מצב רוח ירוד. בלי סיבה מיוחדת. סתם ככה, בשגרה. ריקנות כזאת, אפורה. מאיפה זה בא? למה מתגבר הקצב? אפשר לעשות עם זה משהו חיובי? על איך שאנחנו בנויים מבפנים, ועל הדרגה הבאה באבולוציה שלנו כיצורים תבוניים.
החוש הכללי שמתוכו אנחנו מרגישים כל מיני רגשות הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, או בקיצור רצון ליהנות. בתוך הרצון ליהנות אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מוכנים לזהות, להבדיל, לקלוט. תינוק נולד, פותח עיניים, מתחיל להרגיש, לבדוק את המציאות הסביבתית, ומאז הרצון ליהנות שלו גדל ומתפתח. מתי אדם מזדקן? כשהרצון שלו מתחיל להיכבות, לאט לאט נסגר, נרדם, עד שהאדם נפטר מכל הרצון.
מה שעוזר לנו לפתח את הרצונות שלנו, לכוון אותם, לפתוח או לסגור אותם וכן הלאה, הוא מנגנון השכל. המוח שלנו, המחשבות שלנו, מכוונים את הרגשות, מסננים אותם, בודקים ומעבדים אותם. לאורך ההיסטוריה, ככל שהתפתח הרצון ליהנות של האדם, כך התפתח גם המוח.
מצבי הרוח שאנחנו חווים משפיעים על החיים שלנו בצורה מאוד משמעותית. כשמשתנה פתאום מצב הרוח, יכול להיות שמשהו שלפני רגע היה נראה לנו סבבה, פתאום ייראה זוועה. הקליטה שלנו סובייקטיבית, ותלויה במה שהרצון ליהנות שבנו תופס ברגע מסוים כטוב או כרע. לפי זה מתפרשים בתוכנו כל מצב וכל תמונה. אנחנו לא תופסים את המציאות כמו שהיא, אלא תמיד דרך הרצון להשיג לעצמנו הנאה.
כאשר הרצון ליהנות לא מתמלא הוא מרגיש סבל, ומשנה לשנה תחושת הייאוש משתלטת על עוד ועוד אנשים. אם פעם זו הייתה בעיה של האליטות בלבד, אז היום זו נחלת הכלל. למרות עידן השפע, מצב הרוח הכללי ירוד. ריקנות. הרצון ליהנות סובל. הוא צריך ליהנות, אבל לא יודע ממה. לכן גדלה ההתמכרות לסמים, לאלכוהול, לתרופות הרגעה.
התהליך שעובר על הרצון ליהנות, מילוי והתרוקנות, מילוי והתרוקנות, מילוי והתרוקנות, מעורר בסופו של דבר מחשבות על מהות. בשלב מסוים האדם מתחיל לשאול את עצמו: בשביל מה אני חי? מה הטעם? מה המשמעות?
מציאת תשובות מלאות דורשת הרחבה של נקודת המבט. כמין אנושי, אנחנו חלק ממערכת הטבע הגדולה. המערכת הזו אינטגרלית כולה, ודורשת מכל חלקיה להתאים לחוקיות האינטגרלית שלה. זה אומר שכל חלק במערכת צריך לתפקד באיזון בין קבלה לנתינה, לקבל מהמערכת רק את מה שדרוש לקיומו ולתת כל מה שהוא אמור לתת לה.
אם האדם היה מתפקד כך, הוא היה מרגיש את עצמו בצורה אידיאלית. הבעיה שלנו מתחילה מזה שבניגוד לדומם, לצומח ולחי, אנחנו בעלי אגו מופרז. רוצים רק לקבל, בלי לתת כלום חזרה. יותר מזה: האדם הוא היצור היחיד שמסוגל להפיק הנאה מסבלו של הזולת. נהנה להשפיל את האחר, לדרוך עליו. ומפני שהאגו כל הזמן מתעצם, משנה לשנה האדם מפר עוד יותר את החוקיות האינטגרלית וכתוצאה מכך מרגיש יותר סבל.
הדיאגנוזה הזו מכוונת גם אל התרופה. כדי לשפר את מצב הרוח, להיפטר מהמועקה, לגלות משמעות גדולה ולהתמלא בתענוג והנאה מדרגה חדשה, האדם צריך לבנות את עצמו בהתאמה לחוקיות האינטגרלית. השיטה שמלמדת לעשות זאת נקראת השיטה האינטגרלית, והיא מיושמת במסגרת קבוצתית קטנה.
ככל שלומדים את עקרונות השיטה ומתרגלים אותם בתוך קבוצה, נוצר בין המשתתפים קשר אינטגרלי. זהו קשר מיוחד בין האדם לזולת, שמתאים לתבנית האינטגרלית שבכל הטבע. כתוצאה מכך, מתחילים להרגיש שיש ביקום כוח אינטגרלי, כללי, אחד. בהדרגה, הכוח הזה פועל על הקבוצה יותר ויותר, מעלה כל אחד מעל האגו הפרטי שלו לחיבור משלים עם כולם עד לרמה של אהבה. ואז, הקבוצה האינטגרלית כמו מתעלה מעל כל היקום, לממד גבוה יותר. הכוח האינטגרלי ממלא את כולם, וזה איכותי ועוצמתי הרבה יותר מכל הנאה ותענוג שיש לעולם הזה להציע.
ברמת התפתחות כזו, משתנה צורת השימוש ברצון ליהנות. עד כה הוא פעל בספיגה פנימה, רצה לקבל הנאה ותענוג לתוכו מכולם, ועתה הוא רוצה להתמלא מהתקשרות הרמונית, הדדית, משלימה, עם מי שסביבו. השדרוג הפנימי בצורת העבודה של הרצון ליהנות מביא לאדם חשיבה אינטגרלית, ופותח אותו לקליטת הכוח הכללי שבטבע. כל הטוב מתחיל לעבור דרכו לכולם, כי הוא כבר לא מהווה שסתום בדרכו אלא צינור פתוח. זוהי הדרגה הבאה באבולוציה שלנו כמין האדם, והריקנות שתתגבר תדחף אותנו אליה.
שנתחבר ונתעלה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 249 – bit.ly/3NVUxX3