פרשת השבוע 21.08.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
פרשת השבוע – שופטים
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
גלעד: שלום לכולם. שלום לרב לייטמן, ושלום למשה אדמוני.
שלום לכולם.
גלעד: בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", משה ממשיך בפירוט המצוות לפני הכניסה לארץ ישראל. בתחילת הפרשה משה מדבר על הציווי למנות שופטים הממונים על פסיקת החוק, ושוטרים הממונים על שמירת החוק. השופטים והשומרים נחוצים להבטחת דין וצדק בעם ישראל. בהמשך הפרשה מדובר לראשונה על מינוי המלך שצריך להיבחר רק מתוך העם, ובהמשך נאסר על המלך להרבות בסוסים, בנשים, בכסף ובזהב. משה מציין גם את האיסור לעסוק בכישוף, ובמקומו לפנות לנביאי האמת. בנוסף מוזכרים ערי המקלט שאליהן יכול לברוח רוצח.
בסיום הפרשה מפרט משה את כללי התנהגות בעם ישראל בשעת מלחמה. מפורטת מצוות "עֶגְלָה עֲרוּפָה"1, מצווה שמתרחשת כאשר מוצאים אדם הרוג ולא ידוע מי הרג אותו.
הכל כרגיל.
גלעד: הכל כרגיל בפנים, כמו גם התהליך שאדם עובר, כן?
כן. מדובר על תיקון האדם, לא על עֶגְלָה, לא על עיר מקלט ואפילו לא על מלך או על כל השופטים והשוטרים, אלא מדובר על מה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים לתקן את האדם, ולא את העולם, לכן חכמת הקבלה מסבירה לנו שכל הדברים שכתובים בתורה, מדברים בצורה פנימית על פנימיות האדם.
הבורא ברא סך הכל רצון, רצון אגואיסטי. כמו שכתוב "בראתי יצר רע", זאת אומרת בראתי את הרצון הרע האגואיסטי שהוא בסופו של דבר גם לרעת האדם, לא רק לרעת הסביבה שלו. האדם צריך לתקן את הרצון הזה, והרצון הזה שבאדם הוא רצון גדול מאוד, הוא בעצם הכל. חוץ מרצון האגואיסטי הזה אין לנו שום דבר, אלא שיש לנו רק אפשרות לטפל בו ולמשוך אליו את המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה.
אם אנחנו משתדלים למשוך את האור המיוחד, אז אפשר לעשות זאת רק על ידי לימוד חכמת הקבלה בלבד, לכן מי שמתקן את עצמו הוא רק מי שלומד את חכמת הקבלה בצורה הנכונה. יש בזה גם הרבה מאוד בדיקות, כמו מהי חכמת הקבלה, מה הלימוד האמיתי שלה, איך מושכים את המאור המחזיר למוטב. האם האדם באמת עובד על כך ומתקן את עצמו משנאת הזולת לאהבת הזולת, ובכלל לשם מה הוא עושה זאת. האם זה כדי שיהיה לו טוב ושיהיה טוב לאחרים, או לעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, כי זאת המטרה האמיתית הסופית.
יש בזה הרבה מאוד שלבים ודרגות, בהתאם לזה האדם מגיע מהתיקונים הקטנים, הקלים, לתיקונים הגדולים, היותר קשים. כמו הילדים שלנו שגדלים בעולם הזה מהמצב הקטן עד המצב הגדול, כמו שמוסיפים לאדם יותר ויותר בעיות ותרגילים והוא צריך לפתור אותם כדי להתקדם בחיים, כך אנחנו מתקדמים גם בחיים שלנו הרוחניים, הפנימיים.
כי אנחנו כמו כל ההיסטוריה שלנו, כל דור ודור שלנו, הוא כמו הדור הקודם שמגיע בגלגול הבא, והוא יותר חכם, הוא יותר מתקדם, יותר מבין. אנחנו רואים את זה בדורות שלנו, אנחנו שבאים דור אחר דור מגיעים למצב שאנחנו כבר לא מסוגלים יותר רק להתקיים כך סתם בעולם הזה, ללכת ושוב לחזור ושוב ללכת. אלא הגענו למצב שכבר גמרנו, מעכשיו והלאה אין לנו יותר בשביל מה להתקיים בעולם הזה, הגענו עד הקצה, האגו שלנו, שנקרא "בראתי יצר הרע" גדל לגמרי.
אנחנו רואים שהרצון שלנו, היחס שלנו אל החיים הורס לנו את החיים, אנחנו כבר לא מסוגלים יותר להתקיים, ובכלל מי יודע מה יהיה. יש כאלה שמתחילים לעשות כבר עכשיו חשבונות מתי העולם יעלם, זאת אומרת, מתי כדור הארץ ייהרס, האם בעוד חמישים שנה, מאה או מאתיים שנה, או אפילו בעוד עשר שנים.
גלעד: זו רק שאלה של זמן.
כן, האנושות הגיעה לאיזה טירוף. כשאני שומע את הדברים מהצד, אני חושב לעצמי האם האנשים באמת חושבים על מה הם מדברים, או לא. אם זה סוף העולם, אז בשביל מה עכשיו לחיות? אנחנו נחיה כי אין מה לעשות, הם אומרים. בינתיים נתקיים איכשהו, נמלא את עצמנו בכל מיני דברים קטנים עד שנמות. בשביל מה? בשביל שנסבול פחות כל עוד אנחנו חיים, זה הכל.
זאת אומרת האדם באמת נראה מסכן ואומלל, הוא לא כמו היצור העליון שמורם מטבע, אלא דווקא המושפל ביותר. לפחות לדומם לצומח ולחי אין שאלות כאלה, הם חיים לפי אינסטינקטים, לפי פקודות הטבע שבהם, ואילו האדם שנחשב כאילו "מלך העולם", הוא באמת הכי מסכן.
לכן דווקא במקרים אלה מתגלה לנו התורה, חכמת הקבלה, מפני שכנגד יצר רע כתוב "בראתי תורה תבלין"2, כי "המאור שבה מחזירו למוטב"3. הרי אנחנו כבר יודעים וזה מקובל בעם "שהמאור שבה", זה תורת אור, תורת אמת, שהיא חכמת הקבלה. כי על ידי לימוד חכמת הקבלה, כשאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, יש איזה כוח שמתעורר בנו על ידי הלימוד.
גם בחכמת הקבלה עצמה כתוב איך אנחנו יכולים לעורר את הכוח הזה על ידי הלימוד חכמת הקבלה. הוא מתעורר בנו בצורה אמיתית רק על ידי לימוד חכמת הקבלה, זאת אומרת כתבי האר"י, הזוהר ובעל הסולם, אלו הם המקורות האקטואלים הנחוצים לדורנו. לכן אם אנחנו לומדים את הכתבים האלה בצורה הנכונה, אז אנחנו מתחילים להרגיש בנו שינויים. אנחנו מרגישים שבאמת הטבע שלנו הוא רע, ומה שצריכים לתקן זה רק אותו, רק את הטבע שלנו, לא את העולם ולא שום דבר חוץ מהטבע שלנו.
מה אנחנו מתקנים בטבע שלנו? משנאת חינם לאהבת אחים. כבר שמענו מההיסטוריה את כל האמירות היפות על עם ישראל שגדל בימים ההם, בימי קדם, וכולו היה באהבת אחים. אמנם היו גם התפרצויות ומלחמות, אבל אלו היו בירורים. כמו שכתוב בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", הכל נחשב לבירורים, הכל כדי לברר את יצר הרע הזה ולהילחם איתו. זאת אומרת היינו בבירורים האלה גם במצבים הקדמונים.
הגענו היום למצב שכולנו, כל העולם כולו יחד עִם עַם ישראל, עושים חשבון נפש, כי כולם צריכים להגיע לגאולה השלמה. וכמו שכותבים המקובלים אנחנו נמצאים בפתח הגאולה, וכולם, כל האנושות תגיע לזה, "כי כולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם"4 אנחנו צריכים להבין שהעולם זקוק היום לתיקון הזה, כמו כל אדם ואדם, וודאי שמדובר על כך שקודם עם ישראל חייב להגיע לתיקונים. התיקון הוא לתקן את הרע שבאדם, ואת הרע שבאדם מתקנים על ידי לימוד הקבלה שמגיע אלינו ברצון להתחבר בינינו. החיבור הזה מחויב, כמו שמסופר לנו בתורה על החיבור שצריך להיות בעם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל.
כשהאדם מתחיל לתקן את הטבע שלו, הוא מגלה שבטבע שלו יש הרבה מאוד כוחות, מחשבות, כל מיני רצונות שהן בעד ונגד החיבור, אבל הכל הוא כלפי החיבור, כדי לגלות את הבורא בינינו. יוצא שהתורה מהווה לנו הוראה, כי תורה זו הוראה, היא באה ומסבירה לנו איך לעשות את התיקונים האלה. התורה אומרת תעשה שומרים ושוטרים "בכל שעריך"5, זאת אומרת כל רצון ורצון הוא כשער להתקדמות לקראת השתוות הצורה לבורא, הוא יותר קרוב לארץ ישראל, לרצון ישר א-ל, עד שכולו יהיה רצון שבו יורגש הכוח העליון. ואז כשהרצון שלך, כשהאגו שלך יהיה בהשפעה, באהבת הזולת, בו אתה תתחיל להרגיש את העולם העליון, את הכוח העליון, ואז הרצון הזה יקרא "ארץ ישראל".
לכן כדי להפוך את הרצון שלך לארץ ישראל, לרצון ישר א-ל, אתה צריך לעשות תיקונים על ידי שופטים ושוטרים. השופטים הם אלו שעל ידם אתה מגלה מה אתה צריך לעשות, מהי דרגת החטא שלך ובמה אתה יכול לתקן. אחר כך אתה צריך גם להצמיד בתוכך את השוטרים, לדעת עד כמה אתה יכול לעבוד עם כל רצון ורצון, כדי לא לפרוץ אותו ולא להיות שוב בעל עבירה.
"עבירה" נקרא, שאתה עובר את הגבולות שבהם אתה יכול לכוון לטובת הזולת, כשאתה פורץ אותם ומתחיל לחשוב לטובת עצמך.
גלעד: זאת אומרת, שופט הוא הדיין שבך, שדן אותך מה נכון ומה לא?
הוא מסביר לך את הגבולות.
גלעד: ומה עם השוטר והשומר, האם הוא כבר מוציא לפועל, הוא דואג שזה יקרה?
לא, הוא לא מוציא לפועל, אתה זה שבסופו של דבר הולך ומבצע, אבל הם עוזרים לך, כתוב "תעשה לך". זה לא כמו בעולם הזה כשאתה מגיע חלילה מבית המשפט, מהשופט אל השוטר, ואז השוטר תופס אותך ומעביר אותך לשומר, כדי שהוא יכניס אותך לבית סוהר. אין דבר כזה. אתה צריך לעשות בתוכך גם שופט, גם שומר וגם שוטר, אתה צריך לעשות את כולם בפנימיות שלך, אלו הגבולות שאתה צריך לעשות לעצמך כדי להתקדם.
גלעד: מה זה נקרא "לעשות לעצמך", איך אתה עושה לעצמך שופט ושוטר?
אם מטרתך היא להגיע לאהבת הזולת, כי זו בעצם כל התורה, ועל ידי כך אתה פורץ את הגבולות של העולם הזה ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני. אתה מתחיל להרגיש בחיים האלו גן עדן במקום הגיהינום שמתקדם, אז אתה הולך עם כוח האור, עם כוח התורה ומברר את הרצונות שלך, ממיין אותם. ואז מתוך כל רצון ורצון אתה רואה איזה חלק מהרצון אתה יכול לתקן לטובת הזולת ולהשתמש בו. ואיזה חלק מהרצון הוא יותר כבד, אתה לא מסוגל לעשות עימו כלום, אתה חייב לצמצם אותו. ואז אתה מחליט פשוט שאתה לא משתמש בו, אתה משאיר אותו בצד ואולי אחר כך יהיו לך יותר כוחות, ואז תוכל גם להשתמש בו לטובת הזולת.
זאת אומרת, נניח שיש לי בכיס מיליון דולר, סכום נכבד, בזה אני יכול להבטיח לעצמי את כל החיים, אבל אני גם חייב לדאוג לזולת. זולת זה הקרובים, היותר רחוקים, ויש זולת בכללות, ואז אני עושה חשבון כמה אני יכול להפריש להם. אני מתחיל לחשוב אולי חצי, אבל כשאני מתחיל לספור את החצי, אני אומר, לא, אולי זה יותר מידי, אולי רבע, וכך בסופו של דבר אני נותן להם טיפ של עשרה דולר וזה מספיק.
גלעד: אבל מי הוא הדיין שעושה את החשבון הזה, האם זה אני או איזה כוח אחר?
אתה בודק את זה בהתאם לכמה שהאור מברר לך את הגבולות. ואז אתה רואה מאיזה מקום זה בא, האם מתוך הכרת הגדלות במטרה כדי להגיע להשפעה ולגדלות הבורא בעיניך, להגיע להרגשה שלו, לגילוי שלו, לעומת מה שיש לך היום כרגע בבטן. העניין מה יותר טוב, מה אתה מעדיף? אין לך ברירה, או להעדיף את טובת ההתקדמות הרוחנית, או את טובת החיים הגשמיים האלו. מה אתה רוצה? הבעיה היא שאת ההתקדמות הרוחנית אתה לא רואה בפועל, כמו שאתה רואה את החיים האלו. בחיים הגשמיים אני עכשיו אורח, אני איוולד, אחיה, אעשה עם החברים שלי את החיים יפים, אסע לחופש וכולי. ועל החיים הרוחניים אומרים שהם יפים, אומרים שזה טוב, אבל רק אומרים, וכאן זו הבעיה.
אבל אם האדם בכל זאת משתדל לעשות לו קודם שומרים שוטרים ושופטים, אם הוא לומד על מנת שיביא לו את אור, והוא לא מחליט, הוא ראש קטן. הוא רוצה שהאור יבוא ויחליט, יבוא ויכריע ויראה לו שזה הדבר הנכון, זאת אומרת הוא נותן לכוח האור, לכוח התורה, לעבוד עליו.
גלעד: אם כך מי עושה את "השוטר"?
האור עושה את השוטר, עושה את השומר, אבל קודם לכן הוא עושה את השופט. ואז האדם מתחיל לראות שלפי האמת, וודאי לפי הדרגה שלו, זה לא לפי האמת הגדול, אלא לפי המצב שלו רואה שכך הוא צריך להחליט. אחרי שהוא רואה שכך הוא צריך להחליט, אז הוא בעצמו צריך להרכיב לעצמו שומרים ושוטרים שהם יעזרו לו.
במצב הזה יש בעיה, מאבק. האדם שוב לומד ומזמין את המאור המחזיר למוטב דרך הקבוצה שלו, דרך החברים שיחד איתם הוא לומד ומבצע פעולות השפעה, ואז הוא מקבל שוב מאור שמחזיר למוטב ששוב מתקן אותו. וכך הוא ממשיך יותר ויותר כדי להתחבר באמת עם כולם, כדי ש"ואהבת לרעך כמוך" יהיה לו בפועל. ואז ברגע שהוא עושה אפילו מידה קטנה של חיבור, עם החברים שלומד יחד איתם ומושך את המאור, אז בחיבור ביניהם הם מתחילים להרגיש את העולם העליון. הם מרגישים ממש את העולם העליון ואת הכוח העליון ששורה בעולם וממלא את כל הטבע. זאת אומרת הם אנשים רגילים, חסר להם את החוש הכללי, אבל בגלל שהם הגיעו ביניהם, כל החברים האלה, להשפעה הדדית, לאהבה הדדית, ל"ואהבת לרעך כמוך", והביאו את המאור שיתקן את היחסים ביניהם, משנאה לאהבה, אז בתוך האהבה שיש ביניהם עכשיו, בחיבור שיש ביניהם, הם מרגישים את עולם העליון. האנשים הרגילים לא מבינים אותם, לא מבינים מה קורה להם, למה זה קורה, מה יש להם. אבל בכל זאת הם מגלים את הדברים על ידי התהליך הזה של השוטרים והשומרים.
יש עוד רצונות שעדין לא יכולים לתקן אותם וצריכים לשים אותם בצד, יש רצונות שחלק מהם ניתן לתקן וחלק לא ניתן לתקן. ויש גם רצונות שאתה כאילו מתקדם איתם לתיקון, אבל פתאום משהו קורה, ואתה לא בדיוק יודע מה קורה לך, אבל אתה פתאום שוב חוטא בהם, נופל, זה נקרא שאתה שוב משתמש ברצונות לעצמך, ולא למען הזולת. זה נקרא עבירה, כי אתה עובר מהשפעה לקבלה. ואז שוב, מה לעשות? לכן יש את ערי המקלט, וכל מיני תיקונים, וכולי.
משה: את הדוגמה לכסף, למיליון הדולר, פחות או יותר אפשר להבין, כי זה משהו שקרוב לנו. אבל אתה מדבר על יחסים בין חברים, אתה מדבר על המלחמה לחיבור, זה לא ברור. איך זה קורה, איפה זה קורה, איך אפשר להבין את התהליך?
התהליך הוא כזה שאדם מגיע קודם כל לקבוצה, למקום ששם הוא לומד. למה בקבוצה? כי כל התורה באה כדי שנממש את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". לכן אנחנו צריכים קודם כל לבנות את התשתית, את המקום ששם נממש את זה. אתה לא יכול לקחת את כל האנושות ולהתחיל לממש זאת כמו שבאמת המשבר האחרון מחייב אותנו עכשיו, זה בלתי אפשרי, לכן מתחילים מקבוצה. כמו שבהיסטוריה התחילו מעם ישראל, כך עכשיו, אנחנו שוב צריכים להגיע מקבוצה קטנה לכל עם ישראל, ואחר כך מכל העם ישראל לכל אומות העולם, זה התהליך.
אבל בינתיים אם האדם מגיע לקבוצה ומבין, מרגיש. אם הוא נמצא בכל מיני אתרי האינטרנט שלנו ושם הוא לומד ומבין מה זה נקרא "תורה", מהי דורשת מהאדם. אם הוא מבין שאהבת הזולת זה בעצם כל התורה כולה על רגל אחת, אז הוא מתחיל לממש אותה בלימוד. מלבד הלימוד יש עוד הרבה פעולות של הפצה, של החיבור, כנסים וסדנאות, כי אנחנו חייבים להציג את החוכמה הזו לכל העולם.
משה: נניח שאנחנו לא מסכימים, אפילו בעניין של תוכן, או עם כל דבר אחר, האם אתה יכול להסביר את הפעולה שאני שם לעצמי שופט, שוטר, שומר. איך בדיוק זה מתבצע?
בזה שאני מקבל על עצמי שופט. מי הוא השופט? השופט הוא בעצם הכוח שבא מעלי, וזה לא חשוב לי אם עכשיו אני נמצא בעבירה.
משה: זאת אומרת, זיהיתי שאני בעבירה, מהי העבירה?
העבירה היא בזה שאתה נעשית אגואיסט, בזה שאתה מחליט היום על דברים שאתמול היית מחליט עליהם יותר לטובת הזולת.
משה: מפני שלא לקחתי בחשבון את האחרים.
כן, ולכן היום אתה מחליט אחרת. כמו שקודם רצית לחלק חצי ממיליון הדולר לאחרים, פתאום אתה מתחרט והיום אתה חושב שמספיק להם מאה אלף דולר.
גלעד: איך מעבירים זאת למערכת יחסים בין אנשים.
זו מערכת יחסים, הכסף הוא העתקה של היחסים.
משה: נניח שיש בינינו משהו שלא הסכמנו עליו, ואני הגעתי למסקנה שאני אגואיסט.
יכול להיות שאתם לא מסכימים וזה טוב. מי אומר שחייבת להיות כל הזמן הסכמה?
משה: בוא נניח שהייתי אגואיסט, רציתי לעמוד על שלי למרות שהחבר צודק, ואז שמתי לב שאני בעבירה, מה עכשיו?
עכשיו אתה צריך לחפש מאיזה מקום תיקח כוח כדי שיהיו לך שומרים ושוטרים.
משה: מה התפקיד של השופט כאן?
תפקיד השופט כבר נגמר.
משה: זאת אומרת הוא כבר קבע שעשיתי עבירה.
אתה כבר ראית שעשית עבירה. זאת אומרת קודם היית במצב הרבה יותר טוב, הרבה יותר רוחני, היית הרבה יותר בהשפעה ובאהבה לזולת ולכולם. היית בהתחברות עם החברים וכן הלאה. אבל עכשיו אתה יותר נסגר, אתה במצב שהוא יותר לטובת עצמך.
גלעד: איך האדם יודע שהשופט הוא אמיתי, ולא משוחד.
ברגע שאתה רואה שהיום אתה נמצא במצב ירוד לעומת אתמול, רק אז אתה צריך לקבוע לעצמך שופט. השופט מופיע אחרי המקרה עצמו.
משה: אבל בדרך כלל האדם מצדיק את עצמו, הוא לא רואה שהיום הוא במצב פחות טוב מאתמול.
אם כך, אז רק הקבוצה, רק הסביבה יכולה להעמיד לך שופט. היא יכולה לקחת אותך באוזן, להושיב אותך באמצע הקבוצה ולעשות לך משפט. זאת אומרת אם אתה מבקש מראש מהחברים ואומר להם "במידה ואפול, וודאי שאני לא אראה את עצמי במצב של נפילה, אלא ההיפך, אני אצדיק את עצמי. בעיני אני אהיה צדיק עוד יותר גדול מקודם, לכן אני מבקש מכם, אני חותם לכם, תעשו הכל רק כדי שאחזור להכרה".
גלעד: כן, אבל זה יקרֵה לעיתים רחוקות, ואנחנו מדברים על חיי היום יום. אני חושב שכל אחד שמתקדם בדרך הרוחנית היה רוצה שיהיה לידו כזה שופט, שיהיה איתו כזה שומר שכל הזמן יהיה איתו בקשר.
זה רק ביחס שלך לחברה, החברה היא השופט. אין לך כלפי מה למדוד את עצמך ולראות את התגובה הנכונה, אלא רק כלפי הסביבה.
גלעד: את היחס הפנימי שלי לחברה או לעצמי, אני בודק זה מול זה, וכך אני יודע אם אני בעבירה או לא?
כן.
משה: נניח ששמתי לב שאני בעבירה, אתמול היה לי יותר רצון לתת, והיום אני רואה שפחות. מהו השופט הזה, איך אני מעורר אותו, מאיזה מקום הוא מגיע?
מתוך היחס שלך עם הסביבה. הסביבה נותנת לך את קנה המידה אם אתה נמצא למטה, או למעלה, לעומת האתמול. ואם אתה יותר למטה מאתמול, אז נקרא שאתה נמצא כבר בעבירה, ועליך לקבוע איך אתה מתקן את עצמך. איך אתה בונה מעצורים, שומרים ושוטרים, כדי שהם כבר לא יתנו לך לרדת מהדרגה הזאת לעולם.
גלעד: אבל אמרת שלא אתה קובע, אלא האור קובע את זה. זאת אומרת אתה רק מזמין את האור שיבוא ויעשה לך את הפעולה?
בטח, כן.
גלעד: האם זה רק בזמן שיעור, או בכל רגע?
בכל רגע, זה לא חשוב. אומנם השיעור הוא העיקר, אבל זה בכל רגע.
משה: מהי הפעולה הזאת "להזמין את האור"?
להזמין את המאור המחזיר למוטב, זו הכוונה שלנו בזמן שאנחנו עושים פעולת חיבור, פעולה משותפת. אנחנו מרגישים זאת במיוחד בסדנה. ככל שאנחנו נכללים זה מזה, עוד רבע שעה, ועוד רבע שעה, אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שנוצר איזה סוג של חום בינינו, איזו אנרגיה פנימית, אינטגראלית, שנמצאת בין כולנו. לאנרגיה הזאת יש איכות מיוחדת בזה שהיא מעלה אותנו מהמצב שהיינו בו לפני הפעולה, למצב שאחרי הפעולה.
לאחר מספר פעולות כאלה שאנחנו עושים, ואפילו כמה פעמים ביום, האדם מרגיש שיש לו הערכה אחרת לחיים, הערכה אחרת להשפעה ולקבלה. מפני שלחיות בהרגשת המאור, זו הרגשה אחרת לעומת חוסר היכולת להרגיש את המאור. הבעיה שאי אפשר למסור את ההרגשה הזו במילים לאדם שלא הרגיש זאת עדיין. אבל אני לא חושב שיש כל כך בעיה להרגיש, כי אני רואה את זה אצל התלמידים שלי, יש כאלה שהגיעו רק אתמול והיום כבר השתתפו בסדנה, והם פתאום מתפעלים, הם מרגישים את ההרגשה הזאת. זו לא סתם התפעלות פסיכולוגית, אלא זו התפעלות פנימית מהשפעת המאור בזמן שהם מבטלים אפילו במקצת את האגו שלהם, למען החיבור בחברה.
משה: נכון. הסדנה זו דוגמה טובה, כי כשנכנסים לסדנה יש הרגשה של משהו אחד, שכל החברים הם אחד. יש הרגשה שכל אחד רוצה להוסיף להרגשה הזו ולשמר אותה. אבל אחר כך, כשמסתיימת הסדנה, אחרי מספר רגעים, האדם "נופל". האם את הרגע הזה אתה מזהה כעבירה?
וודאי.
משה: אז אולי דווקא מהתהליך הזה, נתחיל לדבר על השוטרים ועל השומרים שהאדם יכול להציב לעצמו?
עליך להשתתף בזמן העליה. בזמן שאתה נמצא יחד עם החברים בחיבור ובהתפעלות, עליך לקבוע לעצמך שומרים ושוטרים, זאת אומרת קשר עם הסביבה, אפילו קשר מילולי, לא חשוב מה. נניח שהשאלה האחרונה בסדנה תהיה "איך אנחנו שומרים על מה שהשגנו", הכוונה על הרמה, וודאי לא על השכל החיצון. ואז תעבדו על זה, תדברו איך אנחנו מחזיקים זה את זה, איך אנחנו בונים ערבות בינינו, ברית בינינו, כדי שהכוח הזה המשותף יקיים אותנו ולא יתן לנו ליפול.
אבל חוץ מזה אנחנו צריכים גם מי שיחזיק את הברית הזאת, זאת אומרת אנחנו חייבים למשוך לזה גם את הכוח העליון. אבל אנחנו נוכל למשוך אותו רק אם אנחנו יחד נחליט על כך והוא יהיה בינינו. לכן אם תחליטו ותקבעו שזה כך, אז אתם תראו איך זה מתקיים.
משה: אצל ילדים קטנים זה קל, אם הם מחליטים על משהו, אז הם מחליטים על כך כמו במשחק. ואילו אנחנו, למרות שעכשיו היינו בסדנה, ובסדנה מותר לנו להיות נחמדים אחד לשני ולבביים והכל..
אבל אחרי זה יש מלחמה.
משה: אבל גם אצל מבוגרים זה כך.
לא, זה אסור. תדברו גם על זה בסדנה.
משה: אמרת שניתן לעשות סדנה אפילו כמה פעמים ביום.
הסדנה יכולה להיות מספר פעמים ביום, היא חייבת להמשך כל הזמן, אנחנו לא יוצאים ממנה. מה זאת אומרת לצאת, אם נניח הגעתי לאיזה טיפול רפואי, אז אני חופשי, אין דבר כזה. הסדנה היא כמו איזה סוג של תחנת דלק, אני בא וממלא את עצמי, ואז אני יכול להמשיך את הדרך עם ההרגשה שקיבלתי, ולא שאחר כך אני אמצא בעולם של תוהו ובוהו.
גלעד: קורה לנו תהליך מעניין, אם אנחנו עובדים יחד ומשתדלים ליישם קודם את הדברים בינינו, אז גם האנשים שאנחנו מגיעים אליהם, הם מעוניינים לשמוע על הדרך ואפילו לשמר אותה. השאלה האם כדי להעביר את הדברים הלאה, אנחנו צריכים קודם להיות בהם?
אחרת מה יש לך להעביר. אותו דבר גם עם אותם המחנכים, גם הם צריכים להיות קודם כל בזה, ואחר כך הם יוכלו להעביר הלאה. בלי שהאדם עובר את התהליך אין לו הרגשה, אין לו הבנה. אחרת מה הוא ייתן? אין לו מה לתת.
משה: איך אנשים שעובדים יחד בהפצה יכולים להתעלות ביניהם לגובה של סדנה?
הם פשוט מתחברים בצורה פנימית, בהבנה, על ידי עסק רוחני משותף, על ידי דיבור. אם נניח הם מטפלים בקבוצות כלשהם, עורכים הרצאות וכולי, אם הם בונים איזה מהלך הסברה, וממש רוצים להיות בהבנה, בהרגשה, בחיבור פנימי ביניהם, אז כל אחד נכלל מהשני. הדיבור שלהם לא בהתנגשות, לא בבירור הנושא, הנושא לא חשוב, מה שחשוב זה שעל ידו אנחנו מתחברים. לא ללבן את הנושא עצמו, אלא ללבן את היחסים בינינו. זאת אומרת לברר מה הסיבה, מה הגורם, ומה התוצאה הרצויה. התוצאה הרצויה היא שאנחנו נתחבר, והגורם יכול להיות כל דבר, מאמר, קטעים כלשהם, סיפור, לא חשוב מה, העיקר שעל ידו אנחנו נתחבר. לכן בלי שנארגן מעגלים כאלה, לא נוכל להתקדם. גם למורים ולכל מיני המחנכים שלנו צריכים להעביר את החומר בצורת סדנאות, על מנת שהם ירגישו את עניין החיבור. ואז כשהם מעבירים את מה שקיבלו מאיתנו הלאה, בהדרגה, דרך כל מיני חוגים, דרך התלמידים ואפילו דרך הילדים הקטנים הכל זה בעניין החיבור. זה העניין של אותה הסדנה, איך אנחנו יושבים יחד ודנים בשביל להתחבר.
גלעד: האם כדאי להזכיר אחד לשני את הצורך בעבודה הפנימית לפני היציאה לקהל הרחב?
מצד אחד אני חושב שזה חובה להזכיר. מצד שני במשך הזמן אתם צריכים להתרגל שגם הוויכוחים שיהיו, הם רק יחזקו את הקשר, "על כל פשעים תכסה אהבה"6. בצורה כזאת אתם תלכו עוד ועוד קדימה, כי "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות"7. הן לא דומות. לכן ככל שתהיו דווקא בהתנגשות בדעות, ולמעלה מזה תהיו בהסכמה הדדית לפעול, זה יהיה יותר חזק.
משה: הייתי רוצה שבכל רגע שאנחנו מתעלים מעל ה"עבירה" לאיזה גובה מסוים, ואנחנו מרגישים שוב ביחד, משם אנחנו נוכל להסתכל, אבל רק מהגובה הזה. וכל דבר שאנחנו נעשה, כמו מערך או הרצאה, התוצאה הרצויה תהייה חיבור.
כן. בלבד. כי בזה אנחנו באמת מממשים את כל התורה כולה, כי כולה היא "ואהבת לרעך כמוך" וכל העולם מתקדם לתיקון הנרצה.
משה: אני שוב רוצה לשאול, מה זה ה"שוטר" וה"שומר"?
אלה הם הכוחות שבנו. זה "מסך" ו"צמצום", כך זה נקרא. זאת אומרת, נניח שאסור לגנוב, זה כמו "צמצום", זה אסור וזהו. יש גם פעולת מנע, כלומר שאני מרחיק את עצמי מזה, אני לא רוצה להיות במקום ששם הכסף נמצא. נניח אומרים לי "בוא תעבוד אצלנו בקופה", תודה רבה, אני אומר, אני אלך למקום ששם אסחב שקי מלט ולא אעבוד אצלכם בקופה".
גלעד: זאת אומרת זה מה שנקרא "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"8.
כן. אבל אני עושה לעצמי את השומר שלי.
משה: נניח לצורך העניין, אם ראיתי שיש לי נטייה לשליטה, אז אני אומר "תעזוב אותי, אני לא רוצה יותר תפקידים מנהלתיים, רק תוכן".
כן, נניח כך. נכון.
משה: מאיזה מקום האדם לוקח את הכוח להיות כל הזמן בבירור, כי זה בבירור מאוד חד, מאוד קל ליפול לתוך זרמי החיים.
מהסביבה, זאת הבחירה החופשית. אם אתה בוחר בסביבה יותר חזקה, אם אתה מחזק אותה בעינייך, אם אתה משפיל את עצמך כלפי החברים, אז יש לך מהם כוח ואתה יכול לבנות כל התהליך שלך נכון.
גלעד: מה זה מֶלך? מה זה למנות לך מלך שאסור לו להרבות בנשים, בסוסים ועוד כל מיני חוקים?
"מלך" זה הרצון הכללי של האדם. זאת אומרת אם האדם רואה שכבר הגיע למצב שיכול ליָחֶד את כל הרצונות שלו למושג שנקרא "מלך", "מלכות", אז הוא כבר צריך לעשות עליהם אותם ההגבלות כמו "שומרים" ו"שוטרים". אלא רק בצורה כמו שמסופר כאן, כאילו בשפת הענפים, סוסים, נשים, כסף, זהב וכן הלאה. אבל מדובר על ההגבלה בד' בחינות דעביות, כי בכל רצון ורצון יש ד' הדרגות האלה.
גלעד: האם "מלך" זו מדרגה יותר גבוה מ"שוטרים" ו"שומרים", או שזה חולשה שבגללה צריך עוד משהו?
לא, בצורה כללית. אם הגעת כבר לארץ ישראל, אם אתה כבר ברצון שכולו ישר-אל, וכבר הגעת לתיקונים כאלו שמהם אתה יכול להרכיב איזה סוג של חיבור שזה נקרא "המלך בארץ", אז תדע ששם יש לך הגבלות של כסף וזהב, סוסים ונשים.
גלעד: האם ה"שוטרים" ו"השומרים" הם במדבר, כדי להתעלות לתכונות ההשפעה?
זה אותו דבר כמו "שוטרים" ו"שומרים", רק בצורה שאתה כבר נמצא בדרגת המלכות. אחר כך אתה צריך להגיע לדרגת "דוד המלך", ואחר כך לדרגת "מלך המשיח", זאת אומרת זה אותו רצון לקבל שעובר תיקונים והופך להיות באמת נחלת הכלל.
משה: בפרשה מוזכרת גם מלחמה, משה מפרט לבְני ישראל את כללי המלחמה, והרי אנחנו אומרים שהמלחמה היא מלחמה פנימית.
זו מלחמה פנימית שמקבילה למלחמה החיצונית. אם אנחנו לא מסוגלים לבצע את המלחמה הפנימית שלנו ולממש אותה כמו שצריך, ובעצם הזמן והתהליך שאנחנו עוברים כבר מגיע, אז אנחנו נצטרך להגיע למלחמה הפנימית, לתיקונים הפנימיים, לבירורים הפנימיים, על ידי הבירורים החיצוניים, שהם הרבה יותר קשים וממושכים, וכן הלאה.
כמו שעכשיו, יש לנו אִיום מאיראן ועוד כל מיני איומים, הם אך ורק מפני שאנחנו לא יכולים לתקן את התהליך הזה ביסודו, שזה המלחמה הפנימית. אם תתקן את הדברים האלה בפנימיות, אז לא יהיה שום איום. כי כל מה שקורה בחוץ, בעולם שלנו, זה העתקה מההצלחה שלנו במצב הפנימי. אם היינו מצליחים לגמרי, אז היינו מרגישים את העולם הרוחני במקום את העולם הזה.
זאת אומרת, לָמה אנחנו מרגישים את כל העולם הזה? כי את הרצונות שלנו המקולקלים לא הצלחנו לתקן בכל רגע ורגע. החומר של הרצון שלנו הוא בעצם איפה שאנחנו רואים את התמונה, ואנחנו רואים אותה על החומר הלא מתוקן, על הרצון שלנו הלא מתוקן. יש עוד רצונות לא מתוקנים, נכון, אבל עוד לא הגענו אליהם, עוד לא הגיע הזמן להתחיל לטפל בהם. אבל ברצונות שכבר היינו צריכים לתקן, ולא תיקנו, אז אנחנו מרגישים את עצמנו בתמונה של העולם הזה.
אתה בעצם מרגיש את צורת הרצונות המקולקלים שלך מפני שלא תיקנת אותם. הם יכולים להיות החל מסתם רצונות אגואיסטים למיניהם, או כאלה שנראים לך אפילו נעימים פחות או יותר, ועד המצבים שהם באיום רב, נניח כמו עכשיו. זה אומר שסך הכל אתה צריך להזדרז ולתקן את הרצונות האלה, ואז כל התמונה הזאת פתאום נעלמת. זה ממש כך, אני אומר לך, רואים עד כמה התמונה שבעולם הזה משתנה בהתאם לכמה שאתה יותר או פחות נמצא בחיבור עם הזולת.
גלעד: האם היית יחד עם הרב"ש בזמן מלחמת שלום הגליל הראשונה?
כן, וודאי.
גלעד: האם אני יכול להבין מזה שעשיתם עבודה, אבל היא לא הספיקה ולכן הייתה מלחמה, או שאי אפשר להגיד דבר כזה?
לא, באותם הזמנים עדיין לא הייתה אפשרות, עדיין לא הגענו לכל ההכנה לגמר התיקון. זה היה לפני 1995.
גלעד: כן, זה היה ב-1981.
כן. כי המקובלים קבעו שהחל משנת 1995 והלאה יש כבר תיקון כללי.
גלעד: האם אז החוקים היו אחרים, הייתה מלחמה שלא קשורה למלחמה הפנימית ופתאום משנת 1995 זה השתנה?
כן, אבל לא היה אפשר לתקן את המלחמה על ידי התיקונים של העם, עוד לא הגענו לזה אז. עדיין לא הגענו למצב שהרצון לקבל התדרדר עד מצבו הסופי, שממנו והלאה, ממצב א' מגיעים למצב הב', וממצב הב' מגיעים כבר למצב הג'. זאת אומרת עוד לא הגענו למקום הנמוך ביותר.
גלעד: אם כך שנת 1995 זה היה המקום הנמוך ביותר.
נניח.
גלעד: ומעכשיו כל העולם מוכרע במלחמות, בהצלחות, בכל, על ידי לומדי הקבלה של היום.
כל תיקון העולם, חיבור העולם, תלוי על ידי חכמת הקבלה שמביאה את המאור המחזיר למוטב. כך נתקדם. אני בטוח שיש לפנינו את האפשרויות לזה, אנחנו מתפתחים, אנחנו מסבירים את הדברים לכולם, אנשים יותר ויותר מבינים. וודאי שאנחנו לא רוצים להגיע למצבים הקריטיים, אבל דווקא במצבים כאלה האנשים נעשים יותר רגישים לַמסר הזה. ואם חלילה לא נצליח במצב הנוכחי, אז יבוא מצב יותר קריטי, ואז האנשים ישמעו יותר. לכן רצוי בכמה שאפשר להשפיע את זה כבר עכשיו. שיהיה לכולם שלום, ושבת שלום.
גלעד: אני חייב לציין שאת הפרשה הזאת התחלנו כעוד פרשה עם עוד כמה הכנות לארץ, אבל נפתחו פה באמת סודות לעבודה הפנימית לעומק. ואנחנו.. באמת, אם זאת ההתקדמות
נממש את זה ונגיע לשלמות.
גלעד: תודה רבה הרב לייטמן, תודה משה אדמוני, ותודה לכם.
שבת שלום.
גלעד: שבת שלום.
(סוף שיעור)
-
דברים, פרק כ"א, ו'.↩
-
"ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את ה': כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם," (ירמיהו ל"א, ל"ג)↩
-
"שפטים ושטרים, תתן-לך בכל-שעריך, אשר ה' אלהיך נתן לך, לשבטיך; ושפטו את-העם, משפט-צדק." (דברים, פרק ט"ז, י"ח)↩
-
"ועל כל פשעים, תכסה אהבה" (משלי י', י"ב)↩
-
"כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות" (חז"ל)↩
-
"(ויקרא י"ט י"ד(↩