חיים חדשים
שיחה 414
מוסד הנישואין בימינו
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.03.07 – אחרי עריכה
אורן: אנחנו רוצים לדבר היום על מוסד הנישואין בימינו. זהו מנהג עתיק שאנחנו מביאים איתנו עד הזמן המודרני, ננסה להתבונן על מנהג זה ולשפוך אור חדש על הנושא.
טל: עברתי תקופה מאוד מעניינת לקראת החתונה שלי שהייתה לפני שבוע וחצי. אף אחד לא הכין אותי לזה, אלה היו כמה חודשים של טירוף, של לחצים, של הכנות ליום הגדול הזה. ובאמת זה מנהג עתיק ולכולנו יש כל מיני תפיסות לגביו אבל מה שכולנו יודעים הוא שזה אמור להיות היום החשוב ביותר בחיים, היום הגדול בחיים. אני יודעת שזו התפיסה הרווחת.
התעשייה שיש סביב האירוע הזה היא ענקית, ואולי זה גם חלק מהלקחים שהרגשנו, כי יש כל כך הרבה גורמים שמנסים להשתתף בחגיגה הזאת, לרוב מסיבות כלכליות, כך שלפעמים הולכים קצת לאיבוד וקצת שוכחים מה באמת המשמעות של הדבר הזה שנקרא "חתונה", מה המשמעות של שני אנשים שמחליטים להתחייב אחד לשני ולפתוח בחיים משותפים.
הייתי רוצה שהיום נקדיש את הזמן לדבר על המשמעות הפנימית יותר, העמוקה יותר, של החתונה, מעבר לאקט החיצוני כביכול, האקט של השמחה, של החגיגה, שהוא כמובן מאוד מאוד נחמד בסופו של דבר.
אנחנו יודעים שיש כל מיני תפיסות לגבי מנהג החתונה בתרבויות השונות, יש תרבויות שהן פוליגמיות, יש שלא מתחתנים. למשל השמאנים מתחתנים למשך תשע שנים, וכל כמה זמן בוחנים מחדש את המחויבות. אצלנו החתונה היא לכל החיים, זה מאוד מאוד מחייב. ויש גם הרבה אנשים היום שרוצים זוגיות ומחליטים שלא כל כך חשוב להם למסד את הזוגיות, לחתום על כתובה או לעשות טקס, זה לא נראה להם מהותי.
או דווקא ההפך, שזה נראה מחייב מדי ולכן לא מתקרבים לזה.
טל: נכון. כי לא רואים אולי את הפוטנציאל או את הדבר החיובי שיכול לצאת מזה. מחקרים דווקא מראים שאנשים נשואים חיים יותר זמן, הם בריאים יותר, הם מאושרים יותר באופן כללי וסטטיסטי.
כשהייתי בהדרכת הכלות ברבנות, הבנתי מהרבנית שיש משמעות מאוד גדולה לטקס הנישואין. זאת אומרת, ברבנות הם רואים שגם זוגות שחיים יחד עשרות שנים ומחליטים לעשות את האקט של החתונה, משהו משתנה בקשר שלהם לאחר מכן שגורם לאיזו התנהלות אחרת. רציתי להבין למה זה כך, מה יש בחתונה שיכול לשנות זוגיות, מה קורה ביום שאחרי שהופך את החיים לשונים ממה שהיו ביום לפני?
אם אנחנו מדברים על מה שקורה בכלל האנושות, אז יש כל מיני צורות שבהן אנשים מחליטים וקובעים לחיות יחד. גם סגנון החיים יחד שונה בתקופות שונות ובעמים ובתרבויות שונות אבל החיים יחד היו תמיד צורה הכרחית לקיום. כי אני לא אוכל לשרת את עצמי לבד, אני חייב עוד מישהו לידי למקרה חלילה שאני חולה או בריא אבל צריך להכין את הבית ולהכין אוכל וכל דבר ודבר.
אנחנו חיים היום בתקופה שנראה לנו ש"לחמניות גדלות על העצים" אבל הייתה תקופה, ואני זוכר אותה, שאפילו לחם לא מכרו מוכן. אלא מכרו קמח, סוכר, מלח, זאת אומרת, מוצרים יסודיים, ואת כל היתר האדם הכין. היה מובן שיש מקום שבו קונים בשר ומקום שבו קונים חלב ושם ביצים. לרוב האנשים היה במשך כל ההיסטוריה משק בית ומזה הם היו חיים.
אחר כך נעשה תהליך ספציאליזציה בין בני אדם במשך ההיסטוריה, במשך תקופות, עד שהגענו היום למצב שאדם חי לבד. מספיק לו לקבל כסף ותמורת הכסף הוא קונה הכל מוכן, כאילו שיש לו אלף משרתים שמכינים לו אוכל ומכבסים את הבגדים ומכינים הכל, הוא יכול לעשות כל דבר. אנחנו סידרנו לעצמנו צורת החיים שבה אדם לא זקוק לבני בית שיעזרו לו להתקיים, לכן אדם חושב, "האם כדאי לי להתחתן או לא כדאי?"
פעם אדם לא היה יכול בלי בית, זה היה הכרחי לקיום שלו, כי אחרת איפה הוא יאכל ואיפה יישן וגם צריך לנהל את הבית שלו, זה היה קשה בעבר. ובימינו הכל מוכן ואני קונה הכל תמורת כסף, וכך נעשה מצב שאין לאדם הכרחיות להיות במשפחה.
טל: אולי ברמה הכי בסיסית ותועלתנית, כמובן שאין הרגשה שצריכים אחד את השני כדי להתקיים, אבל ברמה הרגשית, ברמה גבוהה יותר, אולי כן.
גם ברמה הרגשית, עובדה שאנחנו רואים שהרוב מעדיפים להיות חופשיים. ואם הם צריכים סיפוק מחיבור, מחברות, ממין, או מישהו להעביר אתו את הזמן, אז הם מוצאים זה את זה בלי להתחייב.
פעם החיים היו מחייבים אותנו. היום, אם החיים לא מחייבים אותנו, למה לנו להתחייב? בפרט שאנחנו נעשים כל כך אגואיסטים במשך ההיסטוריה עד כדי כך שהיום אדם חושב, "בשביל מה אני צריך לקחת על עצמי כזאת מחויבות?"
בעבר גם מצד הדת, מצד החברה, הייתי חייב להתחתן, היה לחץ חברתי חזק כך שהייתי חייב להתחתן, להביא ילדים. מספר הילדים היה מוגבל, פעם יותר או פחות כמו בסין, כמו בכל מיני מקומות. או במקומות אחרים ששם מצב שיש לך פחות מעשר, חמש עשרה ילדים לא יכול להיות. כל זה נובע מלחץ חברתי.
טל: גם היום יש לחץ חברתי. אני יכולה להגיד שגם היום הנשים שעוברות את גיל שלושים מתחילות להרגיש לחץ מהחברה משום שהן עדיין לא נשואות. ואישה שכן מתחתנת, יש סביב זה המון שמחה והמון תמיכה חברתית.
יכול להיות שזה כך במיוחד בארצנו שבה עדיין יש איזו הסכמה חברתית על כך, אפשר להגיד שאנחנו עוד "מפגרים" אחרי העולם. אבל כשאני פוגש את התלמידים שלי מאירופה, אני לא יכול להגיד שיש להם נטייה להתחתן בכלל ובמיוחד לנשים. ערכנו ולא פעם ערבים של פנויים פנויות במטרה שהם אולי יחזקו זה את זה, שיתחברו ויתחתנו, ודווקא הנשים לא מגלות רצון לכך.
זה פלא, אישה בדרך כלל כל כך רוצה שתהיה לה תמיכה, שיהיה לה בית שהוא שלה, יש לה לכך חשיבות טבעית, ופתאום החשיבות הזאת נעלמה.
אורן: בוא נדבר רגע על זוג שכן מחליט להינשא. נניח שעד אתמול הם היו זוג שחי יחד ללא נישואין, אתמול הם התחתנו ומחר הם הופכים להיות זוג נשוי. מה השתנה במצב הרגשי של הקשר ביניהם לפני הטקס והמחויבות לבין המצב שאחרי?
אתה כבר אמרת, "מחויבות". לא הייתי מחויב קודם, הייתי יכול בכל רגע להגיד "שלום גברתי", אני מתרחק ממנה וזהו. גם אם יש רכוש משותף שיש לחלק בינינו, "הספרים שלי, המחשב שלי, וזה שלך", ואני עוזב. אין שום בעיה לצאת מאותה המחויבות, אף אחד מאתנו לא מחויב לשני. חיינו יחד ועכשיו יכולים להתרחק, להיפרד, אז ניפרד.
אני לא מחייב את השני להיות כך או כך וגם אני, כשאני נמצא בקשר, אני כל הזמן צריך לחשוב איזה קשר אני חייב לקיים, אני כל הזמן צריך לחדש את הקשר. כי אין משהו מבחוץ, מלמעלה, או איזה נייר שעליו חתמנו, שמחייב אותנו וכך חיים ללא חתונה. ואז אנחנו כל הזמן צריכים לקיים את החיבור בינינו, "המחדש בכל יום מעשה בראשית". את הברית שיש בינינו, במילים בלבד, אנחנו חייבים להחיות בכל יום מחדש.
ואני לא יכול לסמוך על שום דבר כי מדובר בהחלטה שבינינו, ואת ההחלטה הזאת אנחנו יכולים בכל יום להפר, זאת אומרת, להפסיק קשר בינינו ואם קנינו משהו יחד, אז זה כבר עניין של חלוקה של כסף. אז אולי כך וכך חודשים אני חייב לשלם אבל זה לא שאני מחויב מצד החוק, החוק החברתי, החוק המדיני שאז אני כבר מרגיש שזה לוחץ עלי, זה קושר אותי, זה ממש כובל אותי. אני לא מסוגל לסבול את זה, אני כבר מיד מרגיש שזה עוצר לי את הנשימה. כבר אני מרגיש את עצמי לא חופשי.
על ההרגשה הזאת, "לא חופשי", אני צריך לפצות, להשלים. על ידי מה? האם כדאי לי להתחתן? מה אני מרוויח מכך שאני מתחייב עכשיו למישהי, בהתנהגות, בצורות קיום המשפחה שלנו, וגם ילדים שיבואו וכן הלאה. הרי לא סתם אנחנו חיים יחד, זה לא מסתכם ברכוש בלבד, ואז מקסימום אני משאיר את הכול והולך.
כשאני חותם שבחיבור בינינו שעליו אנחנו חותמים, אנחנו משתפים את המדינה עם החוקים שלה, עם בתי המשפט ויכול להיות בתי הסוהר וכולי, זאת אומרת שיש כאן שותף השלישי, שזו המדינה, או כוח עליון שעוד יותר מחייב. ואז אני מתחיל להיות כבול. זה לא מצב פשוט.
כשאני "מתלבש" באנשים הצעירים אני מבין איך הם חושבים ולכן לא הייתי אומר שהמצב כל כך מושך אותנו להתחתן, להתחייב. לכן צריכה להיות סיבה מוצדקת.
אורן: ומה במקרה שזוג חי בלי מחויבות של נישואין?
הם דואגים ליחסים טובים כי אם לא, אז מחר אחד יכול להגיד לשני, "ביי, מצאתי מישהו יותר טוב ממך". לכן אני חייב כל יום לחדש את היחסים בינינו כדי שהחצי השני יהיה מעוניין בי, אני חייב כל הזמן להוכיח לו שכדאי להמשיך להיות אתי.
טל: האם אתה היית ממליץ לזוג שחי ביחד כבר הרבה שנים להתחתן, למסד את הקשר בצורה רשמית?
אני אף פעם לא ממליץ לשום דבר, אני לא יכול להמליץ לשום דבר, אלא אני יכול רק לפתוח להם את המצב ולהסביר למה כן ולמה לא.
טל: ואם אנחנו כן רוצים לנתח את המצב הזה, למה כן כדאי למסד קשר ולהתחתן גם אם כבר יש זוגיות והיא מחזיקה והכל יפה וטוב?
אנחנו הגענו למצב מיוחד בהתפתחות האנושית מפני שאנחנו באמת צריכים לתת לכך תשובה. מוסד הנישואין דורש מאתנו היום בדיקה מחדש שאנחנו לא סתם מתחתנים. כמו שציינתי שפעם החיים היו מחייבים אותי, כי בלי זה אני לא יכול לשרוד, אם אין לי משפחה, אז אין לי בית ולא אוכל וכביסה נקייה. איפה עוד אני יכול לחיות. היום אי אפשר כך.
היום אני צריך להביא לנישואין, לקשר הזה, ערך חדש שקודם לכן היה צורך טבעי, צורך כדי להתקיים. והיום שום דבר לא מחייב אותי בדרגה הגשמית ולכן הכל נעשה חופשי, פרוע ואף אחד לא יודע מה לעשות עם זה.
ולכן אנחנו רואים שמתגרשים, מתחתנים, שוב מתגרשים, ושוב מתחתנים. או שבכלל לא מתחתנים ולא מתגרשים, אלא מתחלפים. אני רואה המון אנשים, במיוחד מבוגרים, שהם לבד. זאת אומרת, מה שקורה היום זו כבר תוצאה מהתופעה הזאת.
ולכן אנחנו נמצאים לפני עידן חדש, ונצטרך לתת תשובה לשאלה למה אנחנו צריכים את הקשר הזה. ולשם כך אנחנו צריכים להסתכל על הטבע ולמה הוא סידר לנו, לבני האדם דווקא, צורה כזאת של התקשרות כדי להמשיך את הדורות, כדי להתקדם למשהו.
זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות במוסד הנישואין אמצעי מאד חשוב כדי להגיע למטרה נעלה. כדאי לי להיות נשוי כדי להגיע למשהו חזק וטוב ומיוחד. ואם לא, אז לא. זאת אומרת, אנחנו צריכים באמת לשקול מה החיים האלה מוסיפים לי.
ואם אנחנו כבר מדברים על זה, אז כל זה כבר קשור לשאלה "בשביל מה בכלל אנחנו חיים". למה אנחנו צריכים להמשיך את הדורות. מה אכפת לי מה יהיה אחרי. כאן האדם צריך לעשות רביזיה, בדיקה חוזרת כביכול, על כל ההסתכלות שלו על החיים.
כי למרות שאנחנו גדלנו פי שתיים או שלוש אפילו במאה השנים האחרונות במספר האוכלוסין והגענו לשבע מיליארד ואומרים שאפילו הרבה יותר מזה, אנחנו גם יכולים לרדת במספר. כי אם אנחנו עכשיו מביאים אפילו ילד אחד לזוג, אז כבר תוך כמה עשרות שנים יורדים לחצי ואחר כך לרבע וכן הלאה, ממשיכים כך. זאת אומרת זו לא בעיה לרדת במספר.
לכן אנחנו נצטרך לענות על השאלה "בשביל מה אנחנו חיים", איזו תועלת מהחיים שלנו יש כאן. כי דווקא עכשיו אף אחד לא מחייב אותי להתחתן, לא המשפחה ולא החיים כשלעצמם, גם אם הם לא מאורגנים או כן מאורגנים. אני יכול להיות הרבה יותר מאורגן בצורה יפה, פשוטה, אם אני חי לבד ובקלות, אני פשוט קונה את כל השירותים שאני צריך.
אורן: איזו תשובה תוכל להציע לשאלה החדשה "למה בכלל אנחנו צריכים את מוסד הנישואין בזמננו?"
מוסד הנישואין יתקיים רק אם יהיה לו ערך רוחני.
אורן: מה זה אומר?
שעל ידי הקשר ביני לבינה אנחנו בונים תא שנקרא "משפחה". במשפחה הזאת, בתא הזה, אנחנו מגיעים לגילוי החיים המיוחדים, הנעלים, עליונים. בלי זה אני לא יכול להגיע למטרה כזאת, אז כדאי לי להתחתן.
כי בשבילי בכל היתר אני לא רואה תועלת. ילדים? אני דואג להם חמש עשרה שנה, עשרים שנה, אחר כך או שהם מתיישבים לי על הראש וממשיכים הלאה לחיות על חשבוני או שהם עוזבים ואומרים "ביי" במקרה הטוב ונעלמים. כשאני מוליד ילדים, אני עכשיו עשרים שנה מכניס את עצמי לבית סוהר. ואחר כך או שיביאו לי לגדל את הנכדים, או שבכלל אין לי נכדים.
בשבילי זה לא הצדקה, אני לא מרגיש בזה. וגם מתוך האגו שלי שכל כך גדל במשך שנים האחרונות, אני לא מרגיש שיש לי בהם צורך. יותר טוב שאלך לשחק ברידג', אסע לחו"ל, אעשה כל מיני דברים. וכך אני מעביר את הזמן עם החברים שלי, יש לי גם עבודה טובה, ואם לא אז אני הולך להתקבל לאיזה עוד מקצוע.
אין לי הצדקה היום להיות חלק ממשפחה ולהביא ילדים ולהחזיק את עצמי באותה המערכת, באותו המוסד ה עתיק והמיושן.
אורן: הערך החדש והלא מיושן ולא עתיק יהיה "חיים רוחניים"?
בתוך הקשר עם אישה, מיוחדת כנראה, אני משיג מה שלא יכול להשיג באף מקום, לכן כדאי לי בזה. יש בזה ערך גבוה כל כך שאני מוכן לשלם על כך בחופש שלי, בהרגשת העצמאות. כל דבר אני אתן רק כדי להיות איתה, מפני שבקשר מיוחד איתה אני משיג חיים עליונים.
אורן: נחזור לאותו הזוג שעליו דיברנו קודם, הוא יכול להמשיך את הקשר בלי להיכנס לשום מחויבות של ברית נישואין. למה שם הוא לא יוכל לזכות לאותם חיים עליונים מכך שיטפחו את הקשר ביניהם עד שיהפוך להיות קשר רוחני וירגישו בו חיים עליונים, למה חייבים דווקא להתחתן בשביל זה? למה המחויבות הזאת?
העניין הוא לא הכתב שאתה חותם עליו אתה ולא הרבנים שעושים לך את הדברים האלה. אלא זה עניין של התחייבות פנימית, אתה מרגיש שאתה מחויב. וכל יתר הדברים החיצוניים האלה, תעשה או לא תעשה, זה שום דבר.
אורן: אתה מרגיש שאתה מחויב למה?
שאתה מחויב לה והיא מחויבת לך, ואתם חייבים לעשות את הקשר הזה למעלה מהרצון שלך. למה אתה מתחייב בכתובה? מהי הכתובה? כתב ההתחייבות ההדדית.
טל: או כתב כלכלי, זה משהו מאד חומרי.
זה רק כביכול כלכלי, זה לא רק כלכלי. כי אי אפשר לבטא את כל הדברים האלה על הנייר, אלה דברים פנימיים, אבל בעצם אתה מתחייב. אם מפרשים נכון את כתב הכתובה זה בכלל לא מסמך כלכלי. אלא אתה מתחייב לבן/בת הזוג, לספק לו את מה שחסר לו להשגת החיים, להשגת החיים הרוחניים. זה כל העניין של ההתחייבות.
לכן אני אומר שהמשבר שאנחנו מגלים היום במוסד הנישואין הוא כדי שגברים ונשים יתחילו לגלות צורך בחיים רוחניים. מתוך הצורך הזה יבינו שהם חייבים להתחתן, לקבוע ביניהם את הברית שנקראת "הנישואין".
קודם לכן היה מוסד הנישואין קיים כדי לקיים חיים בהמיים, גשמיים, לצורך הגוף והמשך גשמי של הדורות. ועכשיו הם יתחתנו, כשיבוא הזמן, כדי לקבוע לעצמם קיום חיים רוחניים. התוצאה מהחיים האלה תהיה ההתקדמות הרוחנית שלהם, שזה מה שנקרא "הצאצאים הרוחניים" שלנו.
(סוף התכנית)