מה מגדיר אדם כחלש? מצבו הכספי, הבריאותי, התעסוקתי? למה להיות חלש זה אחד הפחדים הכי גדולים? האם יש משהו שיוכל לתת לנו שקט נפשי, ביטחון שאף פעם לא נמצא את עצמנו על הקרשים?
יכול להיות שאצל מישהו הכול בסדר יחסית, יש עבודה, הבריאות טובה לעת עתה, לכאורה אין סיבה מיוחדת לדאגה, אבל בפנים הוא מרגיש אי שקט, חוסר מנוחה. לעתים אפילו ברמה של חרדה. יש לו מין חשש כזה שבכל רגע עלול לצוץ איזשהו מצב רע, ומי יודע מה יקרה בעקבותיו. להרבה עשירים יש כאלה סיוטים, זה לא תלוי בחשבון הבנק. הפחד מליפול בעתיד מלחיץ כבר עכשיו, הורס את הבריאות ולפעמים מזמין כזה מצב.
גם אדם שמתחיל להזדקן עלול להרגיש חולשה. הוא חושש מה יהיה איתו, מי יעזור לו בזמן שלא יוכל לקום מהמיטה, לטפל בעצמו, לתפקד ביומיום וכן הלאה.
ברמה הכלל-חברתית עצוב לראות לאיזה מקום הידרדרנו בעניין זה כעם ישראל. עד לפני כמה דורות, בדרך כלל זקן היה אדם מכובד אצלנו, עם מקום משלו, תמיכה מהסובבים אותו וכן מהמוסדות. היום האווירה מנוכרת כזו, קשישים מרגישים עזובים לנפשם. חלשים מאוד. הדבר משפיע על כל הלך הרוח בחברה, כי כבר מגיל צעיר אדם מרגיש שאם לא ידרוך על כולם בדרך לפסגה גם הוא עלול לסיים ככה.
למה זה קרה לנו? כי איבדנו את הנורמות שהיו לנו כלפי המשפחה והקהילה. אנחנו חיים בעידן שבו התרסק התא המשפחתי, הקשר בין הורים לילדים נחלש. מסכים וירטואליים החליפו את המגע החם שהיה בין אדם לאדם.
וכשכל העולם אצלי בכף היד, אני מרגיש תלוי בעצמי בלבד. לא אכפת לי הסביבה, אני יכול לעבור בקלות ממדינה למדינה. יש לי כרטיס אשראי, ועליו אני סומך בלבד. לא חברים, לא משפחה, לא מולדת, לא אומה. כל עוד אני רוכב על ההצלחה, אז סבבה. אבל אם פתאום באה מכה, חיצונית או פנימית, אני מוצא את עצמי לבד. הכי חלש בעולם.
אין לנו קשר. האגו של כל אחד גדל, הפסקנו להרגיש אחד את השני. אם מגמת ההתנתקות תמשיך, נקבל חברה של אנשים בודדים לגמרי. בלי קשר בין בני זוג, בין בני משפחה, בין בני אדם בכלל. כל אחד יהיה סגור בקונכייה, יתקשר לאחרים רק כשהוא צריך דבר מה, ומיד יוריד בחזרה את המחיצה. מי יעזור לו ביום חולשה?
המצב שיידרדר יוביל לבסוף להכרה בכך שחוסר הקשר בינינו הוא דבר נורא. שחייבים לטפל בו, בעדיפות ראשונה. שכל שאר הבעיות בחיינו הן רק תוצאה. אז גם נבין שבהגדרה של "חלש" נכנסים היום כמעט כולם, כי ככל שהקשרים בין אנשים מתרופפים כך הייאוש, הדיכאון, הבדידות, הפחד והחרדה משתלטים.
אחרי דיאגנוזה נכונה, אפשר יהיה לגשת לתהליך הריפוי. הוא ידרוש עבודה גדולה, חינוכית, תרבותית, כלל-חברתית. יחד נצטרך לבנות אדם חדש, שירגיש מחובר לכולם. אדם שיבין שדווקא מעל האגו הגדול שמרחיק מוכרחים ללמוד לבנות קירבה, חום, הדדיות, השלמה, עד לרמה של אהבה. למה? כי זה מה שיעלה את כולנו גם יחד לדרגה אבולוציונית חדשה.
אנושות מחוברת כמו משפחה טובה, זהו המצב הבא, ורק כשנציב אותו כמטרה – אף אחד לא ירגיש חולשה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 267 – bit.ly/3N2NlrK