינו אפילו מנטרלים את הכוח הרע שבהם, של כל השכנים שלנו. עד כדי כך, שהם היו מתחילים להיות ניטראליים כלפינו, ואחר כך אפילו מוכנים להיות יחד איתנו, היינו מתחברים ומגיעים להסכמים אמיתיים של שלום, חיבור וכן הלאה. הכל תלוי עד כמה אנחנו מתחברים. לפי דרגות החיבור שלנו, היינו גם משפיעים עליהם, כך שיהיו מוכנים לחיבור איתנו.
טל: כשמספרים את הסיפור בצורה אולי פשוטה, איך שאנחנו מכירים אותו, מספרים לנו שקרה נס גדול בזכות פך השמן שהספיק לשמונה ימים, וגם הניצחון שלנו היה בזכות נס. אבל כאן, אתה נותן הסבר שהוא קצת אחר.
לא, זה לא אחר. כי מה יש בפך השמן הזה בסך הכל, אם אנחנו מדברים על סמל. אנחנו ניצחנו כן, אבל גם הניצחון הזה לא נראה אמיתי כביכול, כי איך זה יכול להיות. זאת אומרת, כאן אנחנו רואים שאנחנו מעוררים כוחות מיוחדים בטבע, ואז מנצחים בזכות הכוח הזה. אבל זה תמיד ידוע לנו וזה מובטח לנו מהתורה, שאם אנחנו מתחברים, אין אף אחד, אף אומה ואף צבא בעולם, שיכול לנצח אותנו.
לכן פך השמן, הוא סימן שאנחנו כן יכולים להגיע לאור, לאור העליון, לכוח העליון. שהוא יאיר ואנחנו נגיע שוב לבניית "בית המקדש". "בית המקדש" זה החיבור בינינו, זה לא איזה מבנה שאנחנו בונים בירושלים. אלא אנחנו בונים אותו בתוך ליבנו, ביחס בינינו, כך שהלבבות של כולנו מחוברים יחד, ומהחיבור בין הלבבות, כמו עם לבנים, אנחנו בונים את הבית הכללי, הלב הגדול הכללי, שנקרא "בית המקדש".
טל: אם נדבר קצת על הסמלים, על מה עלינו לחשוב כשאנחנו מדליקים את החנוכייה עם כל המשפחה, מה אנחנו מאירים, מה מסמל האור הזה?
החנוכייה מסמלת לנו את מה שאנחנו השגנו. אנחנו מדליקים אותה משמאל לימין, או מימין לשמאל, ויש בזה מחלוקת אם מוסיפים או אם מורידים כל ערב, ואיך מדליקים את החנוכייה. מדליקים אותה "עד שתכלה רגל מן השוק"1, זאת אומרת כשהאנשים גומרים לעבוד, הם באים הביתה ואז הם מדליקים את החנוכייה על עדן החלון, כי זה "פרסום הניסא", צריך לפרסם את הנס הזה, שכולם ידעו שכך כולנו חוגגים.
אבל מה אנחנו חוגגים, לא את מה שהיה לפני אלפי שנים. אלא אנחנו חוגגים את היכולת שלנו, גם היום, על ידי החיבור, להינצל מכל צרה ולנצח כל אויב וכל שונא. ומתוך החג הזה, אנחנו צריכים להמשיך את היחס הזה, את הידיעה הזאת, את המגמה הזאת באמת לכל העם. שזה לא יישאר כחג יפה וקטן לילדים, חג שבו אוכלים סופגניות ושרים כמה שירים על יוונים. אלא אנחנו צריכים להבין, שאם אנחנו כבר מדברים קצת יותר עמוק ופנימי, אז "המכבים" זו הנטייה שלנו להתחבר.
"עם ישראל" הם אלה ששכחו, שלא כל כך מבינים, הם לא קיבלו חינוך, שהמגמה היא שאנחנו כל הזמן צריכים להיות ביחד. לכן המכבים צריכים לעורר את "עם ישראל" כמו "כוהנים לישראל", לעורר אותם לחיבור. ואז כשאנחנו מתחברים, אנחנו מנצחים בכל מלחמה, בכל דבר. והאדם כשהוא נמצא בתהליך הזה, הוא גם צריך לראות את עצמו שהוא כלול מיוונים. מצד אחד, אלה התכונות האגואיסטיות שלו, שהוא רוצה להיות לבד ולא אכפת לו משום דבר, כמו שאנחנו רואים את כל האנשים ברחוב, שאין להם שום יחס יפה זה לזה. זאת תכונת "היוונים" שנמצאת בנו. מצד שני, יש בנו גם את אותה הנקודה שבלב, אותו הניצוץ, נטייה קטנה להתחבר יחד.
אנחנו צריכים עכשיו לעורר את הנטייה הזאת לחיבור, ולא לחכות עד שנהיה בעת צרה. ועל ידי זה אנחנו נגיע באמת לאור, נגיע לחיים, אנחנו כל הזמן נהיה בקשר יפה בינינו, ונכוון את החיים שלנו לכיוון שאנחנו רוצים. אבל זה בתנאי, שכל אחד ואחד יוכל לאתר בתוכו את "היוונים" ו"המכבים" ו"ישראל", והאם נמצא חיבור ב"ישראל". אם לא, הוא צריך לשאול את "המכבים" שבו, למה אני לא נמצא בחיבור עם האחרים. אם האדם נמצא בתוכו במלחמה ומנצח את "היוונים", אז כך הוא מוכן לחיבור, לקרבה עם האחרים.
אורן: אתה אומר, שבתוך האדם בעצם, מתחוללת איזו מלחמה פנימית בין כוחות הנפש שלו?
כשהוא מוכן לאתר את "המכבים" ו"היוונים", ו"ישראל" שבו, ומוכן להביא את עצמו למלחמה הפנימית הזאת, שהכוח העיקרי שבו יהיה כוח החיבור, כוח המכבים, שהמכבים ינצחו. הבעיה היא שגם אז בזמן המלחמה, זו לא הייתה מלחמה נגד היוונים, אלא המלחמה הייתה עם המתייוונים. זאת אומרת, עם היהודים שרצו לחיות כמו היוונים. והיום אנחנו אותו הדבר, אנחנו לא רוצים להתחבר, אנחנו רוצים להיות כמו כל העמים, לחיות כביכול איך שחיים באירופה, כך אני רוצה לחיות.
אורן: מה זה אומר "לחיות כמו באירופה"?
כל אחד במקום שלו. להם זה מתאים, כי אין עליהם חובה מלמעלה ביסוד האומה, של כל אומה, איטלקית, צרפתית, גרמנית, לא חשוב איזו, אין להם דרישה להיות יחד במצב הרגיל. אז כל אחד חי הוא כאן וההוא שם, ואף אחד לא מסתכל על השני. אבל אנחנו לא מסוגלים, אנחנו כל הזמן חייבים להיות בהתגברות על כל ההפרעות נגד החיבור בינינו, להיות "כאיש אחד בלב אחד".
אורן: זאת אומרת, באירופה כל אחד חי לו את חייו, אף אחד לא מסתכל על השני, וזה אולי מתאים לאירופה והכל בסדר שם. אבל פה בישראל אי אפשר לחיות כך, שלכל אחד יש את הפרטיות שלו והוא לא מסתכל על השני?
לא. זה ממש כמו הקללה והברכה של בלעם ובלק, כמו שכתוב בתורה. יש עם מיוחד שלא נמנה בין העמים, והוא נקרא "עם מיוחד", בזה שהוא קיים כ"עם". יש אתו חשבון אך ורק כשהוא מחובר.
אורן: מה זה נקרא "לחיות מתוך חיבור"? האם זה הצד ההפוך של "אף אחד לא מסתכל על השני"?
אם אני נמצא בחיבור, אני קשור לשורש שלי, שזה כוח עליון, הכוח העליון שבטבע. הוא נקרא "בורא", "הקדוש ברוך הוא", "כוח עליון", לא חשוב. אבל אז אני ממש נמצא במצב, שאין למעלה מכוחות ה"עם", אין. בצורה כזאת אנחנו מסוגלים להכל. ואז אנחנו גם יכולים להיות דוגמא לכל העמים האחרים, להיות "אור לגויים", ולהביא גם להם את אותו המאור. שזה בעצם מה שהם מצפים מאתנו, ולכן כך היחס שלהם אלינו. אנחנו גורמים רע לכל העולם במקום לגרום טוב, כי אנחנו לא מאוחדים, כי אנחנו לא יכולים מתוך החיבור בינינו, להדליק את "המנורה".
אורן: אני מבין שיש פה כביכול שני צדדים, שתי גישות לחיים. האחת היא כמו שחיים באירופה, שכל אחד חי בפינה שלו, אף אחד לא רואה אף אחד ממטר ואף אחד לא מסתכל על השני.
כן. חשבון פשוט.
-
אורן: שזה כמו שאתה אומר נניח, סגנון אירופאי אינדיווידואליסטי כזה. מצד שני, צריך לבוא סגנון אחר, שהוא כנראה יהיה סגנון "ישראלי", שעליו אתה מדבר. איך נראים החיים בסגנון הזה, שאתה קורא לו "חיבור"? מה זה אומר על החיים?
אלה חיים מאוד מיוחדים. חיים שכולם דואגים לכולם, לכלל.
אורן: מה המשמעות של זה?
המשמעות של זה, היא שאני אף פעם לא מסתכל על אף אחד, אלא על כולם. ואני חושב כל הזמן, איך אני יכול להיטיב לאומה שלי. איך אני יכול לעשות כך שיהיה טוב לכולם.
אורן: בשביל מה אני צריך את בלבול המוח הזה?
אחרת אין לך זכות קיום.
אורן: למי, לישראל?
כן.
אורן: למה?
כי אחרת, אתה גם לא "ישראל", אתה רק "קיבוץ גלויות", אתה לא נקרא "עם". העם קיים רק בזמן שהוא מתחבר.
אורן: כשכולם דואגים לכולם, זה נקרא "להתחבר"?
כן. וברגע שמתפזרים ושוכחים על הכלל הזה, אז זה כבר לא "עם". אלא מפוזר, "המפוזר בין העמים" כמו שטען המן.
אורן: אני מאוד מתחבר לסגנון האירופאי הזה שאתה מתאר, שיש לכל אחד את המקום שלו. כמובן שאני לא הולך להזיק לאף אחד, ואני לא מחנך את הילדים שלי להזיק לאף אחד, אלא יש לי את המקום שלי, לך יש את המקום שלך, ולטל יש את המקום שלה. לכל אחד יש כאילו את הפרטיות הזאת.
הכל יפה וטוב, אבל יש בעיה אחת, שאותם האירופאיים, לא יכולים לחיות בשקט לפי הסגנון שלהם. כי לפי הסגנון שלהם, אין להם כוח לחיות בחיים הרגילים. ואת הכוח שחסר להם, הם יכולים לקבל רק מעם ישראל.
אורן: אבל אני שואל עלי כישראלי. היה מאוד מתאים לי לחיות בסגנון כזה.
נכון. אתה לומד מהם איך לחיות, ואז אין לך כוחות, אתה לא יכול לגלות את האור, להדליק את המנורה שבתוך האומה. ואתה גם לא יכול לספק להם את האור, את הכוח משלך.
טל: איזה כוח חסר להם?
כוח כדי להתקיים. הרי מה הם אומרים? הם אומרים, "עם ישראל הוא הסיבה לכל הרע שבעולם". כמו שכתוב ב"זוהר", אני לא צריך לשמוע את האנטישמיים. אני קורא ב"זוהר", ובזוהר כתוב, ש"אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". אנחנו אשמים בכל דבר. זאת אומרת, הם לא מסוגלים, אנחנו קשורים יחד, כך שהם חייבים לקבל את כוח החיות מאתנו, דרכנו.
טל: "כוח החיות" זאת אומרת, אנרגיית חיים, שמחה?
כן. ולכן כל עוד אנחנו ביניהם, אז איכשהו הם קיימים. ברגע שאנחנו יוצאים ומתרחקים, אבל לא מתחברים בינינו, אז להם נעשה גרוע יותר. אם אנחנו מסתכלים בצורה כזאת, אנחנו רואים את הסיבה לכל הבעיות והמלחמות שיש להם, ואלה שיש לנו. הכל קשור רק לעניין הזה, עד כמה אנחנו יכולים להביא דרכנו את האנרגיה הרוחנית, את חוק האור הרוחני לכל העולם. ואז יוצא, שאם אנחנו לא מתחברים, אנחנו גורמים רע לכל העולם, ואם נתחבר, אנחנו נגרום טוב לכל העולם. ולכן האנטישמיות המתגברת, היא סימן לכך שהגיע הזמן שאנחנו חייבים להתחבר. והם יחייבו אותנו.
אורן: אני רוצה לחזור אל הפרט, אל האדם. הגישה של אדם בחיים היא שיש לי את החיים הפרטיים שלי, ואני לא רוצה להרחיב את נקודת המבט מעבר לזה, זו גישה מסוימת של חיים. ועכשיו תיארת גישה הפוכה, שכולם דואגים לכולם. אמרת, שכשאני מרוכז בפינה הפרטית שלי, בזה אני לא מביא אור לחיים שלי. מהו האור הזה, שאין לי בחיים כשאני מרוכז רק בתוך הפרטיות שלי, והוא כן מגיע למי שנמצא בתוך האינטראקציה הזאת, של כולם דואגים לכולם. מהו ההפרש הזה, האור הזה?
ההפרש הזה הוא, שלפי חוק הבריאה, לפי הכוחות שפועלים בבריאה, אתה מגיע למצב שאתה פתאום נכנס לכל מיני בעיות וצרות. זה לא תלוי בך. אתה חושב, "אני לא עושה שום דבר רע לאף אחד, אני רק לא רוצה אותו. לא רוצה אותו, ולא רוצה כלום. תנו לי לחיות את החיים שלי, תעזבו אותי כולם". ואתה רואה שאתה כל הזמן נכנס לצרות, יש כל הזמן בעיות. באים לדרוש ממך, באים להרביץ לך, וכולי. זאת אומרת, כל הטבע מסודר בצורה כזאת, שכל עוד לא תתחבר, כל הזמן תהיה ממש מסכן, וכל הזמן בסכנת השמדה.
אורן: אם אני כן יוצא מהמקום הפרטי שלי ומתחיל להתייחס כלפי האחרים, האם זה נקרא שהבאתי אור לחיים שלי?
כן.
אורן: מה זה האור הזה?
קודם כל, מתוך החיבור שלך עם האחרים, אתה מתחיל לגלות שהכל בסדר וטוב. הכל מסתדר, גם עם הילדים, עם המשפחה, עם השכנים, אני עם עצמי, עם הבריאות, עם הסדר בחיים, אני נמצא בחברה יפה וטובה, ועוד ועוד דברים. הכל מסתדר ממש יפה. כאילו חלמת, רק לא ידעת על ידי מה אתה מגיע לחיים רגועים.
זה פשוט, כי אתה מכניס לתוך החיים שלך את הכוח העליון, זאת אומרת, את כוח החיבור, לכן הוא נקרא "עליון", כי בעולם שלנו הוא לגמרי לא נמצא אצלנו. אם אנחנו מביאים אותו ו"על כל הפשעים תכסה אהבה", ואנחנו מתחברים, אז החוק הזה, הכוח הזה, הוא כבר פועל מאתנו לכל האנושות. כל האנושות מתחילה מיד לראות, להרגיש, שפתאום בא לנו טוב. ובא לנו טוב מהיהודים, מעם ישראל.
אתה לא צריך לשבת באו"ם ולצעוק, "אני לא עשיתי כלום. מה אתם רוצים ממני? תראו איך שאני טוב לערבים ולפלסטינאים, ולאלה ואלה. תראו כמה דברים נתתי לעולם, אילו פרסי נובל קיבלתי". אתה לא צריך להגיד שום דבר. אתה צריך רק לתת להם הרגשה אמתית, שהם מקבלים אור דרכך, ונמצאים במצב כזה, שהחיות באה ממך. הם ירגישו את זה. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת, כאן זה חוק הטבע. בואו ננסה ונראה עד כמה זה מועיל.
אנחנו נמצאים במצב שבכל העולם, אפילו במדינות שאין לנו קשר איתם, ולא היה אף פעם, כמו דרום קוריאה, כמו האיטי, כל מיני מדינות כאלה, האנטישמיות שם פתאום פורחת. אנחנו נמצאים בעולם הגלובלי, והיחס של כל העולם עכשיו כלפינו, יהיה יחס מאוד רע. ובסך הכל זה מה שהם דורשים, הם אומרים שהיהודים גורמים רע לכל העולם.
אורן: וזה אותו האור שאנחנו יכולים להביא?
כן. זה אותו חוסר האור, שאנחנו כן יכולים להביא לעולם. וזה נמצא בידיים שלנו.
אורן: זה שזה כן בידיים שלנו, כבר משמח אותי מאוד לשמוע.
אבל בואו ננסה בחנוכה להסביר את זה לכולם, ולממש את זה.
(סוף השיחה)
-
"משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק" (גמרא, שבת כ"א)↩