חיים חדשים

שיחה 1123

סופר אורגניזם אנושי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.6.19 – אחרי עריכה

אורן: היום נשוחח עם הרב לייטמן על יחסים בין אנשים, ננסה להבין איך אנחנו יכולים ליצור בינינו חיבורים מתקדמים יותר ויותר, כדי לקחת את החיים של כולנו כאחד למקום הכי טוב שרק אפשר.

יעל: אנחנו רוצים לדבר היום בתוכנית שלנו על מה שנקרא "סופר אורגניזם". סופר אורגניזם זו אותה יחידה, אם אנחנו ניקח את זה למשל בעולם החי, זה אותו קן דבורים, אותו קן נמלים, אותה כוורת דבורים, שבעצם כל אותם בעלי החיים, כל אותם הפרטים פועלים כקבוצה אחת, כיחידה אחת, ומה שהם מרגישים זה את היחידה הכוללת. הם ממש לא מרגישים את הפרט הבודד עצמו.

כיום קיימת גישה, גם בקרב חוקרים, שמדברת על סופר אורגניזם אנושי, הגישה הזאת מדברת על כך שאנחנו כולנו בעצם מהווים מערכת קשר אחת. כל אחד מאיתנו הוא סוג של פרט באותה מערכת קשר, ויש בינינו מערכת גומלין אחת מאוד מאוד גדולה, אנחנו פועלים כאורגניזם אחד, כאדם אחד גדול אם תרצו להסתכל על זה ככה, כאנושות אחת גדולה. ואני רוצה לשאול אותך האם אתה מסכים עם אותה גישה?

כן, ודאי, ועוד יותר מזה, גם הדומם, הצומח, והחי, חוץ מהאדם וכולל האדם, זה הכול סופר אורגניזם אחד.

יעל: הגישה הזאת נקראת "מדע הרשתות" בין היתר, והיא מדברת על מערכת הקשר בינינו, אנחנו כבר רואים את התקשרות בינינו במערכת הטכנולוגית, אבל אנחנו מדברים על מערכת פנימית, מערכת קשר פנימית שנמצאת בתוכנו. מה יש באותה מערכת קשר, מהי אותה מערכת, איך היא פועלת?

היא פועלת על ידי כוח אחד שנקרא "הטבע" או "א-לוהים", לא חשוב איך לקרוא לזה, כוח עליון. עליון, כי הוא שולט עלינו והכוח האחד הזה הוא מביא אותנו דרך ההתפתחות לאיזו מטרה שאנחנו שם מחוברים, יותר נכון אנחנו נגלה שאנחנו מחוברים, גם עכשיו אנחנו מחוברים, אנחנו רק נגלה שאנחנו מחוברים בצורה מיוחדת, עגולה, אינטגרלית, שלמה.

יעל: מה ההבדל בין אותו סופר אורגניזם אנושי, לאותו סופר אורגניזם בטבע למשל?

בטבע החלקים שלו קטנים, כמו להקות קטנות, אבל רובם לא מחוברים, לא במשפחות, אלא לזמן מה אבל אחר כך נפרדים, כמו דגים או חיות.

יעל: ציפורים.

כן, וכן הלאה. העניין הוא שאין אצלם חיבור קבוע אלא באים ונפרדים. הטבע מקיים את הדברים האלה כדי להמשיך את הדורות, כי אי אפשר להמשיך דור ללא חיבור, לפחות לזמן מה, אפילו לכמה שניות, לכמה דקות. וזה מה שקורה לנו.

מחוץ לזה הם בני האדם, בהתאם להתפתחות שלהם, כי אצלם ההתפתחות היא הדרגתית במשך ההיסטוריה שלהם, ואז בכל דור ודור יש להם סוג חיבור שונה, ואז החיבור בחלקו הוא טבעי ובחלקו מלאכותי, ותלוי גם כן בהתפתחות החברה האנושית, איך חיים ואיפה חיים.

יעל: איפה אנחנו נמצאים היום בתוך הדבר שתיארת, בתוך תהליך ההתפתחות הזה?

היום אנחנו נמצאים במעבר מאוד חד מהמשפחות הטבעיות שבהן היו בעל, אישה וילדים, למשהו חדש. כשהאגו שלנו התפתח הוא החזיק אותנו משך הרבה שנים במצב שאנחנו רצינו משפחה, רצינו לחיות, שיהיה לנו אבא, אמא, ואפילו סבא וסבתא. אנחנו, אני ואשתי, הילדים והנכדים, היה בינינו קשר, והקשר הזה נשמר במשך הדורות בצורה טובה. ובכל זאת מפני שאנחנו מתפתחים על ידי האגו שלנו שדוחה אותנו, כל אחד מהזולת, אז יוצא שהמשפחות התחילו קצת להיפרד, ההורים מהילדים, הילדים מההורים, מהסבים ומהסבתות, מהנינים וכן הלאה, כך שהיום אי אפשר להגיד מה קורה, אנחנו נמצאים בזמן המעבר, אבל בטוח שהקשר הטבעי בינינו נחלש מאוד ואף אחד לא רוצה אותו כביכול.

"אני רוצה את הקשר עם ההורים שלי כביכול", ואני מדבר מטעם הדור הצעיר, "מפני שטוב לי איתם כל עוד הם מספקים לי משהו, ואם לא אז אני כבר אלך, אין לי אליהם כל כך רגשות כמו שהיה קודם", האגו שלנו גדל, ואז הוא מבטל את הרגש הטבעי, וכך אנחנו קיימים היום.

יעל: אז בעצם קיימות כאן שתי תופעות מנוגדות, מצד אחד מדברים על אותו סופר אורגניזם אנושי שבו דווקא כולם מחוברים באיזו מערכת אחת, ומצד שני הם מדברים על כך שבאופן טבעי האדם הפרטי הולך ומתרחק מכל היחידות שחיברו אותו בעבר לאיזה משהו. הוא רוצה להיות עצמאי, בדיד, כפרט בפני עצמו. איך שתי התופעות האלה משתלבות ביחד, האם הן משתלבות ביחד, איך זה עובד?

לא, הן לא יכולות להשתלב יחד כי כשהאגו שלנו גדל, אז אנחנו רואים אפילו את הדור הצעיר כשהוא סוגר עצמו בחדר ורק צועק משם "אמא תביא לי משהו לאכול". ו"אל תיכנסו לי לחדר", וכך הוא חי. ומה יהיה בדור הבא? אני מקווה שבדור הזה אנחנו כבר משיגים את הכרת הרע שבמצב כזה והולכים להיתקן.

יעל: מה הכרת הרע תיתן לנו?

שאנחנו נראה את המצב כרע, שאנחנו בזה עושים כזאת הפרדה זה מזה שאף אחד לא נהנה ממנה, בזה אנחנו כאילו גורמים רע, סוף התפתחות האנושית כביכול.

יעל: רע למי?

לכל אחד, גם להורים, גם לילדים.

יעל: האדם עצמו ירגיש שמשהו רע קורה לו?

אנחנו שוברים מסגרת משפחתית שהיא המסגרת הטבעית, שהיא קיימת לזמן מה בדומם, בצומח, בחי, במדבר, תמיד, לזמן מה. אצל הדובים זה יכול להמשך כמה חודשים, אצל בני אדם זה יכול להיות מאה שנה, אבל בכל זאת זה משהו שקיים כדי להמשיך את הדור, ולכן דבר הזה הוא טבעי וחזק.

היום אנחנו מגיעים למצב שאנחנו אפילו לא רוצים את זה, אנחנו לא רוצים להוליד ילדים, ודאי מכל שכן אנחנו לא רוצים את המשפחה, אנחנו לא צריכים משפחה, כמו קודם, כדי לשרת זה את זה, "יש לי בבית מספיק מיני מכשירים כך שאני לא זקוק לאישה, ואם אני זקוק לאישה כמו לשותף במין, אז אני גם כן יכול להסתדר".

בקיצור, אנחנו הגענו למצב שאין לנו שום תועלת אגואיסטית, "אני צריך לתת לעצמי דין וחשבון, בשביל מה כדאי לי את זה? לקבל על עצמי כזאת אחריות והתחייבות, והכול כדי מה, כדי להחזיק לידי אדם נוסף שכל הזמן נכנס לחיים הפרטיים שלי?" כי אני, באגו שלי, לא רוצה לתת כניסה לשם לאף אחד, ולכן יוצא שאנחנו נמצאים במצב שאנחנו בעצם מסיימים את התקופה.

אורן: אז יוצא שכל פרט הולך להסגר בתוך עצמו?

כן.

אורן: אם כל פרט הולך להסגר בתוך עצמו, ואנחנו הולכים לראות אנושות שיש בה המון פרטים שכל אחד מהם סגור בתוך עצמו, אז זה בדיוק הפוך מסופר אורגניזם, לא?

נכון. אבל כאן תבוא הכרת הרע, שבצורה כזאת אנחנו לא יכולים להתקדם. אנחנו נרגיש את עצמנו שבזה אנחנו בעצם מתחילים להפסיד, לאבד צורה אנושית, שאנחנו הופכים להיות למריונטות, למכונות, לבובות, בלי התקשרות במשפחה ובלי התקשרות חברתית, כמו שהייתה לנו, נגיד, עד לפני עשרים שלושים שנה. אנחנו מאבדים לגמרי את הצורה האנושית והופכים להיות חלקי מחשב.

יעל: אז האדם הפרטי לא ירצה יותר להיות במצב כזה שהוא מבודד מהכול?

לא, הוא לא ירצה. זה הכרת הרע ואנחנו נצטרך להגיע לזה, להשיג את זה, אבל הוא לא ירצה. החיים שלנו הם יהיו מאוד מאוד מכאניים, קרים בצורת ההתקשרות, שהיא רק טכנית ולא תספק אותנו. אנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו בזה הופכים להיות [במצב], שלא שאנחנו שולטים על החיים, אלא החיים לגמרי שולטים עלינו.

יעל: ויהיה געגוע למה ואז מה נרצה?

אנחנו בכל זאת רוצים למלאות את עצמנו ברגש, אנחנו בני הרגשה, רצון ליהנות זה הטבע שלנו ואפילו שאני היום רוצה להיפתר מהרצון ליהנות הזה, כי אני מרגיש בזה חוסר מילוי. ואם אני מרגיש רע באיזה הרגשה, אז אני רוצה להפטר מההרגשה עצמה, אבל כשאני מתפטר מההרגשה, אני הופך להיות מכונה.

וכאן אני מרגיש שאין לי ברירה, אני חייב כאן לעשות משהו, אז יותר מחוסר ברירה נחזור להרגשה. זאת אומרת, ודאי שיש כאן עוד כמה שינויים בדרך. ישנם אנשים שמעדיפים לסבול ולהרגיש רע, אבל בכל זאת להרגיש.

יעל: עדיף להרגיש משהו ואני מוכן גם להרגיש רע.

מאשר להיות כמת.

יעל: נכון.

זהו.

אורן: נלך עוד צעד קדימה מהמקום הזה. מתוך המצוקה הזאת הרגשית, מתוך הקור והטכניות הזאת והבידוד הזה הרגשי של כל אחד מהאחרים, ייווצר אותו סופר אורגניזם אנושי?

לא. זה מתוך הכרת הרע.

אורן: כן הבנתי, אז אני אומר, שמתוך המצב הזה של התבודדות שעושה לי קר וטכני ואני כמו מחשב. האם מתוכו אנחנו נתקדם למקום של יצירת התקשרויות חדשות שיבנו אותנו כסופר אורגניזם?

כן.

אורן: תתחיל לתאר בבקשה, מה זה הסופר אורגניזם הזה שאנחנו נבנה מתוך הקור, מתוך הכרת הרע הזה.

זה לא רק הקור שבינינו, זה שאנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו לא ידידותיים כלפי הטבע והטבע כלפינו. הטבע הסובב, הדומם, הצומח והחי כי אנחנו נמצאים בגלקסיה, ואנחנו נמצאים כל פני כדור הארץ וכשאנחנו הורסים את כדור הארץ, אנחנו הורסים את האטמוספרה שלנו, היחסים בינינו וגם מה שמתחת לאדמה, הכול.

כשאנחנו ביחסים כאלו בינינו, ביחסים האגואיסטיים לכל דבר שקורה, דומם, צומח, חי, וגם כלפי בני אדם, אם אני כך מפעיל את האגו שלי, אני הורס את העולם ואז אני בעצמי מת.

יעל: אז נתחיל לקשור בין כל החלקים האלה?

כן

יעל: כי היום בן אדם לא רואה את מה שקורה מסביבו, לא אכפת לו, הוא כן מלכלך, הוא לא מלכך.

זה בינתיים, זה קוצר ראייה, עוד מעט בכל זאת, אם הוא יראה את זה קרוב לאף שלו, אז לא תהיה לו ברירה. לכן מה שאנחנו צריכים לראות, זה העתיד האנושי.

אורן: ומשם והלאה?

משם זה נקרא "הכרת הרע".

אורן: ומשם, מה הצעד הבא.

הכרת הרע תביא אותנו לחשבון.

אורן: מה נבין?

שאנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו ועם הטבע הסובב, עם הדומם, הצומח והחי, ואנחנו חייבים להתחבר. וכמה שאנחנו נגיע לנחיצות בחיבור, אז אנחנו נראה שאנחנו סך הכול נמצאים באגו, בכוח שמפריד בינינו, [ואיך] אנחנו נתקרב אחד לשני, אין לנו כוח להתחבר, אנחנו רואים שאפילו אם אני רוצה להתחבר עם מישהו זה לזמן מה כדי לקבל משהו הנחוץ לי ולא יותר.

אז מה עושים? וכאן האנושות תתחיל לחשוב מאיפה היא מקבלת את הכוח החיובי, כוח החיבור, וכאן כל האנושות וזה כבר קורה בזמן האחרון היא תתחיל לפנות לעם ישראל כי בו ישנה שיטת החיבור, היכולת והידע איך להגיע לכוח שמחבר מעל הפערים בינינו, מעל הריחוק בינינו, ואז כל העולם ירצו לבוא לישראל וממש להשמיד אותה.

למה? כי הם ירגישו שבמקום שישראל מחברת ביניהם, היא דווקא גורמת להתרחקות ביניהם. אז אם אנחנו נשמיד אותם יהיה לנו יותר טוב. ישראל כאן נראית כמפרידה בין כולם, מסכסכת בין כולם, עושה רע לכולם.

ואז אנחנו נצטרך להראות שלא, אנחנו יכולים להיות דווקא חומר החיבור בין כולם כי בנו יש השיטה והעיקר יש בנו תכונה שהיא המחברת ובלעדינו לא יהיה חיבור.

בלעדינו בכל אומה ואומה, בכל זוג וזוג, בכל בן אדם לבן אדם תהיה הרגשה שישראל נמצאת ביניהם ומפריעה להם להתחבר. תתאר לעצמך, שגם בין בני זוג בקוריאה, גם בין המדינות בדרום אמריקה, לא חשוב [היכן], בין השבטים שבצפון או בדרום העולם, כך תהיה ההרגשה.

כך כתוב בתורה, שכולם, כל האומות יתחילו ממש להתנפל על ישראל. וזה כבר מתחיל להיות, אנחנו כבר רואים את זה.

אורן: נדבר על החומר הזה שקראת לו "החומר המחבר", "התכונה המחברת". מה האיכות הזו? מה זה החומר הזה, התכונה הזו שיכולה לחבר בין פרטים?

חיבור, אהבה, התקשרות הדדית. זה "חלק א-לוה ממעל" שיש בכל ישראל, בכל אחד מישראל. "חלק א-לוה ממעל" ככוח החיבור, רק שהוא נסתר, רק שהוא נמצא עטוף בתוך האגו הגדול שישנו בישראל.

יעל: מה מתחבר? אני הולכת איתך והתהליך שתיארת לנו, זה שכל אחד הולך ונפרד יותר ויותר מהשני. יחד עם זה חלות שתי הרגשות, אחת, אתה מרגיש שאתה נעשה סוג של אוטומט ואתה כבר לא מרגיש, אתה חי חיים אוטומטיים כאלה, ואתה רוצה להרגיש משהו בכלל. ודבר שני, אתה מתחיל להבין שהטבע נהרס ומתחיל לדאוג להכול, לא רק לעצמך, אלא להתחיל להסתכל בצורה יותר גלובלית על הכול.

משני הדברים האלה שאמרת שזה "הכרת הרע", בן אדם מרגיש צורך בחיבור, גם בחיבור לבן אדם אחר כדי להרגיש משהו וגם בחיבור לטבע כדי לדאוג שהדברים בכלל יתקיימו בצורה טובה סביבו.

מתוך המקום הזה עכשיו אמרנו, צריך איזה כוח חיובי שהוא זה שמדביק והוא עכשיו מתחיל לחבר, כי עד עכשיו הכול נפרד והוא עכשיו צריך לחבר. מה מתחבר שם למה? כי בעצם כולם נפרדים. מה הבסיס המשותף שסביבו מתחברים?

זה כוח עליון שאנחנו רוצים שהוא ישרה בינינו. מידת החיבור, אהבה, התחשבות, שעל ידי זה אנחנו מתחילים להרגיש עולם יותר עליון, מציאות עליונה, אינטגרלית ונצחית.

נצחית, מפני שאף אחד לא סגור בתוכו, אלא אנחנו מתחילים לקבל שכל משותף, רגש משותף, שזה נקרא "העליון". ואז אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו נמצאים בעולם העליון.

יעל: אז מה מחבר אותנו? מה יחבר את שני האנשים שהלכו ונעשו יותר ויותר בודדים עם השנים?

אותו כוח שיתגלה ביניהם.

יעל: הם צריכים לגלות אותו או הוא מתגלה לבד?

הם צריכים לגלות. אז מתוך הצער הם יתחילו לשמוע איך לגלות וישמעו את המקובלים וישתמשו בכל השיטה הזאת כדי למשוך את כוח החיבור ולהרכיב אותו ביניהם.

אורן: כשמצליחים להביא כוח כזה שמחבר, ומרכיב ומדביק פרטים, ומתחיל להיווצר הקשר הזה שקראת לו "קשר אינטגרלי", "שכל משותף", "רגש משותף" גבוה יותר, מתקדם יותר, זה בעצם יצירה של סופר אורגניזם? כאילו שני פרטים שהיו נבדלים עכשיו נוצר איזה סופר כזה ביניהם? איזה יצור על?

כן, גם קראתם כך על דבורים ועל נמלים.

אורן: נכון.

אבל מה כאן העניין? זה הבדל גדול, ששם זה קורה בצורה אינסטינקטיבית.

אורן: בטבע, בעולם החי.

כן. ואצלנו זה קורה בזה שאנחנו בעצמנו ממש מביאים אותו כשליטה עלינו.

אורן: ההתקשרות הזאת שאנחנו בעצמנו צריכים ליצור כבני אדם, מתוך ההכרה שאנחנו כל כך מרוחקים, כל כך בקור, כל כך בטכניות הזאת, היא בעצם ההתפתחות הבאה שלנו? היא זו שתקדם את האדם למקום הבא באבולוציה שלו?

כן.

אורן: אז אני רוצה עכשיו טיפה לבחון את הייצור הזה. דרך אגב, זה משנה אם בחיבור הזה בין הפרטים יש שניים, מאה, או שני מיליארד?

לא, העיקר חיבור.

אורן: כן, הרגשתי. עצם היכולת להתקשר בין פרטים שכל אחד האגו שלו מושך אותו לפינה שלו, ואם בכל זאת הם מצליחים להביא את הדבק הזה, את הכוח הזה המחבר, כבר נוצר ביניהם איזה סופר אורגניזם כזה קטן. לא משנה הכמות של הפרטים, נכון? עצם ההתקשרות.

כן.

אורן: עכשיו אני רוצה רגע לבחון כזה יצור. אמרת שיש לו שכל משותף, רגש משותף, משהו הרבה יותר מתקדם. בוא נבחן את זה רגשית. היצור הזה שנוצר מהתקשרות בין אנשים, עם הרגש שלו המשותף, מה יש ברגש הזה שאני לא חווה היום כפרט? איזה רגש יש שם?

ברגע שאתה מתחיל להרגיש את השני כמו את עצמך, אתה בזה מרגיש את הכוח עליון. אתה בזה מרגיש את עצמך שאתה יוצא מהמסגרת האגואיסטית שלך, וחש את המציאות בצורה אל אגואיסטית, מעל זה. בכוח השפעה ואהבה, במקום כוח שנאה, ריחוק ודחיה. ולכן בזה בכלל אתה רואה את החיים למעלה ממוות, אתה רואה את העולם הנצחי.

אורן: היצור הזה, נקרא לו "סופר אורגניזם" או "יצור על" שנוצר בחיבור בין פרטים, מה חשוב לו ליצור הזה?

רק להיות דבוק בבורא, בכוח העליון הטוב ומיטיב, הנצחי והשלם יותר ויותר, על ידי עוד כל מיני סוגי התחברויות עם עוד כל מיני בני אדם.

אורן: מה זה אומר להיות דבוק בכוח העליון?

דבוק בכוח עליון, זאת אומרת להיות קשור לטבע שלו הטוב ומיטיב, אהבה, חיבור, השפעה.

אורן: במה זה מתבטא, מה השאיפות של אותו יצור כזה מתקדם? למה הוא שואף?

רק להשפיע טוב.

אורן: לעשות טוב?

כן.

אורן: למי?

לכל אחד. כי האגו נשאר בין כולם, ועל פני האגו כל הזמן יכולים להתקשר בטוב.

אורן: איזה מחשבות יש לאותו יצור מתקדם יותר? על מה הוא חושב?

רק על זה. רק איך להתחבר לאחרים בחיבור הרוחני. "רוחני" זה נקרא שביניהם ישנם דחייה, שנאה, ריחוק, ולמעלה מזה ישנה אהבה, חיבור, התקרבות.

אורן: איך זה ישפיע על חיי היום יום של הפרט?

אין פרט, הוא ירגיש את עצמו ממש כמו כלל. הוא ירגיש דחייה בין כולם, וירגיש חיבור בין כולם, וכל הזמן יהיה בהגברת הטוב על הרע. לכן הוא לא יהיה כמו דבורים או נמלים, אלא הוא יהיה כל הזמן בלהקה המתחברת, בלהקה שמתגברת, להקה שמפתחת את עצמה. כי הרצון לקבל האגואיסטי כל הזמן גודל, וכל הזמן החיבור בין כולם הוא נעשה יותר ויותר כמותי ואיכותי.

אורן: דיברנו קודם על הקור, על הטכניות שהאדם יתחיל להרגיש מרוב שהוא מתנתק ומתנתק מכולם, שהוא הופך להיות כמו חלק מחשב כזה.

כן.

אורן: עכשיו כשהוא מתחיל ליצור את החיבורים האלה החדשים, מה הוא ירגיש עכשיו?

יש לו שנאה ואהבה. השנאה לא נעלמת, האגו לא נעלם, רק "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז הפער בין שנאה לבין אהבה גודל יותר ויותר, אז ביניהם הוא מרגיש את כל הצורות החיים, את כל הצבעים.

אורן: מה עם הקור?

נמצא. קור, שנאה, דחייה, רע, הכול נמצא, וכל זה מתכסה באהבה, בחיבור, בחום.

אורן: חום ממה?

מזה שרוצים להיות יחד, למרות כוחות הדחייה. כי דווקא בגלל כוחות הדחייה, דחייה, סירוב, ריחוק, כשמתגברים עליהם, אז מרגישים כמה שהם קצת כמו פלפל ומלח וכן הלאה, נותנים טעם בחיים.

יעל: אם הבנתי נכון, אז מיצור שלא רצה להרגיש כלום והלך ונעשה יותר ויותר טכני וטכני, הוא פתאום נפתח לקשת של רגשות שהיא ממש..

לא פתאום, אבל כן, ככה.

יעל: הוא נפתח לקשת מאוד מאוד רחבה של רגשות, והוא בן אדם מרגיש מאוד.

כן.

יעל: החיים בתוך המקום הזה שיש בו מצד אחד רגשות מכל הכיוונים, הרבה שנאה מצד אחד..

כן. מאפס עד אין סוף.

יעל: והרבה אהבה מאוד מאוד גדולה מצד שני. זה חיים טובים, זה חיים קשים?

זה קודם כול הרגשת החיים. וחיים חיים, "על כל פשעים תכסה אהבה", זה נשאר. יש פשעים ועליהם כיסוי באהבה. אי אפשר להרגיש את האהבה בלי.. כל הבעיה שלנו זה שאנחנו רוצים להימשך או מצד אחד או מצד שני, וכאן הם באים כסנדוויץ' .

יעל: במה אותו האדם דומה לנו היום, ובמה הוא שונה? מה מייחד אותו?

יש לו יחס נכון, בוגר גם לרע וגם לטוב, והוא יודע איך לחבר אותם יחד.

יעל: הוא יודע לאזן ביניהם? אנחנו היום באופן פנימי, גם הרע מעיף אותנו הרבה פעמים, וגם הטוב מעיף אותנו, ואנחנו מרגישים הרבה פעמים שאנחנו לא..

אז החיבור הנכון זה נקרא "בקו אמצעי". יש מושגים כאלה בחכמת הקבלה שמסבירים איך לעשות את זה. אז נאכל את המצב הזה, נשתה אותו, נהנה ממנו, נתמלא בו, והטעם שלו זה נקרא "טעם גן עדן".

(סוף השיחה)