"פרשת השבוע"
ניצבים
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.07.2015 – אחרי עריכה
שמואל: אנחנו בפרשת השבוע "ניצבים". כתוב, "אתם ניצבים היום כולכם, לפני יהוה אלוהיכם: ראשיכם שבטיכם"1, כלומר כולם.
אתם הגעתם היום למצב שאתם מוכנים להיכנס לקשר עם הכוח העליון, אתם בחיבור ביניכם הגעתם למצב שהחיבור, שהרצונות המשותפים ביניכם מקבלים צורה שנקראת ''בורא'', ''בוא וראה''. הבורא לא קיים, הוא קיים רק אם אנחנו מגלים אותו. אין בורא ללא נברא, אומנם זה נשמע מאוד מוזר, אפיקורסי. לכן הבורא נקרא, ''בוא וראה''. הקשר בינינו מגיע לתכונות כאלו, לכן נקראים 'ניצבים', שהקשר הזה מקבל צורה שנקראת בורא.
נניח שאנחנו נמצאים בינינו בקשרים יותר ויותר הדוקים, ומשלבים זה את זה, ופתאום אנחנו מגלים שיש בינינו צורה כזאת שהיא קיימת בפני עצמה. אנחנו מחזיקים אותה מצד אחד, ומצד שני היא כמו דליקה, משהו נדלק בינינו וקיים, וזה נקרא ''בורא''. זו תכונה חדשה שאין בי ואין בך אלא היא נולדה מיחס הדדי מסוים בינינו שאנחנו מחיים אותה. אנחנו כאילו מולידים אותה, כמו זוג המוליד ילד. כך הכוחות שלנו מולידים משהו כתוצאה, שנקרא בורא. יש פה עמקות כזאת שצריכים לפרש, כי אפשר להתפרע לכל מיני כיוונים.
זה נקרא שאנחנו כבר ''ניצבים'', מגיעים למצב שבו מתגלה הבורא, ואנחנו נמצאים אתו יחד בחיבור. הוא מתגלה אצלנו כמשותף, כממוצע בינינו, כמחבר בינינו, כמשהו שלישי שנקרא 'קו האמצעי'. אני מצד אחד, אתה מצד שני, ובקשר בינינו כל אחד מוותר על האגו שלו, כל אחד מתבטל כלפי השני, כל אחד רוצה להיות שווה לשני לגמרי, וכך דואגים להיות בשוויון בינינו. מכל העבודה הנכונה הזאת עם האגו של כל אחד, ועם האגו של האדם שנמצא כנגדך, אנחנו באים למצב שאנחנו מייצבים כאן תכונה חדשה שלא הייתה בי כאגואיסט ובך כאגואיסט, אלא אנחנו מייצבים אותה בזה שכל אחד יוצא מעצמו לקראת השני, ובאמצע יש לנו תוצאה הנקראת ''בורא''. אז נקרא שהוא שורה בינינו.
היחס בינינו נקרא ''שכינה'', על שם זה שבשכינה, ברצון המשותף שהוא כמו סריגה, שם נמצאת הצורה של הבורא. לכן הבורא נקרא 'שוכן', ו''השכינה'' היא המקום שהוא מתגלה בינינו. כל אחד מאיתנו נקרא 'בני היכלא'. בנים אנחנו שמגלים אותו ''היכל'', אותו הכלי שבו מתגלה הבורא. והמצב הזה נקרא ''חופה''. המצב עצמו נקרא ''גמר התיקון'', כי בעצם תיקנו את הרצון לקבל שלנו ועכשיו הוא משתתף בקשר היפה בינינו. הבורא הוא ''החתן'', ואנחנו ''הכלה''. כי הרצונות המתוקנים שלנו מסודרים בהשפעה הדדית זה לזה, ואנחנו כחלקי המלכות, חלקי השכינה שבה מתגלה הבורא.
שמואל: היום יש את העניין של נישואים חד מיניים.
ברוחניות זה לא קיים. ברוחניות תמיד אחד מקבל ואחד משפיע. זה לא שייך למין הגשמי. לכן אין מה לדבר על זה. אם זה שייך לגוף שלנו, אז לך ותטפל בו.
זה שהתורה מדברת שזה אסור, זו מבחינה זו שכל אחד חייב לעבוד עם הרצון לקבל שלו שנקרא ה"אישה'' שבו, ועם הרצון להשפיע שנקרא ה''גבר'' שבו, בצורה כזאת אנחנו צריכים להתייחס לכל המציאות. לכל אחד יש גם רצון לקבל ויכול להיות גם רצון להשפיע. זה לא שייך למין האדם ולא שייך לכל מיני צורות המין. זה שאנחנו חיים בתקופה כזאת שיש לנו בעיות הורמונליות למיניהן, זה לא שייך לתורה.
שמואל: במעמד הזה שבו אנחנו ניצבים, הבורא מחדש את בריתו. למה צריך חידוש והארכת תוקף הברית הזאת? מה זה לחדש את הברית?
חיבור. כי אנחנו הגענו עכשיו לתיקונם כאלה, להתכללות כזאת, שבאמת אנחנו יכולים עכשיו לקיים את הברית. יש ברית ''ברית בין הבתרים'', שמראש אנחנו הולכים ונמשכים לאיזו מטרה. אבל עכשיו כבר הגענו למטרה. הגענו למצב שבינינו הרצון המתוקן מתגלה עכשיו, ואנחנו מגלים את הבורא שמתגלה רק בארץ ישראל. הוא נמצא כאן מראש השנה ועד סוף השנה, והכל מתגלה בארץ ישראל, ברצון כזה שמכוון ישר-אל, בהשפעה לבורא.
עד כאן טיפלנו בקשר בינינו. לא השתוקקנו והתפללנו מתי נבוא לארץ ישראל, לא. כל הזמן השתוקקנו מתי נתקן עוד שלב ועוד שלב בחיבור בינינו. זאת ''העבודה במדבר''. כשהגענו בכל הרצונות שלנו מעל האגו שלנו להשפעה, אז בעצם הגענו למצב שגמרנו, עשינו בינינו חיבור. עכשיו אנחנו צריכים בתוך החיבור הזה לגלות את הבורא.
להביא אותו בצורה כזאת שהוא לא נמצא אי שם מאחורי הקלעים, כמו במדבר, בהסתרה. ארץ ישראל זה נקרא שאנחנו מגלים אותו. הגענו למצב שמתוך החיבור בחוטים שלנו, כמו באריגת שתי וערב, הגענו לכאלו צורות שפתאום אנחנו מגלים שמתגלה שם ציור, זה הבורא שאנחנו מגלים אותו. מאיפה הוא בא? הוא מורכב מתוך הרצונות הנכונים שלנו שנמצאים בהשתתפות, בהדדיות אחד עם השני.
שמואל: אם אני מסתכל החוצה, אז אני מתקשה למצוא את הבורא פה.
אין, הוא לא קיים, הוא נעלם. אתה מגלה אותו רק בתנאי שאתה עושה חיבור, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". זה כמו שעושים נניח שטיח עם איזו דוגמה.
אז נקרא שאתה סיימת את התיקון שלך כלפי הזולת, כלפי החברים, ובקשר הנכון ביניכם אתם באים לרצון המשותף שנקרא כבר "ארץ ישראל" ובו מתגלה הבורא. זה ההבדל בין ארץ ישראל לכל הארצות, לכל הרצונות. "ארץ" זה רצון. אז מתגלה ברצון הזה הכוח העליון. אלה חיים חדשים,
שמואל: מזכירים לנו את הקללות והמכות שיבואו על ארץ ישראל עד לדור האחרון.
זה מפני שאנחנו לא נמצאים בארץ ישראל. כשאתה נמצא ב ''ארץ ישראל'' אין לך מכות ולא כלום, זה חלב ודבש.
שמואל: מה כל המכות שהיום אני מקבל?
אתה לא נמצא בארץ ישראל. אתה נמצא במקום גיאוגרפי, זה לא אומר כלום.
שמואל: ברור שאנחנו לא מדברים על אדמה. אם חטפתי מכה, אז זה אומר שעליי להתיישר לכיוון. לך לכיוון של ארץ ישראל, כי אתה לא בכיוון.
אנחנו נמצאים במצב, במקום שהוא רק פיזית גיאוגרפית ארץ ישראל, אבל זה לגמרי לא ארץ ישראל שעליה מדברת התורה. ארץ ישראל זה רצון ישר א-ל, רצון להשפעה, לחיבור, לאהבה.
שמואל: ל"ואהבת לרעך".
כן. ולכן אנחנו לא נמצאים בזה. אנחנו סתם כך רושמים שנמצאים בישראל, זה לגמרי לא. תראה איזו שנאה, איזה דברים אנחנו רואים כאן, מה קורה.
שמואל: האם כל המכות שאנחנו מקבלים, זה בעצם הכרת הרע?
איזה הכרת הרע? הכרת הרע זה כבר יציאה ממצרים, הכרת הרע זה שבע שנות רעב שבמצרים, זה הכרת הרע. אנחנו בשבע שנות שובע. אני גם לא יודע אם אלו שבע שנות שובע, כי צריך להכיר שאנחנו נמצאים באגו שלנו, והאגו שלנו נותן לנו כל טוב. גם זה לא, אלא זה מצב בדומה לחיה שמסתובבת בשדה.
שמואל: מאיפה אתה שואב את האופטימיות הזאת, את הכוחות האלה? אתה עומד בראש חץ, וזה גם רק להיות השליח שלו.
אני אגיד לך למה. אני מרגיש שברוך ה' לא אנחנו קובעים את התהליך.
שמואל: אז זה מוריד ממך.
לא, מה פתאום מוריד. אחרת הייתי יושב בבית, אני כבר מזמן בפנסיה. אלא זו נחיצות, זו הכרחיות. למה אני בכלל חי כאן בישראל? מה מחזיק אותי כאן? הרי כל הקרובים, כל החברים שלי הם במקומות האחרים.
שמואל: אז מה מחזיק אותך?
מחזיק אותי זה שאני מרגיש שאני חייב בתפקיד, מחויב.
שמואל: האם אתה בטוח שאתה עושה את התפקיד שאתה צריך, שזה התפקיד שלך?
כן. כל אחד צריך כך לגלות. אני גיליתי ולכן אני נשאר.
שמואל: איך בן אדם יכול לגלות את התפקיד שלו?
צריך לשמוע את הלב. שם בעומק הלב אתה יכול לגלות מה הבורא אומר לך. הוא אומר כך, "שמואל אתה צריך להתקרב אלי, אני מחכה לזה. מה איתך? כמה אני צריך להגיד לך את זה".
שמואל: זה בעצם התפקיד של כל אחד להתקרב, לגלות את הבורא.
כן, ודאי. כל אחד יכול להרגיש. זה כמו שאומרים שכל יום יש לך כרוז מהר חורב2,
שמואל: היינו לכאורה קרובים לזה בתחושה, קודם עם הקומוניזם, ואחר כך עם הקיבוצים.
שלא נחכה שזה יבוא בעצמו. זה מגיע בכאלו מצבים שלא כדאי לנו לחשוב על זה. כי מתי אתה מקשיב, מטה את אוזנך? בצרות. אני לא רוצה להגיע למקום הצר, אני רוצה עכשיו לגלות מה הוא רוצה ממני. "אני רוצה לשמוע, אל תפריע לי", ואז אתה מתחיל לשמוע. תראה מה כותבים לך המקובלים, הם נמצאים במגע עם הכוח העליון, והם מספרים לך את זה בצורה הכי קרובה ופשוטה, ומוכנים לעזור לך ולתמוך בך. לך איתם יחד.
שמואל: זה גם מעניין, כי הגויים מבינים את התפקיד שלנו.
כן, בטח. מה זה גויים? הבורא מדבר איתך דרכם. יש להם בחירה חופשית? אין. "כולם כבהמות נדמו". הוא מדבר איתך דרכם. אתה חושב שמתנפלים אליך שם כל מיני אויבים, או השכנים שלנו, או לא השכנים, הרחוקים? אתה חושב שיש לך שונאים בעולם? אין לך שונאים בעולם. כל העולם גולם, כך הבורא משחק דרכם. כמו שאתה אומר שיש לך ניצבים בתיאטרון. מי מפעיל אותם?
שמואל: הבמאי.
הבמאי. אז יש לנו במאי שהוא מפעיל. ולכן אין לך מה להתלונן על הגויים. מה הם?
שמואל: נהפוך הוא, אני לא מתלונן על הגויים, אני הרבה פעמים מייצג את הגויים בפני החברים שלי, שאני אומר, תראו, אם כולם אומרים שאתה שיכור, אולי תבדוק את זה לפחות.
עם ישראל לא רוצה לקבל את זה.
שמואל: אז הפרשה הזאת מרמזת לנו על ימינו לדעתי.
אנחנו נמצאים באמת במצב שלא צריכים לתת הרבה כוחות. כי במשך הדורות, העליות, הירידות, כל מיני גלויות, והגלות הרביעית והאחרונה, אנחנו נתנו מספיק כוחות, מאמצים, כדי כבר להיכנס לארץ ישראל. באמת. ואם היום אנחנו נעשה רק תרגילים קטנים, בעיגולים, מעגלים, איך להתחבר בינינו, זה כבר יפרוץ. מהר מאוד נגיע לחיבור בינינו, ואנחנו מגיעים כך, בכל מיני הזדמנויות שעובדים עם מי שנמצא כאן, בארץ ישראל, פה ושם, וכך אנחנו מקרבים את העם ככל האפשר.
שמואל: בעצם, בני ברוך פה, בפתח תקווה, במרכז, זה בעצם מקום שהוא ארץ ישראל?
אנחנו משתדלים שכאן הרצון הנכון ישלוט בנו. כן, ודאי.
שמואל: זו בהחלט משימה שיש סיבה לקום בבוקר בשבילה, ולעמול בשבילה כל כך קשה.
אתה מגלה את הנשמה ובתוכה אתה מגלה את הבורא.
שמואל: אני מסתכל עליך בקנאה.
בי? במה? התפקיד שלי זה להצטער על כל תלמיד, לדאוג לכל פעולה שהם עושים, לשמוע את המכות ואת הקללות שאף אחד לא רוצה להכיר בך. ומיום ליום אתה רואה עד כמה רוצים לבוא ולנשוך. זה תפקיד לגמרי לא מכובד. איפה אתה שמעת עלי מילים יפות?
שמואל: אני לא שמעתי עליך אף פעם מילה רעה. קודם כל, אם מישהו מדבר, אני לא מקשיב, אז אני כבר לא שומע.
זה משהו אחר.
שמואל: ואני יודע שזה תפקיד שאתה לא כתבת אותו, אבל אתה משחק אותו נפלא, כי יש לך את הטקסט, יש לך את האמת בידיים.
זה נכון.
שמואל: בניגוד אלי שאני עושה משחק נפלא, עם הטקסט שהוא לא אמיתי.
אבל כולם עושים לך ככה.
שמואל: כן.
ולי? עלי זורקים עגבניות.
שמואל: זה אחרת כשאתה מייצג משהו, גם אם יש עליו התנגדות רבה, וככל שההתנגדות רבה, זאת אמת יותר גדולה. כי אם אתה כלום, אין לך שום דבר, זה לא מעניין מה שאתה עושה. אבל אם אתה מחזיק את האוצר, או את המפתח, אם רק לך יש את הסולם לבוידם ששם נמצא האוצר, ואתה מייצג את בעל הסולם ואת המקובלים שלפניו, ואתה מייצג את דרכם של המקובלים, אז מה אני?
כן. אבל אני עומד, להבדיל, בצורת משה רבנו, ואומר "ובחרתם בחיים", כמו שכתוב בפרשה, ומה אני שומע מהם? "עזוב אותנו, אנחנו חיים יפה וטוב וזהו, לך מפה, תעשה שם, יש לך מקום? שתוק שם וזהו". ולכן זה צער גידול בנים.
שמואל: מה הפירוש הרוחני לפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו",
מה זה "הנסתרות"? אני מפרש את זה בצורה מערכתית. יש לנו ג"ר דאצילות, זאת אומרת, מחשבות ורצונות של הכוח העליון שאנחנו עוד לא יודעים ולא יכולים כרגע לגלות. "והנגלות לנו ולבנינו", זאת אומרת, במה שאנחנו צריכים לגלות, חלק אחר חלק, כל פעם יותר ויותר מגלים אותו, עד שמגיעים גם לסתרי תורה. ואחרי סתרי תורה אנחנו מגיעים כבר לגמר התיקון, ואחרי גמר התיקון, כשאנחנו מתקנים את הנשמה שלנו, אנחנו חוזרים לאותה צורה כמו אדם הראשון, ואנחנו מכירים את כל הבורא והמושג הזה חי בנו.
ואחרי זה אנחנו מתחילים להרגיש, לא את המציאות הרוחנית, שאנחנו יכולים לגלות כאן ועכשיו את העולם הרוחני, העולם העליון, העולם האינסופי וכולי, אנחנו לא מגיעים לקומה השנייה, שזה נקרא גן העדן של העולם הרוחני, העולם העליון, אלא לעוד קומה יותר עליונה, שעליה לא מדברים, מפני שלא יכולים לספר לנו, אין מילים לזה בכלל, אין קשר לזה.
אנחנו צריכים להבין רק שבמה שאנחנו עושים כרגע, אנחנו מתקנים את האגו שלנו, מהרצון לקבל לעצמי, האגואיסטי - לטובת כולם, זה נקרא לאהוב את הזולת, ולטובת הבורא, זה נקרא "ואהבת את ה' א-לוהיך".
וכשאתה מגיע לתכונה כזאת אתה הופך להיות כמו הבורא, ואז כולנו הופכים להיות כנשמה אחת, שנקראת "אדם", "הדומה לבורא", ואז אנחנו מגיעים איתו לחיבוק, לזיווג. יש חיבוק שמאל, וחיבוק ימין, מגיעים לחיבוק, ואז אנחנו עולים יחד עמו לדרגה עוד יותר גבוהה. על זה לא מספרים, התורה היא רק עד כה.
שמואל: אנחנו נמצאים לפי מניין השנים, בששת אלפים שנה.
אנחנו נמצאים כמעט בסיום. ועכשיו אנחנו נכנסים לתקופה הכי רצינית, שאם אנחנו נלך נכון, אנחנו יכולים לעבור אותה מהר, באינטנסיביות רבה וביופי, בטוב.
שמואל: ואם לא?
ואם לא, אנחנו נצטרך לקבל הרבה מכות, בהתאם לאותה דרגה שצריכים להגיע אליה, ובצורה שזה ממש יסחט אותנו. ולכן אני דואג.
שמואל: ויש מקום לדאגה?
לצערנו, כן. אבל יש זה כנגד זה. אני רואה תמיד את עצמנו כבהכרעה. כמו שכתוב, "לעולם יראה אדם את עצמו חצי חייב וחצי זכאי, עושה מצווה אחת, מכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". כול העולם, כי העולם הוא גולם. זה מה שאומות העולם צועקים לנו. "למה אתם לא עושים מה שצריך? אנחנו לא מסוגלים לעשות". כי כתוב שלכם יש הכרעה. לכן כתוב שאדם עומד בהכרעה, עושה מצווה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ואחרת הם מסתכלים עליך, שאתה עושה את זה לכף חובה, ומביא צרות לעולם. אז מה שאתה רוצה, שלא יעשו עליך חרם?
צריכים לחשוב. וזה הכול נמצא בפרשת ניצבים, "אנחנו ניצבים היום".
(סוף השיחה)