חיים חדשים

שיחה 543

ליל הסדר ומשמעות החיים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 31.03.15 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

היום אנחנו רוצים ללכת עם הרב לייטמן לטיול אל תוך ההגדה של פסח. ההגדה של פסח פוקדת אותנו פעם בשנה. אנחנו קוראים אותה כמעט בכל בית בישראל, אך רובנו לא כל כך מבינים על מה מדובר. והיינו מאוד שמחים להבין משהו מתוך סיפור ההגדה, כך שנקרא את ההגדה יעלו לנו בראש אילו מחשבות, הרגשות, משהו שאולי יוכל לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר, שנעשה סדר בחיים שלנו כאן ועכשיו.

אתה אומר "להבין משהו", ואני רוצה לדייק. להבין משהו הכוונה היא, פרוסה דקה מאד, בצורה מאוד פשוטה, כמה שאני מסוגל לומר ללא הכנות, ללא כלום, שאני צריך להתאים את עצמי עכשיו לשומע, לצופה. צריך להבין ש"משהו" לא הולך לפי צמצום, שאני מספר במקצת, אלא אני מספר לא לעומק האמיתי של הדברים. שם בפנים יש כוחות שפועלים בטבע ומעבירים את עם ישראל דרך מצרים הרוחנית, דרך ההכרות עם הטבע, ואילו אנחנו חותכים פרוסה מלמעלה דקה ביותר. שיהיה ברור מה זה נקרא "במקצת".

יעל: אני אספר מה קורה אצלי במשפחה. אנחנו נפגשים כל שנה, בערך שלושים איש יושבים סביב שולחן הסדר, יש לנו הרבה ילדים קטנים, ומתחילים לקרוא את ההגדה. אף אחד לא מבין כלום. בכל שנה יש בסוף הסדר דיון מה אנחנו עושים כדי שבשנה הבאה נבין משהו. קנינו כל מיני סוגי הגדות, גם הגדות עם הסברים, אבל אנחנו באמת לא מבינים שום דבר, והיינו מאוד שמחים בסוף השיחה הזאת להבין כמו שאמרת, קצת מה קורה מעבר לסיפור המאוד פשוט הזה ואיך הוא רלוונטי לנו היום.

אנשים שמגיעים ללמוד את חכמת הקבלה, ואורן יכול להעיד על כך, וגם אני מתוך שלושים שנה שאני מלמד, לפחות חמש עד שבע השנים הראשונות שהאדם לומד את חכמת הקבלה, הוא עדיין לא מבין על מה מדובר בהגדה.

אולי רק אחרי עשר שנים אפשר להתחיל לדבר איתו על כך, והוא מתחיל קצת לשמוע. אז נעשה איזה חור באוזן שלשם נכנס משהו, לפני כן האוזן סתומה. ממש "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", אי אפשר.

אדם צריך לחדד כמה חושים כלפי הטבע שלו, שהוא ירגיש, "אני נמצא עכשיו בגלות. ואם אני אהיה במצב פנימי אחר, אני אהיה בגאולה. והמצב שלוחץ עלי במיוחד זה "פרעה", ועכשיו אני מקבל לחץ מהתכונה הפנימית הזו שלי. ומה שעכשיו מושך אותי קדימה נקרא "משה"".

אבל עד שהוא מתחיל לזהות בתוכו קצת את כל הגיבורים של ההגדה, שזה לא תיאטרון בחוץ, אלא זה קורה בו בפנים, לוקח הרבה זמן. אנחנו נשתדל לעשות זאת בצורה מאוד קלה.

יעל: השם "הגדה" לקוח מהמשפט "והגדת לבנך ביום ההוא", כי באמצעות ההגדה אנחנו מספרים לילדים שלנו את סיפור יציאת מצרים. מה כדאי לספר לילדים שיושבים איתנו בסדר? מה באמת חשוב שהם יידעו?

קודם כל, אני לא חושב שיש הבדל בין ילדים וגדולים. כי כתוב "הגדת לבנך", ולא לאחרים. זאת אומרת, כל מי שלא יודע וכדאי לו לשמוע, הוא כבן. ובעיניי, כולם.

יעל: אז מה חשוב שכולנו נדע, גם הגדולים וגם הקטנים?

מה זה נקרא גלות, ומה ההבדל בין גלות לגאולה? ולענייננו, האם אנחנו נמצאים בגלות? האם אנחנו זקוקים לגאולה? זה הכול, אין לנו חוץ מזה שום דבר. זה כל הפסח.

יעל: מהי גלות?

גלות נקרא שאני נמצא במצב הפוך לעומת הגאולה.

יעל: מהי גאולה?

גאולה הפוכה מהגלות.

יעל: אלה שני מצבים מאוד מנוגדים שנמצאים בתוך אדם.

נכון. ובינתיים אנחנו לא יכולים להגדיר לא את זה ולא את זה.

יעל: האם אנחנו היום בגלות?

כשאנחנו מדברים על מצרים, יש אוכל בשפע, אנחנו חיים כמו מלכים, פרעה מתייחס יפה וטוב, הכול ממש גן עדן. למה פתאום מתחילים להרגיש גלות? למה "שבע שנות שובע", מתחלפות ל"שבע שנות רעב"? כי מתחילים להרגיש מנותקים ממהות החיים, בשביל מה אני חי? אפשר לשאול הרבה אנשים בעולם שיגידו, "אני לא יודע בשביל מה אני חי, ובאמת זה ממרמר לי מאוד את החיים. עד כדי כך שאני לא רוצה לחיות. ולכן אני הולך לעסוק בטרור, או לעוד איזה מקום, לפחות שיהיה לי אור בחיים, משהו שאני יודע שבשבילו אני חי, שיש לי איזה אידיאל, שיש לי משהו. כי כשאני מתקיף מישהו שמפריע לי אני מרגיש את הרגשת הקרב. וקרב זה טוב, זה אני ומשהו נגדי, אחרת אני פשוט כמו פגר, גוף מת".

וזה מה שהם התחילו להרגיש. כאילו להרגיש שמתעוררת בהם השאלה, "בשביל מה אנחנו חיים?", "מה הטעם בחיים?", "מה מטרת החיים?", טוב לי מותי מחיי, אני לא צריך את הבשר והשום. היה להם שם מלא אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הכול היה במצרים, זה היה גן עדן מכל העולם. והיהודים היו שם הכי מקובלים, הכי עשירים, הכי מכובדים, אז מה חסר? "אין לי טעם בחיים".

יעל: האם משהו פנימי התעורר?

כן, ומקלקל לי את הרגשת החיים. ואז אני מרגיש שאני בחיים האלה נמצא כמו בכלוב זהב ואני לא יכול לצאת ממנו, זה נקרא שיעבוד. עד כדי כך שאני רואה שדווקא החיים האלה הטובים במיוחד, הם אלה שחונקים וממיתים אותי.

אם היו חיים לא כל כך יפים וטובים היתה לי הצדקה לברוח מזה, אבל כך אני לא יכול לברוח. זאת אומרת, האגו שלי נהנה להיות במצרים, אבל יחד עם כך מתעוררת השאלה, בשביל מה אתה חי? מי אתה בכלל? אתה בהמה, אתה לא אדם. וזה מה שקורה בימינו.

יעל: מה זאת אומרת, בהמה ולא אדם?

שאני יכול לספק לעצמי הכול, כל מה שיש בעולם, כמו באירופה, כמו באמריקה, כמו בכל המקומות האלה, אבל מה יש לי מזה? אני בזה מרגיש בכל זאת ממורמר. אז זה על פני זה מתגלה השאלה "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיים?" על פני החיים הטובים. זה מה שאנחנו מגלים בימינו. במיוחד עם הילדים שלנו, עם הנכדים שלנו, זה ממש מתגלה בפועל.

ולכן אנחנו מתחילים לגלות את הגלות. למה גלות? כי העיקר, בשביל מה לחיות? אני ממלא את עצמי, את הבטן שלי, את כל החושים שלי, את השכל שלי. יש לי הכול, אוכל, מין, משפחה, הכול חופשי, קח מה שאתה רוצה. ובכל זאת מתעורר אצלי משהו בפנים, מתעוררת שאלה "בשביל מה אתה חי?", והיא ממרמרת לי את החיים, זורקת אותי מגובה לעומק. ואז אני נשאר מגעיל כזה בעיני עצמי.

יעל: קיימת ריקנות פנימית.

וזאת נקראת "גלות מצרים".

יעל: האם הגלות היא העבדות?

עבדות אצל האגו שלי, שהוא מחזיק אותי בזה ואני לא רואה לאן פנינו.

יעל: לפני שאני ניגשת לעבדות, שזה "עבדים היינו", אני רוצה להתחיל מ"מה נשתנה" שם מתחיל סיפור ההגדה.

כשאנחנו מגיעים ללילה המיוחד, כשאנחנו יושבים יחד וכשאנחנו מתקשרים יחד בינינו ומתחילים לדון, מה הם החיים שלנו, מה יש לנו מזה, אז מתוך זה אנחנו מתחילים לברר שבאמת החיים שלנו לא שווים כלום, שכולנו בגלות ואיך אנחנו יוצאים לגאולה.

בואו נתאר לעצמנו מה זה נקרא גאולה? גאולה נקרא שאני יודע למה אני חי. שהגעתי למעלה מהחיים האלה של העבדות בתוך האגו שלי, שאני כל הזמן חייב למלאות אותו. שאני כבר מתנתק ומתנזר ומתעלה קצת ממנו, ואז אני רואה שיש חיים אחרים. שאני אהיה חופשי מהטבע שלי, שהוא לא יקבור אותי בכך שאני אתעסק בשבעים, שמונים שנותיי בלמלאות את עצמי כמו "גפילטע פיש" בכל מיני דברים.

יעל: מה הדבר שקובר אותי באגו?

הוא דורש ממני שאני אמלא אותו.

יעל: האם כך שכל מה שאני עושה לא יספק אותי בסופו של דבר?

כן. ואני לא רוצה להתעסק בזה, אני רוצה להתעסק במשהו למעלה מזה, האם יש לי בשביל מה לחיות באמת? כי אני חי חיי בהמה, אני כל הזמן רק ממלא את עצמי, ומתעוררת בי שאלת האדם, בשביל מה? למה? מה מהות החיים?

אני גם יכול לשאול על הכוח עליון, או לא על הכוח העליון, אלא נקרא לו הטבע שעושה כל פעם דברים כל כך חכמים וטובים, בחכמה כזאת גדולה, בתרכובת כל כך גדולה בין כל הפרטים, החלקים, החומרים וכן הלאה. איך הוא ברא כל כך הרבה דברים חכמים שאנחנו אפילו בקצה מזלג לא מבינים ולא מרגישים מה קורה שם? האם הוא ברא דברים כאלה גדולים ללא תועלת, ללא מהות, ללא מטרה?

יעל: כמו מה?

כמו האדם. כל דבר שבי, כל תא, כל איבר, כל משהו שנמצא, נמצא בקשר הדוק עם כל הדברים, ממש מכונת פלא. ובשביל מה היא קיימת? האם כדי שמצד אחד תזלול, ומצד שני תוציא את הכול מהזלילה ואחר כך תקבר ותרקב? מה התועלת? זאת אומרת בצורה לוגית פשוטה, כשאנחנו חוקרים את הטבע, אנחנו רואים שיש איזה מין מרכיב נסתר, נעלם. שכנראה יש בי משהו בתוך החיים הבהמיים שלי, שעובר דרכי איזה כוח שמבצע משהו בתוך הבהמה שלי, אבל אני לא משתתף בזה, אני לא נקשר לכוח הזה.

יעל: מהו?

אני לא יודע. אבל כנראה שלחיים שלי יש גם תועלת. ואז חכמי הדורות, פילוסופים, סופרים למיניהם חקרו בשביל מה האדם חי? ועד היום אנחנו לא יודעים כלום. אבל משהו חייב להיות, כי מתעוררת השאלה, ודווקא בדורנו שהכול מלא וטוב, ומקלקלת את החיים שלנו ולא סתם. פעם השאלה, בשביל מה אני חיי הייתה שאלה לאצילים. הם היו חושבים על זה, היו מנגנים, היו כותבים, זה היה מוסיף טעם.

אורן: ובסוף, חצי היו גם מתאבדים.

נכון, גם היו מתאבדים. אבל היום, זה נוגע כמעט לכל אחד. אפילו לאנשים שהם מאוד פשוטים. הגענו למצב שכל אחד מבפנים שואל וגם מדכא את השאלה הזאת, כי אין עליה תשובה, אז למה סתם לסבול. אבל יוצא שאנחנו נמצאים במצב שהשאלה, מה הטעם בחיים הורגת אותנו, ואפילו מכוונת אותנו מבפנים, בתת ההכרה לכל מיני שטויות.

תסתכלו על הדור הצעיר, לאילו דברים הוא נכנס, מה הוא הולך לעשות, מה הוא הולך לנסות בחיים, מה הוא חושב על עצמו, ומה הם עושים, דברים שאין להם שום תועלת, רק כאילו מתוך עצבנות פנימית, מתוך חיפוש פנימי שלא יודעים מהו. הכל מתוך השאלה הזאת.

יעל: האם ההגדה נותנת לנו פתרון לשאלה הזאת?

כן. בהגדה כתוב, הלילה הזה מיוחד, כי בלילה הזה מצאנו את הפתרון ואנחנו עכשיו יושבים כבני חורין. אנחנו לא נמצאים תחת העבדות של הגוף שלנו שמעביד אותנו. אנחנו נמצאים עכשיו כבני חורין, זאת אומרת אני מעלה את עצמי מעל הגוף ויושב כמו בעל הבית על החמור שלו, על החומר שלו. זה הלילה המיוחד.

אורן: כשאנחנו מדברים בשולחן הסדר וקוראים את ההגדה, המלצת קודם שמה שהשתנה הלילה הזה, פירושו שאנחנו צריכים להתחיל לדון מה הם החיים שלנו?

אני לא ממליץ. חוץ מזה אנחנו צריכים להבין שהלילה הזה הוא כבר אחרי כל הדיונים.

אורן: אבל הם לא היו בכל הדיונים, הם באים רק לאותו לילה.

אז אני לא ממליץ לעבוד כך. היא שאלה אותי מה מהות ההגדה.

יעל: שאני אשב היום בליל הסדר ואקרא את "מה נשתנה", איזו מחשבה צריכה לעבור לי בראש, או לכל אותם שלושים איש שיושבים יחד איתי בשולחן? איך הם ייחסו את זה לעצמם באופן פנימי ולא לסיפור החיצוני?

דיברתי באופן קשה מידי בשבילם.

יעל: זה לא קשור. אבל עכשיו הגענו ל"מה נשתנה", על מה הם צריכים לחשוב?

הם רוצים לאכול ולכן הם רוצים לעבור מהר על ההגדה. ואנחנו כבר דיברנו עשרים דקות על שאלה אחת, ללא פתרון אפילו.

אורן: מהי התובנה אליה צריך להביא אותי השיר "מה נשתנה הלילה הזה". האוכל לא בורח, הוא מחכה כל שנה, אבל לפחות להבין מה כתוב. היום אנחנו קוראים ולא מבינים כלום, מה אנחנו צריכים להבין?

אנחנו צריכים להבין שהטבע שלנו אגואיסטי, שהטבע הזה קובר אותנו ואין לנו מנוס. אם אנחנו רוצים להיות בני חורין, אנחנו צריכים להתעלות ממנו.

יעל: האם אנחנו צריכים לכוון את עצמנו, לשנות את עצמנו? האם זה ה"מה נשתנה"?

להנהיג את עצמנו.

יעל: למצב אחר?

לא שאני בכל רגע ורגע אגלה את עצמי שאני נמצא בכל מיני מצבים טובים או רעים, אלא שאני מראש אוכל להכניס את עצמי למצבים שאני מתכנת. שאני מתכנת את החיים שלי, אני בעל הבית עליהם, עד כדי כך שבכל רגע ורגע בחיים אני אני הולך לפי התכנית שקבעתי.

יעל: שאני קבעתי לעצמי?

כן, ואני יודע מה יקרה לי בעוד רגע, ואיך אני אראה, ואיך העולם יראה, כי אי אפשר אחד בלי השני, ואני אקבע את זה. זה נקרא באמת להיות בני חורין. אני במקום האלוקים, כי קיים כוח עליון. אילו אנשים נמצאים לידך בשולחן הסדר?

יעל: חילונים לגמרי.

אז בכל זאת, יש עניין של כוח עליון, או הטבע, כי לא אנחנו מכוונים את עצמנו בחיים בכל רגע ורגע. אלא יש גורל עיוור, או לא חשוב מה.

יעל: טבע, גורל.

אז אני רוצה להיות למעלה מהגורל. אני רוצה לדעת לא רק למעלה מהגורל שאני אקבע את החיים שבהם אני נמצא עכשיו, אלא אני רוצה לדעת למה כדאי לי לכוון אותם. לא תוך שישים, או שבעים, שמונים שנה שאני חיי, איך שאני אסחוב כך או כך או כך, אלא האם יש למעלה מזה משהו? כי אם לא, אז כל הבהמיות הזאת, אין לי מה לשאול, בואו נאכל מיד וזהו.

יעל: אז אני בעצם שואלת שאלה שמכניסה אותי לרמה גבוהה יותר של מציאות, שאליה אני רוצה להגיע?

נכון, רק אז אני אהיה חופשי. כי ההגדה של פסח מדברת על איך אנחנו יוצאים משעבוד לחירות.

יעל: איך אני כאדם יוצא ממצב של שיעבוד למצב של גאולה, של חרות?

נכון.

יעל: ולמה זה דווקא מתחיל?

כי גאולה יכולה להיות רק למעלה מהחיים האלה.

יעל: ולמה אומרים שמי ששואל את הקושיות הוא דווקא ילד קטן, הצעיר ביותר?

כי אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות משהו עם החיים שלנו, לכן אנחנו נקראים "ילדים". ואלה שיושבים לידך בשולחן הם כולם כבר זקנים או אפילו מתים, כי הם לא רוצים שום דבר מהחיים.

אורן: אבל לא כדאי שהיא תספר להם זאת, כי הם יעזבו את השולחן? אני מנסה רגע להראות את כל התובנה.

נכון.

אורן: התחלנו את הדיון מ"והגדת לבנך", השאלה הייתה מה כדאי לספר לילדים שיושבים איתנו סביב שולחן הסדר? ואמרת שאין הבדל בין ילדים לגדולים, לכולם אנחנו צריכים לספר סיפור אחד פשוט.

נכון.

יעל: הסיפור הפשוט של ההגדה אומר שיש לאדם כאן ועכשיו אפשרות לתכנת את החיים שלו, להיות בעל הבית, להיות בשליטה על החיים שלו. ולא שהגורל העיוור, או לא יודע מי יסדר לו כל מיני דברים, אלא הוא מתחיל לקחת את ההגה של החיים שלו בידיים שלו. האם זה בכללות סיפור ההגדה של פסח?

כן. אבל הוא כבר מברר את המטרה, לאן להגיע ועל ידי מה? מה צריך להשתנות? וכולי, כל המרכיבים של החיים. זאת אומרת, ההגדה של פסח מביאה את האדם קודם להשגה מהם החיים האלה, בכמה הם מוגבלים וממש מתאימים לבית קברות. ואיך אפשר לעשות דחיה ולצאת מהמצב הזה, למצב שהאדם מתעלה מעל הטבע הנוכחי ומגיע לדרגת השלמות, לחופש, ממה? חופש "ממלאך המוות" זה נקרא.

יעל: מה זה אומר?

ממלאך המוות, שאני מתעלה למעלה מהמוות.

יעל: שאני לא אמות יותר?

כן.

יעל: שאני אוכל לחיות חיי נצח?

כן.

יעל: זה החופש שלי, זו החירות שלי?

נכון.

אורן: מה זה חיי נצח?

לא יודע. תתאר לעצמך מה זה חיי נצח.

אורן: האם נצח זה, שהאדם לא מת?

כן.

אורן: אני לא מכיר אף אחד שלא מת. כל האנשים הכי טובים שהכרתי, מתו בסוף.

הם לא בני אדם. אתה מדבר על הגופים.

אורן: לא הבנתי. מה זה שאדם לא מת?

אני מגלה בתוכי עוד משהו שנקרא אדם פנימי, האני שלי, ואת האני הזה אני מנתק מהגוף שלי. וכשהוא מנותק מהגוף שלי הוא יכול להגיע למצב שהוא לא ירגיש מיתה.

אורן: האם על זה צריכים לדבר בשולחן הסדר?

לא. נעזוב את זה.

אורן: נערוך סיכום קצר לשיחה עד כה.

אני לקחתי אתכם למשהו גבוה. אבל אם יש לנו שבוע ימים בפסח, אז אנחנו יכולים לשבת שבוע ימים ולברר את הדברים, כמו שיוצאים לשבוע נופש.

אורן: ביימנו אחרי שעתיים ליל הסדר כולם מתפזרים.

אז נעזוב את הדברים האלה. אלה שרוצים לדעת את הכל הדברים ורוצים להגיע באמת לחופש, להשגת חיים נצחיים, צריכים לבוא אלינו וללמוד את חכמת הקבלה ולדעת איך עושים זאת. ובאמת אפשרי מה שכתוב "עולמך תראה בחייך" שאתה יכול להשיג את הכוח העליון, את האלוקות מה שנקרא. זה פתוח לכל אחד, זה אפשרי לכל אחד, רק צריך רצון לזה, אז מי שרוצה שיבוא. אנחנו נשתדל לחשוב איך לעשות את ליל הסדר.

יעל: אצלנו במשפחה כל אחד קורא קטע, ויש רצון גדול מאד להבין את מה שקוראים. זה העניין. שאנחנו מרגישים שאנחנו קוראים ומבזבזים את הזמן. אם היינו מבינים את מה אנחנו קוראים אז ההרגשה הייתה אחרת. כי עכשיו זה נראה לנו עתיק ולא רלוונטי.

אורן: אז נסיים את השיחה הזאת ונעשה עוד שיחה.

מי שרוצה לקיים את ליל הסדר בצורה כזאת, כמו שאני עכשיו התחלתי צריך לבוא לשבוע ימים.

אורן: ומי שלא?

מי שלא, אנחנו נמשיך בפעם הבאה.

אורן: קבענו.

ונשתדל לעשות את זה כמו במשפחה הטיפוסית שלנו.

אורן: תודה לך הרב לייטמן, תודה לך יעל. תודה גם לכם שהייתם איתנו, מזמינים אותכם לשיחה הבאה שלנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים. להתראות.

(סוף השיחה)