מצד אחד כל היום אנחנו בעבודה, כל החיים שלנו הם סביב העבודה, ומדידת המימוש העצמי של אדם היא כלפי מה שהוא עושה בעבודה. מצד שני, יש הרגשה של שגרה אפורה, עייפות, שחיקה, מונוטוניות, שעמום. אין סיפוק מהעבודה, תחושת הריקנות גדלה. גם היחסים עם האחרים נעשים מיום ליום זוועה. האם שינוי מהותי ייתכן? התשובה היא כן, בהחלט כן, אבל רק אחרי פיתוח גישה אינטגרלית לחיים, תפיסה לגמרי הפוכה מזו שהכרנו עד עתה.
בגדול, מה שמלמדת הגישה האינטגרלית הוא שאנחנו חיים בתוך מערכת אינטגרלית, מערכת הטבע הגדולה, ופועלים בה חוקים מוחלטים. חוק ההתפתחות הכללי קובע שהחיים מתקדמים כשניגודים מתחברים. כיום, כשהעולם שלנו נעשה מקושר יותר ויותר והתלות ההדדית גדלה, גם המין האנושי צריך לקבל צורה אינטגרלית, מחוברת, משלימה. ככל שנפגר בעניין זה, יהיה לא טוב, נספוג מכות שונות, נרגיש מועקה. אבל אם ניכנס לתהליך מתוך בירור, מחשבה והכרה, אז הוא יעלה אותנו לדרגת קיום יותר גבוהה. אתגרים חדשים, גילויים מסעירים, הנאות וריגושים – זה יהיה פשוט נפלא.
אז איפה מתחילים? בהתחלה. ארגון שרוצה לפתח את הגישה האינטגרלית אצל אנשיו צריך להקצות לזה זמן איכות, ולהיכנס לתהליך למידה. יש פה שיטה שלמה שצריך ללמוד ולתרגל, בהובלת מומחים לדבר. הרווחים יורגשו די מהר, בכל רמה ובכל עניין. ביחסים בין אנשי הארגון, בשיתוף הפעולה, בתפוקה, בחיסכון, ביעילות, ביצירתיות, ברצון לתרום, ובשורה התחתונה כמובן.
פיתוח הגישה האינטגרלית בארגון נותן לכל אדם מקום להתפתחות ולפריחה.
כיום אנחנו באים למקום עבודה, עושים מה שדורשים מאיתנו בחוסר חשק, ומתאמצים להעביר את היום. בארגון אינטגרלי איננו באים "לעבודה", אלא למקום ההתחדשות שלנו. מדוע? כי הגישה האינטגרלית נותנת לנו הרגשה שיחד עם ההתפתחות האישית שלנו, מתפתחת גם הסביבה. אנחנו חשים בהתחדשות הדדית בלתי פוסקת, ממש כמו ילדים.
זוכרים איך קמנו ביום חופש בבוקר, איך קפצנו מהמיטה? השמש זרחה ואנחנו רצינו לרוץ מיד החוצה... "איפה המשחקים שלי? איפה החברים שלי?". כך יכולים אנחנו להרגיש גם עכשיו, בעבודה בארגון אינטגרלי. אפשר לא להרגיש שום לחץ, אם סביבנו יהיו אנשים שיעזרו לנו לחוות את כל סוגי המצבים בקלות ובנעימות. הכול תלוי בחברה סביבנו.
עובדים, מנהלים, כולם אמורים להגיע לעבודה בארגון, בדומה לילדים שבאים לשחק בכיף עם חבריהם. ומה מיוחד במגרש משחקים? זהו מקום של קשר עם אחרים. ובמקום שבו מתקיים קשר נכון, מתרחשת גם התפתחות האדם. רק שם יכולים אנחנו לפרוח.
בואו ניזכר במשחק כלשהו מהילדות שמאוד אהבנו. המשחק עצמו אולי לא היה כל כך קל פיזית. טיפסנו, קפצנו, רצנו, "עבדנו" קשה... אבל ראינו בכך אתגר, חשנו בכך הנאה. לעיתים שיחקנו זה נגד זה, לפעמים זה לצד זה, אבל תמיד היה לנו משהו משותף – נהנינו לשחק יחד.
מדוע נחשב מאמץ שכזה למשחק? למה הוא גורם להנאה? מדוע הוא אינו נחשב לעבודה קשה? מסתבר שהכול תלוי בגישה, ביחסים בין בני אדם. בסביבה שבה אנחנו חווים מתחים בלתי פוסקים, וכולם מלחיצים זה את זה – אנחנו מרגישים רע. בחברה ידידותית שעוזרת לנו ותומכת בנו, אנחנו מרגישים ביטחון, שמחה והנאה.
לפני פיתוחה של תפיסת עולם אינטגרלית, עובדים מודדים את עצמם רק על פי ההצלחה האישית שלהם – עד כמה הם מתקדמים יותר, שולטים יותר באחרים. אחרי תהליך לימוד של הגישה האינטגרלית, משתנה סולם הערכים. עובדי הארגון מתחילים למדוד באיזו מידה הסביבה שלהם חמה, באיזו מידה היא עוטפת אותם בחיבוק ומחייכת אליהם, והאם שורות בין כולם התחשבות ותמיכה הדדית.
גם ההגדרה של מימוש עצמי משתנה בהדרגה. בתפיסת עולם אינטגרלית לומדים על מונח שנקרא "מרכז העיגול", ושמים לעצמנו מטרה להתקרב אליו.
"מרכז העיגול" מצביע על מעבר הדרגתי מתפיסה אישית-אנוכית מצומצמת וצרה, להרגשה רחבה שלפיה כולנו חלקים משלם אחד גדול ומחובר. יש מעבר מהרגשת "אני" לתחושה עגולה של "אנחנו".
ככל שאנשים קרובים יותר ל"מרכז העיגול", כך הם רואים את עצמם מוצלחים יותר. להתקרב למרכז העיגול, פירוש הדבר להתקרב לחיבור חזק יותר בין כולם. זוהי פסגת המימוש העצמי על פי ההגדרה החדשה. והיפה הוא, שכל אחד יכול להתקדם אל עבר המרכז הזה ללא הפרעה מהזולת. אדרבה, כולם נמצאים שם יחד, וכל אחד נהנה מהצלחת חבריו.
מה עושים בארגון אינטגרלי כאשר מתעורר במישהו כעס על אדם אחר? – קודם כול, אסור "לשמור בבטן" ולהסתיר את הרוגז. צריך לקבוע זאת ככלל התנהגותי. בארגונים אינטגרליים מתקדמים שבהם כולם כבר הפנימו שהעיקר הוא לשמור על תחושת החיבור, כל אחד מתחייב להשתדל לא לשמור כעס בלב.
מדוע? כי אנחנו רוצים להיות חברים. אם מישהו חש שנאה כלפי עמית, זו פוגעת בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד. החיבור הכללי בינינו נפגע, ולכן חשוב לטפל בכך. ערבות הדדית דורשת יושר פנימי. עלינו להבטיח זה לזה להשתדל לגלות מה שיש בליבנו, כדי לאפשר לכולנו להתחבר ללא מכשולים, כמו במשפחה.
מה עושים אם כן בפועל, כשמתעורר בך כעס על מישהו בעבודה? עדיף שהכועס לא יפנה ישירות אל האדם שהוא כועס עליו, אלא יפתור את הבעיה יחד עם כולם. כך נלמד כולנו מכל מקרה דומה שיתעורר, והשלום בינינו עוד יגבר. כיצד?
האדם שנפגע או הכועס על מישהו, צריך לפנות אל המומחה שמוביל את התהליך האינטגרלי בארגון ולבקש ממנו לקיים שיחה בנושא. כשכולם יושבים יחד במעגל, לשיח בפורמט מיוחד שנקרא "סדנת חיבור", פותח הנפגע ומתאר את הבעיה שהתעוררה. כל משתתפי המעגל מדברים על כך, דנים במקרה, ומחפשים דרך לצאת מהמצב שנוצר בעזרת הגברת הקשר הטוב ביניהם.
חשוב להבין שבין אנשים שרוצים לבנות חיבור אמיתי, שום בעיה אינה בעיה פרטית של מישהו, אלא של כולם. אם זו האווירה שתהיה בארגון, איש לא ייעלב במהלך הבירור שייעשה. גם אם היה כאן מקרה של אי-הבנה, הוא יהיה שייך לעבר ברגע שהפתרון יימצא. כלומר, לאחר שגילינו את הבעיה ויישבנו אותה, מרגע זה והלאה כולנו מתחילים את מערכת היחסים מחדש. אף פעם איננו מביטים לאחור.
אפשר וכדאי לדבר עוד רבות על השיטה האינטגרלית, אבל קצרה היריעה. נסכם בתקווה שנקדים ליישם אותה, ונפרוץ יחד אל מציאות חדשה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 122 – bit.ly/3Ku8Nrw