נשים בעולם החדש
תכנית 6
דאגה
תכנית 16.08.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ניצה: התכנסנו כאן היום כדי לדבר על אחד הנושאים שמאפיינים גם אותנו הנשים, אבל גם את התקופה המיוחדת שאנחנו נמצאים בה והנושא הוא "דאגה". דאגה באופן טבעי מוגדרת בצורה רגילה כאיזו דאגה לעתיד, כציפייה מה יקרה מתוך איזו הרגשה שיש בטחון, והיא מתחילה להתעורר בצורה הרבה יותר חמורה בתקופה של אי וודאות, חוסר ביטחון, אי הבנה לאן הדברים הולכים ואז היא מתעוררת בכל מיני צורות, בכל מיני אופנים.
היא יכולה לבוא לידי ביטוי בדאגה לבריאות, בדאגה למצב כלכלי, בדאגה חברתית, יש הרבה מאוד צורות של דאגה. בדרך כלל הדאגה מעוררת סוג של עשייה, היא מניעה לפעולה, אבל לפעמים זו סתם דאגה שנשארת בלב ולא כל כך יודעים מה לעשות איתה. אז אולי השאלה הראשונה, מהי באמת דאגה מהזווית שאתה רואה אותה, מהו הכוח הזה של דאגה שנמצא אצלנו בלב?
דאגה ישנה בהרבה דרגות. יש דאגה כמו שיש לחיות, לתינוקות, ויש דאגה יותר גדולה שהיא לגבי התפקוד, התפקיד, ההווה, העתיד, דאגה לחיים גשמיים, בהמיים, דאגה גופנית, דאגה פנימית יותר, נפשית, דאגה רוחנית, דאגה בתוך החיים, דאגה למעלה מחיים. כל הדברים האלה אין להם גבול, הם כל כך מקיפים אותנו, הם כל כך סובבים אותנו. העניין של דאגה זה הכול. אם לא הדאגה, האדם היה יושב בלי לקום כל ימי חייו.
ניצה: ציינת פה דרגות, ממש הדגשת רמות של דאגה.
כן.
ניצה: דאגה זה באמת דבר טבעי, אם נרצה או לא נרצה, זה משהו שקיים בנו באופן אינסטינקטיבי וכמו שציינת גם בחיות יש דאגה. בתקופה המאוד מיוחדת שאנחנו נמצאים היום, איזה סוג של דאגה מתעורר באדם, האם רק דאגה גשמית רגילה או מתעוררת בנו גם דאגה מסוג אחר?
לא, יש לנו סיבה מיוחדת לכל הדאגות, שהיא הקיום הנצחי שלנו, איפה שאנחנו צריכים להתקשר בינינו ועם הכוח העליון, שזה לגמרי לא שייך לתפקיד הגשמי שלנו, לחיים הגשמיים שלנו. אנחנו חיים כמו כל היקום שלנו ואפילו למעלה מהיקום שלנו בצורה נצחית, שלמה ואנחנו צריכים להגיע לאותה צורת חיים ולהגיע לזה דווקא על ידי הדאגה שלנו שכל הזמן מתפתחת.
לכן לִחְיות בדאגה עולמית מה שנקרא, שהיא למעלה מהעולם, למעלה מהעולמות, ממש להתקשר על ידי הדאגה הזאת לאין סוף, לראות את התפקיד שלנו, מטרת הקיום שלנו, לא את החיים האלו, אלא בכלל הקיום, זה מה שאנחנו רוצים. ולכן דאגה זה דבר גדול מאוד. ללא דאגה לא היינו מתקדמים, היינו כמו חיות שהדאגה שלהם היא מוגבלת לקיום שלהם וזהו. החיה רוצה להתקיים, רוצה לשמור על הצאצאים שלה זמן מה וחוץ מזה שום דבר. אנחנו נמצאים בדאגה שכל הזמן מתפתחת בכל מיני צורות עד לדרגות כאלו שהיא הופכת להיות דאגה נצחית. ובאמת בזכותה, בזכות הדאגה הזאת, אנחנו כל הזמן הופכים להיות יצורים יותר ויותר נעלים.
נורמה: מה מאפיין את הדאגה הנשית ומה השורש שלה?
אם אנחנו מדברים על מסגרת העולם הזה, יש הבדל בין דאגה נשית ודאגה גברית. דאגה נשית יותר קשורה לדאגת החיים, שהם יתקיימו. אישה, שהיא כמו קרקע שבה זורעים את הזרע וממנה יוצאת התבואה, היא בעצם כל הזמן דואגת למה שיוצא ממנה, לילדים, לנכדים. היא כל הזמן מסתכלת לעתיד. היא מסתכלת על שני דורות, על הדור השלישי היא כבר לא יכולה. אנחנו לומדים את זה מחכמת הקבלה, שאת הדור השלישי אישה כבר לא יכולה להרגיש, אלא רק שני דורות, ילדים ונכדים. נינים זה כבר יוצא מעיגול האינטרסים שלה, עיגול הדאגות שלה.
זו הדאגה של אישה, שמירה על הצאצאים. מה שאין כן גבר, הוא הרבה פחות מזה. הוא יודע שהוא צריך לספק כוחות לזה ולתת לאישה אפשרויות לשמור על הצאצאים ולקדם אותם. זה ההבדל בין דאגת גבר ובין דאגת אישה.
ניצה: ציינת קודם שמלבד הדאגה הגשמית יש גם דאגה פנימית נפשית.
אלה כבר דברים יותר נעלים. אם יש באדם שאלה על הנשמה, על החיים הנצחיים, על מהות החיים, בשביל מה חיים, לא רק בתוך העיגול הקטן שלו, שהוא מרגיש את עצמו שחי כך וכך שנים בלבד אלא הוא צריך גם לחשוב על דברים יותר נעלים, אז הוא כבר דואג לנשמה שלו מה שנקרא, "חלק א-לוה ממעל", ובזה גם נשים, בזמן האחרון במיוחד, הן דואגות לזה ומתעוררות לזה.
נורמה: למה יש את ההרגשה הזאת שאישה דואגת יותר?
אישה דואגת יותר מגבר, כן.
נורמה: למה?
מפני שהיא אחראית על החיים. גבר אחראי רק על ההספקה, הספקת כוח לחיים ואישה דואגת לחיים עצמם. לכן לאישה יש יותר דאגות והיא יותר קשורה למהות החיים.
נורמה: מה השורש של זה?
מפני שאישה היא כמו קרקע שממנה יוצאת תבואה. זורעים זרע ואישה מפתחת את הזרע כמו האדמה וכך יוצאים הצאצאים ולכן היא דואגת להם. הגבר לא. הגבר, אחרי שהוא שם את טיפת הזרע שלו בתוך האישה, כבר אין לו דאגה. הוא כבר לא קשור לזה, הכול מתרחש בתוך האישה. ולכן אנחנו לא יכולים לדרוש מהגבר שיפתח דאגה לעתיד כמו אישה.
נורמה: למה הטבע ברא אותנו בצורה כזאת?
הכול תלוי בתפקיד הנצחי שלנו. שחייבים להיות גם גבר וגם אישה מחוברים עד כדי כך ביניהם, שהצאצאים שלהם יהיו ממש משותפים ביניהם. זה יבוא לידי ביטוי בעולם המתוקן בצורה ברורה, כמו שכתוב, "איש ואישה שכינה ביניהם". שהגבר והאישה יהיו עד כדי כך מקושרים ביניהם, שהילדים שלהם, הצאצאים שלהם יהיו ממש בדרגה עליונה, רוחנית מהם. אני מקווה שאנחנו מתקרבים למצב כזה.
ניצה: אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מאוד מיוחדת. הרי דאגה אף פעם לא הייתה חסרה בעולם, תמיד הייתה דאגה ותמיד האישה דאגה להמשכיות ולקיום, לילדים, לצאצאים. מה מיוחד בתקופה הזאת, בעולם החדש שנכנסים אליו, כי זה מרגיש שאפילו הדאגה נעשית קצת אחרת. במה היא שונה מהדאגה שהייתה עד היום או במה היא מתווספת, בוא נגיד כך, לדאגה שהייתה עד היום?
אנחנו נמצאים בטבע שמסודר לפי הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר. אנחנו שייכים לדרגת המדבר, אבל בדרגת המדבר הזאת אנחנו גם עוברים שלבי התפתחות של דומם, צומח, חי, מדבר, שבתוך המדבר, שבתוך האדם. אנחנו עברנו דרגות דומם, צומח, חי שבתוך האדם ונשאר לנו לעבור עכשיו בהתפתחותנו רק את דרגת המדבר שבתוך האדם. ולכן הזמן שלנו הוא זמן מיוחד מאוד, אנחנו עושים חשבון נפש, אנחנו עושים ביקורת, בירור, מה קורה איתנו, למה איך ומה, ואנחנו בעצמנו יכולים לשנות את עצמנו, את התהליך שאנחנו עוברים, את התפקיד וכן הלאה. לכן זה זמן מיוחד מאוד.
נורמה: דווקא בזמן המיוחד הזה יש את האמירה הזאת או את המשפט שאנחנו שומעים "אל תדאגו" או "אל תדאג, הכול יהיה בסדר". השאלה האם זו הגישה הנכונה, "לא לדאוג", ואם כן לדאוג, לְמה?
אני לא יודע אם אנחנו צריכים לסמוך על כאלו דברים "אל תדאג והכול יהיה בסדר". אנחנו בזה מורידים את עצמנו לדרגת החי, שלא דואג לכלום, רק לחיים הפרימיטיביים שלו עכשיו, שיהיו, שיתקיימו, שיהיה מה לאכול היום ואיפה לישון וגמרנו, חוץ מזה לא אכפת לי שום דבר. ודאי שאם אנחנו מורידים את עצמנו לדרגה יותר נמוכה של קיום ואז הצרכים שלנו נעשים יותר קטנים, מוגבלים, אנחנו מרגישים את עצמנו יותר בטוחים.
אנחנו יכולים אז להגיד "בסדר גמור, הכול יסתדר והכול יהיה כמו שצריך להיות", כי אני מלכתחילה לא דורש מהחיים יותר. אני רוצה כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, מין, משפחה, דברים כאלה שהם קיימים בעולם שלנו, נמצאים בהישג ידינו. אבל אם אני מתחיל לחשוב על מהות החיים, מטרת החיים, בשביל מה בכלל כל זה, אז אני כבר מוצא כאן את עצמי ללא תשובות, למרות שהשאלות שלי הן שאלות מהותיות והן חזקות, ויכול להיות שבלי שאני אענה עליהן אני לא אוכל להתקדם, וזו בעיה.
לכן יוצא שאנחנו צריכים כאן להחליט לאיזה כיוון אנחנו הולכים. או להקטין את הדרישות שלנו ולא לשאול על החיים יותר מידי ולהגיד "זה מספיק לי, אלה החיים, ככה חיים, אני לא רוצה לחשוב יותר מזה. כמה שנים שאני חי, כך אני חי, כשאני מת הכול מת". או שאני אומר "לא, החיים כנראה לא כאלה, אלא יש עוד ועוד מחזורים בחיים, כמו שאנחנו רואים בצמחים. ואנחנו צריכים לדאוג לחיים הנצחיים שלנו, יש לנו חלק נצחי שנקרא "נשמה" והיא לא תלויה בגוף. ואני חי עכשיו כדי לפתח את הנשמה שלי למצב כזה שאפילו אחרי שאני מת, שהגוף שלי מת, אני חי בתוך הנשמה שלי וממשיך את ההתפתחות שלי רק בדרגה הרוחנית וכן הלאה".
על זה מדברת חכמת הקבלה, כדאי לנו להתעניין בזה מי שרוצה, אבל שוב, גם זה כרוך בהרבה מאוד דאגות ומאמצים. אם אנשים מלכתחילה לא רוצים, רוצים לברוח מהכול ולסגור את עצמם רק בעיגול הקטן, שמספיק לי ככה להיות, זו כבר הבחירה שלהם.
ניצה: דאגה זה כוח מאוד גדול. יש בו עוצמה בכוח הזה, הוא כוח מניע, הוא כוח שדוחף באמת לשינויים, הוא יכול לדחוף להתפתחות, תלוי איך משתמשים בדאגה. והשאלה היא איך להשתמש בדאגה בצורה המועילה ביותר, באופן כזה שהיא תקדם את כולנו להתפתחות?
אני חושב שאנשים יכולים לנהל את הדאגה שלהם. לנהל. שאני רוצה לפתח בי דאגה שאני יכול לשלוט עליה, שהיא יכולה לקדם אותי בכמות ובאיכות לדברים הנכונים, טובים, שאני יכול להרוויח מזה חיים טובים, נצחיים. כזאת דאגה אני מלכתחילה רוצה לפתח בי. אבל דאגות שאין בהן תשובות והן בכלל נובעות מכל מיני סיבות פסיכולוגיות, אז אני לא רוצה לפתח אותן בי, לא רוצה אפילו להרגיש, כי הן לא נותנות לי שום פתרון ואני לא יכול להגיע על ידם לשום מצב טוב, מתקדם.
אז אנחנו צריכים לנהל את הדאגות שלנו. ברוחניות זה לא נקרא דאגות זה נקרא "חסרונות". אני רוצה לנהל את החסרונות שלי בצורה כזאת שיחסר לי מה שבאמת חשוב לי לחיים ואז על ידם אני אוכל להתקדם נכון. אני אחיה את החיים האלו, אני אקדם את עצמי לחיים יותר נעלים, נצחיים, ובצורה כזאת אנחנו נוכל לשלוט, עד כמה שניתן, על כל החיים שלנו, ונגלה את הכוח העליון שהוא בעצם מנהל אותנו, ובקשר עמו אנחנו יכולים לנהל את עצמנו.
ניצה: לנהל את הדאגות זה נשמע כמו כלי מאוד מאוד פרקטי. אני יכולה להגיד כאישה, שבמקום לשבת ולדאוג ולא לדעת מה לעשות עם עצמי, אני אשמח מאוד לקבל באמת את ההנחיה הזאת שלך איך לנהל נכון את הדאגות שיש לי, את אלה שלא נותנות לי לישון בלילה. איך לנהל נכון את הדאגות בזמן הזה? אשמח לטיפים, הנחיות, הכוונות איך לעשות את זה.
קודם כל לשייך את כל הדאגות, או נכון יותר להגיד חסרונות, לשייך אותם לכוח עליון כי הוא מוריד לנו אותם כדי שאנחנו נעבור אותם אחד אחד, ונמיין מה חשוב ומה לא חשוב לנו בחיים. זהו.
נורמה: איך עובד ניהול הדאגה הזו אם מאמינים שיש איזה כוח, שמישהו קורא לו "כוח עליון", ואחר יגיד "טבע", לא משנה איך אנחנו מגדירים את זה, אבל באיזו מידה או איך לעשות משא ומתן עם הכוח הזה בנוגע לדאגה?
הכי טוב לנהל את הדאגה זה על ידי חיבור עם הכוח העליון ועם קבוצה או עם המורה. קשה מאוד לאדם להיות לבד בלי שהוא סומך את עצמו על מישהו, מחבר את עצמו למישהו, לקבוצת חברות, למורה, לספרים, לתרגילים. כל זה מארגן לאדם מבנה פנימי שבו הוא יכול לדעת איך להסתדר עם דאגות.
נורמה: ומי שעוד לא לומד קבלה ורוצה להבין את זה?
שידע שאין לו ברירה אחרת אלא לבוא ללימוד הקבלה בצורה הנכונה, למקום המוסמך, שלא יבלבלו אותו ושם ללמוד איך לנהל את עצמו בכיוון הנכון.
ניצה: בעצם אתה אומר שחכמת הקבלה מספקת כלים לנהל נכון את הדאגות או את החסרונות, את מה שחסר לי בעצם, באופן כזה שאני לא אשב סתם ואוכל את עצמי אלא אני אוכל גם להשתמש באופן נכון בכוח הזה של הדאגה שמתלבש בי. כי הרי הכוח הזה מציק, לא נותן לישון בלילה, לא מאפשר לתפקד, לפעמים הן ממש משתקות הדאגות האלה, תלוי איך עובדים איתן. ואתה אומר שחכמת הקבלה מאפשרת לשייך לעליון, לטבע, את כל מה שקורה כרגע, ויש "חשוב" ויש "לא חשוב". אז מה זה החשוב ומה זה לא חשוב?
חשוב זה מה ששייך לתפקוד הנשמה, כי אז בטוח אני מטפל בחלק הנצחי שבי, שבאמת כדאי לטפל בו. אבל אם אני מטפל בכל מיני דברים מקריים בחיים, שאין לי בהם שום חשיבות לחיים שלי הממשיים, אז אני רק מבזבז את עצמי.
ניצה: זה מאוד מעניין. הרגשתי שממש חילקת את הדאגה לשניים. יש את הדאגה הגשמית לחלק הגשמי שבי, שבאופן טבעי כאשה אני תמיד יודעת שאני צריכה לדאוג לילדים שלי, לבני המשפחה ברמה הגשמית לאוכל, לסדר, לניקיון, מה ללמוד וכן הלאה. ואתה אומר שבנוסף יש איזה חלק נצחי שגם לו צריך לדאוג ואולי הוא אפילו הכי חשוב. איך אני כאישה יכולה לדאוג לחלק הנצחי הזה שגם הוא קיים?
למה את מדברת על "איך אני כאישה"? מה יש כאן שהוא מיוחד לאישה? אלא איך אני כאדם, איך אני כאדם צריך לדאוג לחלק הנצחי שבי. אז אני צריך לברר מהו החלק הנצחי שבי, איך אני יכול להשפיע עליו ובאמת איך בצורה פרקטית אני עושה את זה, מבצע. וזה לא שייך לכך שאני אישה.
אני חושב שבזה שאתן כל הזמן מדגישות את "איך אני כאישה", זה מאוד מגביל. אתם בני אדם, גברים כמו נשים, כולם יחד, והאמת היא לשניכם, שיש את שיטת התיקון של הנשמה. וכשאנחנו עוד נמצאים בגוף שלנו אנחנו יכולים לתקן את החלק הזה שבנו שנקרא "נשמה" ולהביא את עצמנו למצב שבנשמה המתוקנת אנחנו נמשיך לחיות אחרי 120, ואפילו עוד לפני זה ממשיכים לחיות בנשמה המתוקנת.
אנחנו חיים כאן חיים גשמיים רק כדי להפעיל את הנשמה כמו שאת מפעילה את המנוע באוטו, ולהמשיך לנוע, זה מה שצריכים, ובזה אין הבדל בין גבר ואישה.
נורמה: מאז שאני אמא אני לא יכולה לישון בשקט במאה אחוז, ואני רואה שאצל רוב האמהות זה ככה, זה משהו מאוד מאוד מיוחד לאישה. היא לא יכולה לישון בשקט ולא משנה באיזה גילאים הילדים, תמיד הדאגה קיימת. אם אלה ילדים או נוער שיוצאים לבלות, אנחנו לא ישנות עד שהם חוזרים הביתה, למשל. הגבר לא דואג, הוא ישן ממש טוב. אז מאוד בולט העניין הזה של דאגה נשית.
והשאלה היא, איך הדאגה הזאת שיש לנו במשפחה שזה התא הכי קרוב ואינטימי לאישה, יכולה להיות גם דאגה כלפי העולם, כלפי החברה, כלפי האנושות, איך זה יכול לקרות?
אנחנו כולנו צריכים לדאוג לחברה כמו אימא לילדים, ואז בצורה כזאת אנחנו נהיה בטוחים שאנחנו נסדר את עצמנו ואת חיי החברה וחיי הילדים בצורה יפה. אישה נותנת דוגמה לכל המין האנושי איך אנחנו צריכים לדאוג זה לזה.
נורמה: איך לקפוץ מהמצב של הדאגה הפרטית לדאגה הכללית?
זה רק על ידי חינוך, הסברה. אם תמשיכי להסביר לכל העולם עד כמה שאישה דואגת לילדים, למשפחה, עד כמה שכל הנשים בעולם דואגות, אז יכול להיות שזה ישפיע מאוד גם על הגברים. אני יודע שזה מאוד משפיע.
ניצה: דאגה זה כמו כוח שמדבק.
"דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", כן.
ניצה: זה בעצם מקור הביטוי הזה, שדווקא כן צריך לשתף את הדאגה, כי זה הופך להיות כוח שמניע לעשייה.
כן. במיוחד עכשיו, בזמן ווירוס הקורונה, אני חושב שזה הזמן שאנחנו יכולים לדבר על הדאגה.
נורמה: עד כמה משפיע גודל הדאגה על התוצאה?
אין לזה נוסחה ישירה של איזה מקדם ברור בין דאגה לתוצאה, מפני שכל זה תלוי בזמן, במקום, בהרבה תנאים סביבתיים. אבל בטוח שבכל זאת זה תלוי בנו איך אנחנו רוצים לראות את התוצאות מהדאגות שלנו. אם נרצה לראות מהן תוצאות גדולות, טובות, אנחנו נראה את זה. אנחנו נמצא מקום איך לנענע את כל החברה האנושית כדי שידאגו לעתיד.
ניצה: איך אתה מגדיר את הדאגה המועילה ביותר בתקופה שלנו, ואיך לארגן אותה בצורה הכי טובה כך שתקדם את כולנו?
הבעיה הכי גדולה שלנו זה חוסר החיבור בינינו. אם אנחנו נדאג לחיבור בינינו, חיבור של הדאגות שלנו להווה והעתיד, אז כבר בטוח שבזה אנחנו נשנה את החיים שלנו.
נורמה: אז זה אומר שרק החברה או הסביבה הנכונה יכולים לעזור לנו לא לדאוג יותר מדי?
עד כמה שאנחנו נכללים בסביבה, והסביבה בסך הכל פועלת על כל אחד, אז אנחנו נוכל באמת על ידי הדאגות שלנו, לשנות את המציאות. נקווה שנצליח.
נורמה: זה אמור לתת לנו ביטחון, ואם יש ביטחון, לא דואגים.
נכון.
נורמה: אבל זה לא טוב לא לדאוג.
אנחנו נמצא לך על מה לדאוג.
נורמה: בטוח שבכל מצב אנחנו נמצא על מה לדאוג.
לא, לא. דאגה צריכה להיות תמיד, זה נקרא חיסרון, שהוא כל הזמן צריך להיות. אבל חיסרון לדברים טובים, מטוב לעוד יותר טוב. לא בהרגשה שחס ושלום לא יקרה משהו, אלא ההיפך, שיהיה עוד יותר טוב. זה כמו שאת נמצאת בדאגה לחתונה שאת רוצה לעשות לבן שלך. עוד מעט הוא יגיע לגיל שנגיד ואת תרצי לעשות לו חתונה. יש לך דאגות לזה?
נורמה: לא בוער לי שהוא יתחתן.
אבל נגיד שהגיע כבר הזמן, ועד כמה שאת נמצאת בדאגות על זה ועל זה, אלף ואחד דברים, אלה דאגות שהן מתוקות. אז שיהיו לנו רק דאגות מתוקות.
(סוף התכנית)