קרל מרקס חזה שמתישהו הקפיטליזם יגיע למיצוי, ואחריו תבוא גישה שיתופית לחיים. היום, כשאנשים מתחילים לזהות שקניות וסמלי סטטוס לא מביאים סיפוק משמעותי, עולה הצורך בתקשורת המונים שתקדם אותנו למחוזות יותר גבוהים.
כנראה שהיינו צריכים לעבור את החלום האמריקאי שאמר: 'תשקיע, תרוויח, תרכוש, תראה לכולם שאתה מספר אחת, תחיה טוב!'. גדל פה דור שזה כבר לא עושה לו את זה. הוא מסתכל על ההורים ואומר לעצמו 'אני לא בעניין של ריצות כאלה'. נמאס לו מכל הפרסומות והמשווקים, מכל המבצעים וסמלי הסטטוס המתחדשים.
כאן צריך לזכור שאנחנו ילדי הטבע. כמין אנושי לא באנו משומקום, ואפילו הטכנולוגיה המתקדמת שפיתחנו לא מוציאה אותנו ממערכת הטבע. הטבע מדבר בנו מבפנים, דרך הרצונות שמתעוררים בנו, דרך שינויים פנימיים, צרכים, מחשבות, הרהורים. כך אנחנו משתנים, מתפתחים, מתקדמים.
היום שוב מתעניינים ברעיונות של מרקס, בגלל שהעתיד אכן נמצא בקשר אחר בין אנשים. שלא נתייבש כל אחד בקונכייה שלו, נשקע בדיכאונות, בייאושים, נחיה על כדורים. הטבע דוחף אותנו להתקדם לדרגה האבולוציונית הבאה, שבה נהיה כולנו מחוברים. וכמו שבין איברי הגוף יש קשר אינטגרלי, ולכן גם זרימה של חיים, כך גם בינינו יתחילו לזרום ריגושים חדשים.
אגב, אחד הביטויים לכיוון ההתפתחות הזה ניכר בתופעה ששוטפת את העולם. אנשים יוצאים מהבית להפגנות ולמחאות, לא חשוב על מה בדיוק, ומרגישים שהחיבור לאחרים עושה להם טוב. נותן להם כמו לנשום אוויר פסגות.
המילוי, הסיפוק, המשמעות, מחכים לנו ביחס חם בין איש לרעהו, בתקשורת נכונה בין בני אדם. כלי התקשורת צריכים לסייע לנו לעשות זאת, לתת דוגמאות לחיבור משלים ולקשר אינטגרלי בין כולם לכולם. כשזה יקרה, אפשר יהיה לומר שהם אכן מממשים את שגלום בשמם. 'כלי תקשורת', כלים ליצירת קשר. לא לליבוי תחרות הורסת, פירוד, שנאה ומאבקים בלתי פוסקים.
הגישה הבאה לחיים תהיה אינטגרלית, מחברת, מקשרת. המטרה שתהיה לכל אייטם תקשורתי תהיה לתת לאדם התרשמות איך יחס יפה לאחרים מקנה לו רמה אחרת של קיום. אפשר לעשות זאת דרך חדשות, פרשנויות, סדרות, קומדיות, שעשועונים, דוקודרמה, תוכניות בישול, ריאליטי, אפילו שידורי ספורט. דרך הכול.
לצורך המחשה, ניקח אירוע תקשורתי כמו משחק כדורגל חשוב, וננסה לפרק אותו לגורמים מתוך נקודת המבט של הגישה האינטגרלית.
המטרה של כל קבוצה היא ליהנות מהמשחק יחד. להתחבר. כמה שיותר. לפי זה תימדד רמת הקבוצה והצלחתה, במקביל למדידה הרגילה של מי הבקיע יותר גולים. כלומר, התחרות בין הקבוצות תהיה קודם כל על מי יותר מחוברת בתוכה, איפה יש יותר התחשבות, נתינה, תמיכה.
השחקנים יבואו למגרש יחד, מחובקים, יראו לקהל הצופים עד כמה הם נהנים להרגיש זה את זה קרובים. במהלך המשחק תהיה ביניהם תחרות בונה על מי יכול להועיל יותר לקבוצה, לבטל את האגו שלו כלפי מה שהיא צריכה, לשרת את כולם, להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, למלא כל תפקיד שאותו הקבוצה עכשיו צריכה.
לפני המשחק, במהלכו ואחריו, השדרנים והפרשנים ידגישו את רמת החיבור שיש בכל קבוצה, יאירו את עיני הצופים איך בכל מהלך יש או אין חיבור, יראו איך החיבור מביא להצלחה ואיך היעדרו גורם לחוסר הצלחה. גם הצופים יעניקו ציון לכל קבוצה לפי רמת ההרמוניה שיראו בה.
היחסים בין הקבוצות ובין מחנות האוהדים יהיו משלימים. כל קבוצה תשתמש באחרת כגורם מאתגר שעל ידו היא יכולה לשבח את רמת החיבור שבין שחקניה. כל צד יאחל לצד השני הצלחה בהבעת החיבור המיוחד שלו, ויבין שהיריב עוזר לו לשפר את עצמו. לא יכול להיות לבן בלי שחור, אור בלי חושך, קשר בלי התנגדות. כך בין הקבוצות תיווצר גם כן הרמוניה, והשיתוף ביניהן יוליד יופי משלו.
עוד המחשה, ממש בנגיעה, מתחום הסאטירה: סאטירה אינטגרלית טובה תיחשב זו שתראה לנו את הפגמים שבטבעו האגואיסטי של האדם, כדי לעזור לכולנו גם יחד לתקן אותם. דומה הדבר לדיאגנוזה מדויקת של רופא, שבלעדיה אין אפשרות לריפוי. הסאטירה תהיה בונה ולא הורסת, לא רומסת. נצחק יחד על העובדה שכולנו כאלה. צחוק נעים, ידידותי, לא פוגע, לא ארסי, שכל מטרתו להעמיק את הקשר ההדדי.
בשורה התחתונה, עם הגדרת מטרה אינטגרלית, שתתאים למגמה האבולוציונית שאנחנו מצויים בתוכה, כלי התקשורת יכולים לתת לנו דחיפה עצומה אל חיים בחיבור ובהשלמה. שתהיה לנו דרך צלחה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 132 – bit.ly/40X5yPF