חיים חדשים

שיחה 722

בני ישראל במדבר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.04.16 – אחרי עריכה

אורן: היום נלמד בעזרת הרב לייטמן על הסיפור של בני ישראל במדבר, כל מיני דברים שקורים להם, ואולי נביא כמה תובנות לחיים שלנו כאן ועכשיו בישראל. אנחנו רוצים שהכול יהיה קצת יותר טוב, כדאי ללמוד.

יעל: באחת התכניות הקודמות תיארת לנו את כל התהליך של יציאת מצרים, שהוא תהליך פנימי שמתרחש בתוך האדם עצמו, שהחל מתהליך של אגו שמאוד גדל, וגרם להרבה מאוד שנאה ולהרגשה מאוד לא טובה בקרב האנשים, והם החליטו שהם רוצים לצאת מתוכו, שממש הרגישו שהוא משתלט עליהם. הם חטפו עשר מכות, עברו את תהליך יציאת מצרים, עברו את ים סוף והגיעו למדבר.

סיפרת לנו שבמהלך הזמן שלהם במדבר, הם מבינים שהאגו לא טוב והם מנסים איך הם יכולים בכל זאת לרסן אותו במקצת, ולפחות לא לגרום לו להזיק אלא להיות ביחסים ידידותיים, טובים. אולי לא ביחסים מאוד עמוקים ובחיבור של מסירות נפש, והתמסרות מלאה לזולת, אבל ביחסים טובים ביניהם. והעיקר, שהקשר לא יינזק, שלא יהיה שם משהו שלוקח את הקשר למקום מאוד גרוע. ובתכנית שלנו אנחנו רוצים להבין את המצב הפנימי הזה שנקרא "מדבר". מהו מדבר, לתפיסתך?

"מדבר" זה מצב שהאדם מרגיש שבאגו הקודם שלו הוא לא מסוגל להשתמש, ולכן אין לו קרקע פורייה, שהוא יכול על ידה להחיות את עצמו. אין לו מים, אין לו תבואה, וכך יוצא שלאנשים כאלה שנמצאים במצב המדבר, אין שום דבר. ובכל ה"מזון" שלהם, איך להחיות את עצמם בצורה נפשית, אני מרגיש את עצמי שאני נמצא במדבר. מה זאת אומרת? יש לי פרנסה, יש לי אישה, ילדים, משפחה, יש לי חשבון בנק, יש לי כל מה שיש לאדם די מסודר, אבל אני נמצא במדבר. מה זאת אומרת שאני נמצא במדבר? שאני לא מסוגל להחיות את עצמי, זאת אומרת את נפשי. שאין לי מהחיים האלה שום דבר שממנו אוכל ליהנות, שנותן לי איזה אור לחיים. בשביל מה אני חי, למה אני חי, מה מטרת החיים שלי, מה יהיה איתי?

זאת אומרת שאני סוחב יום יום, אני צריך קצת לשתות, קצת לגלגל סיגריה עם מריחואנה, לקבל תרופת הרגעה או תרופה נגד דיכאון. אני מרגיש את עצמי שאין לי טעם בחיים. למה? כי נמאס לי להיות במרוץ עם כולם, ואני יודע שעל ידי המרוץ הזה אני לא משיג כלום. אז מה יש לי מזה שאני עושה הכול לאישה ,לילדים ולמשפחה, אבל כשאני מסתכל קצת למעלה מזה, בפרספקטיבה יותר כללית, אני לא יודע בשביל מה חיים. וזה מאוד ממרר אותי.

יעל: משהו תלוש כזה ?

כך הרצון שלנו גדל במשך ההיסטוריה. אנחנו התפתחנו, והיום הרבה אנשים בעולם מרגישים את זה. לכן אנחנו בונים את החיים שלנו בצורה כזאת שאנחנו משתדלים להרגיע את עצמנו, להשתיק את עצמנו. אז יש לנו אינטרנט, טלוויזיה, עיתונות, כדורגל ומונדיאלים למיניהם, ומה לא. טיולים לכל העולם, ובכל זאת יחד עם זה האדם מרגיש שהוא מבצע את זה מפני שכולם מבצעים אבל הוא עושה זאת כמו האחרים. שלפחות אני לא ארגיש קנאה כלפי אחרים, אבל תענוג אני ממש לא מרגיש.

הוא כבר ניסה הכול, כבר מילא את עצמו, כדור הארץ הזה כבר קטן עליו. וגם המצב שבכדור הארץ הוא כזה שאין לאן עוד לנסוע. איפה אני יכול לראות אנשים עם חיוך, אני לא רואה, שיקבלו אותי יפה וטוב, גם לא רואה, להיכנס לכל מיני מקומות, תרבות, תיאטרון או אירועים למיניהם, אני לא מרגיש שזה מהנה. אני פתאום מרגיש שכל העולם הזה נעשה מדבר, לא יכול להחיות את עצמי, וזו הבעיה, שלאט לאט אנחנו מתייבשים. ואז אנחנו רואים עד כמה שמספרי ההתאבדות עולים בכל העולם. עד כמה אנשים רוצים לברוח אפילו לדאע"ש ולכל מיני כאלה ארגונים, כי שם הם רואים שיש איזו מטרה, חזון, משהו וזה מושך אותם, במיוחד את הצעירים.

ולנו אין מה לעשות. הילדים שלנו הם מאוד שטחיים, כולם מכונסים בתוך הפלאפונים שלהם וחיים כך בניתוק זה מזה. ואז יוצא, שהמצב הוא מצב כזה אנוש. לא חשוב לנו שאנחנו חיים במקום 40 שנה, 80, ואומרים לנו במקום שמונים אנחנו עוד מעט נחיה 150. אם החיים כל כך ריקניים וללא תענוגים, ללא מילוי, ללא תוכן, אני יותר ויותר שואל את עצמי מה הטעם בחיים? מה מטרת החיים?

אנחנו רואים שכל הטבע מאוד חכם. שכל תא וכל גוף, וכל צורות החיים נעשים בצורה חכמה מאוד. הדומם, הצומח, החי, והמדבר, איך שכולם מחוברים ביניהם והכול, זאת אומרת, הכול נעשה בחכמה גדולה. אבל בשביל מה כל זה קיים? זה נסתר מאיתנו. כאילו שמישהו עשה עבודה גדולה, ואחר כך הפסיק וזהו, ואין יותר. בכל מה שאנחנו חוקרים בטבע, אנחנו לא רואים שהדברים האלה כך נגמרים. תמיד ישנו המשך, והמשך בצורה עוד יותר מפותחת. וכאן אנחנו לא רואים את זה.

ולכן אני מרגיש דחף קדימה, לגלות בכל זאת מה קורה, מה סוד החיים? ואם לא, אז אנחנו נרדמים, נכנסים לסמים ולייאוש. ולכן החיים שלנו היום ממש "מדבר". שמצד אחד, אני עם אגו גדול, ומהצד השני, אני לא מרגיש בו שום דבר. אני לא יכול ליהנות ממנו. והעבודה הזאת היא עבודה מאוד קשה.

אבל אם אני מגיע למצב שנקרא "בני ישראל במדבר", אז זה כבר תיקון גדול על האגו שלי, אני מתחיל להתעלות ממנו ומתחיל לשלוט בו. אני לא רוצה לחיות ולכוון את החיים שלי ולראות בתוך האגו תוצאות, רווחים. ואז אני מתקדם בזה כשכל פעם שמתעורר בי אגו, אני מתעלה מעליו.

אני משתמש בו בצורה כזאת שאני לא רוצה שהוא יכניס אותי לתחרויות, להתנגשויות עם אנשים אחרים. אני דווקא רוצה להיות עם כולם ביחסים שכולנו שייכים לאומה אחת, אבל שהיחס בינינו יהיה יחס טוב. לא שאנחנו משקיעים כל אחד בכולם, מחוברים כל כך זה עם זה, אבל איכשהו מעבדים את האגו שבנו למצב שהוא נקרא "חפץ חסד".

אני לא רוצה שום דבר לעצמי, ואני נמצא במצב שאני מוכן להשתתף עם האחרים, לא שאני מנותק מהם. זה תיקון מיוחד שכך נקרא. וכל ה"מזון" שלי, במה שאני יכול להחיות את עצמי, את הנשמה שלי, את החיסרון שלי, את הרצון שלי הוא בזה שאני באמת נמצא במצב שהוא "מעל מצרים". זה אמנם מדבר, אבל אני חי בקשר עם הרצון להשפיע, זה נקרא בקשר עם הא-לוהות. אני מקבל הזנה לתשוקות שלי, לשאלות שלי, להתקדמות שלי, בזה שאני בכל זאת עולה למעלה מהאגו שלי ומתייחס לכולם בצורה יפה. זה בעצם ארבעים שנות המדבר.

יעל: למה היה צריך ארבעים שנה בשביל זה?

"ארבעים שנה" זה לא שנים, זו דרגה. בתורה אף פעם לא מדברים על זמן. מדברים על הרמה, על העוצמה. שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים להתעלות מעל האגו הגדול שלנו, שנקרא "פרעה" ולהיות למעלה ממנו, שאנחנו עדיין לא יכולים לשלוט בו אבל אנחנו יכולים להתעלות מעליו, זה נקרא שאנחנו עברנו "ארבעים שנות המדבר".

יעל: זאת אומרת שזה תהליך פנימי, שעובר העם ועובר כל אחד מהאנשים, והם עוברים בעצם ארבעים דרגות של התפתחות פנימית עד שמגיעים לאותו מצב.

כן. יותר נכון זה נקרא ש"מלכות נכללת בבינה", פרעה נכלל בכוח ההשפעה. שאנחנו מבטלים את כל הרצון שלו לשלוט בנו בצורה אגואיסטית. זה ארבעים שנות המדבר. אסביר את זה אולי בניגוד למה שקורה אחר כך בארץ ישראל. כשאנחנו נכנסים לארץ ישראל, זה נקרא שאנחנו לוקחים את כוחות פרעה ומעבדים אותם בשימוש הנכון של אהבה לזולת. אז כאן נטרלנו את הפרעה, שהוא לא יפריע לנו.

יעל: זה האגו?

כן. והשלב הבא, שאנחנו כבר משתמשים בו בצורה הפוכה ממנו, להשפעה ולאהבה.

יעל: אז זה שלב ביניים. בין המקום שאתה באמת משתמש באגו לרעת אחרים ורק לטובתך, לשלב הסופי שזה בעצם כשאתה משתמש באגו לטובת אחרים. ואנחנו נמצאים כאן באיזה שלב שנמצא בין לבין.

כן.

יעל: לפי מה שתיארת, יש שם מאבק לא פשוט של הבן אדם כל הזמן בתוך עצמו.

ודאי. כל הזמן מדובר על המאבק הפנימי של האדם.

יעל: אני רוצה לעבור לסצנה נוספת שמתוארת. בני ישראל הולכים במדבר, לפניהם יש עמוד אש ועמוד ענן.

כן, בלילה עמוד האש וביום עמוד ענן.

יעל: עמוד ענן בעצם מראה להם את הדרך, מין מורה דרך כזה שמראה להם לאן ללכת. ועמוד האש הוא זה שמאיר להם בלילה את הדרך. זה לפחות לפי הסיפור הפשוט. ואנחנו נשמח לשמוע את ההתייחסות שלך ואת ההסבר שלך למה זה אותו עמוד ענן ואותו עמוד אש.

עמוד ענן ועמוד אש זה אותו דבר. רק ההבדל ביניהם באיזה מצב שבאדם, או לילה או יום, אלה מצבים פנימיים שבאדם, יש לו קשר עם הכוח העליון. שהוא בשבילו הכיוון הנכון, מה שנקרא "צפון", שהאדם מכוון אליו. אז אם זה חושך, חושך זה שאדם לא מרגיש בחיים שלו כלום, נמצא במצב חשוך שהוא לא יודע בדיוק איך להתנגד לאגו שלו. ובאמת המצב מסוכן והוא לא יודע אם נכון או לא נכון הוא מתנהג עם האגו, שלא ייפול שוב לשליטה שלו, ואז הוא חוזר לאותו מצב כמו שקודם, הוא לא מגיע למצב של היכרות הכוח העליון, עולם העליון, עולם הבא וכן הלאה. כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". אז במה שהוא הולך זה נקרא "הולך בגבורות", בכוח חזק, בכוח כזה מאוד מאוד גבוה באש. זאת אומרת שיש לו לחץ גדול מצידו, ועל פני אותו חושך שיש בו, אותו כוח של השפעה, של אהבה שהולך לקראתו, הוא מתגלה לו כעמוד האש.

זה הכול נמצא בתוך פנימיות האדם, ותלוי בתכונות האדם ומהמצב שבו האדם נמצא. אם אדם נמצא במצב שהכול בשבילו זה חושך והוא בכל זאת אוחז בכוח העליון, בהשפעה, באהבה למעלה מהאגו שלו, אז אותו הכוח העליון נראה לו כאש בלילה החשוך.

יעל: וזה אומר, כמשהו שורף? כמשהו מאיר? מה זו האש הזאת?

משהו מאיר, שהוא הולך אחריו, אפילו במדבר שהוא לא יודע ולא מבין ועוד חושך במדבר. אם הוא הולך בצורה אחרת, למרות שהוא הולך במדבר והכול הוא לא מבין ולא יודע אבל הוא בכל זאת מסכים ללכת, אבל ממצב יותר טוב שמאיר לו קצת משהו בכללות איפה שהוא נמצא.

יעל: זה היום.

זה היום. ואז הכוח העליון מתגלה לו בצורה כאילו יותר פשוטה, יותר נוחה שזה נקרא "ענן".

יעל: אם הוא נמצא במצב של איזו חשכה פנימית שהוא לא מזהה, והוא לא יודע איך להתנהל עם אותו אגו, הוא מרגיש שהוא מתחיל להגיע והוא עדיין לא נמצא עם כוח האהבה, אלא הוא מתחיל להיות תחת שליטת האגו עוד פעם. אז הוא אוחז באותו לפיד, באותו אור שמייצג את כוח האהבה, ועל ידי זה הוא מצליח לצאת מאותו מצב חשוך. ואם הוא נמצא במצב של יום, שזה מצב שהוא בסדר, זאת אומרת הוא לא בחשכה, אלא הוא כבר יודע פחות או יותר איך להתנהל.

בכל זאת צריך לדעת איך להתקדם, כי המעשה שלו והמצב שהוא נמצא לא מאפשר לו. "מדבר" זה מצב שאני לא יודע מה לעשות. אני צריך ללמוד ללכת בלי שום סימנים מתוך האגו שלי, מתוך השכל שלי, מתוך הלב שלי ומתוך המוח שלי. אלא אני צריך כאן למצוא סימן של הכוח העליון, הערכים העליונים של השפעה, של אהבה, ולפי זה ללכת. זה נקרא שאני הולך או בעמוד אש בלילה, או בעמוד ענן ביום.

יעל: אז אני במצב תלותי לחלוטין?

ודאי. בלי זה אני לא יכול לזוז. גם קודם הייתי תלותי אבל אני לא ידעתי, והכוח העליון היה תמיד מלווה אותי בכל צעד ושעל.

יעל: והיום אני כבר מודע לזה שאותו כוח עליון, אותו כוח אהבה הוא זה שבעצם בו אני תלוי?

כן.

יעל: ואני כבר רואה אותו, או כעמוד ענן או כעמוד אש בעצם. אני כבר רואה אותו ומודע לזה שזה הוא זה שמוביל אותי בדרך.

כן.

יעל: למה עמוד? מה מסמל דווקא עמוד?

עמוד האש יש בזה איזה עמוד אמצעי, זה עשר ספירות שלמות שהן מתגלות בצורה כזאת, שמתוך הגבורות זה הופך להיות מענן שזה בעצם ללא צורה, למשהו יותר מוגדר בגלל הגבורות, בגלל הכוח של החושך של הלילה.

יעל: ולאן הם מובלים? לאן אותו כוח, אותו עמוד ענן או עמוד אש מובילים?

קדימה לעבר ארץ ישראל. ובצורה כזאת שאני הולך, אני מתקן את הרצון לקבל שלי הגדול שהוא נקרא "פרעה", ואני מסדר אותו שהוא יתכלל בדרגת הבינה, בדרגת ההשפעה, ובזה אני כבר עושה בו תיקון הראשון. זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע".

יעל: בעצם זה שאני בעצם מובל ותלוי לגמרי באותו כוח עליון, זה חלק הכרחי בתהליך ההתפתחות שלי לעבר אותה ארץ ישראל?

כן, נכון.

יעל: שזה המצב הרצוי, המצב הטוב.

בטח שאני הולך לקראתה, כן. ואז אני מתקן את עצמי כל הזמן, כל הזמן. והתיקונים האלה נקראים "עם ישראל במדבר". זה לא מדבר פיזי, ולא עם ישראל, אלא מדברים על האדם או על קבוצת האנשים שהיא עם. היום אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, ואז אנחנו צריכים קודם כל לגלות שאנחנו נמצאים בגלות, שאנחנו נמצאים במצרים, שאנחנו נמצאים תחת שליטת האגו שלנו שנקרא "פרעה". ואחר כך לאט לאט כך אנחנו צריכים לבצע. "לאט, לאט" הכוונה בסדרת הפעולות. הם יכולים להיות מאוד מהירות, אבל אנחנו נצטרך את זה לעשות, וכמה שיותר מהר יהי יותר טוב לנו.

יעל: עם ישראל כל הזמן מתלונן במדבר. הם מתלוננים, מגיעים לאיזה מקור מים והמים מרים לשתייה. הם מתלוננים וממתיקים להם אותם. הם בוכים על זה שבעצם הם רעבים, והם ימותו במדבר והם נזכרים באיזו מין ערגה בסיר הבשר וא-לוהים מוריד להם את המן. האם כל התלונות האלה הן מוצדקות?

מצד הרצון לקבל, מצד הפרעה מתגלה הטענה, ואחר כך מתגלה התיקון. כל פעם הם צריכים לגלות את הרע כדי לתקן אותו. אבל אחרי שהם רואים את הרע, אז הם צועקים, והצעקה הזאת בעצם זו פנייה לכוח עליון, לבורא, והוא מתקן אותם. אז ודאי שבכל צעד ושעל יש להם גילוי הרע, ואחר כך כוח העליון מגיע ומתקן.

יעל: ולְמה הם בעצם מתגעגעים? מה זה הגעגוע לאותו סיר בשר?

שהם כן רוצים למלא את הרצון לקבל שלהם. רק עכשיו הם רוצים למלא אותו כבר בצורה נכונה.

יעל: לאורך כל הדרך יש את התלונות האלה ופתאום קורה איזה נס. הם פונים כמו שאתה אומר לאותו כוח עליון, לאותו כוח האהבה, ואז מתרחש איזה נס והם מקבלים את מה שהם ביקשו למעשה. מה המשמעות של הניסים האלה? מה המטרה שלהם? למה הם לא יכולים לקרות לבד בלי שהם יתלוננו קודם?

ודאי. מה זה "נס"? נס זו פעולה שהיא לא כדרך הטבע. מה זה דרך הטבע או לא? כדרך הטבע שלי. אנחנו לפעמים מראים משהו לילד, אז הוא מסתכל על זה, הוא נדהם. אנחנו לא, כי אנחנו בעלי ניסיון, אנחנו יודעים שלתופעה הזאת יש מקום בחיים, ובשבילו אין דבר כזה. נניח אני מדליק פעם ראשונה מסך של מחשב והוא רואה איזו תמונה. ואז הוא כאילו נדהם. היום הם כבר מגיעים לזה מהר מאוד ורגילים לכל הדברים האלה. אז בשבילו זה נס. איך הוא רואה איזו תמונה ושם איזו בובה נניח שרה, והוא רואה איזה דובי או חיות ממש, עצים וכן הלאה. בשבילו כל הדברים האלה זה נס.

זאת אומרת, נס זה לא כדרך הטבע. כי בטבע דברים כאלו לא קיימים. ופתאום אצלו זה קורה וכך מתרחש. אותו דבר ניסים שאנחנו רואים בכל מצב, בכל מקום. זה שמתגלה כל פעם מתגלה תופעה חדשה, אז זה נקרא שקורה לנו נס. אנחנו לא קוראים לכל תופעה נס, אלא אם זה ממש קורה בצורה גלובלית כלפי העם כולו ובצורה שהיא ממש כתופעה חדשה כללית שהיא פועלת על כולם. לכן זה נס יציאת מצרים, נס חנוכה, נס פורים. זאת אומרת כאלה מיוחדים, שבדרך כלל אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד אנוש, ממש סופני אפשר להגיד, ופתאום קורה לנו נס.

יעל: אבל כאן לפני שקורה הנס הם בעצם צריכים להתלונן ולבוא בטענות, ורק אחר כך קורה הנס. יכול היה לבוא גם בלי התלונות.

לא, התלונות האלה הן לא תלונות, זו העלאת מ"ן, זו בקשה שזה יקרה. כי הם רוצים שמה שיקרה איתם, שיקרה באיזו צורה מסוימת, מיוחדת. שאנחנו רוצים תיקון בכלים שלנו, ברצונות שלנו, שאנחנו נהיה אפילו במקרים כאלו כולם מחוברים וכולנו נמצאים כאגודה אחת. הם צריכים להכין את עצמם לארץ ישראל, שהכניסה לארץ ישראל רק בתנאי שהם מלוכדים, מחוברים ביניהם.

יעל: ואיך התלונה עוזרת לאותו חיבור, לאותו תהליך התפתחותי?

הם מרגישים את עצמם תלויים בכוח השפעה, בכוח האהבה שלא נמצא בהם. בהם נמצא רק כוח הרע, "בראתי יצר רע". והם מרגישים את התלות בכוח עליון שהוא ייתן להם את הטבע שלו. זה נקרא "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך".¹

יעל: ואיך מה שאמרת עכשיו תורם לחיבור?

כי אז בקבלת כוח השפעה הדדי כזה, הם יכולים להתחיל להתקרב זה לזה. חיבור ממש קורה להם רק בארץ ישראל. ארץ ישראל זה שהם נלחמים להיות ממש "כאיש אחד בלב אחד".

אורן: ובמדבר?

במדבר הם עדיין מתקרבים זה לזה, אבל לא נכללים זה עם זה.

נצטרך עוד לדבר על זה.

(סוף השיחה)

---

1. "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע י"ד, ב')↩