מושגי יסוד בחכמת הקבלה

בושה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.10.22 – אחרי עריכה

אורן: בתוכנית שלנו מושגי יסוד בחכמת הקבלה, אנחנו לוקחים בכל פעם מושג אחד מתוך החכמה האדירה של הקבלה ומנסים להסביר אותו בצורה הכי פשוטה וגם הכי קרובה לרגש של אדם שמתחיל ממש עכשיו להתעניין בקבלה.

המושג שאותו בחרנו לתוכנית שלנו היום הוא "בושה". ולפני שנתחיל, אני רוצה לשתף אותך הרב ליטמן מלב אל לב, שכאשר אני שומע את המילה בושה, היא עושה לי תחושה רגשית מאוד לא נעימה, שעושה לי חשק לברוח, להיעלם, להסתתר באיזה פינה שאף אחד לא יראה אותי. למה בקבלה מדברים כל כך הרבה על רגש הבושה?

אני מרגיש הפוך ממך. כשאני מרגיש בושה אני שמח ואני פתוח לפני כולם. ואני רוצה לצעוק לכולם, "תראו, אני מתבייש". למה לא?

אורן: בדרך כלל, אפילו מבחינה פיזיולוגית, כשאדם מתבייש, אתה רואה אותו מתחיל להסמיק, הוא נעשה אדום. אני תימני אז פחות רואים, אבל על מי שיותר בהיר רואים - כולו בצבע בורדו, הוא רוצה למות. לא הבנתי למה אתה שמח? שמתי לב שאפילו הגוף מגיב לזה.

כן, אתה צודק, הבושה היא הרגשה מאוד מאד עמוקה שטמונה בתוך הגוף שלנו, והגוף שלנו מתנגד להרגשה הזאת ומרגיש את עצמו מאוד לא נעים ולא רגוע, כי ההרגשה הזאת היא מוחקת את אישיותו.

אם אני מתבייש, אני כביכול נמצא בהתנגדות לאגו שלי, לעצמי, לקיום שלי. אני כביכול לא מסכים עם זה שאני קיים בצורה כזאת. ולכן הרגשת הבושה היא הרגשה מאוד מאוד מיוחדת ומנוגדת לחיים ולקיום. יש כאלה שמוכנים לאבד את עצמם רק כדי לא להגיע לבושה. יש הרבה מקרים.

אורן: אז למה בקבלה מדברים כל כך הרבה על הבושה, על הרגש הזה?

כי אנחנו צריכים להגיע להרגשת הבושה, ואז מתוך הרגשת הבושה לתקן את עצמנו. כי הרגשת הבושה מראה לנו עד כמה אנחנו לא דומים לבורא. עד כמה אנחנו מנוגדים לו, הפוכים ממנו, רחוקים ממנו וכן הלאה.

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מודדים את עצמנו כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, וככל שקרובים אליו, זו הרגשה טובה שעושה לנו טוב, וככל שרחוקים ממנו, או אפילו הפוכים ממנו, אז אנחנו מרגישים בזה רע, ומרגישים אז בושה.

אורן: אני מבין שבחכמת הקבלה מתארים את הרגש של הבושה, כרגש שמתעורר בתוך מערכת היחסים הראשונית בין הבורא לנברא.

כן.

אורן: אפשר לומר שבושה זה הרגש הראשון שנברא?

כן. הוא בכלל היסוד של כל המציאות שלנו בעולם הרוחני.

אורן: תסביר, בבקשה, זה מאוד מסקרן.

כי הוא העיקרי מכל הרגשות שלנו. אנחנו בעלי רגש ומכל הרגשות שאנחנו מרגישים, הבושה היא היסוד של הקיום שלנו. על ידי גילוי הבושה יותר או פחות, אנחנו יכולים למדוד, לסדר ולשדרג את המצב שלנו בבריאה.

אורן: לפני שתי דקות אמרת שבושה זה רגש שהוא כל כך עוצמתי, עד שהוא מסוגל למחוק את האישיות של הבן אדם.

כן.

אורן: עכשיו אמרת שבושה היא יסוד לכל הרגשות שממנו מתחילה בניית האדם.

נכון.

אורן: האם אלו לא שני דברים הפוכים?

לא. כי בעזרת הבושה האדם מעמיד את עצמו במרכז הבריאה ויכול לכוון את עצמו לאיזה כיוון הוא רוצה להתפתח.

אורן: זאת אומרת, אתה מתייחס לבושה ככוח מפתח?

כן. מהרגע שאני קם ועד הרגע שאני הולך לישון ואני מתנתק - אם אפשר להגיד כך שאני מתנתק מעצמי, אני כל הזמן מודד את עצמי כלפי הבושה. יותר בושה, פחות בושה - זה מה שמכוון אותי בחיים.

אורן: אמרת קודם משפט מסקרן, שרגש הבושה הוא יסוד לכל הרגשות שאחר כך מתפתחים באדם. למה דווקא רגש הבושה נבחר להיות כיסוד לכל הרגשות?

כי הרגש הזה אומר לי מי אני, כמה אני שווה, איפה אני נמצא כלפי האחרים. ואני שכולי כוח אגואיסטי, שרוצה להתקיים, לחיות ולהיות למעלה מכולם, הבושה מודדת את הרמת הקיום שלי כלפי האחרים.

אורן: יש משל שמספר המורה שלך בעל הסולם, שמתאר את רגש הבושה. הוא מתאר סיטואציה שיש אורח ובעל בית, ובעל הבית מזמין את האורח אליו, ועורך בפניו שולחן, ומזמין אותו לשבת ולאכול. והאורח אומר לו, "לא". ובעצם הוא מתבייש.

לא שהוא לא רוצה לאכול והוא לא רוצה להתכבד. אלא הוא מתבייש, ולא רוצה לקבל מבעל הבית מפני שזה מעורר בו בושה.

אורן: ואז בשלב הבא, בעל הבית מתחיל להפציר בו שוב ושוב, "הכנתי לך, תאכל, תיקח. בשבילך הכנתי, אני אוהב אותך" וכן הלאה. בסופו של דבר האורח מתרצה ומתחיל לאכול. והבנתי שההמשך בעצם מתאר את האינטראקציה הראשונה בין הבורא לנברא.

כן.

אורן: מה המשל הזה בא לומר לנו, בצורה הכי פשוטה?

שהבושה מנהלת את כל החיים שלנו.

אורן: מי זה האורח? מי זה בעל הבית? מה זה הכיבוד הזה? הארוחה?

מי שנותן נקרא "בעל הבית" ומי שמקבל נקרא "אורח".

אורן: ובאינטראקציה הזאת הקדומה בין הבורא לנברא, האם הבורא כאילו מארח את הנברא?

כן.

אורן: ומה זה האוכל שהוא שם לו על השולחן?

כל העולם הזה נמצא לפני האדם בשולחן הזה, והאדם יכול לבחור מה הוא עושה. האם הוא בכלל מקבל, אולי הוא לא רוצה להיות נברא שכל הזמן מקבל מהבורא? אולי יש לו הרגשה פנימית שמתנגדת לקבל והוא לא רוצה להיות נברא?

אורן: אז מה הוא רוצה להיות?

כמו שיש לנו לפעמים הרגשת בושה, למה אני מקבל את הכול? חשבת פעם למה הבורא נסתר? הבורא נסתר כדי לא להזמין בנו הרגשת הבושה.

אורן: אתה מדבר עלינו עכשיו?

ודאי. אבל, ברגע שאנחנו מתחילים לחנך את עצמנו ולקבל מהעולם רק כדי להתקיים ולהידמות לבורא, להחזיר לו בחזרה מה שהוא נותן לנו, ואולי אנחנו נותנים לו משהו - אז במידה הזאת אנחנו יכולים לפתח יחסים בינינו ולראות את הבורא כמו בעל הבית ואנחנו אורחים שיכולים לארגן את היחסים שלנו אתו, שהוא נותן לנו ואנחנו מקבלים - ובצורה כזאת מחזירים לו.

ואז אין בושה, אלא ההיפך, אנחנו יושבים כמו שני חברים ליד השולחן ונהנים מזה שיש בינינו כיבוד ואנחנו יכולים לסדר את היחסים בינינו, ששנינו נהנים וזה כבר לא חשוב מי בעל הבית ומי האורח, העיקר אנחנו עושים את זה על מנת להשפיע זה לזה נחת רוח, הרגשה יפה.

אורן: אז נראה אם הבנתי נכון, בעיקר מעניין אותי הנמשל. הבורא במשל הזה הוא כמו בעל הבית שמכין סעודת מלכים ומזמין אותי אליו.

כן.

אורן: אני יושב מהצד השני של השולחן, כל טוב נמצא על השולחן, והייתי שמח לטרוף את זה, אבל לא נעים לי. אני מתבייש.

בהתחלה.

אורן: למה לא נעים לי?

כי אתה מרגיש את עצמך פחות ממנו.

אורן: אבל הוא הזמין אותי. אם הוא לא היה רוצה, לא היה מכין את זה, מה אני אשם?

אבל בכל זאת יש לך הרגשה של כבוד עצמי, ואתה לא יכול לקבל סתם מהשולחן, כי אתה מרגיש שזה לא שלך. ואז אתה מרגיש את זה כלחם חסד.

אורן: ואז?

אז אתה צריך לעשות משהו כדי להשתוות עם בעל הבית, כשהוא נותן לך ואתה נותן לו.

אורן: אז אולי מחר אני אזמין אותו אלי ואסדר שולחן כזה?

יכול להיות. אבל אולי עכשיו בזמן הסעודה אתה תשמח אותו, תספר לו משהו והוא ייהנה מחברתך ואז בזה אתה כביכול "תשלם", תשלים את היחסים ביניכם.

אורן: יוצא שאם הוא לא היה עורך לי כל טוב על השולחן ולא היה מזמין אותי לשבת מולו, לא היה מתעורר בי רגש הבושה.

נכון.

אורן: אז בעל הבית הוא אשם בזה שאני עכשיו מתבייש.

ודאי. אז מה?

אורן: אז כאילו מלכתחילה הבורא סובב את כל התיאטרון הזה, כדי שאני אשב שם על הכיסא ואתבייש?

כן.

אורן: למה הוא רוצה לבייש אותי?

כדי שבאמת תוכל להשתוות עימו ביחסים.

אורן: מה זה אומר?

כדי שתגיע בחיבור ביניכם למצב כמו בעל הבית. כמו שאתה יושב עם החבר שלך ואתם לא חייבים אחד לשני שום דבר, אלא נהנים רק מזה שאתם נמצאים יחד.

אורן: אז מה אני כאורח יכול לתת לו, לבעל הבית?

הוא נותן לך מזון?

אורן: כן.

תענוג?

אורן: כן.

תחשוב איך אתה נותן לו תענוג.

אורן: זאת אומרת זה לא החומר.

לא. על החומר בכלל לא מדברים.

אורן: אז על מה כן מדברים?

על היחס.

אורן: בזה אני כאילו משלים את הפעולה?

בטח, הכול לפי הפעולה.

אורן: לפי היחס?

לפי היחס.

אורן: לפני שאשאל אותך אלף שאלות, אני חייב לסגור פינה. נזכרתי עכשיו שדיברת על "לחם ביזיון" וכדומה, ונזכרתי שכבר בסיפור הראשון בתורה ב"בראשית", אדם וחוה רצים בגן העדן ערומים וכתוב "ולא מתביישים". ואז הם עושים את החטא, אוכלים מעץ הדעת ופתאום הם מרגישים שהם ערומים, הם מתביישים, מסתתרים, ועושים לעצמם בגד מעלה תאנה. הבושה שמסופרת שם ב"בראשית", קשורה במשהו למה שהסברת לי עד עכשיו על רגש הבושה?

כן.

אורן: מה הקשר?

כי אדם שמקבל מהשני לחם חסד, מתבייש להסתכל על מי שנותן לו את זה.

אורן: במה הם התביישו אדם וחוה?

כל אחד מהאגו שלו. לא מזה שהיו ערומים. כתוב, "ערומים".

אורן: אז ממה?

הכוונה בערומים, שהם לא יכלו לכסות את היחס האגואיסטי שלהם אחד לשני ולבורא.

אורן: זה מה שגרם להם להתבייש, שהם גילו עד כמה הם אגואיסטים?

כן, ודאי שלא מהגוף שלהם. איפה ראית אצל חיות או בני אדם שהם מתביישים מזה שהם ערומים.

אורן: מספרים, שכשהם התכסו כאילו הבושה נרגעה. מה זה הלבוש הזה שאדם צריך ללבוש?

זה היחס לשני. הם רוצים לסדר את היחס לשני שיהיה כמו בעל הבית - נותנים לשני.

אורן: אעשה סיכום ביניים לראות אם הבנתי אותך נכון. אתה אומר, שכל הסיפור בסופו של דבר זה יחס בין אחד לשני.

נכון.

אורן: אם הבן אדם מגלה שהיחס שלו לזה שמולו הוא יחס אגואיסטי, הוא מתחיל להרגיש בושה?

כן.

אורן: ואם הוא יצליח לפתח יחס לא אגואיסטי, יחס של נתינה ושל אהבה, כמו אותו בעל בית שמכין את הכול, אז הבושה נעלמת.

כן.

אורן: עכשיו, אחרי שהבנתי מה קורה בכל שורש הבריאה, נקרא לזה "בין הבורא לנברא" - אני רוצה לשאול. האם בעולם שלנו, בחיים שלנו, ההרגשה של הבושה היא במשהו דומה לבושה הזאת הקדומה ונמצאת בשורש הבריאה, או שבכלל אין קשר?

לגמרי לא. בעולם שלנו בושה היא, אם האדם מקבל וכולם מסתכלים עליו ומבינים שהוא קיבל מה שלא מגיע לו, נגיד גנב, ולכן הוא מתבייש - אם הוא מתבייש בכלל. או שהוא מתבייש בזה שהוא גנב או שהוא גנב ותפסו אותו וכדומה.

אורן: אז זה כמו שתיארת לי עד עכשיו, שהיחס האגואיסטי מעורר תחושה של בושה.

כן.

אורן: אז במה זה שונה מהבושה הרוחנית?

ברוחניות הבושה היא כלפי הבורא.

אורן: מה זה אומר?

זה גם יכול להיות כלפי הנבראים, שאני מתבייש שאני מקבל מהבורא.

אורן: בחיים שלנו שאתה מרגיש בושה, אתה רוצה לטשטש את זה, לברוח מזה, להסתתר.

אני לא רוצה להרגיש את עצמי חייב.

אורן: ובבושה הרוחנית?

בבושה הרוחנית אני רוצה להרגיש את עצמי חייב כמה שיותר, כי זה דוחף אותי לעשות חשבון עם הבורא.

אורן: בצורה כי פשוטה, מה זה אומר לעשות חשבון עם הבורא?

"הוא רחום, אף אני רחום". הוא נותן, גם אני נותן. ואז אני לומד ממנו איך לתת.

אורן: שמעתי הרצאה שבה אמרת, שהבושה היא מה שמבדיל בין האדם לבין החיה.

כן.

אורן: לֶמה אתה מתכוון בדיוק?

כי החיות הן יותר נמוכות מהאדם, מפני שהן לא מתביישות.

אורן: למה הן לא מתביישות והבן אדם כן מתבייש?

כי כך זה נברא, ההרגשה בחיה לא נותנת לה אפשרות להתבייש. היא לא אשמה בזה.

אורן: הבן אדם כן אשם?

בן אדם שנולד הוא לא מרגיש בושה. ודאי ראית ילדים קטנים, שהם באים אליך ותופסים מה שיש לך כמו חיות, רק אחר כך מתפתח מהם מין האדם אחרי כמה שנים - אם הוא מתפתח.

אורן: נעבור להתפתחות הרוחנית של האדם, וכמו שאמרת, אם הוא מתפתח. נגיד שאני עכשיו מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, ומתחיל לפתח את הרוחניות שבי. אני צריך לצפות לזה שמתישהו תתעורר בי תחושה של בושה מיוחדת, משהו שלא הרגשתי עד עכשיו בחיים?

כן.

אורן: למה אני צריך לצפות בדיוק?

תרגיש שאתה נמצא בעולמו של הבורא כבעל הבית, ואתה נמצא כל הזמן לפניו ומה שאתה מקבל מהעולם הזה, אפילו אוויר, אפילו כוס מים, הכול אתה מקבל ממנו ועל כל הדברים האלה אתה צריך להחזיר כמו האורח לבעל הבית.

אורן: מה להחזיר לו?

לפחות יחס. אתה לא צריך לשלם דולר על כוס של תה, אבל אתה צריך לחשוב איך אתה משווה את היחס שלך עם הבורא. הוא רחום אף אתה רחום, הוא חנון אף אתה חנון.

אורן: מה זה אומר, במילים פשוטות?

שאתה רוצה להיות עימו בצורה שווה ולא לקבל ממנו שום דבר בלי להחזיר.

אורן: אני מחזיר לו "תודה רבה", במירכאות?

כן.

אורן: זה שאני אומר לו תודה רבה על זה שאני חי, תודה רבה על זה שיש לי אוויר לנשום, אוכל לאכול, ילדים, בית, פרנסה טובה ובריאות, על כל זה להגיד תודה?

על כל פרט ופרט, ואז אתה מתחיל להרגיש עד כמה שהוא סובב אותך מכל הצדדים.

אורן: וזה מספיק לו שאני אגיד לו תודה רבה?

לא מה שתגיד, אלא תרגיש את זה.

אורן: מה ההבדל?

הרגשה זו השגה, וסתם להגיד זה אולי קצת הבנה.

אורן: אז מה זה נקרא להרגיש תודה לבורא?

להרגיש שאתה מרגיש טובה לבורא?

אורן: תודה לבורא?

כן.

אורן: אמרת לי קודם שעכשיו הבורא נסתר כדי לא לבייש אותי.

כדי לתת לך אפשרות להתפתח חופשי, להגיע למצב שתהיה כמוהו. תרגיש מה זה לקבל ומה זה לתת כמוהו.

אורן: מה זה להיות כמוהו, כמו הבורא?

שאתה רוצה להיות כמוהו.

אורן: במה זה יבוא לידי ביטוי?

כמה זה טוב לתת וכמה רע לקבל.

אורן: זה נקרא להיות כמו הבורא?

כן.

אורן: לחשוב כמו הבורא, להתייחס כמו הבורא?

כן.

אורן: כמה טוב לתת וכמה.. ?

רע לקבל.

אורן: דרך אגב, למה זה רע לקבל?

בגלל שזה לא קיים בבורא.

אורן: הוא רק נותן?

כן.

אורן: הוא רק אוהב?

כן.

אורן: ואני אצטרך בהתפתחות הרוחנית שלי להרגיש בושה על הרצונות שלי, על הדחפים שלי?

לא, בושה רק על התוצאה. כי זה הבורא שברא לך רצונות ודחפים כאלה, אז אתה לא אשם, אבל איך אתה משתמש בהם, זה תלוי בך.

אורן: שמעתי שאומרים בקבלה, שלאדם אין להתבייש על זה שהבורא עשה אותו אגואיסט.

נכון.

אורן: האדם לא צריך להתבייש כי ככה הבורא יצר אותו.

כן.

אורן: על מה כן?

על איך הוא משתמש באגו שלו.

אורן: האם יש שימוש שהוא חיובי?

ודאי. בלי אגו אנחנו לא יכולים לזוז לאף מקום.

אורן: מה הוא השימוש החיובי?

השימוש החיובי הוא, שדווקא על ידי האגו אני יכול לעשות את כל הדברים הטובים.

אורן: כמו למשל?

כל דבר שתגיד.

אורן: כי האגו נותן לך כוח לפעול?

כן.

אורן: ומה כיוון הפעולה שלך?

לטובת הזולת.

אורן: אם אני מכוון את עצמי לטובת הזולת, אז אני פועל נכון?

זה מכסה את הכול.

אורן: מכסה גם את הבושה?

כן. את הכול. כי את כוח האגו הבורא ברא, אתה לא אשם בזה, אבל איך אתה משתמש בו נמצא בידיים שלך.

אורן: אם אני אצליח להתפתח לרמה כזאת שכל היחס שלי, כל הכוונה שלי וכל המחשבה שלי יהיו ממני לטובת הזולת, בזה פתרתי את הבעיה של בושה ולא תהיה בושה?

כן.

אורן: איזה רגש יהיה לי עכשיו במקום בושה?

טובת הזולת, אהבת כולם.

אורן: הבושה מתחלפת לאהבה?

כן. היא מביאה אותי לאהבה, לאהוב את הזולת.

אורן: מה הצעד הראשון שאני צריך לעשות כדי להתחיל להתקדם מהמקום שאני מרגיש בושה כי אני הפוך מהבורא? הוא כולו נותן ואני כולי אגואיסט קטן.

להפסיק לקבל אלא לרצות רק לתת. ודאי שאין לך מה לתת כי אתה לא בורא, אתה לא מקור של אספקה, אבל אז תתחיל לראות איך על ידי כך שאתה מקבל אתה יכול להנות אחרים, וזה נקרא נתינה.

אורן: האם יש איזה עומק בזה?

כן, אתה משתמש באגו שלך דווקא בצורה הפוכה.

אורן: מהו היחס החדש שאני אצטרך לפתח למה שאני מקבל?

אהבה.

אורן:, אם אני מסתכל גלובלית, נראה לי שאנחנו חיים היום בתקופה שאין בכלל בושה לאף אחד על כלום, למה זה כך?

כך אנחנו סידרנו את העולם.

אורן: האם זה אמור לקדם אותנו לאיזה מקום?

להכרת הרע. להבנה עד כמה אנחנו רעים ועד כמה עלינו להפוך את עצמנו ולהיות בהשפעה ובאהבה זה לזה.

אורן: אם עוד ועוד אנשים יגיעו לתובנה שאמרת עכשיו, איך זה ישפיע על כל מה שקורה בעולם שלנו, על אלימות, שחיתות, מלחמות, מחלות, אקולוגיה, אין סוף חוסר סדר?

הכול יתהפך.

אורן: מה יהיה המנוף?

אתה לא תוכל לסבול את העולם של היום ואת עצמך בתוכו.

אורן: איזו איכות חיים חדשה תצטרף לחברה האנושית?

השפעה ואהבה הדדית בין כולם.

אורן: מה יקרה לבושה?

היא תהפוך להיות ליחס של אהבה וכבוד.

אורן: לסיכום, היום ניסינו להגדיר ולחוש את המושג בושה בחוכמת הקבלה. מה זאת בושה?

הרגשת אי נעימות להשתמש באגו.

אורן: איך היית מתאר את הבושה של אדם מבחינה רגשית?

בושה זו הרגשה בלתי נעימה להשתמש באגו.

אורן: מה היחס הנכון שצריך להיות לאדם למושג בושה, איך לעבוד איתה נכון?

להרגיש הרגשה בלתי נעימה להשתמש באגו.

אורן: נאמר שעכשיו אני אתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה. מה אתה מאחל לי באופן אישי בהתפתחות הרוחנית שלי בקשר למושג של בושה?

תשתדל להרגיל את עצמך להשתמש רק בדברים שמעלים אותך למעלה מהבושה. כל הזמן להרגיש שאתה נמצא למעלה מהבושה, שאין לך במה להתבייש.

אורן: מה נותן לי את העוצמה הזו?

הרצון לתת לכולם, להיות דומה לבורא, ואז ודאי שלא תתבייש.

אורן: נראה לי שבשיחה הזאת פתחת לי איזו דלת לחלל אינסופי, שמתחיל דווקא מרגש כל כך קשה, מבייש, ומוחק של בושה, אבל יש שם גם משהו שהוא חיובי.

כן. ודאי, כי זה הפתח לנצח.

(סוף השיחה)