אפשר לחלק את העולם לאנשים שמתפללים לכוח עליון כלשהו, ולכאלה שלא מאמינים בקיומו. הראשונים מצפים שאותו כוח ישפר את מצבם, השניים פשוט מייחלים לכך שיהיה להם יותר טוב. השאלה היא האם יש מקום לתפילות או לתקוות, במציאות שמנוהלת על ידי חוקי טבע מוחלטים?
כשמתבוננים על מה שקורה רואים שהגורל, כוח הטבע, אלוהים, היקום, החיים עצמם, או איך שתרצו להגדיר זאת, פועלים עלינו כל הזמן דרך כל מיני אמצעים כמו הקרובים שלנו, השכנים, השותפים לעבודה, כל הדמויות וכל הכוחות שסביבנו במדינה ובאנושות כולה, כך שנרגיש לא כל כך טוב ונרצה לשדרג את מצבנו. כנראה שמושרש בטבע שכדי שאדם יתקדם הוא חייב להרגיש לחצים. כך הוא משחר ההיסטוריה, וסביר להניח שבלי לחצים לא היה האדם הקדום יוצא מהמערה, מפתח גידולים וכלים חקלאיים וכן הלאה.
בזמנינו האבולוציה האנושית מביאה למצב של משבר בתפיסת החיים, בתפיסת המציאות. מצד אחד זהו עידן השפע ולכאורה יש בעולם כל טוב, מצד שני אף אחד לא באמת מרוצה. הגענו למצב שהקדמה המדעית והטכנולוגית מאפשרת לבנות לכל בני האדם חיים טובים, אבל בגלל משחקי אגו זה לא קורה וכולם סובלים. אנחנו כמו חמורים שנמצאים זה מול זה על שביל צר, ולא נותנים זה לזה לעבור. תקועים יחד, מאמללים זה את זה נונסטופ. הטבע האגואיסטי של האדם מגיע לממדי ענק, מפרק את כל מערכות היחסים, לא מאפשר להסתדר עם אף אחד. אפילו עם עצמו האדם לא מסתדר.
מה הטעם בכאלה חיים, רבים שואלים, לשם מה אני בכלל חי? האם יש איזו מטרה גבוהה שעוד לא גיליתי, או שהרגשת חוסר התכלית תלווה אותי עד אחרון ימיי? בטבע הסובב אותנו שום דבר לא קורה כך סתם, לכל תופעה יש סיבה ותוצאה. ולנו? מה איתנו? מדוע אנחנו קיימים בעולם?
התפתחות האדם, החברה והטבע כמכלול אחד, נחקרת לעומק בחכמת הקבלה. היא מלמדת שחוקי ההתפתחות הם קבועים ומוחלטים. אין בידינו לשנות את המצב ההתחלתי שממנו התפתחה הבריאה, ולא את המצב הסופי שאליו היא תגיע בשיא התפתחותה. מה שכן הושאר לבחירתנו זו רק קביעת הדרך שבה נתקדם: ביכולתנו לפתח הבנה של מגמת ההתפתחות, להתאים את עצמנו אליה מבעוד מועד, ללכת אל העתיד בעיניים פקוחות ובשמחה, לזרז את קצב ההתקדמות.
המצב המושלם, שמוגדר במערכת הטבע מלכתחילה, הוא שכל חלקי הבריאה יהיו מחוברים כמו גוף אחד. בהדדיות, בהשלמה, בהרמוניה נפלאה. אחדות הטבע תבוא אז לידי ביטוי ברמה הכי גבוהה, ומי שאמור להוביל את הדומם, הצומח והחי לשם הוא האדם.
אין עוד יצור בטבע שמונע על ידי כוח אגואיסטי רע, רצון להיבנות על חורבנו של האחר, ליהנות מניצול שלו לטובתך, מכך שאתה משפיל אותו תחתיך. כל היצורים האחרים פועלים לפי אינסטינקטים, טורפים כשרעבים, תוקפים שנכנסים להם לטריטוריה, בלי שום רגשות שליליים. כמו רובוטים, מופעלים על ידי פקודות הטבע. רק אנחנו קיבלנו אגואיזם צר ומקום לבחירה, כדי שנוכל להכיר את הטוב מתוך הרע. "יתרון האור מן החושך" קוראים לעיקרון הזה בחכמת הקבלה. במימושו האדם יתעלה לדרגת כוח הטבע הכללי, ויגלה שתכונתו היא השפעה טובה, אהבה ונתינה טהורה.
אם עד היום נדחפנו קדימה על ידי לחצים מאחור, מה שמוגדר כהתפתחות בדרך של סבל וייסורים, עתה ניתנת לנו הזדמנות לנהל את התקדמותנו בדרך של הכרה, שבה הדברים הולכים חלק ונעים.
בהתאם לתמונה זו מוגדרת התפילה כעבודת האדם על יצירת רצון לנוע בדרך ההכרה. התפילות שמתקבלות, אם לדייק את הדברים, הן מהפורמט של תפילת רבים. מדובר בתפילה שלי עבור רבים, בקשה שיזכו כולם להשגת המטרה הגדולה של החיים. ואם אנחנו מתחברים בתפילה כזו עבור טובת הכלל, אז זה הכי עוצמתי, הכי אמיתי, מרפא את כל החולאים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 530 – bit.ly/3sPz3Sz