חיים חדשים

שיחה 1061

חינוך לחשיבה ביקורתית

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 20.09.18 – אחרי עריכה

אורן: היום נבקש ללמוד מהרב לייטמן כמה דברים לגבי חינוך לחשיבה ביקורתית. חשיבה ביקורתית זו יכולת שכל אחד היה רוצה שיהיה לו או לילדים שלו. אנחנו מנסים לפתח את זה יותר ויותר, משקיעים, משלמים הרבה כסף לחוגים, לפיתוחים כאלה ואחרים. ננסה לדייק את עצמנו בדרך לחיים טובים יותר, "חיים חדשים".

יעל: אעיד על עצמי, שהיו לי מקומות שבהם הייתה לי אפשרות לחשיבה ביקורתית יותר פתוחה והיו מקומות שכמעט ולא הייתה אפשרות לחשיבה ביקורתית, אלא הייתי צריכה להגיד או לכתוב את דעתו של המורה, אחרת לא הייתי עוברת את המבחן בהצלחה.

במקומות ובתקופות שבהן הייתה לי אפשרות לחשיבה ביקורתית יותר פורייה, זה השפיע על כל החיים שלי, ובתקופות שבהן במוסד שבו למדתי, הרגשתי יותר מצומצמת מבחינה חשיבתית, גם זה השפיע והשליך על היכולת שלי לחשוב בצורה חופשית וביקורתית יותר בחיים.

במערכת החינוך מדברים על כך שחשיבה ביקורתית מחסנת מפני אמונות טפלות, דעות קדומות, מסייעת בפיתוח של היכולת לנהל את החיים שלי בעצמי, במקום לקנות כל הזמן דעות מהתקשורת, מאנשים, או מהחינוך שבתוכו גדלתי. אנחנו גם יודעים היום, שהחינוך שקבלנו הוא לא בהכרח מה שנכון היום לחיים שלנו.

אומרים שחשיבה ביקורתית מאפשרת בחירה חופשית, מחויבות יותר טובה לזולת ובתקופה האחרונה מקדישים לזה הרבה מאוד תשומת לב, כי רואים בחינוך לחשיבה ביקורתית משהו מאוד מאוד חשוב. האם לדעתך נחוץ ללמד ילדים חשיבה ביקורתית?

שאלה קשה, כי אדם עם חשיבה ביקורתית הוא אדם מורכב, משובח ומסובך. הוא נמצא כל הזמן בבירור, בביקורת, בשאלות שהן כל הזמן קופצות לו בראש, גם במוח וגם בלב והוא לא יודע מנוחה. והשאלה העיקרית היא "בשביל מה אני חי"? אני לא רוצה למות מבלי להשיג את מהות החיים, מטרת החיים, נקודת הפסגה של החיים. לא מבחינת אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלא עד כמה היצור שנקרא "אדם" בעולם הזה, יכול באמת להגיע ואפילו למעלה מזה.

זה תלוי משורש הנשמה ו"שורש הנשמה" זה נקרא, באיזה מהות השאלה הזו בוערת בו ולא נותנת לו מנוחה. ולמי שיש שורש נשמה גבוה הוא מסכן, כי הוא נמצא באמת בחוסר מנוחה. אבל יחד עם זה, אנחנו רואים בחיים שלנו, ממדענים, אנשי התרבות, אנשי חינוך למיניהם, אנשים מפותחים, שהוא גם מקדם והוא מפתח. אנשים כאלו הם הם שמקדמים את העולם. לכן, האם זה טוב, האם זה רע? זו כבר שאלה סובייקטיבית, מחוץ לחשיבה ביקורתית.

יעל: הכלי החינוכי הכי חזק לפיתוח חשיבה ביקורתית, זה לפתח בכיתה התלהבות לדיון ביקורתי, שבמהלכו ילמדו התלמידים להגן על הטענות שלהם ולערער על טענות חבריהם. מה דעתך על הגישה הזאת?

זה גם טוב. העיקר שהאדם יקבל ויטעם פלורליזם. שידע שיש ריבוי דעות, ריבוי מחשבות, ריבוי איכויות למיניהן, לטעמים, לגישות וכן הלאה וכן הלאה. את זה הוא צריך לדעת, ולדעת איך הוא מסתדר עם כך, שהדעה שלו זו הדעה שלו, וכמה שהיא נראית לו האמתית והחזקה בלבד, אבל ידע שיש גם דעה אחרת.

יעל: איך אפשר לפתח אקלים חברתי בכיתה, שבו יש פלורליזם, ריבוי דעות, ריבוי מחשבות, ריבוי טעמים וגישות?

לפתח.

יעל: איך לפתח את זה בכיתה?

צריכים מהילדות. ודאי, מהכיתה.

יעל: גם מהבית, לא רק מהכיתה?

מהבית אני לא יודע. ההורים של היום לא יכולים לעסוק בזה והם גם לא קיבלו את זה. אלא את זה צריכים לפתח בדור החדש, ובצורה כזאת, שהם ידעו איך באמת לדון את החבר לכף זכות ואיך להקטין את עצמו, איך לצאת מעצמו, איך להיות ניטראלי, אובייקטיבי וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן עבודה מאוד גדולה של האדם שצריך להכיר את עצמו.

איזה כוחות פועלים בו, כוחות האגו שלו, וממה האגו שלו מורכב, אוכל, מין, משפחה, כבוד, מושכלות. למה כל ששת החלקים שבאגו שלו מתחלקים לעוד ועוד תת רמות. ואז הוא ידע פחות או יותר איך מתוכם הוא חושב, כי חוץ מזה אין לו ממה לחשוב, רק מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות ורק כדי להרוויח בכמה מהם יותר ובכמה מהם פחות, בזה הוא כל הזמן עושה חשבון.

יעל: הדבר הראשון שציינת, זה לדון חבר לכף זכות. איך היכולת שלי לדון לכף זכות את החבר שלידי בכיתה, מפתחת חשיבה ביקורתית ואת הפלורליזם שדברת עליו?

על ידי זה שאנחנו מכניסים אותם לעיגול, ועושים איתם כל מיני תרגילים, בהם אנחנו דורשים מהם להגיע לתוצאה בסיכום ביניהם. אפילו למדוד כמה נקודות בעד, וכמה נקודות נגד ואיך להגיע לעמק השווה ולמרכז הדעות וכן הלאה. זאת עבודה קשה.

יעל: בתפיסה המקובלת אני אמורה לקחת את הדעה של החבר שלי ולבקר אותה. וכאן אתה אומר, "לא, אל תבקרי את הדעה של החבר שלך, אלא תדוני אותו מראש לכף זכות". זה כביכול נוגד את התפיסה על חשיבה ביקורתית.

כן. אבל איך תדוני את החבר לא לכף זכות, אלא בכלל לאיזה קו, אם את דנה אותו?

יעל: אז תסביר לי קצת יותר לעומק.

איך את לוקחת על עצמך להיות דיין, דיין אמת?

אורן: זאת בדיוק השאלה. כשאנחנו מדברים על הדיון ככלי לפיתוח של חשיבה ביקורתית, אז הדיון הוא בעצם דיון, ולהבדיל מזה, שאני אבוא כמורה או כמרצה ואשפוך על הציבור שמולי ידע, דיון זה שהם מדברים ביניהם.

עכשיו, לך יש דעה, לה יש דעה, לי יש דעה. בדיון אני עושה שתי פעולות, לעיתים אני משמיע את דעתי, ומשמיע טיעונים בעד דעתי, ולעיתים אני מקשיב לדעות של אחרים.

חשיבה ביקורתית, ממה היא תתפתח? איזה דיונים שונים צריכים להתנהל כדי שבכל אחד מהפרטים שמשתתף בדיון כזה, תתפתח היכולת של חשיבה ביקורתית?

דיברנו על זה בתכנית הקודמת, שבן אדם צריך להתעלות מעל עצמו. ואז הוא שומע מה שאחרים אומרים ולא הולך מיד לסתור אותם ומכין את עצמו כבר מראש למחוק אותם ולעלות מעליהם. אלא קודם כל הוא צריך להקטין את עצמו עד אפס כדי לפתוח את הלב ולפתוח אוזן ובאמת לשמוע בצורה אובייקטיבית, ללא שום תלות בכלום מה מדברים האחרים. וכלפי כל אחד ואחד הוא צריך לכייל את עצמו לאפס ואז הוא שומע מה הוא אומר, אחרת הוא לא שומע. אנחנו רואים את זה בחיים, כמה פעמים אנחנו לגמרי לא שומעים. אנחנו אומרים, "לא מבינים" ואפילו לא שומעים, לא רק שלא מבינים.

אורן: זאת אומרת, אני צריך לאפס את האינטרס האישי שלי, כדי להיות מסוגל בכלל לקלוט מה דעתו של האחר.

כן. כדי לקלוט את דעת האחר, צריך "לאפס". זאת אומרת, להביא אותו לאפס.

אורן: זאת אומרת כדי שדיון יהיה באמת איכותי, והוא לא יהיה וויכוח שאין בו משהו שמפתח את יכולת החשיבה הביקורתית שלי כאדם, אני צריך להכין את עצמי לדיון בצורה כזו שאני לא בא לדיון כדי להוכיח שאני צודק. זה לא שלכל אחד תהיה סברה משלו, ואני בא להוכיח את צדקתי.

ודאי, זה ברור. אתה צריך להיות קודם בביקורת עליך. להיות בחשיבה ביקורתית כלפיך עם איזה כלים אתה הולך עכשיו לדיון, לבדיקה, למדידה, כדי לחשוב על משהו בטבע או בחברה האנושית, על עצמך, או על לא חשוב מי ומה? אז קודם לנתק את עצמו מכל נגיעה בדבר.

יעל: אחד המרכיבים שגישה לחשיבה ביקורתית מדברת עליהם, זה להרחיב את הפרספקטיבה שלי. זאת אומרת, להסתכל מתוך הבנה שהפרספקטיבה שלי ושל כל אדם מאתנו היא מאוד מוגבלת ומצומצמת וקשורה לחינוך שלו, לתפיסות העולם שלו, לאישיות שלו, לכל מיני דברים כאלה. ומה שבעצם מציעים, זה להרחיב את הפרספקטיבה.

לא נכון. זה נקרא "להיות עוד יותר מבולבל".

יעל: אז תסביר לנו. זה חשוב.

אין כאן מה להסביר. את לוקחת במקום כמה הדעות שיש לך, עוד אלף דעות, ומה את בוחרת מהם? מה את עושה מהם?

יעל: אני קודם מכירה אותם. זה אולי קשור לפלורליזם

את יכולה להכיר. זה ייקח לך עשרים שנה, תכירי. מה הלאה? ומה את בוחרת אחר כך? על סמך מה? מה זה אומר לך? זה לא נותן לך כלום. זה נקרא "חכם בלילה". שקנה הרבה חכמה כביכול, אבל נשאר בלילה, בחושך.

יעל: אז מה אתה מציע במקום זה?

לנקות את עצמו מכל נגיעה עצמית. רק את זה.

שאלה: איך מלמדים ילד לנקות את עצמו מכל נגיעה עצמית?

על זה אפשר לדבר. אבל בלי זה בטוח שאנחנו לא נתקדם. אנחנו לא נותנים לילד כזאת טכניקה של לנקות את עצמו מנגיעה, אלא קצת. "בוא נשמע מה שהוא אומר, בוא נשמע מה שהאחר אומר", בצורה כזאת קצת לקדם אותו לקליטת הזולת.

"בוא נעשה כך. אנחנו מחלקים את הקבוצה לשני חלקים. אתה נמצא בחלק אחד עם החברים האלו שלך, ואתם אומרים משהו א'. בקבוצה השנייה אומרים על אותה התופעה שזה ב'. אתם בקבוצה א' דנים על הדברים האלה וממש מגיעים להחלטה ומחליטים שזה נכון כך, והקבוצה השנייה צריכה להגיד שזה ההיפך. עכשיו תנסו לקבל את הדעה של הקבוצה השנייה, ומי שיותר מצליח הוא המרוויח.

יעל: אז הרעיון הוא פשוט להפוך את הראש פתאום, ולקבל איזו חשיבה אחרת לחלוטין.

כן, אבל עם כל ההוכחות, עם לחמם את העניין, ואז מה אנחנו מקבלים מזה? שאפשר להחליף דעה ושהיא יכולה להיות כך, ויכולה להיות כך. למה החלפתי? כי כדאי לי. כדאיות זה הקריטריון. עד כמה שכדאי. אם כך יש חשיבה ביקורתית? אין שום ביקורת, אין שום חשיבה ביקורתית, כל זה רק ביקורת על מה משתלם. בכך לפחות לימדנו את הילדים שזה דבר יחסי, שאתה יכול להיות בקבוצה אחת ולחשוב כמו הקבוצה הזאת, ואתה יכול להיות בקבוצה אחרת ולחשוב ההיפך לגמרי, ולהיות בטוח שהם צודקים או שהם צודקים. ואיפה צדק? אין באף מקום. בשני המקומות אין צדק.

יעל: אם הבנתי אותך אתה מדבר כאן על שתי נקודות. אחת זה לפתח גמישות מחשבתית, שיש לי את האפשרות לשנות את המוח לא להיאחז בדעה אחת, אלא לעזוב ולהכיל עוד דעות אחרות. והדבר השני זה איזו ערנות לזה שדעה זה ענין של כדאיות ולכן היא לא אבסולוטית, אלא זה עניין יחסי בסופו של דבר, ותלוי מי בעל האינטרס.

אומנם היא חשיבה ביקורתית, אבל מוגבלת, "תלויה בדבר" מה שנקרא.

אורן: אחרי שלימדנו אותם להתבונן על דבר מסוים ולגבש דעה מסוימת, ואחר כך לגבש דעה הפוכה ולהוכיח שדווקא היא צודקת, עד שהגמישות הזאת היא לאט לאט נוצרת. מה השלב הבא בתהליך של חינוך ילדים לחשיבה ביקורתית?

לעבוד על זה עוד כמה שנים. אני זוכר שהיה לנו באוניברסיטה פרופסור אחד, שהוא היה מרצה, הוא היה מראה לנו איזה גרף על הלוח והיה מסביר אותו. אחר כך הוא היה אומר, לא, אני הדבקתי אותו בצורה הפוכה, והיה מסביר לנו אותו מחדש, וההסבר היה לגמרי הפוך. לא הייתה לו שום בעיה, גם את זה הוא היה מסביר, וגם את זה הוא היה מסביר, למרות שזה היה בתורת המתכות ששם הדברים הם מורכבים. למה? זה טוב. כי אתה נותן להם להרגיש שאין אמת, שהכול זה יחסי.

אורן: אוקיי, אתה אומר שזה השלב הבסיסי שצריך לעבוד עליו עוד ועוד, ויתכן אפילו במשך כמה שנים. שבסופו של דבר הם יגיעו להרגשה שאין אמת שהיא אמת אבסולוטית, אלא הכול יחסי לאיזה מחנה אתה שייך, ומאיזו זווית אתה מסתכל.

ממש, תתלה תמונה כך, ותתלה אותה כך, ושהם יסבירו.

אורן: אוקיי, תן לי את השלב הבא בהתקדמות לעבר פיתוח יכולת לחשיבה ביקורתית.

זאת אומרת, אם אין, ואנחנו צריכים להביא אותם לאט לאט על ידי הרבה תרגילים, למצב שאין אמת, אלא מהי האמת? מה שמשתלם לי, ממה אני נהנה, מרוויח וכן הלאה. אם כך, אז זו לא אמת, זה השקר המועיל. זה שקר נכון, ומועיל, לכן אני בוחר בו. מה שכן, במה אני צודק? בזה שאין אמת. אבל בוחרים שקר לפי מה שמשתלם.

אורן: איך התחושה הזאת שאין אמת שהיא האמת.

אתה מלמד את האחרים להסתכל על החיים בצורה בריאה.

אורן: למה התחושה הזאת שאין אמת, מפתחת בילד יכולת של חשיבה ביקורתית ויחס ביקורתי לחיים?

כי אז הוא רואה שהכול זה יחסי כלפי איזה מדידות אנחנו מודדים, כלפי איזה הבחנות אנחנו מעריכים, שוקלים את הדברים, ואז הוא מבין שהכול יחסי ואין לשרוף את העולם ולהיות נגד בצורה כזאת, אלא פלורליזם כפי שדברנו. חייב להיות ריבוי דעות, ולכל דעה יש מקום.

אם אתה רוצה להתעלות מעל זה, אתה חייב להתעלות מעל טבע האדם. זה משהו אחר. אלא שהאדם הוא מלא ספקות וכל פעם מחליף ספק על ספק, ספק על עובדה, ועובדה על ספק כל פעם ופעם, ולא גומר את החיים באיזה עובדה, רק כשהוא גמר את החיים. ומה שקורה זה דבר אחד, שהוא צריך להתעלות מעל הטבע שלו. עד שלא מתעלה מעל הטבע שלו, תמיד יהיה בספקות, ותמיד יהיה באיזה עיוות.

אורן: זה כבר רמה מתקדמת יותר, מהרמה הראשונה שתיארת.

כן.

אורן: ואז יש לי כיתה של ילדים שעושה כל מיני תרגילים שבסופו של דבר צריכים להביא אותם לתחושה הזאת שאין אמת, ושבכל פעם הכול הוא יחסי. זה נותן להם גמישות ואפשרות לריבוי דעות ולפלורליזם. תן לי את השלב הבא בחינוך, בדרך לפיתוח חשיבה ביקורתית.

אם זה רק בדרך לפיתוח, אז אני מלמד אותם איך לקבל את הדעה של הזולת כמו את הדעה של עצמו.

אורן: איך? איך אתה מלמד כזה דבר?

אנחנו יושבים בעיגול וכל אחד אומר מה נראה לו על משהו, ועד כמה הוא לא מסכים ולא מקבל את הדעה של השני. אחר כך אנחנו עושים תרגיל שבו המורה אומר, עכשיו אתה מקבל את הדעה של הזולת, מארגן הגנה על הדעה הזאת שהיית נגדה, שלא קיבלת, שאמרת, שצחקת, שצעקת, הכול יופי, עכשיו תחליף. אתה עורך הדין של הדעה הזאת. בוא נראה אותך.

אתה מלמד אותם גמישות, בירור, חשיבה ביקורתית על עצמך, עליו, על הכול. עד שאתה מראה לילד לאט לאט עד כמה הוא היה נגד ושונא את הדעה של החבר, ועכשיו הוא מקבל את הדעה הזאת והיא הופכת להיות הדעה שלו עליה הוא נלחם כאילו היא ממש שלו, עוד יותר ממה שהייתה הדעה המקורית שלו, הראשונה.

זאת אומרת אתה מראה לו, מה קרה לך? מה קרה אתך? אתה זוכר? בוא אנחנו נחזיר את הסרט חזרה, תראה איך אתה דיברת נגדו, ותראה איך שאתה עכשיו מדבר בעדו, אז איפה הדעה שלך? האם יש לך דעה בכלל, או לא? אז אין לאדם אף פעם דעה משלו. הוא גם נולד ריק? יש לו איזה רשימות אולי מחיים קודמים, אומרים מדינוזאורים, וזהו? מה קורה לו הלאה? איך הוא מגיע באמת לחשיבה ביקורתית אמתית.

כך לאט לאט אתה בונה בהם חיסרון לאמת, וידיעה שבחיינו אין אמת. זה כבר הכנה. ומתוך זה כבר אפשר להגיע לבניית קו המשווה בין כולם. איזה קו המשווה יכול להיות? אם כולם מבטלים את עצמם.

אורן: כלומר?

אני מבטל את הדעה שלי, אני מבטל את עצמי.

אורן: למה?

כי אז אנחנו יכולים להיות בהשתוות בינינו. כל אחד שמבטל את עצמו בעיגול, בכיתה, אז כל אחד ואחד הוא משתווה עם הזולת. לא חשוב אם הוא גבוה, נמוך, לא חשוב, אבל כל אחד בצורה יחסית מבטל את עצמו. וכבר כאן אנחנו מגיעים לעמק השווה, שלאף אחד אין דעה משלו. מה אנחנו עושים אז? אנחנו מקבלים את הדעה של הקבוצה, של המרכז שלנו. זו כבר עבודה מיוחדת.

יעל: מתוך הנחה שכל אחד מהפרטים לא צודק ויש לו בעצם את האמת האישית שלו, ואנחנו מחפשים איזו אמת שהיא יותר גבוהה מכל האמיתות האלה, הספציפיות האלה.

איך אנחנו בכול זאת מקבלים דעה משותפת? בזה שכל אחד מבטל את עצמו כלפי כל הקבוצה. משתדל כך לבטל את עצמו כלפי כל הקבוצה, אז כולנו יחד בחיבור בינינו, בזה שעשינו ביטול כלפי הקבוצה מגיעים לדעה משותפת, והיא אמת. וכלפיה מה שתעשה, איזה חשיבה, איזה ביקורת, איזה משהו, זו האמת היחידה שיכולה להיות.

יעל: למה היא יותר אמת מאשר האמת הספציפית של אחד מהחברים בקבוצה?

כי כל אחד הוא מדבר ממה שכדאי לו. וכאן אנחנו כאילו הגענו לאיזה איזון, שכל אחד מאזן את האחרים ומגיעים לעמק השווה לכולם, ולכן זה אמת. אין לנו יותר מה לקבל.

זה אמת, מפני שכל אחד ביטל את האגו שלו, כל אחד מוכן לעבוד עבור אחרים, ולכן אנחנו נמצאים במידה השווה כלפי כולם.

יעל: זאת החלטה יותר נקיה מאשר כל החלטה?

לא יותר, אלא הנקייה, היחידה האמתית.

יעל: האם חשיבה ביקורתית וסקרנות קשורים אחד לשני?

סקרנות זה טוב, אבל זה לא אומר על חשיבה ביקורתית.

יעל: האם חשיבה ביקורתית קשורה לחכמה ושכל?

גם לא. אבל כדאי לדבר גם על זה.

אורן: כשאתה אומר שכל אחד מבין חברי אותה קבוצה מבטל בעצם את ההתעקשות על הדעה הפרטית שלו והתייחסות אליה כאל האמת, זה מה שהוא צריך לבטל, שזה איזה תנאי ראשוני להתקשרות הזו. ואז אם כל אחד מתוך האנשים שנמצאים במעגל מבטל את ההתעקשות על דעתו הפרטית, זו הכנה לזה שהם יוכלו למצוא דעה שהיא בעצם משותפת, שהיא תהיה האמת?

כן.

אורן: זאת אומרת, התוצאה של חשיבה ביקורתית, היא קשורה בהתקשרות מיוחדת בין אנשים?

כן. בגלל זה היא קיימת. כל הביקורת שלנו על אחרים ניתנה לנו, כדי שאנחנו נתעלה למעלה מהביקורת לאמת.

אורן: אמת מתגלה בהתקשרות נקייה מביקורת בין אנשים?

אמת מתגלה מעל ביקורת מאוד גדולה, מאוד אכזרית, מאוד חזקה בין בני האדם. למעלה מזה.

אורן: שמתעלים מעליה.

כן.

(סוף השיחה)