חיים חדשים
שיחה 425
הרוח הישראלית
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.12.08 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו היום בזמנים מיוחדים לעם שלנו, למדינה שלנו, נראה שהחברה הישראלית שמתבגרת, עוברת מין מצב מיוחד. נרצה שהרב לייטמן יסביר לנו קצת מה אנחנו מרגישים, מה אפשר לעשות עם התחושה הכל כך מיוחדת הזאת ואיך מתקדמים מכאן הלאה.
ניצה: אנחנו נרצה לדבר איתך היום על הרוח הישראלית שהתעוררה בנו, על הרגשות המאוד מיוחדים שהתעוררו לנו בלב, לעם הזה, בעקבות "צוק איתן" וכל מה שהתרחש. אמנם אנחנו עם שיודע מלחמות ומבצעים ואנחנו יודעים שבכל פעם כשיש איזשהו אירוע כזה אז אנחנו מתחברים יותר ומתאחדים יותר, אבל היה משהו מיוחד, שונה, בעוצמה שלו, בהיקפים שלו, במלחמה הזאת, שהוא לא דומה לשום מצב שהיה בעבר. וזה נגע בכולם, החל מהילדים הקטנים ועד האנשים המבוגרים. הילדים היו בעצמם מעורבים, הם ציירו ציורים ושלחו לחיילים, והחיילים מהצד שלהם קיבלו את הציורים. יש תמונה מאוד יפה שהם הדביקו את כל הציורים על הטנק. אנשים שלחו באופן אישי חבילות. יש סיפור יפה על ילדה בת עשר ששלחה חבילה לחייל, אחד מהלוחמים בכיפת ברזל, ומספר ימים אחרי זה היא קיבלה הודעה לטלפון הפרטי שלה, שבו החייל כותב לה באופן אישי שהוא קיבל ממנה את החבילה וזה חימם מאוד את ליבו והוא מאוד מתרגש וגם את השם שלו.
זאת אומרת, היה פה משהו מאוד מיוחד. אני יכולה לספר ולהרחיב כל כך הרבה. אנשים הלכו לבקר חיילים פצועים ותמכו במשפחות, ובאמת עשו דברים שאף פעם לא היו בקנה מידה כזה. אז הייתי רוצה לברר איתך מה זה הדבר המיוחד, הרגש המיוחד הזה שהתעורר בנו במלחמה הזאת?
יש בתוך העם שלנו משהו נסתר, אפילו ראיתי את זה בספרים ובסרטים של אומות העולם, שמתארים את זה שליהודים יש איזו נכונות למסירות. אנחנו רואים את זה בדרך כלל במדע, וגם במקצוע, יכולה להיות מסירות בנאמנות למשהו. יש דבר כזה, שאדם מרגיש את עצמו שהוא דבוק לזה והוא חייב. אמנם יש דבר כזה כביכול בכל אומה במשהו, בכל עם, בכל אדם ששייך לאיזו אומה, לאיזו קבוצה, לאיזה שבט, אבל אצלנו זה נמצא בצורה מאוד מיוחדת שמתעוררת דווקא בזמן שיש אפשרות להביע את הנאמנות, קשר, חיבור, הייתי אומר אפילו הקרבה. שאני לא זקוק בזה לכלום, אני לא צריך שידעו עלי, שידברו עלי, שאני אשאר כגיבור בזיכרונות וכן הלאה. אלא המסירות הזאת היא נמצאת בתוך האדם ונכונות אליה הוא מרגיש שפתאום מתעוררת. הנכונות הזאת באה מתוך ההיסטוריה שלנו.
פעם היינו מחוברים יחד, בזמני בית המקדש הראשון והשני שהם מסמלים לנו את כלי החיבור, והחיבור הזה ממש עשה בינינו קשר עמוק ונצחי. ומתוך החיבור הזה גם היום אנחנו מקבלים איזה מילוי, איזו הזנה, רגש מיוחד שיש ביני לבין האחרים ששייכים לעם ישראל, ועד כמה שאנחנו רוצים בדרך כלל לא להיות שייכים לעם ובורחים לאיזה מקום. אני רוצה לברוח למקום נידח בעולם ששם לא ידעו בכלל שאני יהודי ושאני אשכח מזה ושאני אהיה דומה לגויים. כמה פעמים שמעתי את זה מיהודים בכל מיני מקומות בעולם שאני מסתובב ופוגש אותם, כשאני מבקר שם, עושה כנסים, הרצאות. הם דווקא מצביעים על ההרגשה הזאת שמתעוררת, כמה שאני הייתי רוצה להיות כמו השכנים שלי ואני לא מסוגל או משהו.
קודם כל, האדם לא מסוגל לזה, מפני שהקשרים בינינו נמצאים למעלה מהקשרים של העולם הזה. זה היה ברמת העולם העליון, ולכן אדם לא יכול לצאת מהיהדות, מלהיות שייך ליהודי. אפילו אחרי כמה דורות, שהוא לא יודע על עצמו שהוא יהודי. אני נפגשתי עם המון אנשים כאלה, שאומרים את זה על עצמם. מעניין, הרבה אנשים בספרד במיוחד ובפורטוגל, כשאמרו להם שאני יהודי, הם אמרו "אני לא יהודי, אבל יש בי משהו שאומר שאני כן יהודי". זאת אומרת, מהאנוסים.
ניצה: המגורשים.
כן. שהם היו חייבים פעם, לפני הרבה דורות לעבור. אבל באמת זה חי בפנים. ואני מסביר את זה לפי המערכת, כרגיל, כמו שאני תמיד עושה את זה. אני לומד את זה מהמערכת הפנימית של כל המציאות, שאם הקשר נעשה בדרגה כל כך גבוהה, דרגה רוחנית, שכולנו היינו "כאיש אחד בלב אחד" באמת, בנשמה אחת, בכלי אחד, שכולנו היינו מחוברים מתוך הגן הרוחני שהוא מדרגת אדם, מדרגה גבוהה יותר ממה שאנחנו היום, אז אנחנו לא יכולים לחתוך את הקשר הזה, הוא לא ניתן בכלל לשינוי, הוא ניתן רק לשחזור.
ולכן יוצא שגם היום על ידי כל מיני בעיות, צרות, אנחנו מתעוררים לכל מיני חשבונות נפש, אנחנו חוזרים לאותו מצב, שאין ברירה, אנחנו יחד, ועל ידי זה דווקא גם הגורל, הבורא, מעורר אותנו. שמספיק לעורר לנו לחצים בדרגת חי שאנחנו חיים, דומם, צומח חי.
ניצה: ברמה הפיזית זאת אומרת.
כן, ברמה הפיזית. אז מיד אנחנו מרגישים שיש בינינו עוד דרגה, דרגת המדבר. דרגה עוד יותר גבוהה, דרגה שהיינו באיחוד בינינו, ושאנחנו יכולים כן לצאת.
ניצה: אז אני מבינה שיש איזה קשר עמוק ונצחי שנמצא עמוק אצלנו בפנים בלב.
בין כל השבטים, אפילו אלה שנעדרו בינתיים מאיתנו. בין כולם. זאת אומרת, יש המון אנשים בעולם היום, כי הגלגולים שייכים רק לגוף ולא לנשמה. גלגולי נשמות כן, אבל היא לא מפסיקה, זו אותה הנשמה. אז אנחנו נמצאים באותו הקשר, הוא נסתר מאיתנו, הוא פנימי, אבל הוא קשר נצחי ורוחני, גבוה מאוד.
ניצה: בוא נסתכל מה קורה לקשר העמוק והנצחי, כי אני רואה שהוא נמצא שם עמוק בלב אבל בכל זאת הוא כאילו מתעורר כל פעם לחיים. אם אני מבינה נכון, כל פעם שיש נגיד איזו מכה אז הוא מתעורר לחיים?
כשלוחצים עלינו בדרגה שלנו אז אנחנו מתחילים להרגיש.
ניצה: זאת אומרת, כשיש איום, מצוקה, אז פתאום הוא מתעורר לחיים?
לא, זה לא שהוא מתעורר.
ניצה: אז מה קורה?
אנחנו מתחילים להיות יותר רגישים אליו.
ניצה: כן, אנחנו נעשים יותר רגישים אליו.
אנחנו נעשים יותר רגישים. מאיפה הרגש בא? אני חי את החיים שלי, בית, משפחה, עבודה.
ניצה: חיי שגרה רגילים.
כן. ופתאום בחיים האלה הכל כמו סיר לחץ, אז אם יש לחץ, ובעיות, וכל מיני צרות, או מלחמה, אז אני רוצה להיות פחות קשור לשכבה הזאת, לחיים האלה, אני רוצה להתרחק מהם, אני רוצה להתעלות מעל הבעיות, הצרות, וזה עוזר לי להרגיש את שכבת החיים האלה פחות ולהיות יותר רגיש לשכבת חיים היותר גבוהה ששם אנחנו פעם היינו מחוברים יחד בנשמה אחת.
קיימנו פעם את המשפט הזה להיות "כאיש אחד בלב אחד", היינו בזה כעם אחד. עם אחד, הכוונה היא ממש באותה נשמה, אותו רצון, אותה כוונה, אותה מטרה, בשביל מה קיימים, כל אחד בשביל מה הוא חי, בצורה הדדית, בערבות הדדית, "כאיש אחד בלב אחד", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", אחדות, ערבות, בקיצור הכל. זה לא היה למשך הרבה זמן, היו בזה גם שינויים מסוימים, אבל זה היה וזה נרשם.
ולכן אנחנו בשורשינו, שייכים לאותה רמה. ברגע שרע לי ברמה הגשמית, אני מיד מתחיל להיות יותר רגיש לאותה הרמה הרוחנית, ואז היא מתעוררת, היא נמצאת תמיד, אבל ברגשות שלי היא מיד מתעוררת ואני מרגיש אותה. ולכן אותו קשר בין החיילים והעזרה ההדדית, זה לא רק חברות לעת צרה, שאנחנו מחוברים בגלל שאנחנו בצרות, כמו שזה קורה בדרגה הגשמית גם אצל חיות שבורחות נניח מיער שעלה באש, אלא זה הרבה יותר גבוה, זה מתוך שורשינו הרוחני שכבר קובע שאנחנו שייכים לשורש אחד. וזה קשר שאין בעולם הזה, שבו מרגישים עד כדי כך אחד בתוך השני, שאי אפשר להבדיל בקשר המשותף הזה, בלב המשותף. זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד".
ולכן מה שאנחנו יכולים לעשות, והתהליך שאנחנו צריכים לעבור, זה לחזור לאותו המצב, להיות "כאיש אחד בלב אחד", כדי שזה לא יקרה לנו על ידי מכות מצרים כמו שזה היה אז, שהם קרבו אותנו להיות "כאיש אחד בלב אחד", כמו שכתוב, פרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים, אלא שאנחנו נתקדם לזה בעצמנו. אנחנו לא צריכים מלחמה ולא צריכים פרעה חדש, את החמאס הזה או עוד כל מיני כאלה שונאים שהם קמים מכל מקום, אלא שאנחנו בעצמנו נפתח חשיבות לאותו המצב שבו היינו פעם כולנו יחד, ונרצה להגיע למצב הזה בטוב ולא מתוך רע. שנתחיל לדבר עליו, שנתחיל לפתח אותו, שנתחיל לפרסם אותו איש לרעהו ולדבר עליו. ואז שהמצב הזה יהיה רצוי בינינו, ולא נצטרך לשום גורם זר, רע, נתקדם לטוב, למה לא?
ניצה: הבנתי ממך שלמעשה בעם שלנו יש איזה קשר עמוק ונצחי שנמצא עמוק בתודעה שלנו. ויש שתי רמות של תודעה, תודעה רגילה, יומיומית, שכל אחד עסוק בעניינים שלו, בבעיות היומיום, בחיי השגרה, עבודה, עניינים, ויש תודעה שהיא גבוהה יותר. והתודעה הזאת היא בעצם כל הזמן קיימת, רק שאנחנו, כשעסוקים בחיי היומיום, לא נמצאים בה, וכשיש איזה איום או לחץ, אנחנו כאילו מצליחים לעבור לאיזה מצב תודעה יותר גבוה ואז פתאום נפתחת בנו הרגישות כלפיו ואנחנו פתאום מרגישים את הקשר הזה שבעצם היה שם תמיד.
הוא טמון בנו.
ניצה: הוא טמון שם, רק בחיי היומיום אנחנו לא מרגישים אותו.
כן. אנחנו יכולים לעורר אותו יומיום, ואז גם חיי היומיום יהיו יותר רוחניים, יהיו יותר לצורך גבוה. נוכל להשתמש בכל דבר שבחיי היומיום, כדי לחדש ולעורר את הקשר הזה יותר ויותר.
ניצה: יש גם עוצמות ולמה אני אומרת עוצמות, כי גם במלחמות, שהעם שלנו ידע שנים קודם, וידע ברוך ה' הרבה מלחמות, תמיד היה את הרגע הזה של מין התעלות. אבל הפעם הייתה איזו התעלות בעוצמה מאוד מיוחדת, הרבה יותר חזקה, הרבה יותר רחבה. מה זאת הקפיצה הזאת ברמת היכולת להרגיש, אולי הרגש שלנו התרחב יותר? מה קרה שם?
אנחנו מתקדמים יחד עם כל האנושות למצב שנקרא "מערכת עולמית גלובלית אינטגרלית" שחייבים כולם, כולם, להיות קשורים זה לזה בהרמוניה, במערכת אחת הדדית, כי כל הטבע הוא כזה. והכוח העליון של הטבע, הוא הכוח האחד, היחיד והמיוחד, אין עוד מלבדו. ואנחנו צריכים להיות במערכת שמתאימה ודומה לו. עד כמה שאנחנו יוצאים מהגדר של איחוד, חיבור, הדדיות, התקשרות, אנחנו יותר ויותר סופגים מכות, וצריכים לראות במכות האלה שאנחנו מקבלים כיוון, סיבה, ומטרה, שהכל בא כדי ללמד אותנו שחיבור זה טוב וניתוק וריחוק זה רע, וכדאי לנו להתקרב אחד לשני בצורה נפשית, עד כדי כך שאנחנו באמת נתקשר למערכת היחידה הזאת לפי רצוננו, לפי הכרתנו, ולא על ידי מכות ולא על ידי לחצים, אלא מתוך זה שאנחנו רוצים להיות מחוברים, מפני שהשפעה זה טוב, מפני שהחיבור ההדדי זה טוב, מפני ש"ואהבת לרעך כמוך" זה לא סתם חוק שמחייב אותי, זה לא איזו שליטה זרה שלוחצת עלי ואני מוכן מאין ברירה לקיים אותו, ואחר כך מאין ברירה, מה שהיה קודם באונס, עכשיו יהיה ברצון. לא.
אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו חושבים על זה, ומבינים שזה דבר הרבה יותר נעלה מהטבע שלנו. להיות בהדדיות, בחיבור, בעזרה, בתמיכה, להיות בקשר עד כמה שהוא בניגוד לטבע שלי, זה התפתח כך כדי שאני אברר בדיוק מה יותר חשוב, מה יותר נעלה, מה יותר אנושי, ואעדיף השפעה על פני קבלה, אעדיף אהבה על פני שנאה, חיבור על פני פירוד. ולזה האדם צריך להגיע מהר, ככל שאנחנו נאתר יותר מהר את המגמה הזאת שבטבע.
לכן אנחנו נמצאים עכשיו במשבר הגלובלי, וזאת כדי להראות לנו עד כמה אנחנו לא נמצאים בהרמוניה הדדית, וכמה בני האדם כן אחראים על כל ההרמוניה הזאת. יש אפילו תיאוריות, ואלה לא רק תיאוריות, כי בחכמת הקבלה זה ברור שזה כך, אבל בין הפיסיקאים, אסטרו פיסיקאים שמתעסקים ביקום, יש היום תיאוריות על כך שהמחשבות של האדם גורמות לכל מיני פיצוצים שם, בין הכוכבים וכן הלאה. זאת אומרת, שזה פועל עד כדי כך, והם מרגישים את זה מתוך המחקר שלהם, והם מפתחים איזה רגש למה שקורה בחלל וזה באמת כך.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהאדם הוא נזר הבריאה, ושמתוך הכוח שלו הוא יכול לגרום לכל חלקי הבריאה, לדומם, צומח, וחי חיבור, כוח, או חס ושלום את ההפך. ואם כל המגמה של הטבע בכללות היא להביא את כל חלקים האלה לחיבור, אז כדאי לנו לחשוב על זה ולהיות במגמה לכיוון זה. לכן אם היינו קצת יותר נמשכים עם תשומת הלב שלנו להיות במגמת החיבור, ולעורר את הרשימות שנמצאות בנו מאותם הזמנים, אז היינו ממש מסלקים את כל ההפרעות, את כל המכות האלה, ולא היו צריכים אותן כדי להתקדם לחיבור, כי יש בהן רק מטרה אחת, לעורר בנו אותו השורש שהיינו יחד, ושאנחנו נקיים אותו.
ניצה: זה מאוד הרשים אותי ההסבר שלך, שהסברת עכשיו על שתי רמות התודעה האלה, והייתי רוצה להסתכל על העם שלנו, לפרוס אותו לפרוסות, ולהסתכל על שכבות של גיל. כי אני שמתי לב למשהו מעניין, נניח הבת שלי בת 23, והסתכלתי על כל הדור שלה ושמתי לב שקרה להם בגיל הזה משהו באמת מאוד מיוחד. יש בהם פתאום איזו הבנה אחרת, איזה רצון אדיר שקודם לא ממש היה. אם תיקח אותם חודשיים קודם, הנושא של האחדות, החיבור, לא דיבר אליהם. ופתאום משהו באירועים האחרונים האלה, עורר או אולי גרם להם לטעום מהקשר הזה.
ואני מרגישה ממש כמו אימא שמרגישה שמשהו עבר על הילד שלה והוא השתנה, כך אני מרגישה שהדור הזה, כביכול קיבל איזו התרשמות, ממש כמו איזו הטבעה הייתי אומרת, איזו תחושה של משהו חדש. אז בוא נסתכל רגע רק עם הזווית כלפי הדור הצעיר הזה, הדור הזה שהוא בעצם הדור שנלחם, זה הדור הצעיר שהיה שם בתוך המלחמה עצמה, ואם לא הם, אז החברים שלהם. וגם אם זה לא ממש הם אלה כאלה שמבוגרים בשנה או שנתיים, הם זוכרים כי הם היו שם רק לפני שנה שנתיים. למשל ראיתי חברים של הבת שלי, חבר אחד הוא צנחן והוא כל הזמן חיכה לקבל צו 8, הוא אמר לי אני לא יודע, כל החברים שלי בשטח, יש שתי חטיבות, חטיבה אחת גויסה ושלי לא, אני מחכה להתגייס, אני רוצה להיות שם, אני רוצה לתרום את החלק שלי, מין תחושה שאם אתה לא תורם, אתה ממש מפספס משהו. זו הייתה ההרגשה.
כן, זה מעניין, גם אני הרגשתי הפעם שבצורה אישית הם מרגישים שהם לא מקבלים מה שמגיע להם, זה לא שהחייל מגיע לחזית כדי לתת, אלא הוא מרגיש שבזה הוא מקבל. זה דבר חדש.
ניצה: חדש לגמרי.
כן, משהו שקודם, במלחמות הקודמות, לא היה ולא נגלה. אני לא יודע אם אוכל להביע זאת, כי זה כבר שייך לדרגה הבאה של האדם שמתחיל להרגיש את הנתינה שלו כקבלה, זה דבר מאוד מעניין. כי אדם שנותן, חייל שמגיע לחזית, מקבל נשק, מקבל פקודות והולך לבצע, כאילו שהוא תורם, כאילו שהוא נותן. וכאן הוא מתחיל להרגיש שהוא מקבל, כי הוא מקבל הרגשה שהוא שייך לעם, שהוא שייך לביצוע של פעולה שמאחדת את כולם, הוא מקבל משם את כוח האיחוד.
ואם הוא לא נמצא בכך הוא לא מקבל את זה, הוא כאילו נמצא ריק, זה חסר לו. לכן הוא דווקא משתוקק להיות בפנים יחד עם כולם. לא עם כולם יחד פיסית אלא נפשית, כי אז הוא מרגיש את המילוי שלו, כי אז הוא מרגיש שזה למעשה המקום היחידי שהוא יכול למלאות אותו. וזה מה שקרה הפעם, הפעם זה קרה יותר. נקוה שזה יהיה מספיק כדי שאנחנו נתקדם לכך בלי כל המבצעים האלה. וזה באמת נכון, כי מי שכביכול תורם ונותן הוא המקבל.
אורן: אני רוצה לשאול מזווית אחרת. סיפר לי חבר שיום אחד הוא קם מאוחר והוא פספס את ארוחת הבוקר שהגישו לחיילים, אז הוא קפץ לקנות שווארמה. הוא בא למקום המוכר אומר לו " פספסת את ארוחת הבוקר ביחידה?" הוא עונה לו "כן". המוכר אומר "כמה אתם ביחידה?" החייל עונה לו, "70 חבר'ה". המוכר אומר לו "אתה יכול לחכות קצת, אני רוצה להכין 70 מנות שווארמה, אני אארוז לך את זה ותקח לכולם, יקח לי קצת זמן לסדר את זה. חכה פה תאכל בינתיים, אני מסדר לך תיקח איתך לכל היחידה".
עוד תמונה שרציתי לשתף אותך, זה היה ביום שישי אחרי הצהרים, שעדין לא ידענו מה קורה עם אחד החטופים. הייתה התרגשות גדולה באוויר, כל המדינה הייתה כאילו בסערת רגשות, כי לא ידענו מה קורה עם האח החטוף שלנו.
אני נכנס לאיזו חנות לקנות סיגריות, אני כבר לא מעשן, אבל בא לי לעשן סיגריה. ברקע שומעים חדשות, ואני ולא יודע איך, אפילו בלי לחשוב יצא לי מהלב, "שנהיה ביחד". והבחור כבן 20 , עונה "אמן".
חזרתי לאוטו ואני אומר לעצמי מה היה פה, היה בינינו קשר אולי 20 שניות, והרגשתי עוצמת רגש בהתקשרות עם הבחור הצעיר הזה שאני לא יודע מי זה בכלל, החלפנו שלוש מילים בינינו, והרגשתי פיצוץ רגשי, כאילו עפתי על איזה טיל, וגם הוא הרגיש את זה. אני מנסה להבין מה קרה לעם שלנו, לנו, מבחינה רגשית בימים האלה, קרה פה משהו, אולי איזה קסם?
אם אתה שואל אותי, אני לא יכול להסביר לך את זה, אלא רק מהמקום שאני מבין. מתעורר כוח איחוד, כוח עליון, אנחנו נמצאים בתהליך שכל המקובלים קראו לו גמר תיקון, הדור האחרון, גאולה שלמה. האור העליון מתקרב אלינו, ומעורר אותנו בלהיות מקושרים אליו. אם אנחנו מנוגדים אז אנחנו מקבלים את ההתקרבות שלו בצורה שלילית, אם אנחנו נמצאים באיזה מין חיבור, או נטייה לחיבור אנחנו מקבלים את ההתקרבות שלו בצורה חיובית.
כדי לגרום לנו התקרבות אליו שהוא מתקרב, ואנחנו בהתאם לזה נתקרב בינינו, ואז נהיה, אחד מקבל אחד, כמו שכתוב, שאנחנו נהיה דומים לו, זה נגרם על ידי כל מיני אירועים. יכולים להיות אירועים טובים, חגיגה עממית, איזה יום מיוחד, ויכולים להיות אירועים חלילה, רעים, כמו שקורה היום. אבל גם אירועים טובים וגם אירועים רעים יש להם רק מטרה אחת, לגרום לחיבור בינינו שאז האור העליון, הכוח עליון, הכוח הכללי של כל המציאות שסוגר אותה בכדור אחד, בספירה אחת, כולו יוכל להתגלות.
ולכן ההתרגשות שמגיעה, מגיעה משני כיוונים, מצד אחד על ידי הצרות, על ידי בעיות, אתה נעשה יותר רגיש, מצד שני הרגש הזה עכשיו מתחיל לתפוס שיש איזה איחוד באוויר, הכוח הזה נעשה יותר קרוב אלינו. ואז גם אתה, גם אותו מוכר, כולם מרגישים שיש כאן איזו אווירה מיוחדת, גם מילוי מיוחד בכולנו.
השאלה היא רק, איך אנחנו בעצמנו נפתח את ההרגשה הזאת עד כדי כך, שכל המלחמות, כל המבצעים, הכל ייעלם, לא יהיה בכך שום צורך. לא שאנחנו צריכים להיות צמודים אחד לשני על ידי לחץ חיצון, לא שאנחנו צריכים להודות לחמאס, אלא אנחנו צריכים ממש להיות בעצמנו קשורים זה לזה, ואז לא נצטרך את הכוח החיצון שלוחץ, שמחייב אותנו להיות מקורבים.
אני רואה את זה כמערכת אחת שעובדת, כמו שכתוב, פרעה הקריב את בני ישראל לאבינו שבשמים. כוח שלילי אחד, ואנחנו מתקדמים למצב שאנחנו נראה כי כל העולם הוא כוח שלילי אחד שלוחץ עלינו מכל הצדדים, בכל מקום, בכל האופנים, כדי שאנחנו נרצה להתחבר בינינו. מה זה להתקרב לאבינו שבשמים? להיות בכוח אחד, ברצון אחד. מה כל העניין? להיות "כאיש אחד בלב אחד" ולקיים "ואהבת לרעך כמוך", זהו. האם אנחנו צריכים את הפּרעה הזה, כל העולם נקרא "פרעה", ניתן לראות בכל המדינות יש אנטישמיות ואף אחד לא רוצה לעזור לך.
חזרתי מסיור בדרום אמריקה, בצפון אמריקה, באירופה, ואני לא ראיתי מצבים כאלה, שהעולם כל כך שונא יהודים, שכולם מסכימים שהעַם הזה הוא מקור של כל הצרות, שאין לו מקום בעולם, שהוא גורם לכולם רע, כך הם חושבים. וממש אתה רואה את זה, אתה מרגיש את זה. הייתי בזמן הזה בארצות הברית, דווקא במיאמי, באיזור שהרגו את הרב, סתם כך באו והרגו. אתה חושב שמישהו התפעל מזה? שום דבר, זה דבר רגיל. כאילו מסכימים עם אותו המעשה, עם אותו האדם שעשה.
בחדשות אומרים שאנחנו הורגים ילדים בעזה. אבל כשנופל טיל אצלנו, על זה לא מדברים בכלל. מדברים ומסכמים בחדשות כמה בתים הרסנו וכמה אנשים הרגנו בעזה. מה קורה איתנו כאן, על זה לא מדובר, כאילו, או שזה מגיע להם וכך הם מקבלים את מה שמגיע להם, או שבכלל כאילו לא נעשה דבר, אין חמאס, אין טילים על ישראל. זה פלא עד כמה שהם מסננים את הכל.
וזה לא בצורה מכוונת, זה לא שמישהו חושב ברוע שלו ומסננן את החדשות, אלא בכל הערוצים כולם כך, כי הם כך רואים את העניין. אני מרגיש אותם, הם כך רואים את העניין. שכאן קורה דבר פשוט, עַם ישראל במקום להיות כוח טוב, מועיל, מסדר את העולם, מאחד את העולם, מביא אותו לחיבור, מביא אותו להרמוניה בכל חלקי הטבע. במקום זה הוא הגורם הרע היחידי, המרכזי, שגורם לרע בכל העולם. זאת הרגשה עמוקה בכל אדם ואדם בעולם, ואתה לא יכול להוציא אותה, אין לך עם מי להתווכח. כי אצלם זה כמושכל ראשון.
אורן: מה הקשר בין התחושה הזאת ששנואים אותנו בכל העולם, לבין הקשר הנצחי שקיים בינינו?
הקשר הנצחי שקיים בינינו נעשה פעם ביציאה ממצרים. זאת אומרת, היינו פעם שנואים, דחויים, ממש במצב שהלחץ הזה, המכות האלה, עזרו לנו להתלכד, להיות מחוברים, להסכים להיות "כאיש אחד בלב אחד". והגענו לזה, לאותו שורש, לאותו כוח, לאותה עוצמה להיות "כאיש אחד בלב אחד", בזה השגנו את הכרת הכוח הרוחני, זאת אומרת, הכוח המרכזי שישנו בטבע, תקרא לו "א-להים" שזה בגימטריה "הטבע", לא חשוב איך לקרוא לו, גילנו את כוח האיחוד. היינו בזה, ואחר כך על ידי כל מיני מקרים איבדנו את כוח האיחוד הזה וממנו, מאותו כוח האיחוד ירדנו למצב שנקרא "גלות". בגלות הזאת מאותו האיחוד אנחנו נמצאים אלפיים שנה.
עכשיו הגיע הזמן לפי התהליך שהטבע עובר, שכל המציאות שלנו עוברת, הגענו למצב שצריכים שוב לחזור, אנחנו וגם כל המציאות, כל בני האדם לא רק עם ישראל, לאותו איחוד. אז מעוררים אותנו, מעוררים אותם, מעוררים את כל העולם, לא להאמין, מעוררים כאלה אנשים שלא שמעו ולא ראו יהודי אף פעם בחיים, באוקיאניה, או באיזה מקום בדרום אמריקה, הם גם מרגישים עצמם שייכים לתהליך הזה, לכולם יש משהו נגד עם ישראל.
אורן: האם זה הפוך מאיחוד?
לא.
אורן: הם מתעוררים עלינו בשנאה, אפילו שהם לא מכירים אותנו?
כי אנחנו לא נמצאים באיחוד. אנחנו אלה שגורמים לאותם העמים, שהם ירגישו את עצמם רע.
אורן: תסביר את עצמך.
אם כל העולם, כל הטבע חייב עכשיו להגיע לאיזון, הדומם, צומח, חי ובני האדם בתוכו. בוא נגיד שכדור הארץ צריך להגיע לאיזון, כן? הדומם הצומח והחי שבטבע נמצאים ביניהם באיזון, בהרמוניה, בתמיכה הדדית, ורק האדם עם האגו שלו יוצא מהאיזון. רק הוא לא רוצה להיות מחובר, לא רוצה להיות בשיתוף עם כל הטבע. אין לו את ההרגשה הזאת, הוא לא מרגיש שהוא שייך לטבע, הוא מרגיש את עצמו, על ידי האגו שלו כשייך רק לעצמו.
בעבר, אנחנו, עַם ישראל, הכרנו את כוח האיחוד, השתמשנו בו, בכוח האיחוד הזה שבטבע, בכוח החיבור. היינו מחוברים, היינו מאוחדים עם כל הדומם, צומח וחי, היינו מאוחדים עם כל הטבע העליון, עם הכוח העליון שבטבע שמנהל את הכל, שנקרא "הטבע" ה"א-להים". עכשיו אנחנו נמצאים בעולם, ואותו כוח א-לוהי שוב מתקרב. זה כמו שאנחנו מדברים על השמש, או על כל הכוחות שביקום. הכוח הזה מתקרב והשפעתו על כדור הארץ, עלינו, על החברה האנושית, היא שכולנו מרגישים שאנחנו תלויים זה בזה. בתלות הדדית זה בזה. זה כמו כל תהליך בטבע, הוא עולה יורד, עולה ויורד. בתהליך שבו אנחנו נמצאים עכשיו הכוח הזה עולה, כוח האיחוד, כוח החיבור, שוב מתקרב אלינו. זה כמו התהליכים שבשמש, או בכוח המגנטי של כדור הארץ. הכוח הזה, כוח האיחוד נמצא בתהליך מסוים.
הכוח הזה עכשיו משפיע על כל כדור הארץ כך שאנחנו חייבים להיות מאוחדים, כולנו יחד. כל המערכת חייבת להיות אינטגרלית, זאת אומרת קשורה זה לזה בכל הפרטים. והמערכת חייבת להיות גם גלובלית, זאת אומרת סביב כל הגלובוס, כל כדור הארץ. אנחנו נמצאים עכשיו במחויבות לזה. מה שקורה זה שמכל אוכלוסיית העולם רק עם ישראל היה פעם במצב כזה, הם היו מאוחדים ביניהם והגיעו לאיזון עם הטבע, עם הדומם, צומח וחי ועם הכוח הכללי העליון, ויתר העולם לא. זה קרה לפני אלפיים שנה בזמן שעם ישראל בנה את בית המקדש הראשון, והשני, כשהוא חי בארץ ישראל בצורה שהוא היה נקרא "עם ישראל". זאת אומרת, שכולו מכוון לישראל, "ישר א-ל", ישר לאיזון, לחיבור, לאהבת אחים, לאהבת הזולת.
היום, כל העולם סובל מהלחץ החיצון של הכוח הזה שבא ומתקרב, ואנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא רוצים את ההתקרבות הזאת, עַם ישראל נמצא היום בחורבן, בשבירה, בגלות מאותו כוח עליון, מאותו חיבור בינינו. ויתר האנושות מרגישה שאנחנו במקום להיות המעביר שלהם, ולהעביר להם את כל הכוח העליון הזה, את שיטת האיחוד, להיות אור לגויים, ללמד אותם איך להיות מאוחדים, מחוברים, אנחנו לא מממשים את הייעוד שלנו שנקרא "להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש". האמרות לא חשובות, אבל כן חשוב להיות מורים, מורים לכל האנושות, והם מצפים לזה.
תראה מה הם אומרים בתת ההכרה, הם אומרים "אנחנו שונאים אתכם מפני שאתם לא נותנים לנו דברים טובים, אתם גורמים לנו דברים רעים". זה שכל גוי, כל אומה, וכולם יחד אומרים שאנחנו הגורם הרע, מה הם רוצים להגיד לנו? שאנחנו יכולים להיות גם הגורם הטוב ולא עושים את זה. זאת אומרת, הם מרגישים שהם תלויים בנו. רק תאר לעצמך את המצב, איך אתה היית מרגיש היית תלוי באיזה אדם, למשל בשכן שלך ולו יש תיקים עליך. יש לו מה להגיד עליך, יש לו איך להלשין עליך, לספר לקרובים שלך, לספר למשפחה שלך עליך, על כל החיים שלך, על כל העבירות שעשית, ואתה עשית רק המון עבירות. הוא מחזיק את זה ואפילו משחרר קצת, פה קצת ושם קצת, הוא עושה את זה בתחכום, כעבריין, ממש כאיש רע מאוד, חכם מאוד, וכל הזמן הוא לא יורד ממך, יום יום הוא עושה לך את זה.
תגיד, אתה חושב שהיית מרגיש שאתה חי, או שהחיים האלה יותר גרועים ממוות?
אורן: הייתי רוצה שהוא ימות.
וודאי, אבל מה היית מרגיש לגבי כל החיים?
אורן: סבל מתמשך שמפתיע אותי כל רגע.
סבל מתמשך, נורא, שבכל רגע מתחדש ואתה לא יודע למה לחכות. זה מה שהם מרגישים, ומיום ליום ההרגשה הזאת מתגברת יותר ויותר.
אורן: מה בדיוק גורם להרגשה הזאת כלפי ישראל?
מי הגורם לזה?
אורן: לא, מה בדיוק גורם להרגשה כזאת אצל העולם כלפי ישראל? מה ישראל עושים? אני מבין שזה משהו שאנחנו עושים.
כן.
אורן: מה בדיוק אנחנו עושים שמעורר כזאת הרגשה של שנאה בעולם?
אנחנו לא מאוחדים.
אורן: לא מאוחדים?
לא מאוחדים, אנחנו צריכים להיות כאחד ואז דרכנו אותו כוח הטבע האחד ישפיע על כל העולם, וכול העולם יסתדר יפה וטוב. אנחנו הגורם הרע, אנחנו מפורדים, ואז הכוח העליון הזה, הכוח הטוב לא יכול להתפשט בעולם. אנחנו לא מלמדים את העולם איך להיות בקשר ביניהם.
אורן: בין מי למי?
ביניהם, בקשר טוב ביניהם. כל העולם חייב להיות מסודר לפי המערכת הגלובלית. אנשים צריכים להתקשר זה לזה יפה, צריכים להיות כגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד. אנחנו צריכים לתת להם את הדוגמה הזאת, "תראו איך אנחנו מסודרים, ובואו עכשיו נעזור לכם להסתדר".
אורן: אם אני מבין את מה שאתה אומר, אתה אומר, שאת מה שאנחנו הרגשנו עכשיו במלחמה, הקשר הזה, האיחוד, החום, הרגש הזה כשאני מרגיש, לאדם שאני בכלל לא מכיר, שהוא מאוד קרוב אלי, זאת איזו טעימה מהקשר המושלם שצריך להיות בכלל בין בני אדם, כן?
כן, בין כולם.
אורן: בין כולם, בכלל, בכול העולם.
כן.
אורן: זאת אומרת, הקשר הזה שדיברנו עליו בתחילת הדיון, שתי רמות התודעה הזאת. ופה כל אחד בנישה שלו,. אז או שאנחנו מחוברים כמו שאתה אומר "כאיש אחד בלב אחד", למקום הגבוה הזה כדי להרגיש חיבור באמת מהלב, למישהו שאני לא מכיר אותו בכלל, כאילו שהוא אח שלי, כמו שאמרת, באהבת אחים,. למקום הגבוה הזה צריכים להגיע כל בני האדם?
כולם.
אורן: ומי שצריך לתת את הדוגמה ליחסים כאלה בין אנשים?
וגם את הכוח לזה, את המרץ לזה, לסדר את זה, אלה אנחנו.
אורן: אנחנו?
עם ישראל. וזה מה שהם אומרים לך, רק שהם אומרים זאת בצורה אחרת, כי הם אף פעם עוד לא ראו ממך שום דבר טוב. אז הם לא אומרים תביא לנו משהו טוב, אלא אתה מקור הרע.
אורן: עכשיו, מה שקרה פה בתקופה של המלחמה, החיבור הזה שהרגשנו פה בעם שלנו, שאין ספק ששנים על שנים כבר לא הייתה הרגשה כזאת. איך זה השפיע על העולם?
זה עוד לא השפיע.
אורן: עוד לא? למה?
כי אתה עוד לא הגעת לחיבור ממש.
אורן: מה זאת אומרת?
זו עדיין הרגשה שאתה חייב ממש להתחבר, אתה חייב להגיע להיות "כאיש אחד בלב אחד", אתה חייב לקבוע תהליכים שיבנו את העם כיחידה אחת. ואתה גם צריך להסביר לכל אומות העולם שעכשיו אתה הולך לבנות את הדוגמה בשבילם, כי כל התהליך שצריך לקרות איתך כדי שתהיה כעם אחד, הוא בשבילם, עבורם. זה מה שנקרא להיות "אור לגויים", "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" וכן הלאה. הוא בשבילם, כי בלעדיהם הטבע, כל המציאות, לא תהייה כמערכת אחת אינטגראלית. אתה כבר היית בזה פעם, ועכשיו יש לך משימה נוספת, וזה מאד חשוב, להיות מחובר לא כדי להיות סתם מחובר כמו שהיית פעם, אלא להיות מחובר כדי להביא תיקון לכל העולם, לכן זאת נקראת הגאולה השלמה, לכן זה נקרא הדור האחרון.
אורן: מה מהות התיקון הזה?
שכול האנושות תהיה מחוברת כמו שעם ישראל היה מחובר פעם. עכשיו עם ישראל חוזר להיות מחובר, אבל זו לא בדיוק חזרה, כי הוא לא חוזר להיות מחובר לבד. הוא חוזר עכשיו להיות מחובר כדי לחבר אחרים. מלכתחילה זו משימה אחרת, דרגה אחרת, כיוון אחר, מטרה אחרת.
לכן אתה צריך לפרסם את הידיעה הזאת גם לכול עם ישראל, וגם לכול העולם. זה מה שאנחנו הולכים עכשיו לעשות, להיות מאוחדים כדי לאחד את כל האומה ואת כול העולם. זה חייב להיות מלכתחילה, "סוף, מעשה במחשבה תחילה", ממש. לכן אתה חייב לפרסם את חכמת הקבלה, ואת כל מה שהיא אומרת על תיקון העולם ועל עם ישראל, ותראה עד כמה זה יתקבל. אם לא, כל העולם יתחבר לעזה, כל העולם כאילו יתקבץ לתוך עזה.
אורן: נגדנו.
כן. בלב ונפש, ממש כך. יבואו לשם אוניות מלחמה, לא חשוב מה, ומה תעשה? זה מה שיקרה, אם לא נעביר את המלחמות האלו בין טוב ורע, בתוכנו. אם לא נעביר את המלחמות האלה בתוכנו, בין הרע שלנו, בהתנגדות שלנו לחיבור. וזה כתוב בנביא, הנביאים כתבו על זה בצורה מאד ברורה.
זו מלחמת גוג ומגוג, שכל העולם מתחבר לאויב שלך, לחמאס נניח, שהוא האויב במקרה הזה. אבל דווקא לא חמאס הוא האויב, אלא אתה מעצב אותו בפירוד שלך, בפירוד בינינו אנחנו מעצבים את החמאס. אם רוצים שהוא ייפול, תתחבר ותראה איך שהוא נופל. אין לו תפקיד אחר חוץ מלגרום לחיבור שלך.
ניצה: זאת אומרת, כול הצרות, כול המלחמות וכול מה שקורה לנו, יש לזה מטרה מאד מסוימת.
אחת בלבד.
ניצה: לגרום לנו להרגיש את כוח האיחוד, ולעלות לאותה רמת תודעה שהיא תודעה מאוחדת.
כן.
ניצה: שאני מסתכלת עכשיו עלינו כעם, כאשר המצב מתחיל קצת להירגע, למרות שאנחנו יודעים שהאיום לא באמת הוסר, אבל מספיק שיש קצת שקט, אנחנו מיד נופלים מאותו כוח איחוד.
מיד נופלים. ומי בתוך עם ישראל אחראי על זה שהמצב הזה לא ידרדר? אלו שיש בידיים שלהם את כל השיטה הזאת. כלומר אותם אנשים שלומדים חכמת הקבלה, ויודעים את המקור של כל התכנית, את התהליך, כוחות ותיקון, הם ממש האחראים על מה שקורה.
אורן: מה הקשר בין חכמת הקבלה שהזכרת אותה כמה פעמים, לבין האיחוד שלנו "כאיש אחד בלב אחד"?
היא החכמה, היא השיטה, היא המדע. היא שמדברת על הביצוע, איך לבצע את האיחוד, ואיך אנחנו בתוך האיחוד הזה מתחילים להרגיש את הכוחות הפועלים באמת בבריאה, בטבע, במציאות, שכולם מביאים אותנו לכוח אחד שנקרא הא-לוהות, הבורא. אנחנו מגלים אותו, לכן הוא נקרא בורא, בוא וראה.
ניצה: חכמת הקבלה מספרת לנו כדי שנבין מה אנחנו מרגישים?
חכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל מה שיש בכלל במציאות. היא מסבירה לנו איך אנחנו קיימים, באיזו צורה, איזה תהליך אנחנו עוברים, כדי בסופו של דבר להגיע מתחילת הבריאה לסוף הבריאה בדרך הקצרה והטובה. היא מסבירה לנו מה המטרה, שזה להגיע לכוח האחד.
ניצה: האם היא נותנת לנו את הידע, את ההבנה שאנחנו צריכים להתחבר, או שהיא גם נותנת לנו כוח להתחבר?
גם כוח, הכול, ודאי, כי ידע הוא הכוח בעצמו. אני יודע איך לבצע ומה, איך להשתמש בכוחות הטבע. אנחנו בסך הכול נמצאים בתוך הטבע, א-לוהים בגימטרייה הטבע. ואנחנו כך משתמשים בכול הכוחות האלה. זו חכמה שמלמדת אותנו איך אנחנו יוצאים מהמכות, איך אנחנו מתקרבים לטוב, איך אנחנו מממשים את חובתנו בבריאה, כי אנחנו בכול זאת חייבים, ואיך מגיעים למטרת הבריאה בצורה מהירה וקצרה, מהירה וטובה.
אורן: אם הבנתי אותך אתה אומר שחכמת הקבלה מסבירה את התהליך, היא כאילו מסתכלת על כל התהליך.
היא כוללת בתוכה הכול. היא כאילו מסבירה לך על כל מערכת המציאות והכוחות שפועלים בה. ומה יש לך עוד חוץ מזה? אין.
אורן: לפי מה שכתוב בקבלה, האם העולם באמת ישלח ספינות מלחמה לעזה נגדנו?
אם לא נבצע מה שמוטל עלינו, בטוח שישלחו. אז אם זה לא יהיה כל העולם, מספיק שהתורכים ישלחו לך את האוניות, ושוב יהיה כמו שהיה. כל העולם יהיה אחריהם. ודאי שכן.
ראיתי בכול החדשות שבעולם בימים האלה, שכולם מדברים רק מצד אלו שנמצאים בעזה, לא מצד ישראל אף פעם. זה שכאן נופל משהו והורג מישהו, זה לא מעניין אותם, לא שהם בכוונה לא מספרים, הם פשוט לא מרגישים את זה, הם לא מקבלים את זה בחשבון. הם רק אומרים, שם נהרגו אלף חמש מאות איש וכאן סך הכול מאה. אתה מבין איזה חשבון הם עושים.
אורן: אמרת שבעצם המלחמה היא מלחמה בין טוב ורע. לא להסתכל על חמאס, אלא שיש פה בעצם מלחמה בין טוב ורע.
בטח. "לב שרים ומלכים ביד ה'". מי זה החמאס, חמאס זה מלאך ביד הכוח עליון. מלאך הכוונה לכוח המבצע את הפעולה.
אורן: אז מהי המלחמה הזאת בין טוב ורע.
זו מלחמת גוג ומגוג. זו מלחמה שכבר מתרחשת בין ישראל לישראל. בין ישראל הגשמי לישראל הרוחני. זו מלחמה פנימית שלנו, נגד האגו שלנו. האם אנחנו באמת רוצים לסלק אותו, לעלות עליו ולשלוט עליו, או שהוא ישלוט עלינו. זו מלחמה בין הכוח הטוב והכוח הרע.
בכול העולם יש רק כוח אחד שנקרא רצון ליהנות, בכול הטבע. בישראל, בעם ישראל, חוץ מרצון ליהנות, רצון לקבל מה שנקרא, יש גם רצון להשפיע, רצון לתת. בזה בני ישראל שונים מכול אומות העולם, בכוח הנתינה שיש בהם. השאלה, האם הם משתמשים בכוח הזה או לא. אם משתמשים בכוח הזה, גם בכוח הקבלה וגם בכוח הנתינה באיזון, אז נמצאים בשלום, בשלמות. אם כוח הקבלה יותר גדול מכוח הנתינה, אז נמצאים ירודים לפי הדרגה הזאת. זה כל העניין.
העולם נמשך לאיזון. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מביאים את הכוח החיובי, כוח הנתינה לכול העולם. זה נקרא "להיות אור לגויים", ללמד את כול העולם מה זה נקרא השפעה, אהבת הזולת.
אני מקווה שאנחנו סוף סוף נגיע לזה, שנבין מה היעוד שלנו, ושכול הצרות הן סך הכול כדי להביא אותנו לאיחוד, להראות את דוגמת האיחוד לכול העולם. לזה מצפים מאיתנו. ברגע שתספר לכולם שאתה הולך על זה, שאתה באמת רוצה את זה, תראה איך הגויים יבינו אותך, איך פתאום הם יראו שזה באמת מה שהם צריכים מאיתנו, דוגמה איך לבנות את העולם המסודר, המקושר יפה, באהבת חברים כולם. ותהיו כולם כאגודה אחת.
(סוף התכנית)