שיחה עם רב
חיים חדשים
שיחה 19
שיחה 01.02.12 – אחרי עריכה
ניב: שלום צופים יקרים, אנחנו ממשיכים את סדרת השיחות שלנו בנושא החינוך האינטגרלי. איתנו באולפן נמצאים הרב לייטמן, ושלי פרץ שהיא עורכת תוכן משפחה.
שלום.
ניב: מאוד אהבנו את הסגנון של השיחות על החינוך האינטגרלי שבו אנחנו מדמים כביכול מצב של כיתה שבה יושבים שלושים עד ארבעים תלמידים ואתה משמש כמרצה שלהם. מישהו שם אותם בכיתה הזאת כי הוא חשב שכך הם יוכלו להעשיר את עצמם, ולהפוך את החיים לטובים יותר, לעצמם, לחברה, למדינה שלהם.
היינו רוצים לייחד את השיחה שלנו היום לנושא המשפחה, ולשם כך אנחנו נביא מעין שלוש דמויות של נשים מאוד אופייניות, שמאחוריהן עומדות למעשה עשרות ומאות אלפי נשים.
נשים שהן אב טיפוס.
ניב: כן. אנחנו נדמה את המצב הזה שהן מביאות את השאלות והכאב שלהן, בתקווה שבשיחה הזאת נוכל למצוא להן פיתרון.
שלי: הנושא שלנו הוא התפוררות התא המשפחתי, ואנחנו נתמקד בנשים. אנחנו רואים כמה סוגים של נשים שחוות את התפוררות התא המשפחתי באופן יותר חזק מאחרים. קודם כל יש את הטיפוס של האישה שלא רוצה ילדים. היא יכולה להיות נשואה או לחיות בנפרד, אבל היא לא רוצה ילדים.
המחקרים מראים שהמאה ה-21 מכונה "החורף הדמוגרפי", כלומר, יש ירידה משמעותית בכמות האנשים שרוצים להביא ילדים. לעשרים אחוז מהגברים והנשים במדינות המפותחות אין ילדים, מבחירה או מחוסר בחירה, אבל כך קורה. במרבית מדינות העולם שיעור הילודה כבר יורד מתחת לרמת התחלופה הטבעית שהיא שני ילדים למשפחה, וצופים שבשנת 2050 יהיו בעולם כ-250 מיליון ילדים פחות ממספרם כיום, והתוצאה מכך היא הזדקנות האוכלוסיה.
מצד אחד אומרים שאולי תהיה אפשרות להשקיע יותר בחינוך, כי יהיו פחות ילדים וגם יהיה פחות ניצול של משאבי הטבע, אבל מצד שני התופעה הזאת כנראה תשפיע בהרבה מאוד צורות על העולם בכללות.
נכון.
שלי: היינו רוצים לשמוע מה אתה אומר על הנתונים האלה.
קודם כל אנחנו לומדים שכל התפתחות שלנו באה על ידי כך שהאגו מתפתח בתוך האדם. הוא מתפתח בנו כבר עשרות אלפי שנים עד שהגענו, דרך כל מיני צורות התפתחות, רצונות לשליטה, לכסף ולמושכלות, למצב שלא כל כך רוצים כסף או שליטה או מושכלות, אלא הכול נמצא במשבר, וכך הגענו עכשיו למשבר הפנימי, האישי, שבתוך האדם.
אנשים נכנסים לייאוש, דפרסיה היא המחלה הראשונה בעולם, והיא הגורמת לכל יתר המחלות. אנשים לא רוצים להתחתן, ולא רוצים להביא ילדים. אפילו שהם מתחתנים, הם לא יכולים להסתדר ביניהם. אפילו הילדים שנולדים להם, מהר מאוד רוצים לצאת מהמשפחה, יש נתק מסוים בין הדורות, שאף פעם לא היה כדוגמתו.
פעם הילד היה כמו האבא. האבא היה נגר, וגם הילד היה נגר והיה נשאר ליד אביו. האבא בנה לו בית לידו וכך היו ממשיכים. היום בכלל אי אפשר לראות צורת חיים כזאת שילדים נשארים בבית. אם הם נשארים, זה מפני שהם רוצים לעבוד בכיף, במשהו טוב, נוח, ולבלות. וכך הם נשארים כמו ילדים גדולים עד גיל 40.
זאת אומרת, אנחנו רואים שיש איזה דחף אחר לאדם המודרני. ובאמת זה חורף משפחתי, דמוגרפי. כנראה שאנחנו נצטרך להשקיע הרבה מאוד בטיפול בזקנים. אני עוד לא שייך לזה, כי אני עדיין בדור שיש בו הרבה ילדים, אבל הצעירים של היום, הם יכנסו למצב שכנראה נצטרך לפתח כל מיני מערכות טיפול באנשים המבוגרים, שיחיו עוד עשרות שנים. יכול להיות שבעתיד כולם יחיו עד גיל 80, 90 ואפילו יותר. ואז תהיה תעשייה שלמה חדשה של טיפול ב"גיל הזהב", ולמעשה כבר מעבר לגיל הזהב. כך יהיה, העולם ישתנה.
כי כדי להביא לתחלופה נכונה, להשלמת האוכלוסייה, צריכים להוליד 2.2 ילדים בממוצע למשפחה לפחות. וזאת כשאין מלחמות או כל מיני מקרים טרגיים, מצבים שכמעט ואין היום בארצות המפותחות. וגם בארצות הלא מפותחות, באוכלוסיה שקרובה לנו, אצל השכנים שלנו, אנחנו רואים שיש ירידה משמעותית בילודה, גם אצל הבדואים וגם בארצות ערב, בכל מקום.
הייתי אומר שזו תוכנית שקיימת בטבע ומפתחת אותנו, וכך אנחנו הולכים. וכנראה שאנחנו לא באמת צריכים שבעה מיליארד אנשים על פני כדור הארץ, אלא לאט לאט נרד בכמות. סך הכל לפני מאה שנה היינו פי חמש פחות אנשים. אנחנו גדלנו ממיליארד לשבעה מילארד תוך 100, 150 שנה האחרונות.
שלי: בזכות הרפואה.
בזכות כל מיני גורמים. מצד אחד בזכות הטכנולוגיה והרפואה וכל הטוב שהשגנו על ידי הטכנולוגיה, התפתחות התעשייה, ומצד שני בזכות זה שעדיין המשכנו להתקיים, יחד עם הטכנולוגיה וכל הדברים האלה, לפי סגנון המשפחה הקודמת, שיש כמה ילדים ונותנים להם הכול וכן הלאה. עדיין היה לנו דחף להביא הרבה ילדים ולתת להם כמה שיותר, שזה כביכול איחור בהתפתחות.
הטכנולוגיה התקדמה במהירות ואנחנו היינו קצת בפיגור בהתפתחות שלנו. ועכשיו גם ההתפתחות שלנו מגיעה לכך שאנחנו לא רוצים משפחה וילדים, כל אחד צריך חדר או דירה, כל אחד רוצה להיות כמה שיותר חופשי, אדם רוצה לממש את עצמו, ואת הדברים האלה אי אפשר לשנות.
שלי: זאת אומרת, זו תוכנית של הטבע.
זה בא מבפנים, מתוך כל אחד מאיתנו, וכך האדם מרגיש. אי אפשר לשנות זאת. אנחנו גם רואים שהתופעה הזו לא שייכת למקומות מסוימים. גם בסין וברוסיה, בארצות עם עבר דיקטטורי וחזק, היא בכל זאת קיימת. ואפילו באפריקה, בכל מקום. לכן אפשר להגיד שזו "קריאת הזמן".
שלי: נניח שאני אישה שאומרת, "יש לי קריירה, טוב לי בחיים, אני חופשייה, אני יכולה לבלות, אני יכולה להשקיע בעצמי כסף, אני לא צריכה ילדים. ילדים זה מטרד, כל היום אני צריכים ללכת אחריהם, לטפל בהם, להשקיע בהם".
לאישה, ילדים הם כל החיים, פשוט מאוד. צריכים להבין, שלא יעזור כמה שנפתח כל מיני גני ילדים, כי הילדים מסכנים, אנחנו "זורקים" אותם ממש מהבוקר עד הלילה. כשאני יוצא בבוקר לטייל, אני רואה איך סוחבים ילדים קטנים וזורקים אותם לאיזה פעוטון או משהו כזה. גם זה לא פתרון, זה ממש נטל גדול למשפחה, אנשים לא צריכים ולא רוצים את זה. גם לילדים זה לא טוב וגם למבוגרים זה לא טוב. ואני לא חושב שזה קורה דווקא בגלל שנשים חייבות לעבוד, אלא הן רוצות לראות קצת אחרת את העולם.
שלי: זה בא ממקום כזה?
ודאי, זה בא ממקום כזה, ולא שחייבים. כי אנחנו רואים את התופעה הזאת גם באוכלוסיות שלא זקוקות לפרנסה נוספת. בדחף הזה להיות יותר חופשיים ולא לממש את עצמנו דרך משפחה ועוד דברים, כמו בחיות, אנחנו כאילו גדלים מרמת דרגת החי לדרגת האדם. והאדם כנראה זה משהו אחר.
שלי: אז אם אני אישה כזאת שטוב לי בחיים, יש לי החיים הצפונים שלי, אני מבלה ועובדת ורואה עולם והכול, ונראה לי שילדים זה נטל, האם משהו בי פגום או שזה לגיטימי?
לא, אנחנו צריכים לבחון זאת. אם זו תופעה טבעית אז כנראה שזאת ההתפתחות ואנחנו צריכים להסכים עם זה, אנחנו לא יכולים ללכת נגד זה. יש מדינות שמאוד תומכות בגידול האוכלוסייה, אבל זה לא עוזר. כי כנראה זה חוק הטבע, שכך אנחנו מתפתחים. ובאמת, מה רע אם היינו יורדים שוב בדמוגרפיה בכמה מיליארדי אנשים, מה בסך הכל יקרה?
שלי: האם עצם זה שאני לא מביאה ילדים זה משהו שיכול לעכב את ההתפתחות הנפשית שלי כבן אדם? זה משהו שפוגם בי, שאני מפספסת?
קודם כל אנחנו צריכים לראות את התופעה, ואני חושב שאנחנו לא מסוגלים להשפיע עליה בצורה ישירה. אני קודם כל לומד את הטבע. אני תמיד רוצה לדעת מה בעצם הטבע אומר. אם בכל דור ודור אנחנו מתפתחים כבני אדם, בניגוד לדרגת חי, מעל החי, ואנחנו מתפתחים כך שהילדים מאוד שונים מההורים, וכך מדור ולדור, כשבדורות האחרונים ההבדל בין הדורות הוא גדול מאוד, אז אני קודם כל צריך לראות, מה הטבע רוצה מאיתנו.
אם זה הרצון הפנימי שבנו, אז אני לא אלך להילחם, אני רק צריך לראות מה הטבע דורש. הטבע דורש מאיתנו להיות מאוזנים, להיות מחוברים, להיות אינטגרלים, זאת אומרת קשורים זה לזה. כי אנחנו תלויים זה בזה. היום כל אחד תלוי בשני, באספקת המזון, הביגוד והחשמל, בכל הדברים שיש לנו. אפילו אם ניקח כל מה שיש לנו כאן באולפן, אני חושב שנראה שאין מדינה בעולם שלא משתתפת בייצור של משהו מהדברים שאנו צורכים כאן.
ולכן אנחנו צריכים להבין, שהטבע כביכול דוחס אותנו עוד ועוד, לצורה כזאת שאנחנו מאוד מאוד קשורים, מאוד מאוד תלויים זה בזה, למצב שנרגיש את עצמנו יותר ויותר תלויים כמשפחה אחת. ולמרות שאנחנו רוצים לברוח מהמשפחה ולא להיות מחויבים זה לזה, להיות מחויב לאיזו אישה, לילדים והכול, בכל זאת הלחץ הכללי הולך נגד. מצד אחד הטבע נותן לנו אפשרות כאילו לברוח מהתא המשפחתי, מצד שני הטבע סוגר אותנו יחד ואומר, אתם בכל זאת תלויים זה בזה.
אבל עכשיו זה לא במשפחה הקטנה בפנים, בבית, אלא במשפחה אחת גדולה סביב כדור הארץ. והמגמה הזאת מאוד מוזרה לנו. אנחנו עוד לא מבינים מה היא, ואיך חיים בדבר כזה. אני טס, אני נוסע, אני נמצא בכל מקום בעולם, ואני רואה שהכול הופך להיות תרבות אחת. גם שפה משותפת שהיא אנגלית, גם האנשים, גם האוכל, הביגוד, הכול פחות או יותר נמצא בכל מקום, העולם נעשה עגול.
לאט לאט התלות ההדדית הזאת, היא כמו במשפחה. זאת אומרת, אנחנו משנים כאן את הצורה מתא קטן לתא גדול, וכולנו, כל האנושות, נתחיל כך להרגיש. גם כלי התקשורת, האינטרנט וכל הרשתות הסוציאליות וכן הלאה.
ולכן אני לא יכול להתנגד לזה, כי "בא לי" לעשות אחרת, אלא ההיפך. אם אני אתנגד לכל התהליך הזה, אני רק אגרום לעצמי צרות. כי הטבע בכל זאת מנצח, זה הכוח הכללי של ההתפתחות שלנו, אנחנו נמצאים תחת מכבש ההתפתחות. זה לא שאני רוצה להיות כך, אלא בי יש איזה תהליך שכך הוא מקדם אותי. ועד כמה שאני אבין אותו יותר, עד כמה שאני אסייע לו, אני אתקדם כמו ילד טוב שאומרים לו, "תתקדם כך, תלמד כך, תעשה כך" ואז הוא באמת ירגיש את עצמו יותר נוח וטוב.
לכן לא להתנגד לכל הדברים האלה, אלא רק להבין יותר את המגמה ועם המגמה הזאת לראות איך אנחנו יכולים להסתדר טוב יותר. ואם תוך כמה עשרות שנים נראה שיש פחות מיליארד אנשים בעולם, וכמה עשרות שנים אחר כך שוב יהיו פחות מיליארד אנשים בעולם, מה יקרה?
שלי: אתה אומר שאם אין לי רצון להביא ילדים אז לא להתנגד לזה, אלא ללכת עם זה.
את לא תוכלי לעשות כלום, כי הרצון הוא הקובע. אני לא יכול לחייב. אלה דברים שבהם אני לא יכול לחייב את האדם.
שלי: אני לא צריכה לשנות סביבה?
אפילו בסביבות האחרות, האורתודוכסיות, הפונדמנטליסטיות, בכל סביבה וסביבה שבעולם יש אותה מגמה.
שלי: אבל לי נשמע שיכול להיות שגם אני אסבול. כי אם היום המצב הופך להיות תלותי יותר, אני בתור פרט בעולם הולכת להרגיש שהתלות שלי באנשים גוברת ושאנחנו הופכים למשפחה אחת, ובי יש התנגדות אפילו שתהיה לי תלות עם ילד, עם תינוק, אני לא יכולה לסבול זאת, אז האם אני לא אסבול מזה שאני לא הכנתי את עצמי כאילו בעצם לחיים החדשים האלה שעכשיו?
כנראה שכאן זו הכנה אחרת לגמרי ותלות אחרת לגמרי. כאן בדיוק אנחנו צריכים ללמוד מהטבע, למה זה, ולאן זה מוביל אותי.
שלי: לאן?
כנראה שזה מוביל אותי לחיים חדשים, לדרגה חדשה של התפתחות.
שלי: שאני עוד לא מכירה כלל.
שאנחנו עוד לא מכירים. אנחנו לומדים זאת, מהלימוד שלנו, אבל בעצם אנחנו מבינים שאם העולם תלוי זה בזה בצורה אינטגרלית, אנחנו קשורים זה לזה, אז אנחנו צריכים לשנות קודם כל את הטבע שלנו. אנחנו צריכים להפסיק להיות אגואיסטים, ולהשתתף עם כולם כמו במשפחה אחת. כמו בשולחן עגול שאנחנו יושבים, כך אנחנו צריכים לשבת כולנו יחד.
במקום תא משפחתי, יש לי עכשיו משפחה גדולה, ואני תלוי בכולם והם תלויים בי. וכנראה שכדי שאני אתרומם ולא אסתכל לתוך התא שלי, של הילדים, הבעל וההורים שלי בלבד, שהוא בשבילי כאילו נמצא בפוקוס שלי, אני צריך כנראה להתרומם מתוך כך, לאבד לכך את הרצון, וזה מה שקורה, ולראות את העולם כולו ולהתחיל לעכל שכל העולם הוא בעצם מחובר, ובעצם כל העולם זו המשפחה. המגמה היא כזו.
שלי: אבל בתוכי בעצם כאישה, כבן אדם, האם לא יישאר חלק שכן רעב להרגשה הזאת של חיבור אמיתי כזה?
אם עדיין את מרגישה זאת, בקשה, תעשי ילדים, תבני משפחה. אבל אנחנו רואים לפי הנתונים.
שלי: לא, אבל אולי זה הולך להיות מנותב דווקא לחיבור כבר עם כל העולם.
אני לא יודע. מצד אחד אני חושב ששני הדברים האלה, כמו שאנחנו רואים, הם במשהו מנוגדים זה מזה. מצד שני אני חושב, שאנחנו כן צריכים עכשיו לתת לכל אחד ואחד חינוך אינטגרלי. זאת אומרת, להביא לכל אדם ידיעה ברורה שהוא חי בעולם שכולם תלויים זה בזה, כולם אחראים זה על זה, כולם חייבים להיות בערבות הדדית, שאם לא כן אנחנו לא נשרוד. כי אם אני תלוי בך ואת תלויה בי, וכך כל האנשים בעולם, ומיום ליום הפער הזה והמרחק בינינו יותר ויותר נסגר, התלות הזאת נעשית יותר ויותר קצרה, ממשית, אז קודם כל אנחנו צריכים להביא לאדם את החינוך האינטגרלי.
מתוך החינוך האינטגרלי, מתוך השינוי הפרטי שלנו, שאנחנו נגיע לשינוי הכללי, שבאמת נהיה מחוברים למרות השוני בינינו, למרות המרחקים הפנימיים, למרות האגו שלנו, שבכל זאת נוכל להרכיב מסגרת כמו במשפחה שגם לא מסתדרים תמיד ויש כל מיני ניגודים. אבל אם כך נצליח לבנות יחסים נכונים, אינטגרלים כאלה בין כולם, כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה", שהקשר יהיה מעל כל השוני שיש בינינו, אז יכול להיות שנגיע לתנאים כאלה, ששוב נרצה גם משפחה פרטית ושוב ילדים.
אבל זה יהיה אולי בצורה אחרת, שילדים יהיו קצת יותר משותפים כביכול. המשפחה תהיה במקצת יותר פתוחה וכן הלאה, אני לא יודע, זה כבר אחרי כמה שלבים שנצטרך לעבור.
ניב: אני רוצה לראות אם הבנתי נכון, כי לא כל כך התקשר לי הפתרון או המגמה. אתה בעצם מצייר שוב את המגמה שגם כך אני נוכח לדעת מהטבע. זאת אומרת, מצד אחד אותה אישה לא רוצה ילדים, ומצד שני היא יכולה לראות איזו מגמה של קשר ותלות גוברת. ואתה אומר שצריך להתעלות מעל לרצון הזה.
אני בתור אישה או בתור גבר, זה לא חשוב, אם אנחנו היום לא רוצים משפחה ולא רוצים ילדים, אנחנו לא רוצים זאת מהרצון הפנימי שלנו, שכך התפתח משך האבולוציה שלנו והגענו לאיזה שלב.
ניב: ואמרת שזה בסדר.
מה שבא מהטבע זה בסדר, זה קיים, מצד אחד. מצד שני, הטבע מפתח בנו רצון להיות חופשיים יותר, עצמאיים יותר מבפנים כלפי התא הקטן, ויחד עם זאת הטבע מפתח בנו תלות הדדית, גלובלית, סביב כדור הארץ, תלות שאנחנו גם לא רוצים. אבל לכך אנחנו נאלצים, אין ברירה.
שלי: כי שחררו אותנו ממשהו אחד, ותפסו אותנו בתלות גדולה יותר.
בדיוק, נכון, אבל כאן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתחיל להתקשר זה עם זה בצורה יפה, טובה, כי אם לא כן אנחנו מצד אחד קשורים זה לזה, ומצד שני שונאים זה את זה. ואם אנחנו שונאים וקשורים זה ממש מביא לפיצוץ. זה כמו שאתה לפני גירושין, חי יחד עם אשתך ואתה לא יכול להיות יותר בבית הזה, אתה חייב לברוח, זו אש בוערת. כך גם אנחנו יכולים להגיע לכזה מצב בכלל האנושות, ואז זה מביא להתפוצצות כזו, למלחמת עולם אטומית וכן הלאה.
לא כדאי לנו להגיע לכל מיני משברים גדולים כאלה, אלא כדאי מראש להכין את עצמנו על ידי חינוך אינטגראלי נכון, שאלה התנאים שעכשיו הטבע מציג לנו ואנחנו חייבים ללמוד איך להתקשר זה עם זה בצורה נכונה ויפה. להראות לכולם את התלות ההדדית ושהיא תחייב אותנו.
שלי: אם אני חיה טוב, יש לי מקצוע טוב, אני מבלה, נהנית, מתי אתחיל להרגיש את התלות הגלובלית הזאת על הבשר שלי, כך שאני אגיד "משהו קורה פה, תופסים אותי"?
אני ראיתי זאת בצורה פשוטה מאוד, אם היום מפסיקים לעשות מסחר עם איזו מדינה, לא לקנות ולא למכור, היא מיד נופלת.
שלי: האם הדברים האלה עומדים לקרות?
נניח. זה כמו שאנחנו מפסיקים בינינו אילו יחסים, כך גם מדינה עם כל העולם. היום שרוצים להרוס איזו מדינה, אז אומרים "אנחנו עושים עליך סגר, לא קונים ולא מוכרים". לא סוגרים גבולות, לא באים עם צבא, פשוט סוגרים את הבנקים, "אנחנו לא מעבירים לך שום דבר וגם את לא לנו, אנחנו לא רוצים להיות בעסק אתך". גמרנו, בזה גומרים את המדינה, כל מדינה, זו יכולה להיות רוסיה, זו יכול להיות וונצואלה, עם כל המשטרים המיוחדים, וזו יכולה להיות מדינה באירופה. כל מדינה ומדינה לא יכולה להחזיק את עצמה בלי קשר הדוק עם כל יתר המדינות.
ולכן כל אחד בעצם צריך להרגיש עד כמה שזה קשור גם אליו. ואנחנו רואים זאת מהחדשות, שהמצב הזה מתחיל להתקרב, שהמדינות כבר משתמשות בכך. עכשיו סוגרים על אירן, קודם סגרו על עוד כמה מדינות, וזה האיום הכי גדול. כאילו אין בעיה, ויחד עם זאת זו בעיה גדולה מאוד. כי היום באף מדינה אין משהו שהוא נמצא אצלה, אפילו חומר גלם, אלא באיזה מקום מעבדים, מישהו מביא, מישהו מוכר, ועושים העברות בבנקים. זה בלתי אפשרי.
ולכן יש להראות לבני אדם את התלות הנוראית הזאת שכך בינתיים נראית לנו, איך נהפוך אותה דווקא לטוב, כי התלות לא תיעלם. אנחנו על ידי מלחמות וכל מיני משברים יכולים במשהו להקטין אותה, אבל בעצם אנחנו לא יכולים שום דבר לעשות אִתָה. אנחנו נצטרך להכין את עצמנו, לחנך את עצמנו לכך, שאנחנו עכשיו משפחה גלובלית אחת. איך זה ישפיע אחר כך על הדמוגרפיה שלנו, אני לא יודע. אנחנו צריכים לראות איך אדם משתנה ומה יהיה בו אחר כך.
אני לא חושב שזה ישפיע בהרבה, כי סך הכל כדור הארץ יכול להכיל פי כמה וכמה ממה שיש היום, ממש עשרות מיליארדי אנשים, אבל זה הכל תלוי בהתפתחות הרצון שלנו, לְמה בדיוק אנחנו.
שלי: קודם אמרת שהעניין הזה, שלאישה נמאס לראות את החיים שלה בתוך הבית והילדים, כאילו לסגור את הראייה שלה, כל השינוי הזה שהיא לא רוצה משפחה, נובע מזה שהיא רוצה לראות דברים ממקום אחר. האם אתה יכול להרחיב על כך, מה זאת אומרת לראות דברים ממקום אחר?
אני חושב שעכשיו כשאנחנו מגיעים למשבר המיוחד הזה בכלכלה, זה אחד מסך כל המשברים בתקופתנו שמראה לנו עד כמה אנחנו קשורים דווקא זה לזה. אנחנו עכשיו עומדים לגלות עד כמה שנכנסנו דרך עושר, שליטה ומדע, לבלבול, שאנחנו כל הזמן צריכים לייצר יותר ויותר דברים, שבעצם אין בהם צורך טבעי. והטבע שסוגר אותנו עכשיו יחד, מראה לנו עד כמה שאנחנו צריכים לחיות עכשיו ברמה כמו משפחה אחת מאוזנת, שלא צריכה יותר ממה שהיא באמת צריכה.
זאת אומרת, אנחנו נצטרך להגיע לאיזו צריכה רציונאלית, הגיונית, שאני צריך ביגוד, אוכל, בריאות, בטחון, הסקה, מזון, ברור שאת כל הדברים האלה אני צריך, אבל לא מעבר לזה. זאת אומרת, אני לא צריך ללכת אחרי כל מיני פרסומות שאומרות לי "תקנה, תקנה, תקנה, אתה חייב את זה, אתה צריך את זה", ואז הן כאילו רוצות להכניס לי את הרצונות שלהן, את הרצונות שלהן לכסף, ורוצות למכור לי כל מיני דברים שאין בהם צורך.
אם כן, אנחנו בסופו של דבר נגיע למצב, וכבר עכשיו אנחנו מרגישים אותו בכל העולם, שאנחנו מתחילים להצטמצם בתעשייה, רוצים או לא רוצים. המון אנשים יוצאים לרחובות, מאבדים את מקומות העבודה, מספר המובטלים גדל במיליונים מיום ליום בכל העולם, וזו מגמה שתימשך. וכאן אני חושב יהיה גם תהליך הפוך, שאישה חוזרת מעט יותר למסגרת הבית, שגבר גם חוזר מעט למסגרת הבית. הם נמצאים בחיים רגועים יותר, ולא אחרי הרצון לבלוע את כל העולם. ואז אנחנו נראה באמת נטייה למשפחה לא כמו שהייתה קודם, אלא בצורה יותר מאוזנת ורגועה.
האדם ילך להתפתחות הפנימית שלו, להיות באיזון עם הטבע. אותו איזון, שאנחנו נצטרך לגרום בינינו, הקשר בינינו שמחויב, אם לא כן אנחנו לא נשרוד, הוא גם ישנה אותנו מבפנים, וגם ייתן לנו יותר רוגע ויותר סבלנות. הוא ילמד אותנו איך אנחנו יכולים לבנות קשר גם בינינו ש"על כל פשעים תכסה אהבה". ואז נוכל לסבול יותר זה את זה, ללמוד איך כל אחד יהיה גם חופשי ובכל זאת יהיה בקשר עם השני. בצורה כזאת גם נלמד איך ללדת ילדים, ולתת להם חינוך נכון כבר באנושות החדשה.
שלי: איפה פה בא לידי ביטוי הרצון שלי לראות דברים יותר מגבוה, מִמקום חדש, נעלה יותר ממה שעד היום האנושות ראתה?
הוא נגמר כבר. הוא כבר הולך להיגמר.
שלי: האם אני אחזור עוד פעם למטה, לחומר?
לא, את פשוט תרגישי מילויים, לא בכך שאת רצה ממקום למקום, לשליטה לכסף ולאופנה ועוד. אלא את תרגישי עד כמה שהדברים האלה ריקניים, ושיש לך מקום מילוי הרבה יותר גבוה, הרבה יותר שלם, הרבה יותר נעלה, שאת נמצאת בזה בהרמוניה הרבה יותר גבוהה, מזה שאת מתחילה להרגיש את המציאות הפנימית יותר, את ההרמוניה שיש בטבע.
שלי: מאיפה תבוא לי ההרגשה הזאת?
מתוך כך שאת מתקשרת לכולם בהדדיות, בערבות.
שלי: האם כשאני אלמד להתקשר לחברה שסביבי בצורה נכונה, אני אתחיל להרגיש מילוי?
את אף פעם לא הרגשת מילוי דרך אגב. מתי מִליאת את עצמך, במה? בריצה אחרי כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, על ידי מה? איפה הרגשת "זהו אני לא רוצה יותר"?
שלי: אין דבר כזה.
אף פעם. זאת אומת, כל הזמן בריצה ואף פעם לא במילוי. לכן כאן אנחנו עולים לדרגה אחרת של קיום. קיום של האדם, ממה אתה ניהנה, ממה אתה מתמלא, ואף פעם לא היה לנו זאת. ועכשיו אנחנו עולים לקיום אחר לגמרי, שאנחנו ניהנה מהיחס הנכון בינינו, שבהתקשרות הנכונה בינינו, באינטגרציה הנכונה, נתחיל להרגיש את השלמות של הטבע.
שלי: מאיפה תבוא פתאום ההרגשה הזאת?
מאהבה. את יודעת מה זו אהבה?
שלי: אני לא יודעת.
אני בטוח שלא. לא שאני מכיר אותך, אלא אנחנו אף פעם לא הרגשנו מה זאת אהבה. כי אהבה באה מתוך כך שאני ניהנה מהיחס לשני. שאני אוהב אותו, אני רוצה לתת לו, ומזה אני ניהנה. אז אם כל אחד כך יתייחס לשני, נתמלא כולנו בהרגשה שתמלא אותנו. ולא צריך בשביל זה הרבה.
שלי: מה צריך בשביל זה?
רק ללמוד איך לעשות זאת.
שלי: מי ילמד אותי? האם החיים ילמדו אותי עכשיו?
לא החיים בלבד. החיים יחייבו אותנו, אבל את עצמנו אנחנו צריכים ללמד, מהטבע. יש לנו שיטה, יש לנו ממש מערכת חינוכית, שעל ידה אנחנו מלמדים את עצמנו ואת כל אחד. והשיטה הזאת קיימת, היא מאוד עתיקה, היא קיימת כבר אלפי שנים, אבל רק עכשיו היא מתגלה מפני שהעולם הגיע למקום שבו היא נחוצה לו.
שלי: אם אני מסכמת את זה, כיום האושר שלי תלוי ביחסים שלי עם הסביבה. ובזה שאני אלמד את התפקיד הנכון שלי בתוך החברה, ואעבוד בצורה נכונה, בזה תלוי האושר שלי.
לכן יצאת מהתא המשפחתי, אפילו כאישה, כל שכן גבר. גם הגבר היה כל הזמן במשפחה, הוא היה יותר במשפחה. הוא היה הולך לאיזה מפעל, כמו לפני מאה שנה, והיה חוזר למשפחה, וכל הזמן היה סביב משפחה, ילדים, בית. היה לו איזה שטח משלו שבו היה מגדל כל מיני עגבניות ומלפפונים, מעט פרחים ליד החלון, והכל היה פסטורלי.
הכל נגמר, יצאנו מהבית, יצאנו לעולם הרחב, התחלנו לטייל, התחלנו להכיר את העולם. התחלנו על ידי כלי התקשורת לקבל את העולם לתוך הבית שלנו. היום אנחנו כבר קשורים יחד כולם גם בקשרי תעשייה, כלכלה ופיננסים וזהו. עכשיו אנחנו, גם גברים וגם נשים, צריכים להתקשר בינינו, ודרך הקשר בינינו נחזור בצורה מסוימת לקשר משפחתי חדש.
ניב: זאת אומרת, אותה אישה צריכה להבין, או גבר צריך להבין, שיש פה תהליך, בעיה פרטית שלי, שבפועל זה מה שמעניין אותי, ואני שומע ממך שיש תהליך כללי שקורה וטוב שאני אדע שאני חלק מאותו התהליך הכללי. בינתיים עם הרצון שלי, אני לא צריך להתנגד לו אלא פשוט להמשיך.
אתה לא יכול להתנגד לו, זה הרצון שלך.
ניב: אני לא יכול להתנגד לו, נכון, אבל כדאי שאני אדע שקורה הדבר הזה ושאליו פחות או יותר אנחנו מתקדמים, וזה הפתרון שלי, אבל אני עדיין נשאר עם הבעיה מה לעשות?
לא. עכשיו אתה צריך רק ללמוד מה לעשות, בדיוק.
ניב: אם כך אני צריך ללכת לשם?
כן. אתה כמו שאתה, רק אתה צריך ללמוד, איפה אני חי, באיזה מצב, באיזה עולם, למה קורים בעולם כל התהליכים האלה, מה עלי באמת לעשות. לאיזו צורה הטבע מקדם אותנו, כך שאנחנו לא יכולים להתנגד, כי אם נתנגד יהיה לנו רע מאוד. כי זה תמיד כך, כמו קטן לגבי גדול, הטבע מחייב וינצח בטוח. ולכן אנחנו רואים שכדאי לנו להתקשר. אם כך, על ידי אילו אמצעים אנחנו יכולים להתקשר זה לזה? על ידי כלי תקשורת וחינוך מיוחד, וכן הלאה.
ואז אנחנו חוזרים בחזרה. אנחנו העצמאים, החופשיים שיצאנו מהבית לעולם, לאיזה מרחב, לאיזה חלל, פירקנו את המשפחה, פירקנו את הכל, אנחנו שוב מתחילים על ידי זה לחזור לחיים יותר מאורגנים, יותר קשורים זה לזה בצורה אחרת. אנחנו חופשיים, ואנחנו מתוך החופש, מתוך ההבנה, מתוך ראיית העתיד לאן שאנחנו הולכים, קובעים לעצמנו עכשיו התקשרות, גם כולנו בינינו סביב כדור הארץ, וגם כל אחד ואחד עם המשפחה. פתאום אני רואה שיש לי במשפחה תועלת, יש לי שם רווח גדול, וכדאי לכולנו כך להיות.
אני מוצא אישה, שהיא באמת קרובה כבר לפי הרוח החדשה שאני אקבל על ידי החינוך, ואנחנו שוב בונים משפחה. אנחנו מתחילים להבין מה זה נקרא להתקשר מעל הפערים בינינו, כמו שאנחנו לומדים את זה בכל העולם. אני עכשיו צריך להתקשר עם כל המדינות, עם כל העמים, עם כולם, להרגיש את כולם, את התלות ההדדית. וגם כשאני נפגש עם אישה, אני רואה שאין ברירה, היא כזאת ואני כזה, אבל אנחנו קיבלנו כבר חינוך, לדעת איך להתקשר בינינו מעל כל הפערים. אנחנו בונים משפחה בצורה אחרת, סבלנית, מבינים בשביל מה אנחנו צריכים את המשפחה, איך היא צריכה להיראות לפי החינוך שקיבלנו. אנחנו עוברים שלב ביניים, ושוב חוזרים לתא המשפחתי, אבל כבר מתוך הלימוד ש"על כל פשעים תכסה אהבה".
שלי: זה כמו שמתקינים תוכנה חדשה, עושים "restart" למחשב, ואז באים ומתחילים לעבוד עם התוכנה החדשה הזאת,
יפה. כן. אישה מודרנית כך מבינה את המצב, דרך ה restart .
שלי: כי restart, הרבה פעמים זה משהו מוחשי.
כן. ודאי שיותר ממשפחה.
שלי: אני רוצה עכשיו להבין קצת יותר, מה התרומה של הילדים במשפחה לאדם, כפרט? יש להם עדיין איזו תרומה בעידן שלנו, הם נותנים לו משהו? או שזה עול, משהו בהמי של המשכיות, שהמין האנושי לא יכחד?
בזה שאנחנו מולידים ומחנכים את הילדים, אנחנו נרגיש בזה רווח רוחני גדול.
שלי: מה זאת אומרת?
רוחני לא גשמי. אני בזה ממשיך את עצמי. אני ארגיש באמת, איפה החלק הרוחני, הפנימי שלי חי בתוך הילדים. אני עדיין לא יכול להסביר את הדברים האלה, אבל האדם ירגיש את זה. מזה שאנחנו נתחיל להתקשר עם כל העולם, אנחנו בקשר בינינו, נתחיל להרגיש כוחות חדשים שהם פועלים. אנחנו נתחיל להרגיש את המימד הבא של הקשר, של האהבה, של הרשת שפועלת למעלה מזמן ומקום. זו הפנימיות שבינינו. לא בין הגופים, לא בין בשר לבשר, אלא בין הרצונות שלנו, בין הנשמות. וכך אני גם ארגיש, שהילדים שאני מחנך אותם להיכנס לאותה רשת, לאותה מערכת שאני מכין אותם אליה, עד כמה שהם ממשיכים את דרכִי בזה.
חוץ מזה, אנחנו מפסיקים להרגיש חיים ומוות גופניים, גשמיים. אנחנו, שנכנסים לאותה רשת קשר בינינו, אף פעם לא הרגשנו אותה. אנחנו מתנתקים מההרגשה בגופים שלנו, כי אני מתחיל להרגיש את הזולת, אני מתחיל להרגיש את כולם מחוצה לי, שהם כמוני. ואז לאט לאט אני מתנתק מהרגשה עצמית, ומרגיש "אנחנו", ואחר כך "הם", ואני חי בהם. עד כדי כך שהגוף שלי כבר לא מורגש שהוא ממש שייך לי.
יש כאן איזה היפוך, מהפכה פסיכולוגית בתוך האדם. קצת קשה להסביר זאת, אבל זה קורה גם כאן, שאז אנחנו עוברים לרמה החדשה של תפיסת המציאות. כמו שדומם לא מרגיש מה זה צומח, והצומח לא מרגיש מה זה חי, וחי לא מרגיש מה זה מְדבר. ואז אנחנו עולים לדרגת המדבר, לדרגת האדם, הדומה לטבע הגלובלי.
שלי: מה זה משנה אם יהיו לי ילדים או לא יהיו לי ילדים? אם אני ארגיש את כל הזולת, אני אחיה בזולת, מה זה משנה אם זה הילדים שלי או לא?
את תתייחסי לילדים כמו לפעולות הנשמה שלך.
שלי: האם הילדים הם חלק יותר קרוב אלי?
זה שאת מולידה מעצמך, את מולידה בצורה הרוחנית. כי את מולידה אותם ומחנכת אותם, והם עוברים תוך זמן קצר את ההתפתחות הגשמית, החי שבהם, עד גיל חמש, שש. אחר כך את נותנת להם חינוך פנימי, רוחני, את הקשר עם כולם. ואז, כשאת שולחת אותם לקשר הזה עם כל העולם, את מרגישה עד כמה שאת ממשיכה בזה את הנשמה שלך. יש כאן קשר מעל הזמן, מעל החיים והמוות. את תרגישי שאת חיה במימד אחר שאין לו מימדים כמו דומם צומח וחי, שם המימדים הם כמו כל הטבע הנצחי, השלם.
שלי: אני עוד לא ממש הבנתי למה אני, הבן אדם הפשוט, ארצה להביא ילדים. זה היה מאוד יפה מה שתיארת, אבל זה היה מגבוה.
מתוך זה שתתחילי להתקשר עם כל העולם בצורה הדדית, תתחילי להבין מה יש בזה כשאת מעל הדחייה, עושה קשרי האהבה. לא סתם היכרות, אלא אפילו אהבה. ושאת יוצאת בהשפעה לאחרים, עד כמה זה ממלא אותך. ואז תרצי להתקשר בצורה כזאת גם עם הגבר, ודווקא עם גבר מסוים ולא עם סתם גברים בצורה מקרית, כמו שזה קורה היום. מפני שאז תוכלי לבנות איתו יחד את הקשרים האלה דווקא בהדדיות. תתחילי לחיות איתו לא בצורת בהמה ומין, אלא בצורת הקשר הנפשי. ומתוך זה, תתחילו להרגיש בילדים עד כמה שזה מוסיף לכם עוד רמה אחרת של קיום. קשה לבטא את זה במילים, אבל זה יגיע אליך דווקא מתוך זה שתלמדי עכשיו איך להתקשר לעולם.
אנחנו לומדים את זה כך, שתמיד היינו בלקבל על מנת לקבל, ולהשפיע על מנת לקבל, עכשיו אנחנו מגיעים עם כל העולם בקשר של להשפיע על מנת להשפיע, ואז אנחנו מגיעים ללקבל על מנת להשפיע. כדאי יהיה לנו לעשות את זה כך, להמשך ההשפעה בינינו.
שלי: זה גבוה.
זה גבוה, אבל לפי הקצב ההתפתחות שלנו אנחנו..
שלי: אנשים יכולים לתפוס את זה כבר עכשיו?
אנחנו לא יכולים לתפוס את הדברים האלה, הם יכולים להיות מובנים לנו בתנאי שאנחנו נשתנה. וכל פעם אנחנו יכולים להבין איפה אנחנו נמצאים, קצת ממדרגה יותר עליונה.
שלי: נעבור לצד השני של המתרס. יש המון נשים שחולמות להיות אימהות. אני אישית מכירה הרבה כאלה שרוצות להיות אימהות, ולא מוצאות את הבן זוג המתאים. הן מגיעות לגיל שלושים ותשע, או בין גיל שלושים וחמש לארבעים.
לגיל קריטי.
שלי: הן מתחילות להיכנס לייאוש וללחץ. הן אומרות "די. אין לזה עתיד." בארץ בין השנים 2000 ל-2007 עלה מספרן ב-60%, ובכל העולם זה הולך וגובר. הן נקראות "אימהות יחידניות". הן בדרך כלל מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני גבוה, והן משכילות. ואז הן אומרות "זהו. הגיע הזמן, it’s now or never, או שיהיו לי ילדים, או שלא יהיו לי ילדים. ואז הן הולכות לעשות הפריה מלאכותית.
הפריה מלאכותית, או לא מלאכותית.
שלי: לרוב הן עושות הפריות מַבְחנה. הן לא מכירות את הגבר, הן בוחרות מִטַבלה מה הן רוצות שיהיה בו, ולפי זה הן בוחרות את ההפריה שלהן.
אני רוצה לעמוד רגע במצב של האישה הזאת. זו תופעה שהופכת להיות מאוד רווחת בחברה, כניעה לאימהות, כי אי אפשר למצוא בן זוג. גם קראתי, שכל ההתפתחות של האינטרנט והפייסבוק והרשתות החברתיות, כמה שהן כביכול מקשרות בינינו, הן יוצרות נתק גדול יותר, כי אנחנו לא יוצרים קשר של פנים אל פנים. הכל נשאר מאחורי המחשב.
נכון. והאמת שהם לא רוצים להתקרב יותר.
שלי: זה נוח, זה הופך להיות נוח. אתה נורא מוגן שם, אתה לא מאוים להיפגע. אתה תמיד יכול להיעלם מהפייסבוק, זה לא מחייב.
אז הגעתי לגיל שלושים ותשע, התייאשתי מהחיפושים אחר בן זוג. וממה שאמרת קודם, אני מבינה שיש בעולם איזו מגמה כזאת, של התפרקות התא המשפחתי. האם יש איזו סיבה מדוע נשים היום לא מוצאות בן זוג? זה נובע מאותו עיקרון, שאנשים פשוט לא רוצים להתחייב, בזה זה מסתכם?
האגו שלנו לא מרשה לנו. פעם בכלל לא שאלו אישה עם מי היא רוצה להתחתן, אלא האבא והאמא היו מחליטים. יש לי בן ויש לי בת, את הבן יותר טוב שאני אחתן עם הבחורה הזאת, והבת מתאימה יותר לבחור ההוא. וגמרנו. ואני בא אליהם ואומר "יופי, מצאתי לכם, אתה תלך עם זאת, ואת תלכי עם ההוא" ואין שאלות בכלל. אז גם היו מתחתנים מוקדם. ומי מבין יותר את החיים, ומי רוצה יותר את הדברים הכי טובים לילדים מאשר ההורים? לכן ההורים צריכים להחליט.
והיום? מה פתאום? "עד שאני לא מרגישה, לא מבינה, לא לומדת מה זו אישה ומה זה גבר, מה זו משפחה". יוצאים מהבית בגיל עשרים וחמש שלושים, וחיים עם מישהו, ואחר כך עם עוד מישהו ועם עוד מישהו, ורק אז מחליטים, אולי כן ואולי לא, וכבר מאוחר.
שלי: אם אני היום חיה בתל אביב, עובדת, יש לי את הסביבה הנורמלית שלי.
הסביבה קובעת, ואת קבורה כבר בסביבה הזאת ולא יכולה לצאת.
שלי: אם הגעתי לגיל שלושים ותשע, אין לי סיכוי למצוא גבר?
לא. כל הסביבה היא כך מכתיבה לך.
שלי: אין סיכוי?
לא. את רואה את התוצאות.
שלי: עצם העובדה שיש המון נשים במצב הזה, האם אני יכולה להרגיש לגיטימי עם זה שאני הולכת היום לעשות הפריית מבחנה, זה בסדר?
אני לא יודע אם זה בסדר או לא, אנחנו לומדים מגמות. אני לומד את התופעות שיש, לפי הסטטיסטיקה, לפי המחקר שאני עושה באוכלוסיה, בעולם, איך העולם מתקדם לתיקון, לגמר התיקון. המקצוע שלי זה שאני לומד את תיקון העולם, לא שאני הולך לתקן. אלא אני לומד את המגמה, אני יודע את התהליך. מהמקצוע שלי אני מכיר את הטבע, ואיך הטבע מקדם אותנו, ומתוך זה אני רואה מה קורה, ומשתדל להבין על ידי מה ואיך אנחנו יכולים להתקדם בצורה האופטימלית, הרצויה.
שלי: האם אפשר לומר שבעולם הגלובלי זו כבר תופעה שהיא לגיטימית?
אני לא מחלק לגיטימציה או לא. אני אומר "זאת התופעה, התוצאה" וזהו. יש לה מקום? יש. אני יכול להגיד לא או כן? לא. אם אני אומר לא או כן, סימן שיש לי כביכול דעה אחרת ממה שקורה בטבע, על ידי הטבע. אלא אני צריך רק להבין מה כאן התפקיד שלנו כבני אדם, להגיע לצורה יותר נכונה לפי המגמה. לפי המגמה, אנחנו צריכים להתקשר יותר זה עם זה בעולם הגלובלי. אם נתקשר זה לזה, אנחנו נשפיע גם על תופעה הזאת. איך? נראה. באיזה קצב? נראה.
שלי: האם כאמא, לפי הטבע, יש לי מספיק כלים כדי לגדל ילד לבד שיצא מאושר בחייו?
את שואלת כבר על עניינים סוציאליים. זה תלוי באיזו סביבה, באיזה עולם, באיזו תמיכה מההורים את נמצאת, וכן הלאה.
שלי: האם העולם, שמקבל היום כיוון אינטגרלי, גלובלי, יכול לסייע לי בכך. האם יש לו תפקיד לעזור לי לגדל את הילד?
ודאי שכן. ללא ספק.
שלי: באיזה אופן?
העולם האינטגרלי חייב לדאוג לכל אחד ואחד. ואם יש לאדם רצון להביא ילד ללא נישואין זה עניינו. אנחנו צריכים לעזור לאימהות החד הוריות, לגרושות ולעוד מקרים. הסביבה חייבת לתמוך בהן. אין ספק.
שלי: אבל יש פה צורך מעֱבר לתמיכה גשמית, סוציאלית. אתה דיברת קודם שאולי הפורמט של המשפחה מתפורר. ומשהו נפתח במבנה של המשפחות.
כן.
שלי: האם אני אוכל לראות את עצמי כחלק מהמשפחות החדשות הללו, כחלק מהתהליך של המשפחה שנפתח? שיש גם אמהות רק עם ילדים, שיש כל מיני. האם אני אוכל להרגיש שייכת לשם?
אני לא חושב שזה המצב הבריא כי הוא לא נמצא בטבע, אלא אני חושב שעל ידי תיקון האדם, שאדם יהיה יותר אינטגרלי, קשור עם האחרים, יוצא לאחרים בהשפעה, באהבה, בהשתתפות, בערבות, בהבנה הדדית, כשאדם כך ישתנה, אז ישתנה מאוד היחס שלו למין השני, לבן, בת זוג, לקשר משפחתי, לילדים. הכל ישתנה. הוא אף פעם לא הרגיש מה זה נקרא אהבה. כי כפי שדברנו, ההורים היו בוחרים בשבילנו בני זוג, וזה לא אהבה. כך היינו חיים וזהו. הביאו לי אותה, אני חי איתה, כי כך ההורים שלי החליטו, ואנחנו כבר רגילים זה לזה, יש לנו ילדים, חיים וגמרנו. זה כמו שעושות הבהמות והחיות, שרואות מי יותר מתאים למי וכך מתקרבות.
עכשיו אנחנו נלך להתקרב באמת לפי איזו הרגשה הפנימית. אחרי שאנחנו נלמד מה זה נקרא לאהוב מעל האגו שלנו, כמו שהטבע מחייב אותנו בצורה גלובלית, סביב העולם. אנחנו גם נסתכל על המין האחר, בצורה אחרת. לא שאני מסתכל בדרגת החי, בדרגת הבהמה, שהמסגרת המשפחתית כבר נהרסה בצורה כזאת. אני אתקשר עכשיו למשפחה במובן או ברמה הרוחנית, איך אני יכול לבנות כאן קשרים אחרים, השפעה הדדית. ואז בהשפעה הדדית הזאת, יהיה לי יחס אחר למישהי והיא אליי, ואז בינינו יהיה הקשר הזה, איש ואישה שכינה ביניהם. זאת אומרת, יהיה קשר מיוחד ואז מזה אנחנו כבר נתחיל לחשוב על הילדים, על הקשר, על משהו חדש. זאת משפחה אחרת לגמרי. אנחנו לא חוזרים למה שהיה קודם. אנחנו מעלים את הקשר בינינו מגשמי גופני, לנפשי, לרוחני.
שלי: אבל עדיין יהיה התא המשפחתי של גבר, אישה וילדים.
נכון, אבל בשביל מה ולָמה הוא קיים זה כבר יהיה אחרת לגמרי.
ניב: כאדם פרטי אני בא עם בעיה מסוימת ושומע פתרון ברמה שהיא כללית. ואני לא מצליח לקשר את הבעיה הפרטית שלי לפתרון הכללי. אולי אני בכלל לא אחיה בדור הזה, שעליו אתה מדבר, באיזו חברה עתידנית מאוד יפה. יכול להיות שאנחנו באמת מתקדמים לשם, אבל איך זה קשור לבעיה שלי ביומיום?
זה יקרה.
ניב: יש לי עכשיו בעיה, למרות שאני מבין שיש שם טבע שמתקדם בצורה כללית.
אני כבר מזדקן, ואני ראיתי הרבה שינויים בחיים שלנו, אני צופה עליהם, אני גם מכיר מה שהיה לפני עשר ועשרים ושלושים אלף שנה, ואני מסתכל קדימה לעוד כמה שנים, לעשרות ואולי למאה מאתיים שנה קדימה.
ניב: בסדר, אבל מאה מאתיים שנה קדימה אותי לא מעניין כאדם.
אותי מאוד מעניין. אני מרגיש שאני חי את התהליך הזה.
ניב: לא שלא מעניין, במובן שאני מזלזל בזה. בסדר זה מעניין, יפה, יהיה טוב, יהיה רע, אכפת לי מזה. אבל עכשיו יש לי בעיה. באתי אליך עם בעיה.
אתה לא צודק. אם אתה קצת יוצא מהקונכייה הקטנה שלך, ומתחיל לראות מי אתה ומה אתה ואיך אתה שייך לעולם הגלובלי ולכל הכלל האנושי, ושהכלל האנושי הוא כמו נשמה אחת שעוברת כל מיני שינויים לקראת מצבה השלם, אז אתה מסתכל על זה בצורה אחרת. אל תסתכל על החיים הקטנים שלך, הם כמו של נמלה קטנה, אין מה לקחת אותם בחשבון. תתקשר עם האחרים, תהייה יחד איתם בתהליך יפה, גלובלי, גדול, ואתה תרגיש את החיים כזרימה אינסופית. ואתה נמצא בזה, וגם אתה תרגיש את האינסופיות הזאת.
ניב: ומה בינתיים? יש לך כמה עצות בכל זאת בשבילי לעכשיו, בתוך הקונכייה הקטנה שלי?
כן. ללמוד מה שצריכים לעשות כדי להרגיש את הנצחיות שבטבע. להתכלל בו.
ניב: ואיך זה יעזור בדיוק לבעיה הספציפית שעכשיו אני עובר?
אז תוכל לפתור את כל הבעיות מהגובה הזה, ומהגובה הרגיל לא תוכל לפתור שום בעיה. אנחנו רואים את זה על כל המנהיגים בעולם.
ניב: זאת אומרת, אתה אומר לי בצורה ישירה, אין פתרון במצב שלך.
רק חינוך. אתה צריך לקבל חינוך.
שלי: זאת אומרת, אם אני רווקה בת 39 שרוצה להביא ילד מבחנה, ומרגישה סבל גדול מהמצב שלי, כי אני לא שלמה עם שום דבר שאני אעשה עכשיו, האם יש לי תשובה לפחות לָמה הטבע מתעלל בי כך? למה דווקא אני? למה אני צריכה לסבול עכשיו את המצב הזה? אם אני אביא ילד זה לא יהיה טוב, אם לא אביא ילד אני אשאר לבד כל החיים. האם יש איזו סיבה ספציפית לכל הסבל שלי שאוכל להבין אותה?
יש. וודאי. רוצים להביא אותך למצב שתתכללי עם העולם כולו בתור אישה. ואז מתוך ההתכללות הזאת, על ידי חינוך, השפעת הסביבה, כל דבר שמביאים לך, תתחילי להבין איך להתקשר עם הזולת. ומתוך הקשר החדש הזה עם הזולת תתחילי להרגיש עד כמה זה טוב, עד כמה זה יפה, עד כמה זה יכול להיות בצורה הדדית עם כל העולם. ואז תתחילי להכיר בחור.
שלי: אני אהיה כבר בת חמישים או שישים עד שזה יקרה.
לא. זה אחרי כמה שבועות, אני מבטיח לך. ואז תתחילי להכיר אותו, ואיך אפשר בצורה הדדית לתמוך זה בזה דווקא כדי לעלות לדרגה הרוחנית הזו, להיות מקושרים כמו אחד, למרות ששניכם שונים מאוד, עם כל האגו שנשאר.
שלי: אז ברגע שאני קצת אשנה את התפיסה שלי האישית, יכול להיות שדברים יפַתחו לי וקצת יתחילו יותר להסתדר.
בטוח. תרצי להיות קשורה יותר למישהו, וגם להביא ילדים, וכל זה יתקיים בצורה הרוחנית. הרוח תחייב.
שלי: עכשיו נעבור לדמות השלישית שלנו, זאת שעומדת בפני גירושים. בשביל התוכנית גם קצת נכנסתי לפורומים של מתגרשים, וקצת קראתי מחקרים, ויש קלות ראש מאוד גדולה לגבי כל מה שקשור לגירושים. המסר העיקרי הוא "אם לא טוב לך תלך", ואם מישהו מעז לשכנע מישהו, כבר "אוכלים" אותו, מה פתאום אתה מניע אותו מזה.
בעשורים האחרונים יש עלייה מאוד גבוהה בשיעור הגירושים, הגיל של המתגרשים יורד, לרוב בין עשרים לשלושים. בשנה שנתיים הראשונות הם רואים שזה לא הולך, ומפרקים. ובגדול אומרים שאולי בכלל מוסד הנישואים לא מתאים יותר, יש לנו הרבה פיתויים, זה קשה מאוד להחזיק עם אותו בן אדם כל החיים, יש הרבה סיבות, ולמה לא.
כן זה ברור.
שלי: אז קודם כל אני רוצה להציג לך את המקום של אחת מהנשים האלה, שזה גם מאוד רוֹוֵח. נניח אני היום נשואה, יש לנו כבר ילדים, ואני מרגישה שאני לא מאוהבת בבעל שלי, אפילו לא אוהבת אותו. הוא שָם, הוא בסדר, אולי הוא מטפל בילדים, הוא אבא טוב, אולי פחות, זה לא משנה, אני לא אוהבת אותו.
זאת אומרת, יש כאן תופעה טבעית בהרבה נשים שהן פתאום מאבדות תלות, קשר. תלות זה לאו דווקא כסף, אלא איזו תלות פנימית בגבר, שזה לא היה טבעי אף פעם. תמיד אישה שחיה עם הגבר, הייתה מתרגלת אליו, הייתה נקשרת אליו, באיזושהי צורה היא הייתה שייכת לו. ופתאום זה נעלם.
שלי: אין את ההרגשה הזו.
זהו. נעלם. זאת אומרת, זאת תופעה טבעית.
שלי: גם טבעית?
טבעית. אנחנו לא יכולים להגיד שהיא רעה, לא בסדר, או משהו. זה טבע. קודם כל להכיר את התופעה. זה קורה. אז עכשיו השאלה, עקב זה שאני לא מרגישה איזה קשר מיוחד ותלות, אז אני רוצה כבר לעזוב?
שלי: רגע, למה נעלמה ההרגשה הזאת בכלל?
זו ההתפתחות הפנימית שלנו. אנחנו יוצאים מדרגת ה"בהמה" ובאים לדרגת האדם הדומה לטבע הגלובלי. וזה שאני צריך עכשיו להתקשר לטבע הגלובלי, לכל האנושות, מנתק אותי וודאי ממשהו פרטי, אישי.
שלי: זה כדי לפתוח לי את העיניים? בשביל מה זה קורה?
נכון. זו יציאה החוצה, ואחר כך תהיה שוב כניסה פנימה, ברמה אחרת. כמו שדיברנו.
שלי: כי זה באמת נשמע שכל הזמן אנחנו חיים בקונפליקט כזה. אנחנו מנסים ליישם חוקים שהם ישנים ולא תקפים יותר.
נכון.
שלי: ואולי לא צריך תא משפחתי, בואו נוותר על זה. באמת, שנשים יביאו ילדים ממבחנות.
את רוצה או לא רוצה זה קורה כך. צריכים לקבוע כאן חוק? זה קורה וזהו.
שלי: נכון, זה קורה. אבל לָמה אנשים מסתובבים עם תחושה מאוד רעה בקשר לעצמם אם הם לא מצליחים להקים משפחה?
כי עדיין באה השפעה מסוימת מהדור הקודם, מהסביבה, לא נעים מההורים, סבים וסבתות עוד חיים והם בכלל היו ביחסים פרימיטיביים כאלה שהיום זה מיושן.
שלי: אז אתה אומר שזה משהו כבר ישן?
כן.
שלי: אתה הסברת לי את זה עכשיו מנקודת מבט שבאמת אני יכולה להבין. אבל האנשים בחוץ אומרים "אני לא מאוהב. הרגשתי פעם התאהבות, פרפרים, התרגשות, חיוּת, וזה נתן לי משהו שבשבילו היה שווה להיות עם בן זוג, אין לי כבר את ההרגשה הזאת". יש לי כאן כמה שאלות. קודם כל, לָמה בכלל בטבע יש את ההרגשה המתעתעת הזאת, ההתאהבות, שנמשכת זמן קצר, והאנשים כל החיים שלהם מחכים להרגיש את זה. מה התפקיד של הדבר הזה בטבע בכלל? למה זה מבלבל אותנו?
כדי שאנחנו נגיע לאהבה האמיתית, אנחנו נתנתק מהאהבה "הבהמית", שלא יכולה להיות יותר מזמן קצר מאוד. אנחנו מגיעים למגע הזה על ידי המשיכה המינית, על ידי משהו מתאים, משהו מושך, משהו מעניין, וגם את זה הטבע מעורר בנו על ידי הורמונים או דברים האחרים, כדי שאחר כך אנחנו נחליף את זה לצורה יותר מטרתית.
שלי: מה זאת אומרת?
או שאנחנו חיים יחד בשביל ילדים, או בגלל שיש לנו עסק משותף, או טוב לנו ונוח לנו יחד, כי אנחנו בכל זאת תומכים זה בזה, מזדקנים יחד זה עם זה, ועוד דברים כאלה. זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו ממש צריכים היום למצוא את הקשר הפנימי, הגבוה יותר. כי אני יכול להתנתק, אני יכול להתפטר, בכל זאת הילדים יוצאים מהבית, אני לא חייב לָך, את לא חייבת לי, מחלקים את הרכוש ולכי את, ואני הולך, ועוד ועוד. אנחנו רואים את זה בכל מקום.
אבל מה שאנחנו צריכים היום כדי לשמור על כל אלה, זה למצוא קשר יותר גבוה, למצוא צורך זה בזה יותר גבוה, כמו בעולם. אנחנו חייבים עכשיו להתקשר זה עם זה כדי שיהיו בינינו שלום ושלמות, אחרת אנחנו לא נספק זה לזה כלום. ואחר כך אנחנו מגיעים מ"לא לשמה" "לשמה" מה שנקרא. זאת אומרת, מתוך זה שאני מתְקשר לכל העולם, כי אחרת אני לא אוכל לשרוד. אנחנו צריכים להיות ביחסים טובים אם אנחנו תלויים זה בזה, אחר כך אני מגלה, "רגע, נכון שאני נמשכתי לאחרים כדי להיות אדם טוב לכולם, שיהיה לנו שלום בית בכל הכדור הארץ", אבל עכשיו אני מגלה שלא זו הסיבה בכלל.
הטבע דחף אותי כדי לשרוד, להיות קשור אחד לשני, אבל עכשיו אני מגלה שזה היה סתם דחף. באמת, עכשיו אני מגלה שבַקשר זה עם זה יש לנו הרגשה אחרת, הרגשת ניתוק מהחיים הגשמיים, חיים רוחניים יותר, חיים מלאים, אני מרגיש את המילוי. אני מרגיש פתאום מה שלא הרגשתי אף פעם, אני כאילו מרחף באוויר, אני חי בקלות, אני לא מרגיש את המיתה.
את זה אני השגתי, אבל הדחף הראשון היה מאין ברירה, על ידי הטבע, "אם אתם מקבלים את התורה מוטב. ואם לאו, כאן תהיה קבורתכם" כמו שכתוב. והדבר השני, שאני השגתי אחר כך, שאני פתאום מגלה שזה לגמרי לא לזה, אבל לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי להבין שאני משיג שם איזה מילוי גדול, גבוה, מעל זה. כמה שמספרים, אדם לא מבין. אז אנחנו מקבלים דחיפה מאחורה על ידי הייסורים, "לכו תתקשרו זה לזה אחרת אתם תהרגו זה את זה". ואז אנחנו מגיעים לרוחניות מאין ברירה, ואחר כך מגלים את היופי שבדבר.
אותו דבר כאן, עם המשפחות, אנחנו נגלה שעכשיו אנחנו שונאים זה את זה, לא רוצים זה את זה, "לכי את, ואני אלך, וגמרנו". ומזה שאני מוצא עכשיו בעולם חוסר באהבה, ברצון לאהוב, מצאתי שלאהבה יש רווח, יש לה מילוי כל כך גדול שאני עכשיו רוצה לעשות את זה גם במשפחה. אני חוזר למשפחה. למדתי לאהוב את כל האנושות, ואז עכשיו אני רוצה לקבע את זה גם בצורה הפנימית, האישית, עם בת זוג. ואז לא חשוב לי אם אחרי כמה שנים, כשאנחנו מזדקנים, את לא יפה כמו שהיית קודם וכולי , אני לא רואה את זה.
שלי: אבל מה עם ההתאהבות? אני לא הבנתי. הרגשות החזקים האלה שמחברים זוג בהתחלה, הטבע נתן אותם, נכון?
לא, אין. לא יהיו.
שלי: אז למה התרמית הזאת?
היום נפגשים לערב אחד, לכמה ימים, לכמה חודשים אולי, ונגמר. מלכתחילה לא מסתכלים על אהבה. איזו אהבה? אני שומע סיפורים ש"הוא אומר לי בואי, אני חושבת כן, ואני הולכת".
שלי: אני פשוט רואה שהרבה מתגעגעים ל"פרפרים בבטן", להתרגשות, למשהו כזה.
זה יהיה, אבל ברמה אחרת.
שלי: אז זה עוד יהיה, יש עתיד.
זה מה שאמרתי, שזה יהיה. אבל שנלמד קודם איך לבנות את זה.
שלי: עם כל העולם?
כן. דרך זה לכל העולם.
שלי: אנחנו עומדים להתגרש בגלל שיש בינינו מריבות בלתי פוסקות, וגם הילדים נפגעים. אנחנו גדלים בחברה שבעצם לא מלמדת אותנו איך להתמודד עם מריבות.
לא, אנחנו לא נדבר על כל הדברים האלה, כל זה צריך לעבור חינוך אינטגרלי. היום אין פתרון. הפתרון צריך לכלול חינוך של האדם לעולם האינטגרלי. אז אין כאן קשר עם ילדים, אין קשר עם בן זוג או בת זוג, אין קשר עם בעל בית, עם מעביד, עם הרשויות, עם העולם, עם הטבע, לא חשוב עם מי, עם הכל, כולל חיות בית. חייבים ללמד את האדם מה שנקרא קשרי חוץ. זאת אומרת חוץ מה"אני", איך אני יוצא מעצמי, מהאני, ומתחיל להתקשר למשהו מבחוץ. אפילו לחתול, וגם לילד. תראי מה שקורה עם ילדים, כמה ילדים זורקים, כמה מתעללים בהם, וכן הלאה.
שלי: אז בעצם העתיד שלנו כרגע תלוי בזה שנלמד איך לבנות יחסים נכונים, שבהם כל אחד הוא מיוחד ולומד לבטא את עצמו בתוך החברה.
נכון.
ניב: בכל זאת, אולי תיתן איזו אריזה סופית כזאת של התופעה, הבעיה, הגורמים, הפתרון.
קודם כל, לא להסתכל על החיים שלנו עם אצבע מאשימה, שאני הולך ומאשים משהו כי כל התופעות הן תופעות שבאות מההתפתחות שלנו. צריך ללמוד את התופעות, קודם מה שיש לי היום. עושים חתך ולומדים, עושים סטטיסטיקה של כל הדברים האלה. זה דבר אחד. דבר שני, לומדים את ההיסטוריה, איך אנחנו התפתחנו עד כה. מכאן והלאה, עם ההיסטוריה ועם החתך הסטטיסטי ממשיכים הלאה ללמוד את המגמה. וצריכים לראות אם אנחנו רוצים או לא רוצים. אם לא רוצים, הטבע יחייב בלחץ להיכנס לאותו מסלול. אם נרצה, נתפתח מהר ונוח וטוב. צריך ללמוד בהתאם לזה מה המגמה. להיות קשורים באינטגרליות, סביב כל העולם, וכן הלאה. אז כאן אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו מתאימים את עצמנו לכל הצעדים הבאים כדי לעבור אותם בצורה יפה, חכמה. כמו שאנחנו מכינים את הילדים הקטנים לחיים, גם כאן אנחנו צריכים להכין את עצמנו עכשיו לחיים שבאים לקראתנו. להכין בכל הרמות, כולל משפחה, בני זוג, ילדים, ובכלל כלל העולם. תצליחו.
.
ניב: תודה רבה לכם ולהתראות בשיחות הבאות של החינוך האינטגרלי.
(סוף השיחה)