חיים חדשים

שיחה 550

שיחות על געגועים לארץ ישראל

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.04.15 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום יעל לשד-הראל.

היום אנחנו רוצים לדבר על מדינת ישראל, המדינה שבה אנחנו חיים, מגדלים בה את הילדים שלנו וחווים לא מעט קשיים. הקשיים האלה לפעמים מעלים שאלות, למה דווקא כאן, למה לא במקום אחר? וכל מיני מושגים כמו "עם ישראל, מדינת ישראל, ארץ ישראל" שלא מלווים אותך בחיי היום יום, ננסה היום להתבונן עליהם ולהבין איפה אנחנו נמצאים, למה ובשביל מה. יעל בואי תפתחי בבקשה.

יעל: הגענו לכאן מכל קצוות העולם, לאורך כל השנים היה געגוע מאוד חזק של אנשים להגיע לארץ ישראל. אקריא לכם קטע שכתבו האתיופים על השהות שלהם באתיופיה ועל הרצון, על התשוקה המאוד גדולה שלהם להגיע לארץ. "ידענו שהמקום שלנו ושל כל היהודים הוא בישראל. הרגשנו שאנחנו לא שייכים לאתיופיה והיה לכולנו רצון עז להגיע לישראל. הילדים היו שומעים מהמבוגרים סיפורים על ירושלים והמילה הראשונה שלימדו ילדים היתה ירושלים. השאיפה של כל ילד היתה לעלות לישראל. כשהם ראו חסידות בגלל שהחסידות נדדו לכיוון ארץ ישראל, הם צעקו "חסידה חסידה שאלי בשלום ירושלים מדינתנו". הם ישבו שנים באתיופיה, אלפיים שנות גלות, וזה מה שהם הרגישו, גם ממש לפני שהם עלו לארץ ישראל בעשורים האחרונים.

הנה קטע נוסף של תיעוד מאוד מרגש על הגעגוע המאוד חזק לארץ ישראל. "ירושלים שהכרנו מהסיפורים היתה מקום קסום, גבוה, כמעט בשמיים, שבו אנשים צדיקים, מי שמגיע לירושלים לא מת אף פעם כי מדובר במקום מקודש שברחובותיו זורם חלב וכתליו נוטפים דבש, לא כמטאפורה אלא פיזית ממש. אגב, היינו משוכנעים שכולם שם שחורים כמונו כי מעולם לא ראינו אדם לבן". כך היה הגעגוע לארץ ישראל , מאוד חזק.

איך אחרי כל כך הרבה שנים עדיין נשאר אותו געגוע בלב של אנשים שמנותקים, שחיים בקהילה קטנה של יהודים, בחלקם אפילו מנותקים מהמסורת היהודית. מאיפה בא אותו געגוע?

אני זוכר את סבא שלי, הוא היה אשכנזי, שפת האם שלו הייתה אידיש והוא בקושי דיבר ברוסית. גם הוא כל הזמן היה מדבר על ירושלים, מתפלל, מניח תפילין והכל. וסבתא שנפטרה כאן בישראל, שמרה שם על כל החוקים של הכשרות ועל הכל. כך אנחנו, פשוט הגענו מסוף הגלות, כשהיא התחילה ממש להיעלם והיינו כאילו מוכנים לאבד את הזהות ואת הקשר לארץ ישראל, ואז הרוח הזאת בכל זאת לקחה אותנו מכל קצוות תבל לכאן.

יעל: יש משהו פנימי שנשאר בתוך האדם.

הוא נשאר מכמה סיבות, קודם כל בגלל הקשר ההיסטורי. נניח שלא היה לנו שום דבר מלבדו, אז בכל זאת, יש פינים, עם פיני, בפינלנד, הם באים מתוך רוסיה, המקור שלהם מסיביר. אז הם קושרים את עצמם עם אותו המקור בסיביר, שולחים לשם כסף ודואגים לאומה הקטנה שגרה שם, שחיה שם וכך הם נמצאים בקשר. זה מעניין, לפי התרבות, לפי החינוך, יש ביניהם הבדל עצום, גדול.

יעל: אבל אחרי אלפיים שנה?

לא, זה לא אחרי אלפיים שנה, אבל בכל זאת אחרי כמה מאות שנים, מימי הביניים, מהמאה הארבע עשרה, חמש עשרה, משהו כזה.

אפילו אם לא היינו רואים בזה שורש רוחני, בכל זאת היתה לנו איזו זיקה, משיכה למשהו. כאן האבנים שלנו, כאן המקום שלנו, וגם התורה בכל זאת לא נעלמת מאיתנו, למרות שכאילו היינו רוצים להיות חופשיים ממנה. אם אנחנו חופשיים ממנה, זאת אומרת מבחינת קיום המצוות אנחנו בכל זאת רוצים שיישאר לנו משהו מהשורש. אדם בלי שורשים הוא אפילו לא מכובד כי מי אתה, מה אתה?. לכן בכל זאת היינו נשארים בקשר, ללא ספק.

אבל כאן אנחנו צריכים להבין, שזה לא תלוי בנו, לנו יש תפקיד מסוים בבריאה ואנחנו רואים שכל מה שכתוב בתורה, הכל מתקיים ואין לנו ברירה. אלא כך, כמו שאותם אתיופים הרגישו שהם שייכים לארץ ישראל ואז באו אליהם ולקחו אותם לכאן, אותו הדבר יהיה גם בכל מקום.

אורן: רבי יהודה הלוי כותב בימי הביניים "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב". הרגשות שמתארים יהודים לאורך אלפי שנים האלה הם כמו סיפור אהבה, שאתה משתוקק למושא אהבתך ואתה רחוק ממנו. מה יש כאן?

כי יש שורש רוחני. אני לא כל כך רוצה להיכנס לזה כי אז יחשבו שאני מדבר בצורה לא מציאותית, מתרומם מעל החומר, מעל העובדות. אבל יש חומר רוחני, יש שורש רוחני שאנחנו שייכים אליו. כל המציאות שלנו דומם, צומח, חי, מדבר, קשורה יחד למערכת אחת, ובתוך המערכת האחת, בתוך הקשר, אתה לא יכול סתם לקחת אדם ולזרוק אותו לחיות במקום אחר. אפילו אם הוא עובר ממקום למקום, בכל זאת יש לו קשר עם המקום שממנו הוא בא. היום אנחנו בודקים אנשים לפי הכרומוזומים, לפי הדי אן איי שלהם. אנחנו בודקים מאיפה הם, מה קורה להם וכן הלאה, הכל נמצא בתוך האדם, זה מושרש, זה לא סתם רק במחשבות וברצונות שעכשיו אתה חש. אלא זה מקיים אותנו באיזו צורה פנימית, יש בזה תהליך ואחרי הרבה שנים זה יוצא לפועל.

אורן: אז אלפי שנים בכל רחבי העולם יהודים משתוקקים להתאחד עם מושא אהבתם, עם ארץ ישראל, ופתאום כשאנחנו באים לכאן, הנכדים, הנינים שלהם, כשאתה עושה היום סקר 50% מהדור הצעיר שוקל לרדת מהמדינה. לאיפה נעלמה האהבה, הגעגוע, ההשתוקקות שהייתה לסבים, לסבתות?

כי לא מילאנו את הציפיות שבכל זאת נמצאו בלבבות של האנשים שבאו לכאן.

אורן: הם היו אומרים "ארץ הקודש, אנחנו משתוקקים לארץ הקודש".

איפה הקודש, מה הם חשבו?

אורן: זאת השאלה הבאה שלי. אני מבין שיש פער עצום בין התמונה שהייתה לאבותינו כשהיו בארצות הגולה, לבין המציאות שאתה חי היום פה בישראל, איזה קודש ואיזה נעליים? זאת ארץ אוכלת יושביה, אוכלים אחד את השני עם סכין ומזלג.

נכון.

אורן: אנחנו, אני לא מדבר על מישהו אחר. הברבריות, חוסר ההתחשבות, הניכור, הזלזול, הגזענות, השנאה לאחר בגלל שדעותיו שונות, שהצורה שלו שונה. אין עוד סיר לחץ כזה.

זה מה שיש לנו אחרי הגלות, אנחנו נמצאים במקום שכך אנחנו בונים את הארץ. הרצון הכללי שלנו נקרא "ארץ" מהמילה "רצון", אז אנחנו בונים כאן מהרצון הכללי שלנו, ארץ, רצון שאוכל את יושביו.

אורן: מה זו ארץ הקודש שהם חלמו, שרו, חינכו, השתוקקו וערגו אליה? מה מהם חלמו, מה הציור הזה?

קודש זה נקרא מנותק, קדוש, כמו שאומרים "את מקודשת לי", זאת אומרת שמכל הנשים שבעולם את שייכת לי. זה נקרא קודש, שייכות מיוחדת.

אורן: בחתונה אומרים את זה?

כן.

אורן: "הרי את מקודשת לי".

כן. אני אומר שעכשיו את שייכת לי בלבד, את שלי, מיוחדת. במה הארץ הזאת מיוחדת ולא כמו כל יתר ארצות העולם?

יעל: במה?

בזה שדווקא כאן אנחנו יכולים לקיים את החיבור בינינו "ואהבת לרעך כמוך". איך יצאנו ממצרים וקיבלנו רשות להיכנס לארץ ישראל, מה לקחנו על עצמנו, איזה תנאי? להיות "כאיש אחד בלב אחד", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", להיות בקיום של התנאים האלה ב"ערבות הדדית". כשלקחנו את התנאים האלה כדי להיות מחוברים ושומרים זה על זה כדי שאף אחד לא יפול ממדרגת הקיום, מהחיבור הזה, אז התחלנו להתקדם לכיוון ארץ ישראל. זה התנאי שאיתו נכנסים לארץ ישראל.

יעל: אנחנו כבר בתוך ארץ ישראל?

זאת לא ארץ ישראל. נכון, שארץ ישראל היא גם עניין גיאוגרפי. לארץ ישראל שאנחנו צריכים לבנות חייב להיות תנאי גיאוגרפי, כי דיברנו שכל הדומם, צומח, חי, מדבר, כל התנאים האלה חייבים להתקיים. אבל זה לא נכון שזאת ארץ ישראל, כי אני בונה את הרצון, ארץ זה רצון, אני בונה את התשתית הזאת שחיה בתוך הקרקע הזאת, בתוך המדינה הזאת, בתוך המקום הזה, אני חי על שכבה כזאת, על כרית שהיא כרית של אהבה, התחשבות, חיבור, ושאף אחד לא גורם לשני רע. כולם נמצאים בערבות הדדית לעזור לאחד להתכלל עם האחרים. אין לנו דבר כזה, לכן זה לא נקרא רצון משותף של ישראל.

יעל: אין לנו רצון לזה, זה מה שאתה אומר? אין בכלל את ההשתוקקות לדבר הזה?

וודאי, את לא רואה לפי התנהגות של בני האדם? לכן זה לא עם ישראל ולא ארץ ישראל.

יעל: אז יש כבר ארץ, מדינה, יש לנו בגיאוגרפיה מדינה, בגיאוגרפיה אנחנו נמצאים טוב.

בגיאוגרפיה בלבד. קיבלנו הזדמנות לבוא לכאן כדי לבנות ולהיבנות, כן.

אורן: התמונה שתיארת קודם שהבן אדם חי על כרית של אהבה, תמיכה והדדיות, כשתיארת את התמונה הזאת הרגשתי כאילו שאתה מתאר חיי גן עדן.

זה לא גן עדן. נניח שקיבלת עכשיו מההורים שלך ומהורי הכלה בית, דירה, ואתם נכנסים אליה, אז זהו, הכל כבר בסדר? עכשיו אתם צריכים לבנות ביניכם יחסים יפים. הדירה היא בסך הכל מסגרת, הקירות. אבל מה אתם בונים בתוך הקירות האלה? הריהוט והכל נמצא, אבל היחסים, הקשר ביניכם חייב להיות, אם לא היה לכם קשר קודם, לא הייתם יודעים כלום. כמו שהיה פעם, אתה יודע איך היו מחתנים?

אורן: אצל החרדים שלא מכירים לפני החתונה?

כן, באים וזהו.

יעל: אז יש לנו את הקירות, יש לנו את המדינה. עכשיו, זוג שמתחתן יש לו רצון לבנות יחסים טובים. אנחנו הגענו מכל המקומות בעולם, ואתה אומר שהרצון הזה בכלל חסר.

בטח, שלא היה לנו. אבל גם לא היינו מוכנים לזה. כמו שרב"ש סיפר לי על החתונה שלו, הוא היה בחור אמרו לו "אתה בא היום בערב לחתונה שלך". הוא הגיע בשבע בערב לחתונה, ועשו חופה.

יעל: קבעו פגישה.

כן, ואחרי חופה תוך שעה, שעתיים הוא כבר נמצא בחדר עם אשתו, והתחילו לחיות. זה מוזר מאוד נכון?

יעל: מאוד מאוד, אגב כך זה מרגיש בארץ ישראל, אותו הדבר. כולם הגיעו, קבעו פגישה יום אחד ומה?

גם אני הגעתי כך, אבל בכל זאת הייתי מוכן, הייתי מסורב עלייה, ידעתי קצת היסטוריה ואת כל הדברים האלה. אבל בכל זאת כשהגעתי לכאן נדהמתי מהיחס, זאת אומרת שלא מסבירים, שלא בונים אותנו כעם אחד, שלא עובדים. דווקא חצי שנה, הייתי צריך להיות באולפן עולים, במלון כרמליה בחיפה.

יעל: והיית?

הייתי שם רק שלושה חודשים, אפילו חודשיים, ועזבתי. אבל כן, משם הלכתי לקיבוץ, רציתי להיכנס לקיבוץ, נדמה לי שלבית העמק, בגבול עם סוריה. וגם שם לא הרגשתי יחסים מיוחדים, אז לא נכנסתי.

יעל: ציפית ליחסים מיוחדים? באת עם ציפייה?

בטח, כי ברוסיה לא היה חסר לי כלום. הגעתי לכאן בגלל שרצתי להתקיים בחברה חמה, הדדית, זאת אומרת ממש ביחסים טובים.

אורן: אני רוצה לדבר על מוטיב נוסף שקשור לארץ ישראל, אומרים "ארץ זבת חלב ודבש". כך כתוב "ארץ זבת חלב ודבש", זאת אומרת בציור שלי מדובר על ארץ שיש בה שפע. אם אתה מסתכל, כשהם באו לכאן, לישראל היו פה מלריה, ביצות, מדבר, לא חלב ולא דבש.

איפה ה"ארץ זבת חלב ודבש"? לאן נעלמו החלב והדבש?

הם לא היו אף פעם.

אורן: אז על מה מדובר?

מדובר על היחס בין בני אדם. שהיחסים בין בני האדם כל כך מתוקים, כל כך קשורים ומסורים זה לזה, שהם מרגישים שבאמת יש להם הכל. כי הכל אפשר לבנות על ידי קשר יפה בין בני אדם.

אורן: תסביר את עצמך למה אתה מתכוון?

אני מתכוון לזה, שאם זו ארץ ישראל, אז על ידי הקשר היפה, הנכון בין כולם, אתה מגיע למצב שאתה מרגיש שבמקום הזה לא חסר כלום.

אורן: זה תלוי ביחסים שיש בין אנשים?

כן.

אורן: מה הקשר בין יחסים בין אנשים, לבין שפע?

אני לא יודע, רק תסביר לי, כשהיום אנחנו מדינה כל כך מפותחת, מדינת ה"היי טק", שיותר מחצי מההמצאות שבעולם באות מכאן, מישראל, לָמה יש לנו אנשים שבקושי סוגרים את החודש, ואפילו לא סוגרים. לָמה? איך יכול להיות דבר כזה, שיהודים חיים בפער כזה גדול ולא מתחשבים בכלל לעזור למישהו? וכך זה. איפה הגבול, איפה היחס, איפה הלב הרך היהודי? אין דבר כזה.

אנחנו לא נמצאים בארץ ישראל. זאת טעות. אפשר לתאר את זה, כמו שהיה עם היהודים שהיו מפליגים מאירופה לאמריקה. אז היו שמים אותם באוניה, ואומרים להם, "אנחנו מפליגים לאמריקה". והם היו יוצאים מאנגליה, או מאירופה והיו מביאים אותם לאירלנד והיו אומרים להם, "זאת אמריקה". היו מקרים כאלה והם התיישבו שם. אז אני חושב שאותו הדבר אתנו.

אורן: לא הבנתי.

רב: שהביאו אותנו לכאן ואמרו שאנחנו נמצאים בישראל.

אורן: כאילו מה שרצינו ולאן שהגענו, זה שני מקומות שונים.

כן, זה שקר. כשאני מגיע לכותל, אני רואה פתקים פתקים פתקים. ועל מה הפתקים, "אני חולה, אני צריך כסף, אני צריך זה, אני צריך זה". אלה תפילות של עם ישראל?

אורן: מה היית רוצה שיהיה בפתקים?

בקשה עבור כל העם, עבור חיבור, עבור אהבה, כי זה מכסה את הכל. וכך, שכל אחד מתפלל עבור עצמו, יהיה לנו רק יותר צרות וזה לא יפסק אף פעם. לא תספיק להוציא פתקים, ויבואו עוד צרות וימלאו עוד.

יעל: מה השתבש, יש הרגשה שהייתה איזה צפייה מאוד גדולה.

לָמה צפיה?

יעל: אמרת שאתה הרגשת איזשהו רצון ליחסים חדשים.

אני הייתי באיזה ציפייה בלתי מובנת לי. אני לא מבין מהי הצפייה. כמו שההוא שהגיע מתימן ואני שהגעתי מרוסיה, לא הרגשנו אולי מה צריך להיות כאן, שזה נקרא עם ישראל בארץ ישראל. לא לימדו אותנו. וגם מי שהביא אותנו לא הבין, וגם כשהגענו לכאן, אף אחד לא הסביר לנו. הם לא היו יכולים להסביר, כי אנחנו אבדנו את זה בדרך. רק כמה מקובלים שבדור ידעו על מה מדובר ואף אחד לא רוצה לשמוע בקולם. הרב קוק, בעל הסולם, היו כמה אנשים כאלה אז בארץ ישראל, שהיו אומרים איזה חינוך אנחנו צריכים לתת, איזו תרבות אנחנו חייבים להקים כאן.

יעל: אז עם איזושהי משיכה פנימית וציפייה לא ברורה הגיעו מכל המקומות בעולם לפה.

קבוץ גלויות.

יעל: אתה אומר, שיש לנו כאן הזדמנות להקים ארץ ישראל כמו שהיא צריכה להיות, של עם ישראל, בארץ ישראל, בתוך הגאוגרפיה של מדינת ישראל.

נכון.

יעל: התנאים קיימים, רק צריך לקרות כאן משהו כדי לקדם את זה קדימה למקום הרצוי.

כן.

יעל: מה זה הדבר הזה, מה צריך לקרות ואיך עושים את זה?

צריך שיקימו גוף כמה שיותר חזק, מאוחד, שהוא ידע בדיוק לאיזה מטרה צריך לגשת, למטרה של עם אחד במקום אחד, בחיבור ההדדי, למעלה מכל ההפרעות, למעלה מכל ההבדלים, ש"על כל פשעים תכסה אהבה". והפשעים האלה דווקא טוב שיהיו. דווקא בעזרת הפשעים אנחנו מגיעים לאהבה, לא יכול להתקיים זה בלי זה.

וכך בצורה כזאת אנחנו צריכים להוביל את העם. מי יכול לעשות את זה? מי שעוסק בחכמת הקבלה בלבד, כי רק שם כתוב מה לעשות ואיך לעשות ורק מי שעוסק בה, הוא באמת רוצה את זה. כל היתר, מדברים יפה. אבל מי שעוסק בחכמת הקבלה, הוא לא מדבר יפה, הוא רואה שלא יכול להיות כאן משהו אחר, איזה מטרה אחרת חוץ מזה. ובה, במטרה הזאת, תלויים כולנו בלב ונפש בכל העתיד הטוב שלנו.

יעל: ואתה אומר שכרגע כל האחרים שלא לומדים קבלה, לא יודעים בכלל מה צריך לעשות.

לא, הם לא צריכים לדעת ולא צריכים ללמוד. אם אין להם רצון לזה.

יעל: הם ירצו את זה אחר כך?

לא. הם צריכים ללמוד איך נכון להתחבר ביניהם.

יעל: יהיה להם טוב עם זה, זה יעשה להם טוב?

ודאי. אף אחד לא הולך לרע. ודאי שיהיה להם טוב והם לא צריכים ללמוד. חכמת הקבלה מלמדת את המערכת הכללית, ומתוך המערכת הזאת אנחנו רואים איפה אנחנו עם ישראל, מה דורשים מאתנו כל האנטישמים ואומות העולם. למה אנחנו צריכים להיות מיוחדים, כדי להראות לכל העולם איך צריך להיות העולם אחד, וכולנו מאוחדים, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

ואנחנו צריכים להביא את האנושות למצב הזה. לא יעזור לנו. האנטישמים בעצם צודקים, הם דורשים מאתנו שאנחנו נקיים איזה יעוד שלנו. הם אומרים שאנחנו גורמים רע בעולם, בזה שאנחנו לא מחוברים, אז כאן בעצם כל העבודה שלנו. וטוב דווקא שאנחנו כל כך שונים. כי בלי ההבדלים, בלי הפשעים האלה אנחנו לא נוכל להתחבר. חייב להיות הבדל גדול, פילוג בינינו ואז עוצמת החיבור תהיה גדולה.

יעל: פילוג כבר יש.

אורן: כן, בתקופה האחרונה התחיל להשתרש ביטוי חדש בתודעה הציבורית שלנו, שקוראים לו "הישראלי המכוער". יש "הישראלי היפה" ויש "הישראלי המכוער". הישראלי היפה, זה ביטויים של סולידריות, התחשבות, עזרה, תמיכה, כמו שאתה אומר "ואהבת לרעך כמוך". ואת זה אנחנו רגילים לראות בעיקר בעיתות מצוקה אבל לא רק, גם לפני כל חג אתה רואה ביטויים של עזרה הדדית ותמיכה הדדית של כאילו "ואהבת".

אבל בתקופה האחרונה יותר ויותר מקרים מציירים דמות של "הישראלי המכוער". שהוא בדיוק הפוך. יחסים ברבריים, יחסים ברוטאלים, אלימות, וולגריות, חוסר התחשבות מוחלטת.

יעל: לדרוך אחד על השני.

אורן: כן, וכל מקרה נהיה יותר מזעזע מהשני. השאלה שלי היא, מי זה הישראלי? יש את "הישראלי היפה", עם ביטויים של "ואהבת" באמת מכל הלב, שאין באף מקום בעולם כמו שיש כאן. מצד שני, פתאום איזו ברבריות ווולגריות, אלימות וכוחניות מזעזעות. אז מי אנחנו? איפה אנחנו? מה זה להיות ישראלי?

גם אלה וגם אלה. אנחנו לא צריכים לעשות בירור וביקורת באופי הרע שלנו. אנחנו קשי עורף, אנחנו גרועים מכולם, האגו שלנו הכי גדול מכולם. כשישראל יורדים, אז כתוב שהם יורדים למטה מכולם. ודווקא בגלל זה אנחנו יכולים לעלות למעלה מכולם. אז לכן לא לחשוב שאנחנו צריכים להיות יפים מאוד בתכונות שלנו. אנחנו צריכים להתעלות מעל התכונות שלנו הרעות מאוד, הגרועות יותר מכולם. משהו נורא.

אבל כשאנחנו מתעלים דווקא מעליהן, והן נשארות למטה, התכונות הגרועות, אבל אנחנו מתעלים לגובה, כנגדן, באהבה, בחיבור עם כולם, אז שם אנחנו יכולים לפעול. ודווקא בפער בין זה לזה אנחנו עובדים. זאת צורה אחרת של הקיום. אנחנו צריכים להכיר בזה ולראות את זה מהדוגמאות ואז להתקדם. זה העתיד של העם. כך צריך להיות. על כל פשעים תכסה אהבה.

אורן: אבל בינתיים.

בינתיים יותר פשעים.

אורן: כן.

בסדר, אז נבנה אהבה.

אורן: יש איזו התדרדרות מוסרית, לא?

גם כן, כי אי אפשר בלי הכרת הרע. כשאנחנו רואים שכבר הגענו למצב שאי אפשר יותר, כי זה חונק אותי. "אני לא יודע, אני שונא אחרים, האחרים אותי, ואנחנו כבר זהו, עוד מעט נתחיל לאכול זה את זה, ממש". זה טוב, כדי להבין שאין ברירה וחייבים להביא את שיטת החיבור, שהיא בדיוק חכמת הקבלה.

או שהיא מגיעה בצורה עממית, רק כדי לבנות את החיבור, או שהיא מגיעה גם בצורה מדעית, שמבינים מאיפה זה בא, ממעמקי הטבע וכך מתקדמים.

אורן: כשאתה אומר שחכמת הקבלה תוכל לעזור לחברה הישראלית, זה יתאים גם לציבור החילוני?

לכל אדם, זה לא חשוב חילוני או דתי. אברהם אבינו רצה לבנות חברה. זה בא ממנו. הוא רצה לבנות חברה ורצה להגיע לחברת חסד, "ואהבת לרעך כמוך" וזהו. זה לא שייך לדתיות או לחילוניות שלנו. רק לחיבור הלבבות.

אורן: תודה לך הרב לייטמן. תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב. חיים חדשים.

(סוף השיחה)