חיים חדשים

שיחה 713

ליל הסדר ולידת עם ישראל

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.12.04 – אחרי עריכה

אורן: היום נרצה להתבונן, בעזרת הרב לייטמן, על ליל הסדר והמנהגים שלו, להבין את הדברים קצת יותר לעומק.

יעל: מדי שנה אנחנו יושבים בערב ליל הסדר, כל המשפחה מגיעה. אני זוכרת שבתור ילדה ממש חיכיתי לערב הזה, לא אכלתי כל היום כדי ליהנות מארוחת החג. באופן אוטומטי אנחנו עושים כל מיני מנהגים במהלך הערב הזה, ובתכנית הזאת נרצה להבין קצת יותר לעומק מה המשמעות של כל אחד מהדברים שאנחנו עושים, וכך כשנשב השנה בסדר, מעבר לאוטומט הזה, באמת נבין קצת מה אנחנו עושים ולמה. נרצה להתחיל באופן כללי, מהו ליל הסדר ומה פשר המנהג הזה?

קודם כל זה מנהג ידוע ומאוד יפה, הוא מסמל לנו בעצם את הנקודה הכי גדולה ששייכת לעם ישראל, שזו לידת העם. לפני זה הייתה תקופה שאפשר להגיד שהיא נקראת "עיבור", שזה כמו טיפת זרע שנכנסת לרחם של אימא ומתחילה שם להתפתח. היא נכנסת למקום נכון ובטוח ומתפתחת בכל מיני שלבים, כמו שאנחנו לומדים אותם בחכמת הקבלה, בתשעה ירחי לידה, עד שמתחילה להרגיש את עצמה לא כל כך נוח, לא כל כך טוב, שאותו המקום הבטוח והטוב, שכל כך הגן על אותו עובר שהתפתח מטיפה, פתאום הוא מתחיל להיות מקום עוין, מקום שלוחץ, שרוצה לגרש, מקום שהוא נגד.

ואותו דבר אנחנו רואים בתהליך שלנו במצרים. כשעם ישראל נכנס למצרים היו שבע שנות שובע, והיה כל כך טוב ויפה, ואחר כך, הכל התדרדר כל כך מהר למצב שהיה ממש לחץ, איוּם, ולא יודעים לאן לברוח, ואיך, ומה זה. כל זה ממש דומה למה שעובר מרגיש ברחם אמו, וגם כך אנחנו מרגישים את עצמנו לפי הסיפור שלנו בגלות מצרים.

ובאמת כך אנחנו מרגישים את עצמנו גם היום בעולם שלנו, שאנחנו הופכים להיות מאוד מאוימים על ידי הטבע. אנחנו אמנם מתפתחים וממשיכים להתפתח, אבל זו פעם ראשונה שאנחנו מרגישים שאין לנו לאן להתפתח, כאילו שהטבע מתחיל לסגור עלינו. אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו סגורים על פני כדור הארץ, ואנחנו מתחילים להרעיל אותו בכל מיני בעיות שלנו עם האקולוגיה, אנחנו מתחילים להיות לא מסודרים בינינו, ופתאום אין לנו מקום לאף אחד, ואף אחד לא יודע לאן לברוח, ובאמת, מכדור הארץ הזה אין לאן לברוח.

אנחנו רואים שההתפתחות שיש לנו בעוּבר, ההתפתחות שיש לנו בהיסטוריה של עם ישראל, וההתפתחות שיש לנו בכל העולם, בכל התהליך האבולוציוני שאנחנו עברנו, הם תהליכים דומים. ועכשיו נקפוץ לחג עצמו.

פסח הוא חג נוח, יפה, לא פשוט, כי צריכים להכין כל מיני דברים ולסדר את הכול, ולדעת כל מיני דברים, ובכל זאת קוראים קצת בהגדה, ומספרים, ושרים, אבל זה חג שאנחנו משחקים אותו, ילדותי כזה כביכול, שכל המשפחה היא כאילו "עכשיו נשחק את התאטרון הזה". ולכן הוא חג כל כך חם, כל כך טוב, עממי, שהוא נשמר אצל העם למרות שיש הרבה אנשים שלא שומרים על המנהגים בחגים, לא בראש השנה, לא ביום כיפור, ואפילו לא בחג השבועות. אבל חג הפסח זה משהו אחר, אולי לא שומרים על המנהגים בפסח עצמו, אבל לפחות את ליל הסדר, זה כן, כי זה משהו שמחבר אותנו. זה מחבר אותנו כמשפחות, בתוך המשפחה, וזה בכל זאת מחבר אותנו כעם.

יעל: אז אנחנו חוגגים את לידת העם בעצם. זה מה שאומר ליל הסדר.

כן, לידה.

יעל: ולמה זה נקרא "ליל הסדר", איזה סדר עושים שם?

כי בליל הסדר אנחנו בעצם עוברים את כל אותה ההיסטוריה, מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כשהוא שאל את הבורא, במה אני יכול לראות שאותם יוצאי בבל שאני מסדר עכשיו, הם יגיעו להיות עם, הם יגיעו לפסגת ההתפתחות האנושית, הם יגיעו לגילוי שלך, גילוי הבורא בחיים שלהם, כי אני לא רואה שיש להם רצון לזה. והשאלה שלו היתה באמת במקום, כי אנחנו יודעים שכל הבבלים הם היו במשבר בבל, שמצד אחד פתאום האגו היה מאוד גדול, והוא היה מפריד בין האנשים, ומצד שני, כולנו היינו קשורים יחד במקום אחד קטן.

היינו אז באותו המצב כמו שאנחנו נמצאים היום. וזה בדיוק מצב כמו בלידת אישה, מצד אחד העובר מתפתח מבפנים ורוצה לפרוץ כביכול, ומצד שני, עדיין כוחות רחם האשה מחזיקים אותו בפנים ולא נותנים לו לצאת. ואז המאבק הזה, בסופו של דבר מסתיים בלידה, אבל ביני לביני, זה גורם לאי נעימות, ללחצים, וזה אפילו יכול להיות מקום סכנה.

אברהם שאל מאיפה אני יכול לראות שאותם האנשים שעכשיו אני מחבר אותם בקריאה לצאת מבבל, הם יגיעו לכל ההישגים האלו? הרי בבל זה מקום חשוך, מקום לא טוב, אז הם רוצים לצאת מבבל כי ברור להם ששם יהיה רע, שיותר טוב לא יהיה, ומבבל, בסופו של דבר יברחו בכלל כולם, ויתפזרו על פני כל כדור הארץ, כי אז הייתה בבל מקום הלידה של כל האנושות.

והבורא אז אמר לו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועִנו אותם ארבע מאות שנה... ויצאו ברכוש גדול" וכן הלאה. כלומר, הם יהיו במצב של לחץ כמו שעכשיו, אבל לאט לאט, בהתפתחות אטית, ההתפתחות הזאת תגרום להם חיבור ביניהם, מצד אחד, ומצד שני, החיבור הזה יהיה לגמרי לא מתאים לאותו המצב שהם יחיו בו, הם יקראו לחיבור הזה "מצרים", שחייבים לברוח מזה.

זאת אומרת, הם כן רוצים להיות מחוברים, אפילו עוד יותר מחוברים, אבל לא על ידי אותו הכוח שנקרא "פרעה", ואז יהיה בהם רצון חזק וטוב להגיע למצב שזה נקרא "ארץ ישראל". את זה הבורא הבטיח לאברהם. אבל מתי הוא אמר שזה יהיה? אחרי ההתפתחות, שעכשיו אתם יוצאים מבבל, ומגיעים לארץ כנען, ואחר כך אתם ממשיכים להתפתח הלאה. ואחר כך יש לנו את התקופות האלו של אברהם, יצחק ויעקב, ומיעקב יוצאים בנים, ובני יעקב הם נכנסים למריבה ביניהם, הם לא רוצים להתחבר יחד, שאת זה מסמל לנו יוסף, שאומר להם אתם צריכים להתחבר, אתם צריכים להשתחוות אליי כביכול, לתכונת החיבור, שזה יוסף, מהמילה "יוסף", "לאסוף" אותם יחד. והם לא מסכימים, ובסופו של דבר באי ההסכמה הם גורמים לזה שיוסף כן נכנס לבד למצרים, זאת אומרת, האגו נהיה יותר גדול, ואחר כך הם, בלית ברירה, גם מתדרדרים לשם.

יעל: האגו יותר גדול ביחס למה?

ביחס למה שהיה קודם. זאת אומרת, האגו שלנו כל הזמן גדל.

יעל: אבל איך זה קשור לזה שיוסף נכנס למצרים, שהם לא רצו להתחבר, ואז הם נשארו ורק יוסף הלך?

זה קשור לסיפור הזה שהכניסו אותו לבור והוציאו אותו משם, וכן הלאה. אז מזה אנחנו ממשיכים לסיפור מצרים, שאותה הקבוצה שנקראת עם ישראל, עדיין קבוצה קטנה שיצאה מבבל, היא נכנסה למצב שנקרא "מצרים". לא למקום הגיאוגרפי, זה לא חשוב, אלא המצב שביניהם, שביניהם התחיל להתפתח האגו הגדול והם התחילו להתפתח בו.

כמו שאנחנו נניח, היינו מתפתחים בצורה קפיטליסטית במאות האחרונות, והרגשנו שכדאי לנו להתפתח, וכדאי לנו לפתח כל מיני מכשירים, מכונות, אמצעים, כלכלה, בנקאות וכן הלאה, ועוד יותר ויותר, ואז אנחנו מרגישים את עצמנו עד כמה הקשר בינינו הוא נותן לכל אחד ואחד התפתחות, פריחה, אנחנו יכולים להבטיח לעצמנו מזון, ביגוד, עבודה, עד כמה הדברים האלה הם כולם טובים, זה שיא השגשוג, הוא גדול ויפה, וכך אנחנו מתפתחים.

עד שאנחנו מגיעים למצב שפתאום העניין הזה הולך ונגמר, זה לא שנעצר, אבל נעשית בו איזו האטה. אנחנו לא יודעים למה, אבל אנחנו רואים שזה קורה גם באישה הרה, עד כמה שהעובר הולך ומתפתח במהירות יותר קטנה, נניח בחודשיים האחרונים של תקופת העיבור. וגם אצל עם ישראל במצרים ישנן "שבע שנות שובע", ואחר כך "שבע שנות רעב", שקם מלך חדש במצרים, שהם כבר לא כל כך מרוצים מההתפתחות בגלל שהם רואים שההתפתחות היא מביאה לאיזה סיתום, למבוי סתום, למשהו שאין בו שום תועלת.

ואז "ויאנחו בני שראל מהעבודה", שנעשה קשה, ויותר קשה. ועיקר הקושי הוא בזה, שיש מה לאכול ברוך השם, ולא חיים כמו שהיינו חיים בשנות החמישים, בתקופת הצנע למשל, אבל העיקר זה שאין סיפוק פנימי, סיפוק נפשי. וכך אנחנו פחות ופחות מרוצים מהחיים, לא רואים תועלת, אין בשביל מה להוליד ילדים, כבר לא כל כך רוצים להוליד ילדים, אפילו לא רוצים להתחתן, ונכנסים לסמים, לכל מיני תרופות נגד דיכאון וכך היא ההידרדרות.

יעל: זו כבר המקבילה למה שקורה אצלנו היום.

כן. וכך זה גם בשבע שנות רעב. זה לא רעב שלא היה בו מה לאכול, כי אחרי היציאה ממצרים הם צעקו "איפה הבשרים והשומים שאכלנו במצרים, איפה כל הסירים הגדולים שלנו עם הבשר ועם כל מה שהיה לנו שם". זאת אומרת, במצרים היה הכול מבחינת השפע, אבל כבר לא היה סיפוק פנימי ונפשי, ובשביל מה לחיות. זה המוטו העיקרי בהתפתחות מצרים, שעם ישראל, זאת אומרת, אלו שמתפתחים, הם המרגישים שאותו המנוע, אותו התמריץ שהיה להם קודם, ודחף אותם להתפתחות, הוא כאילו נגמר.

יעל: אז זה בעצם מצב פנימי, זה לא קשור לאיזה שפע חיצוני אלא לשפע פנימי.

זהו מצב פנימי, רק פנימי. רק התורה מספרת לנו שזהו מצב כביכול חיצון כי כך דרכה להסביר לנו. ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בזה, ואותו הרחם החם הטוב והדואג לכול, הופך להיות בשבילנו ממש כמו לתא בבית סוהר, שאנחנו חייבים לצאת משם ולא מסוגלים, ומרגישים את עצמנו לחוצים מכל הצדדים.

יעל: אנחנו בעצם מחפשים מצב פנימי אחר, זה הרעיון?

כן. וכאן אנחנו באמת מרגישים את העבודה הזאת כעבודת פרך, שאנחנו רוצים להשיג משהו טוב בחיים, אבל מה שלא עושים, אנחנו לא יכולים להשיג. אין יותר טוב בחיים, פשוט החיים שלנו אם אנחנו נשארים במצרים, הם כאלו ולא יותר. ולכן זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה. ותעל שוועתם אל הא-לוהים". זאת אומרת שאנחנו כבר מחפשים איך לברוח, וכבר מבינים ששם אין יותר מה לעשות.

אבל מצד אחד כשאנחנו רוצים כבר לברוח, מצד שני לא נותנים לנו לברוח. זאת אומרת כאן זו הבעיה, וזה בדיוק כמו אותו עובר שכבר מוכן כביכול להיוולד, אבל עדיין הרחם מחזיק אותו ומצד שני לוחץ עליו, וכך שני הכוחות האלה המנוגדים צריכים לעבור על העובר. זה בריא מאוד אם העוּבר עובר את זה. דרך אגב, מי שלא נולד בניתוח קיסרי אלא דווקא תחת לחצים כאלו בלידה רגילה זה נותן לו כוח גדול אחר כך לחיים.

יעל: כן, יש על זה הרבה מחקרים.

כן זה ברור שיש בכל דבר ודבר המון סודות עדיין, אנחנו לומדים על זה בחכמת הקבלה.

יעל: אז הגענו למצב שמצד אחד העובר הזה רוצה לצאת, מצד שני הוא כבר מספיק מפותח, הוא רוצה מצב חדש, המצב הפנימי הקיים לא טוב לו.

והרחם מחזיק אותו.

יעל: ומצד שני הפרעה והמצרים לוחצים.

ואז צריכות לבוא עשר מכות. שתהיה החלטה שאין שום קשר עם פרעה, כי הוא, האגו שלנו, זה שעושה את כל הצרות, ולא נותן לנו מספיק להתחבר ולא ייתן לנו להתחבר אם אנחנו נהיה בתוך האגו. אלא אנחנו צריכים להתעלות למעלה ממנו, לברוח ממנו.

יעל: איך האגו קשור לעיבור?

אנחנו התפתחנו ברצון האגואיסטי שלנו, ברצון לקבל כל עוד שהוא היה טוב והיה מביא לנו כל מיני אתגרים חדשים בחיים.

יעל: עד כאן היינו מבסוטים. בשלב הזה עוד היינו מבסוטים.

כן, זה נכון. אבל אחר כך מה ראינו? ראינו שאין לנו מהחיים האלה שפיתחנו שום סיפוק פנימי וזה הרעב שהרגשנו במצרים. שמצד אחד היו הסירים שלנו מלאים עם בשר ודגים וכל טוב, ומצד שני זה כבר זה לא היה מילוי.

יעל: והגענו לרגע שכבר הולכים לקראת לחץ מאוד גדול מבחוץ.

ואז מגיעות אלינו עשר מכות, ואנחנו מבינים שהתפתחנו למצב כזה, שאנחנו לא יכולים לברוח ולהיות שוב איזה אנשים פרימיטיביים, אנחנו חייבים להתפתח הלאה, וקדימה. אנחנו התפתחנו למצב שחייבים להיות בני אדם, "בני חורין". "בני חורין" הכוונה מהאגו שלנו שעוצר אותנו, שסוגר אותנו בתוך התא הזה שבבית הסוהר.

יעל: אז באמת הכול עובר עלינו. גם פרעה זה אנחנו וגם המכות זה אנחנו.

כן, זה הכול מסמל לנו את סיפור יציאת מצרים ועד שאנחנו מגיעים למצב שבאמת על ידי דם, צפרדע, כינים וכל הסימנים האלו שבמכות, שחכמת הקבלה ודאי מסבירה לנו את כל הדברים האלה, אנחנו בסופו של דבר מחליטים שאנחנו חייבים לצאת ולהתעלות מעל הטבע שלנו. רק לאן להתעלות ואיך להתעלות אנחנו עוד לא יודעים, אבל כבר מוכנים לזה.

ואז מגיע החושך, "חושך מצרים", שאז אנחנו מגלים את עצמינו שאנחנו כן מוכנים ומזומנים לבריחה מהמצב הזה, וזהו "ליל שימורים" שבו אנחנו בורחים ממצרים. בלילה הזה אנחנו חוגגים, כי עוזבים את האגו שלנו ויודעים מעליו להתחבר, להיות "כאיש אחד בלב אחד", שזה מסמל לנו את לידת עם ישראל.

אורן: מה זה האגו הזה שרוצים לברוח ממנו ועוזבים אותו, על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על אגו?

אגו זה מה שמפריע לנו להיות מחוברים ביחד ולהרגיש את עצמינו כעם אחד.

אורן: ואיך הוא קשור להרגשה של חוסר הסיפוק הנפשי שתיארת?

אנחנו מתחילים לראות שהאגו שלנו הוא שנותן לנו להתפתח לכל הכיוונים, ואנחנו יכולים להיות, למרות הלחץ החיצון והפנימי וכל זה, הכי מוצלחים בעולם, בטכנולוגיה ובכל מיני דברים. זה הפלא בעולם, אם אתה תקרא על ישראל לפי ההתפתחות הטכנולוגית חומרית אתה תראה שזה משהו כמו חלום, זה נס. אנחנו במקומות הראשונים בעולם באמת בהרבה דברים. כמה פרסי נובל, וכמה המצאות, איזו חקלאות, איזה נשק, איזה דברים, תראה את כל מה שישנו. ויחד עם זה אנחנו מרגישים את עצמנו אומללים, שפלים, מפוחדים, תלויים בכולם ושאין לנו עתיד. זו התוצאה מכל ההתפתחות.

וכאן הבעיה, מי אנחנו, איפה אנחנו, ומתי נרגיש בגובה לפחות כמו כולם. את זה אנחנו עדיין לא רואים לפנינו ולא נראה. אם היינו רואים את זה אז, בסביבות מלחמת ששת הימים ועוד, אז היום אנחנו ודאי בירידה גדולה. והירידה הזו היא נכונה, כי היא נותנת לנו הזדמנות להבין שההתפתחות חייבת להיות פנימית כעם, כחיבור בינינו.

וזה מה שמסמל לנו כל סיפור מצרים, ש"היום נעשיתם לעם". מתי? כשאתם מתפתחים, ויוצאים מהאגו שלכם. כשאתם בורחים מפרעה שמסמל לנו את השנאה שבינינו, ומגיעים להר סיני ועומדים מולו, נגדו, ואומרים "כן אנחנו יכולים להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד מול השנאה הזאת, שכל כך גדלה בנו במשך הגלות". ואת זה הבטיח הבורא לאברהם, שהם יהיו ויתפתחו בגלות לכאלו מצבים שהם ירצו לצאת מהם, וכך אנחנו מתקדמים הלאה. זה באמת כל הסדר.

יעל: רציתי לשאול עוד על לידת העם. העם בעצם כבר נולד ביציאת מצרים. איך זה רלוונטי להיום?

אנחנו היום צריכים להיוולד, אנחנו לא עם, אנחנו קיבוץ גלויות.

יעל: לא נולדנו ביציאת מצרים?

מה שהיה, היה לאותה תקופה, ואחר כך נפלנו בחורבן בית המקדש מחיבור, מאהבת אחים, לשנאת חינם, ובשנאת חינם שוב נפרדנו ולכן אין יותר עם ישראל. כי אין עם ישראל בגלות אלא רק בתנאי שמתחברים יחד, וכשמתחברים יחד זה כבר נקרא "הגאולה". לכן כשאנחנו נתאספנו כאן היום, זה נקרא "קיבוץ גלויות" אבל לא עם.

יעל: אז אנחנו בעצם צריכים לעבור את אותו תהליך של יציאת מצרים כרגע בעת הזאת?

כן.

יעל: וכשאנחנו יושבים בסדר ומקשיבים לאותו סיפור בהגדה שכרגע דיברנו עליו בקצרה, על מה אנחנו בתור עם ישראל, בתור יהודים בארץ ישראל יכולים לחשוב במהלך הסדר כדי באמת לקדם את אותו תהליך של חיבור? מה אפשר ללמוד מזה, ומה לקחת מזה?

את כל הסיפור שעברנו ושכדאי לנו לעבור גם היום, ושהעיקר זה החיבור והאהבה בינינו, שאנחנו צריכים לפתח אותם, ולשמור עליהם וכך להתקדם. כל העיקר מליל הסדר הוא שאנחנו נחליט "בואו נהיה מחוברים כאיש אחד בלב אחד", זו בעצם כל התוצאה מהגלות.

יעל: והמילה הזאת "ליל הסדר"?

המשמעות היא שאנחנו גומרים את סדר ההתפתחות בצורה הנכונה והטובה, ואמנם זה לילה, אבל זהו לילה דווקא מפני שיש בו מלא אור. רק שאין לנו כוחות לראות את האור בתוך החושך, כי עדיין חסרים לנו תכונות לראות את האור. וזה כבר בשלב הבא, שעל ידי קבלת התורה, שנקראת "שיטת החיבור" בינינו, אנחנו נגלה את האור, את הכוח העליון, את החיים העליונים החדשים, חיים נצחיים שלמים שכאן בעולם הזה אנחנו יכולים לגלות.

יעל: אני מבינה ממך שחלק מהסימבוליקה שהארוחה הזאת של ליל הסדר מתבצעת בלילה, היא מפני שלילה זה המקום של החושך שמולו האור אמור להתגלות.

כן.

יעל: אנחנו עושים ארוחה משפחתית, אפשר לחגוג את זה הרי גם בלי לעשות איזה כינוס משפחתי, אבל יש כאן ליל הסדר שבו כולם מתכנסים ביחד.

טוב, זה אצל כולם, זה תמיד ככה בכל האומות ובכל התרבויות. אז אנחנו צריכים לעשות את הסדר הזה, נכון, וככלל זה גם נהוג באנושות לשבת סביב המדורה או גם סביב השולחן ולאכול, אבל כאן יש לנו סיבה מיוחדת לכל דבר, לכל מאכל, לארבע הכוסות האלו, למה שאנחנו קוראים ומדברים, ולאיך שאנחנו מדברים על ההגדה. בכל זאת חייבים לקרוא קצת את מה שכתוב שם ולספר על זה לילדים. הם אמנם יודעים אולי יותר טוב מאיתנו, אבל זה הסדר שאנחנו חייבים לעבור ועל ידי זה אנחנו נשמרים להיות עם בעתיד. לכל הפחות נקווה שנגיע במהרה בימינו להיות עם ישראל, ובאמת אז נרגיש את האור שמגיע מבתי ישראל, כמו שמסופר בהגדה שהוא היה בבתי היהודים ולא בבתי המצרים.

(סוף השיחה)