החיים מזמנים לנו פגישות עם אנשים, חלקם נראים לנו רעים חלקם טובים. בדיעבד מתברר שלא תמיד אנחנו צודקים. במקביל, שומעים עוד ועוד על מקרי התעללות מזעזעים. ולפעמים עולה הצורך בבירור מעמיק: מה עושה את האדם לרע, ואיזה טוב יכול לצמוח מהרוע האנושי?
נתחיל בהגדרה. על פי חכמת הקבלה, צורת המחשבה של האדם, שמכוונת כל הזמן לטובת עצמו, היא שעומדת בבסיס כל הרוע. למה? כי כולנו קשורים זה לזה במערכת אחת, וכל מחשבה אגואיסטית, כלומר על עצמך בלבד, בהכרח תצא על חשבון הזולת.
מעבר לכך, כשאדם גורם למישהו רע, הוא עושה זאת מתוך הרגשה שהוא מרוויח. האדם תמיד בודק ומעריך עצמו ביחס לזולת, רוצה להיות יותר גבוה מהאחרים, יותר חזק, יותר מוצלח. בזה הוא מרגיש את עצמו חי, קיים. ואם חס ושלום הוא ירגיש פחות מכולם, נדחה מכולם וכן הלאה, אז הוא יעדיף שלא לחיות בכלל. ולכן, האדם משתדל כל הזמן להעלות את עצמו מעל האחרים תוך שהוא מזיק לזולת, מנמיך אותו תחתיו.
הדחפים האגואיסטיים עומדים מאחורי כל פעולה ופעולה של האדם. אולי חינכו אותו להיות מדען דגול ובזה לזכות להערכה, למעמד ולכבוד, אולי כיוונו אותו להנהיג ולסחוף אחריו אנשים כדי לזכות לדברים דומים, ואולי הוא גדל בסביבה של עבריינים שלימדה אותו שלהיות מאפיונר גדול זה הכי חזק בחיים. בין כך ובין כך, האדם מונע תמיד על ידי כוח אגואיסטי. ואפילו מי שנראה כתורם לסביבה כמו רופא למשל, בסופו של דבר עושה זאת כדי ליהנות מהערכה.
למעשה, כל אדם משתמש בסובבים אותו כדי לגרום לעצמו הנאה ותענוג. ודאי שמבחינה חברתית הלוואי שכולם ירצו להיטיב לסביבה כדי לזכות להערכה, אבל מבחינה אישית זה עדיין לא נחשב להתפתחות רוחנית, כי עדיין אין בזה התעלות מגבולות התפיסה האגואיסטית הטבעית.
למה אני עושה את מה שאני עושה? מי ייהנה מזה? זוהי השאלה שממנה מתחילה ההתפתחות הרוחנית, כלומר יכול לצמוח טבע שני באדם, כוח טוב.
אם מתפתח באדם רצון לעשות דברים טובים בעולם, לא מפני שהאגו שלו דוחף אותו לעשות כך, אלא מפני שהוא רוצה להיטיב לעולם, זה אומר שמעל האהבה העצמית מתחילה לגדול בו אהבה לזולת.
נחדד: כל עוד אני אוהב את עצמי, אז כדי שיהיה לי טוב, יכול להיות שאני מוכן לעשות טוב לאחרים. לעומת זאת, פיתוח אהבה לזולת משמע שאני פועל לטובת אחרים, לא בגלל שזה יעשה לי הרגשה טובה, אלא בניתוק מעצמי, בלי להתחשב בעצמי כלל, אלא רק בטובת הזולת. מרמה כזו ואילך, הפעולה נחשבת לעשיית טוב של ממש. לפני כן זה הכול אגו, בצורה ישירה או עקיפה, הכרתית או בלתי מודעת, גלויה או נסתרת, מהסביבה ואפילו ממך עצמך.
ובאשר להתעללויות בחסרי ישע, כמו תינוקות או קשישים. גם כאן האגו של האדם המתעלל הוא הכוח המניע. האגו לא יכול לסבול את העובדה שנדרש ממנו להתייחס בצורה טובה לאותו אדם שתלוי בו, זה מכביד עליו, זה מגביל אותו. האגו רוצה להרגיש שהוא השולט, ולא שהסיטואציה המשפחתית או החברתית שולטת בו. וכשהלחץ מצטבר, הוא מוביל בסופו של דבר להתפרצויות ולהתעללויות שגורמות לו להרגיש שליטה, סיפוק והקלה.
לאמיתו של דבר, בכל הנושא של רע וטוב יש הרבה מאוד דרגות והבחנות, שספרים שלמים לא יספיקו לפרטן. בגדול, התפתחותו של אדם תלויה במידת ההכרה שלו באגו שמפעיל אותו. יכול להיות שהוא לא מודע אליו בכלל, יכול להיות שהוא כבר מודע אבל לא רואה באגו שום דבר רע, יכול להיות שהוא מוצא בו טעם לפגם אבל לא מגלה בקרבו כוחות להתמודד עמו, וכן הלאה. כאן באה חכמת הקבלה ומסבירה שכדאי ללמוד איך להתעלות מעל האגו הצר, כי ככל שהאדם מצליח בכך הוא מתחיל להרגיש את המערכת הכללית שמנהלת אותו ואת כולם, ופורץ לממד שמעל זמן, תנועה ומקום. המערכת הזו נקראת בשמות כמו עולם עליון, כוח עליון או אלוהות, והגילוי שלה יכול להיות רק מתוך פיתוח אהבה לזולת מעל האהבה לעצמך.
כמין אנושי, האבולוציה מובילה אותנו להתפתחות כזאת. כשבאופק רואים מלחמת עולם גרעינית, שואה אקולוגית וגל מטורף של התעללויות בחסרי ישע, אנחנו חייבים להכיר מדוע דווקא היום מתעוררים כל מיני דחפים הרסניים, ולהתקדם על פניהם לגילוי כוח הטוב. בעולם מקושר כמו שבנינו, העתיד יוכל להיות בטוח רק אם נשכיל לבנות יחסים חדשים בין אנשים, בין מדינות ובין עמים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1136 – bit.ly/34hvcmz