חיים חדשים

שיחה 553

יום העצמאות – הסמלים הלאומיים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.14.04- אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו בתכנית חגיגית לכבוד יום העצמאות, אנחנו רוצים להרגיש טוב ולהבין את החג הזה והסמלים שלו קצת יותר טוב ממה שאנחנו מכירים, ובאנו לשוחח עם הרב לייטמן, כי תמיד יש לו תובנות מפתיעות שלא דמיינו שיש כאלה דברים. ונשמח ללמוד ולהחכים על יום העצמאות עם כל הסמלים שלו. יעל בואי תפתחי בבקשה.

יעל: יש לנו את יום העצמאות שהוא יום של חגיגה גדולה על עצמאות המדינה שלנו. אני עוד זוכרת את הסיפורים של אימא שלי שנולדה במדינה וזוכרת את יום הכרזת המדינה, ואת החגיגות שאני עשיתי בתור ילדה כל פעם שהגיע יום העצמאות.

בתכנית הזאת רצינו להבין את המהות של החג הזה ואת הסמלים של החג לפי התפיסה שלך, לפי התפיסה הקבלית. ואנחנו נתחיל עם סמל המדינה שלנו שהוא המנורה, עם ענפי זית משני הצדדים, ולמטה כתובה המילה ישראל. מה הסמל הזה מייצג בעיניך? והאם הוא מסמל באמת את מי שאנחנו?

ודאי שהמנורה היא הסמל שלנו. כי אפילו בשער טיטוס ברומא ראיתי את המנורה הזאת, שכאילו נלקחה מירושלים והביאו אותה לשם מבית המקדש. על המנורה מדובר כבר בבניית המשכן, כתוב איך היא צריכה להיעשות, ובתורה יש על כך הוראות ברורות. והיא באמת הסמל של עם ישראל, שמסמל לנו קודם כל את המספר שבע, שזה שלמות.

יעל: יש למנורה שבעה קנים?

כן, שבעה קנים, כמו שבעה ימי שבוע. ושבע כפול שבע זה ארבעים ותשעה שערי בינה שאליהם אנחנו צריכים להגיע, כנגד ארבעים ותשעה שערים של טומאה. כמו שכתוב, שעם ישראל במצרים היה במ"ט שערי טומאה.

יעל: מהם מ"ט שערי טומאה?

אנחנו חייבים לעבור מ"ט שערי טומאה. זאת אומרת, האגו שלנו צריך לגדול בנו, ולהיות גדול מאוד עד לגובה שנקרא "מ"ט שערי טומאה", ואחר כך אנחנו מתקנים אותו עד מ"ט שערי קדושה, והשער החמישים, שער הנ' זה גמר התיקון שלנו.

אורן: הסמל הזה של מנורה מדבר על להאיר, מנורה מפיצה אור בעולם. מה זה בעיניך להפיץ אור בעולם היום?

אנחנו בעצם מתקדמים לכך ומתקרבים למצב שאנחנו כן נפיץ אור לעולם. העניין הוא כמו שאמרתי, שחייבים להיות קודם בקליפה, בטומאה, בהרגשה שאנחנו לא מסוגלים לכלום, שאנחנו לא יודעים לסדר את הדברים בעולם שלנו, לא את העם, לא את המדינה, ולא את כל האנושות שנמצאת במצב די בעיתי.

אורן: במצב חשוך.

כן. ואז מגיע מה שנמצא נסתר בתוך עם ישראל, שנקרא "חכמת הקבלה". והיא מסבירה לנו איך אנחנו כן יכולים להאיר את האור לכל העולם, להיות "אור לגויים".

אורן: מה היא מסבירה?

איך אנחנו בונים את עצמנו ובונים את העם והמדינה בצורה כזאת, שכולם יהיו שווים, כולם קרובים, כולם מחוברים, כולם טובים ויפים זה לזה, עד שיהיו כאגודה אחת, "כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך". שהחוק הזה יהיה החוק העיקרי של המדינה. שהוא יהיה במימוש, ולא רק כמילים יפות.

אורן: אז לפי התפיסה שלך, מתישהו במדינת ישראל, ואהבת לרעך כמוך יהפוך להיות קוד החיים, ואנחנו נתפקד כמנורה ונאיר את העולם כולו?

כן. זה הסמל של גוף האומה.

אורן: בסמל ישנם גם ענפי זית. ענפי זית מסמלים את השלום, את השאיפה לשלום, וכן הלאה.

כן.

אורן: אנחנו רואים שמשנה לשנה אנחנו יותר ויותר מתרחקים ממצב של שלום.

נכון.

אורן: מה התפיסה שלך לגבי שלום.

גם כן, אותו דבר.

אורן: ישראל תגיע פעם לשלום?

רק אחרי שהיא תתייאש מכל המאמצים שהיא חושבת שיכולים להועיל לכך. ותקבל מה שכתוב בחכמת הקבלה איך להגיע לשלום.

אורן: איך בדיוק?

קודם כל, על ידי השלמה בינינו. ואז מתוך השלמות, השלום, שנשיג בינינו, זה ישפיע גם על כל השכנים ועל כל העולם.

אורן: לא בדיוק תפסתי ממה צריכים להתייאש, ולאיזו תפיסה חדשה צריכים לעבור? מה התפיסה שבעיניך לא תביא שלום, ומה התפיסה שכן תביא שלום.

אני קורא היום בעיתונים ושומע ברדיו ובטלוויזיה, שישנה שאלה בעולם, האם ישראל יכולה להתקיים, האם יש לה זכות קיום? קודם סתם אמרו שישראל היא מדינת אפרטהייד, היום מדברים על כך שאולי אנחנו טעינו שנתנו להם מקום להתקיים.

אורן: זאת אומרת, היחס לישראל נהיה גרוע יותר ויותר?

כן, ועד כדי כך שאומרים שכמו שנתנו להם את המנדט הזה כך ניקח אותו בחזרה.

אורן: איפה זה שם אותנו ביחס לשלום, בשאיפה לשלום?

זה בכלל לא עניין של שלום ומלחמה, כי מדובר באי הכרה, מערערים על הזכות שלנו להיות כאן.

אורן: עכשיו אתה אמרת שאנחנו כישראלים צריכים להתייאש מהניסיונות שלנו להגיע לשלום, כפי שאנחנו עושים אותם היום?

כן.

אורן: למה אתה מתכוון?

אני מתכוון שגם בבית, במשפחה, בכבישים, בעבודה, ביחסים בינינו, בין ימין ושמאל, בין המפלגות, בין כל מה שיש, אנחנו רואים עד כמה אנחנו נמצאים בוויכוחים וחיכוכים זה עם זה, והחיכוכים הולכים ומתגברים.

אורן: המצב מחריף משנה לשנה, זה ללא סוף.

יש סוף לזה. אנחנו צריכים להבין שמכך תצא לנו רק תוצאה רעה. ושזה לא יביא אותנו לשום פתרון. וכל אחד קופץ כמו תרנגול לפני האחרים, אבל אנחנו נבין שאין לכך שום פתרון, אין תוצאה, אף אחד לא מגיע בזה לכלום, לא נהנה. אנחנו כולנו מפסידים.

אורן: כשמדברים על שלום בדרך כלל מסתכלים על היחסים שלנו עם המדינות השכנות, העמים השכנים. מה התפיסה שלך ביחס לזה, יהיה שלום פעם, או לא יהיה?

לא. שלום יהיה אך ורק בתנאי שיהיה שלום בתוכנו. צריכים להתחיל מתוך האדם, איש לחברו. אם אנחנו נגיע למצב שבתוכנו, במדינה שלנו, יהיו חוקים של חיבור, אחדות, חיבוק, ערבות, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", במידה שאנחנו נקיים את כל החוקים האלה בינינו, כל התנאים האלה גם יתפשטו כמו אור לגויים בכל השכנים ובכל העולם. אחרת לא.

אורן: אז אם אני מבין את התהליך, יש לנו כאן מנורה, ויש לנו כאן ענפי זית, ואתה אומר שהתהליך מתחיל מבפנים, ממה שקורה בינינו, בתוך החברה הישראלית. שבינינו יהיה שלום, שבינינו יהיה "ואהבת לרעך כמוך", אז אנחנו נתפקד כמו אותה מנורה ונאיר את העולם כולו, ואז גם נזכה לשלום וליחס אחר מהעמים השכנים שלנו?

כן. למה המנורה הזאת מצוירת שם, בשער טיטוס? למה לקחו אותה מאיתנו? בגלל שאנחנו התעסקנו בשנאת אחים, בשנאת חינם.

אורן: לכן היה חורבן.

לכן היה חורבן, ולכן לקחו אותה. אתה רוצה לקבל אותה בחזרה, אתה רוצה באמת להאיר גם לעצמך וגם לכל העולם, שיכבדו אותך, שלא יגידו עליך שאתה סתם קיים בעולם ויותר טוב שלא היית קיים? לשם כך אתה צריך להביא בחזרה את האהבה במקום את השנאה.

אורן: אתה אומר שהשלום הוא התוצאה.

ודאי.

אורן: אתה אומר שהיחסים בינינו צריכים להיות יחסים של אהבה, חברה שמתפקדת כדוגמה לכל המין האנושי, שכך צריכים אנשים שונים להתייחס זה לזה?

כן, בדיוק.

אורן: כשכאן תהיה בינינו אהבה, התוצאה של השלום וההערכה מהעולם כבר תבוא מאליה?

אנחנו נשפיע אותה צורה לכל העולם.

יעל: נעבור להמנון שלנו, "התקווה", ההמנון הלאומי שלנו.

כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה.

ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה.

עוד לא אבדה תקותנו, התקוה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

יעל: ובאמת השיר נקרא "התקווה", ומה שהיינו רוצים לשמוע ממך, זה מה היא בעיניך אותה תקווה בת שנות אלפיים, והאם באמת אפשר להתחבר אליה היום?

התקווה היא אותה תקווה, היא לא התממשה. היא לא הפכה להיות מציאות.

יעל: מה התקווה?

התקווה היא להיות עם חופשי בציון בירושלים. איפה ציון, יש? לא אין ציון. איפה ירושלים? לא, אין ירושלים, איפה עם חופשי? לא, עם ולא חופשי. אני לא רואה שזה התממש.

יעל: אז בוא תסביר לנו את כל המושגים. מה זה ציון בעיניך?

ציון זה מהמילה יציאה, שאנחנו יצאנו מהמצב שהיינו באהבת אחים, כחברה שהייתה כולה מאוחדת, מחוברת, בחוק הערבות ההדדית. כמו שקיבלנו בהר סיני, וסידרנו את החברה שלנו שהייתה מסודרת בחוקים יפים, מוחלטים, שהכל מיתקן ומתקדם ונקבע רק מתוך החיבור. הסתכלנו על כל העולם, הסתכלנו על עצמנו רק מתוך נקודת החיבור. דאגנו רק לנקודת החיבור בינינו, יותר מזה, כלום. אם זה תומך בנקודה, כן. אם לא תומך, לא. כך היינו קובעים כל צעד ושעל, כל פרט ופרט בכל דבר.

יעל: זה המצב של ציון?

לא. זה המצב הטוב שלנו. מה זה מצב ציון? ציון זה המצב הקודם למצב המתוקן. זה נקרא "יציאה", שאנחנו יוצאים מהמצב הזה, נניח, לפני אלפיים שנה, יצאנו מהמצב הזה, ועכשיו אנחנו צריכים לחזור לאותו המצב המתוקן, לכן זה נקרא ארץ ציון, שחוזרים אליה.

יעל: חוזרים למצב הטוב.

כן. חוזרים למצב הטוב.

יעל: וירושלים?

וירושלים, היא עיר שלם. עיר של שלמות. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו באמת מגיעים להשלמה כל כך גדולה בינינו, שמתחילים לגלות גם את הכוח החיובי שנמצא בטבע. חוץ מהכוח השלילי, שבא מתוכנו, אנחנו מגלים עוד כוח נוסף, כוח חיובי, כוח של אהבה, חיבור אהדה וכן הלאה. ואז בשני הכוחות האלה אנחנו מתחילים לקדם את עצמנו הלאה.

יעל: הכוח החיובי זה אהבה, חיבור, מה זה הכוח השלילי?

הטבע שלנו הוא הכוח השלילי, אין יותר מזה, "לב אדם רע מנעוריו".

יעל: מה למשל? אני רואה כאן הרבה מאוד אנשים טובים.

אין טובים, כל אחד דואג רק לעצמו, זה נקרא רע. כל אדם דואג לעצמו, למרות מה שנראה מבחוץ, הוא כאילו גם דואג וגם מוכן להתחלק עם אחרים, אבל זה בגלל שבכל זאת יש לו חשבון פנימי אגואיסטי. ולכן כך כתוב, הלב של כל אדם רע מנעוריו.

לא כתוב שאצל מישהו כן ואצל מישהו לא. יצר לב האדם רע מנעוריו, בראתי יצר רע, זהו. כנגד היצר הרע הזה אנחנו צריכים להביא את היצר הטוב. ועל ידי שני היצרים האלה לקדם את עצמנו. עם ישראל הוא לא עם ביולוגי כמו כל יתר העמים, הוא עם של אידיאה, ואנשים התאספו כדי להיות בחיבור ביניהם ולגלות את הכוח החיובי, היצר הטוב, ולהשלים על ידו את היצר הרע. ועם שני היצרים האלה, כמו פלוס ומינוס, לעבוד בבניית החברה והמדינה והעולם חדש.

יעל: והתוצר הוא בעצם של שני הכוחות האלה, של הכוח הטוב והכוח הרע, והתוצר הוא משהו באמצע?

הוא משהו באמצע, אדם חדש, מדינה חדשה, עולם החדש.

אורן: כתוב בהמנון "נפש יהודי הומייה". למה משתוקקת הנפש היהודית?

יש בנו רשימו, יש בנו איזה גן פנימי שמשתוקק לאותו המצב העתידי שאנחנו צריכים להגיע אליו, ונגיע, כי הגן הפנימי הרוחני הזה נמצא בנו ודוחף אותנו או מושך אותנו לאותה נקודת האיזון בין שני הכוחות האלה, הטוב והרע. זו הנקודה שבה אנחנו מתחברים כולנו יחד ומגיעים לארץ ציון וירושלים, זאת אומרת לאותו המצב שהיינו בו פעם, המצב הטוב. אבל בעתיד, כשנגיע זה יהיה עוד יותר טוב. מתי נוכל להגיע? הכל תלוי בנו.

אורן: אתה אומר שיש השתוקקות, אבל לאיזה מצב בדיוק, למה אנחנו משתוקקים, למצב של "ואהבת לרעך כמוך"?

לחיבור עד "ואהבת לרעך כמוך" זה גבוה מידי, זה לא מיד, אבל משתוקקים לחיבור הטוב והיפה בעם ישראל. שאנחנו סוף סוף נזרוק מעצמנו את כל ההגבלות, כל המוגבלות, כל החינוך הזר מכל הצדדים, ורק נעשה את עצמנו מחוברים יפה ביחד. נתחיל לדאוג לאהבת אחים, לְמה שלא דואגים היום, לא החילונים, לא הדתיים, לא הימין ולא השמאל, אף אחד. נתחיל לדאוג לזה.

יעל: זאת התקווה של שנות אלפיים, שרלוונטית גם להיום?

כן. אם אנחנו רוצים לגמור את האלפיים האלו, אז רק בצורה כזאת.

יעל: אתה אומר שלמרות שאנחנו בארץ, אנחנו עדיין בגלות במידה מסוימת?

וודאי. לא מסוימת, אנחנו בגלות. במה אנחנו מדינה? איזו עצמאות יש לנו? במה אנחנו עצמאיים? בשום דבר. זה בא מהטבע שלנו.

יעל: בביטחון, בצבא.

לא, זה הכל שטויות, זה רק כדי איכשהו להתקיים זמן מה, ומי יודע מה יקרה בצורה כזאת. לא, העצמאות שלנו היא תלויה אך ורק בחיבור בינינו. ואז הכוח הטוב, שאנחנו יכולים למשוך על עצמנו מתוך החיבור, יסדר לנו את הכל.

יעל: מה זה עם חופשי?

חופשי מהרע שבו, מהאגו שלו, מהרוע שבו, מהשנאה ההדדית, משנאת חינם, משנאת אחים, להיפטר מזה זה נקרא "להיות עם חופשי".

יעל: היום כבר מתחיל להתפתח רצון מאוד גדול בחברה.

ולהיות עם חופשי איפה? בארצנו, ברצון שלנו.

יעל: מה זה אומר?

"ארצנו" זה רצון.

יעל: רצון למה?

להיות ברצון שלנו חופשי זאת אומרת להיות מעל האגו שלנו שכל הזמן תופס אותנו וכל הזמן מחייב אותנו להיות רעים זה לזה.

יעל: הרצון מחייב אותנו להיות רעים היום?

כן. אני אולי רוצה לעשות משהו טוב, אבל בכל רגע אני תופס את עצמי שאני חושב רע, שאני חושב רק לטובת עצמי, רק כדי לדכא את הזולת, הנטייה הזאת נקראת "יצר הרע". שאני רוצה לרקוד על כולם, לדכא את כולם, לשלוט על כולם, רוצה להיות גס, רוצה להיות שוויצר, להתגאות מעל כולם, הישראליות הזאת הרגילה. ואני לא מסוגל להתמודד עם זה. ואני רואה שאף אחד לא מסוגל, זה בוער בנו, עובד בנו, אנחנו עם קשה עורף, לא מסוגלים לצאת מזה. אנחנו אפילו לא מסוגלים לקבל חינוך יפה, אפילו חינוך שיקרי הזה של המערב, אין דבר כזה אצלנו.

יעל: אתה מדבר על החינוך האירופאי, להיות קצת יותר מנומסים.

כן. באירופה כל אחד משתדל לא לגעת בזולת, כל אחד בפרטיות שלו וכן הלאה. אצלנו כאילו "מה זה? כולם כאילו מצפצפים על כולם, אין גבולות וזה לא שהם רוצים מצד הטוב אלא זה מצד הרע, שהם רוצים לזרוק את הגבולות ולומר "גם זה שלי, וגם זה שלי. ומי אתה שאתה חושב אחרת?" וכן הלאה. הבעיה מאוד גדולה. ודאי שאנחנו עם האופי שלנו לא מסוגלים להצליח בכלום אם אנחנו קודם לא מתחברים.

יעל: אז מה זה להיות עם חופשי? איך נראה עם חופשי?

עם חופשי נראה שאנחנו חופשיים מהיצר הרע שלנו. שאנחנו יוצאים ממנו והרצון שלנו מתחיל להיות כלול משני הרצונות, היצר הרע שהיה קודם והיצר הטוב שאנחנו מקבלים. על ידי חכמת הקבלה אנחנו יודעים איך להוציא את היצר הטוב מהטבע, הוא נסתר.

יעל: אתה אומר שהוא נמצא.

הוא נמצא אבל הוא נסתר, אנחנו לא יודעים איך לעורר אותו. חכמת הקבלה מלמדת אותנו, היא כולה מיועדת רק לזה, איך להוציא את היצר הטוב, איך לגלות אותו, ואז אנחנו נעשה מאוזנים. אז נהייה "להיות עם חופשי ברצון שלנו", בארצנו. ארץ ציון שהרצון שבא מציון. "ארץ" זה רצון שבא מ"ציון" מהיציאות האלו. שאנחנו עולים מהיציאה מהמצב הטוב שוב למצב הטוב, ומגיעים לירושלים לעיר שלמה, למקום השלם.

יעל: למצב השלם הזה שדיברת עליו לפני כן. איך מרגיש אדם בתוך עם החופשי? איך מתנהלת מדינה בתוך עם חופשי? איך הכלכלה, איך הבריאות, מה קורה שם?

רק מתוך נקודת החיבור. אני לא רוצה לספר על זה ולא יכול לספר עכשיו, כי זה יותר מידי. אבל אדם צריך להתרגל לזה, לראות את כל המציאות דרך החיבור. כולנו חוברים, כולנו מתחברים, כולנו משתדלים להיות מחוברים, ומתוך החיבור שלנו אנחנו בונים עם ומדינה. רק מתוך החיבור. ואז מתוך החיבור כולנו שווים, כולנו תלויים זה בזה, כולנו חייבים זה לזה וכולנו מקבלים זה מזה. בונים את כל הרשויות, עיריות, כנסת, לא חשוב מה, הכל נבנה מתוך החיבור בלבד. בבית ספר אנחנו מלמדים את הילדים רק לחיבור ומתוך החיבור לכל יתר המקצועות, באוניברסיטה. כל דבר ודבר אם הוא שייך לחיבור, יש לו זכות קיום. אם אין לו חיבור? אין לו זכות קיום. הכול מכוון רק לזה, לחזק את החיבור בינינו.

יעל: בחינוך זה קצת מובן, היום הרי מנסים לפתור גם את הבעיה של הביטחון. אבל למשל בבריאות מה זה אומר להסתכל על זה מהצד של החיבור?

אם אנחנו נהייה מחוברים בינינו. אם אנחנו נגיע למצב שבארץ ישראל יהיה אוויר של חיבור, הדדיות, יחס יפה, אהבה, חום, לבביות. מכמה בעיות ומחלות אנחנו נפטרים? אני חושב 99% הבעיות, חוץ מאיזו נזלת, התקררות. אני לא חושב שנשאר בכלל משהו, הכל תלוי בחיבור בינינו. אנחנו יכולים להגיע לבריאות האידיאלית, שאף אחד לא יהיה חולה.

יעל: איך מתייחס העולם לעם חופשי?

במידה שאנחנו מתחילים בינינו לממש, לפתח את החיבור, כל העולם מתחיל להשתוקק לזה וגם לעשות אותו דבר. בהעתקה כמו ילד קטן מאיתנו.

יעל: איך נראית מדיניות החוץ?

גם מדיניות החוץ הכל יהיה דרך החיבור בינינו, אנחנו כך מסתכלים. אנחנו מתחילים לראות איך המדינות מתחילות לרצות להיות דומות למצב שלנו בהכרח. אנחנו לא מדברים, אנחנו לא עושים שום דבר, דרכנו הכוח הזה שמתגלה בעולם, כוח הטוב שמאזן את הכוח הרע, הוא זה שעושה את כל הדברים.

יעל: זה כמו מין כוח טוב כזה שמושך את כולם אליו?

כן. אנחנו מיוחדים רק בזה, להביא לעולם את הכוח הטוב. לכן שונאים אותנו שאנחנו לא מביאים אותו לעולם. לכן אנחנו לא עצמאיים מעצמנו, ולא מאחרים, ולא יעזבו אותנו, לא נגיע לעצמאות בשום מובן עד שאנחנו לא נביא את כוח הטוב לעולם.

יעל: ביום העצמאות עם ישראל נוהג לצאת לפיקניקים, ולעשות מין חגיגות כאלה בטבע של על האש עם מנגלים. אנשים הולכים עם החברים, עם המשפחות, וזה מין חג חברתי כזה. איך אפשר להביא את הרוח שאתה דיברת עליה עכשיו לתוך אותו אירוע של אוכל ופיקניק על האש?

אני חושב לעשות חיבור, לעשות סדנה, כמו שאנחנו עושים. לעשות עיגול. יש לנו את זה הרבה באינטרנט ובטלוויזיה, בכל מקום. אנחנו דווקא באים בכל המקומות האלו גם ומשתדלים לעשות כאלה הפעלות.

יעל: מה אנשים צריכים להרגיש אחד לשני איזו הרגשה צריכה להיות בהם באותו אירוע?

הרגשת חום, הרגשת חיבור, הרגשת חיים חדשים. שמתוך הנקודת החיבור הזאת חדשה שהם מרגישים הם יכולים עכשיו להתחיל חיים מחדש. ממש. הם מתחילים להרגיש שפתאום יש בהם כזו רוח וכזה כוח שהם מסוגלים לבנות משהו אחר. ואיפה שלא הייתה שום תקווה, שהתקווה היא כבר בת אלפיים, אנחנו יכולים לממש אותה ממש.

יעל: איך כדאי לחגוג את יום העצמאות?

רק בעיגולים.

יעל: ואם איזו כוונה?

זו לא רק כוונה. בעיגולים כמו שהארגון שלנו בונה בכל רחבי הארץ.

יעל: יהיו אנשים שיצאו לכל המקומות ויפעילו את כל האנשים.

כן. אלפים מהאנשים שלנו יצאו לכל המקומות ויתנו דוגמה לכל מי שנמצא שם בפארק, בכל מקום ואתר, איך להיות מחוברים יפה וטוב. קצת לטעום על מה אנחנו מדברים, לאיזה כיוון לגשת, ואיפה נמצאת, נסתרת העצמאות שלנו.

(סוף השיחה)