חיים חדשים
שיחה 1092
ערך המשפחתיות בישראל
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.3.19– אחרי עריכה,
אורן: היום הנושא שלנו הוא "ערך המשפחתיות בחברה הישראלית". קשה לדמיין את ישראל בלי המושג הזה של משפחה, בלי הרגש הזה של משפחה. המשפחה זה משהו שאנחנו מנהלים איתה בעצם את כל סופי השבוע שלנו, וגם את החגים, לא רק עם המשפחה המצומצמת, גם עם המשפחה המורחבת, וזה משהו שממש מקושר בהוויה הישראלית מלפנים ומאחור, מכל הצדדים. ננסה להבין למה זה כך, ולאן זה אמור לקחת אותנו בדרכנו אל חיים חדשים.
ניצה: כן, כמו שאמרת, הסברת זאת יפה מאוד. באמת הנושא הזה של ערך המשפחתיות, המושג של משפחתיות בחברה הישראלית הוא עניין חזק מאוד, הוא בעל חשיבות עליונה, הוא נמצא כערך עליון. מה זה אומר שהוא ערך עליון? זה אומר שבהרבה מאוד מהדברים והתוכניות שלנו אנחנו מתכננים ובונים על פי הנושא הזה של משפחה, איפה אנחנו נעשה את סוף השבוע הזה ואת החג הבא, ולאן ניסע עם כל המשפחה לאיזה טיול, ויש כל הזמן התנהלות סביב הנושא הזה. רצינו לברר למה ערך המשפחה, למה מושג המשפחתיות הוא כל כך חזק בחברה הישראלית, מה המקור שלו?
אני לא יודע אם רק בחברה הישראלית. אנחנו אולי לא כל כך מכירים משפחות בחברות לא מודרניות כמו באירופה ובאמריקה, ואומנם גם שם זה בכל זאת מתקיים. לי נראה שזה קצת מוגזם מה שאנחנו חושבים על עצמנו, שאנחנו כל כך מסורים למשפחה. אני רואה שזה לא בדיוק כך. פעם זה היה כך, ואני חושב שזה גם נבע מתוך זה שאנחנו היינו עם שלחצו עליו, שדיכאו אותו, וסך הכל יש לכל אחד ואחד רק מקום, פינה אחת, ששם הוא יכול להרגיש את עצמו בשקט, בסדר, שידאגו לו, שהוא יכול ליפול שם בידיים נאמנות, וזאת המשפחה. כי החיים שלנו היו כאלה שאנחנו היינו תמיד מוקפים בשונאים ולכן זה נובע מכך.
חוץ מזה אני לא רואה משהו מיוחד במשפחות יהודיות, אמנם המושג "יידישע מאמע" ידוע, וכל מיני כאלה דברים, כן, זה וודאי, אבל הייתי משייך את זה לרגישות שיש ליהודים בגלל שבמשך דורות על גבי דורות רדפו ודיכאו אותם ולכן הדאגה לילדים, למשפחה, לביטחון שבמשפחה וכן הלאה, זו הייתה דאגה גדולה מאוד. מתוך זה גם ישנה דאגה על איזה מקצוע אני מלמד את הילד כדי שיוכל לשרוד בעולם הנורא הזה, המלא אויבים ושונאים, כדי שיצטרכו אותו ולא יוכלו לדכא אותו ממש. לכן תמיד יהודים דאגו ללמד מקצוע טוב, מבוקש, לילדים שלהם. אבל שוב, הדאגות האלה, גם למשפחה, וגם דאגה על המקצוע, על כל דבר ודבר, הוא נובע מתוך הדיכוי החיצון.
ניצה: זאת אומרת, אתה אומר שהערך של המשפחתיות גבוה מאוד בחברה הישראלית, והיהודית בכלל, כסוג של איזה פתרון הישרדותי.
כן.
ניצה: הישרדותי לחלוטין.
בהחלט.
ניצה: מעבר להישרדותיות, שזה באמת משהו שהוא מובן, האם יש לערך של המשפחתיות עוד היבט שהוא גבוה יותר?
לא, כל הרגישות שלנו לקרובים, למשפחה, לילדים, כל זה נובע מתוך זה שאני לא יכול לסמוך על אף אחד בעולם שלנו חוץ מהקרובים, ולכן המשפחה קיבלה ערך כל כך גבוה, פינה חמה, בטוחה, לכל אחד ואחד. מדור לדור, במשך אלפי דורות, אנחנו כך פיתחנו לזה יחס, ושזה בעצם מקום מקלט.
ניצה: מקום מקלט. משפחה כמקום מקלט, ממש ככה אתה מגדיר את זה. מעניין.
כן. אני ראיתי את זה בהרבה מדינות וככה זה קורה. עד כמה שזה מקום יותר בטוח, שאין בו לחץ, אין שנאה, אין אנטישמיות, אין כל מיני איומים מבחוץ, אז מיד הקשר עם המשפחה מתרופף.
ניצה: כן, כי בעצם לא צריך את המקלט, אפשר לצאת החוצה.
כן. אנחנו רואים את זה גם באמריקה, שהקשר של הדור המודרני הוא כבר נהיה די רופף, רחוק מאמא, רחוק מהמשפחה, זה גם שייך להתבוללות, לנישואין וכן הלאה.
ניצה: כן. אבל המשפחה עצמה, שהיא מקום מקלט, כמו שאתה מגדיר אותה, היא נותנת איזה כוח לאדם שנמצא בתוכה כשהיא מלוכדת, שהיא חזקה?
המשפחה, במשך כל הדורות עד שהיהודים יצאו מהגטו, עד תחילת המאה העשרים, היא הייתה מקום מקלט, היא הייתה מקום שהאדם הרגיש שם שהוא נמצא בבית, וזה היה המקום היחיד החם והבטוח. כמו כן, התחילו מהפכות למיניהן, חברתיות, תעשייתיות וכן הלאה, היהודים התחילו להיכנס למדע, לחכמה, לרכוש מקצוע, יכלו לצאת לעולם הרחב, שזה הבדל גדול מאוד. תוך כמה עשרות שנים המצב השתנה מקצה לקצה, אז כבר השתנה גם היחס למשפחה. כבר נוסעים ללמוד במקום אחר, מתחתנים אי שם וכן הלאה. גם כן בתעשייה, יהודים מתחילים להסתובב בכל העולם, וישנה שבירת המסגרת הדתית. כל זה יחד מגיע למצב כזה שאומנם היום אנחנו נמצאים בארץ ישראל, במדינת ישראל, ואנחנו עדיין מחזיקים במשפחתיות שלנו, ובכל זאת בחגים, בשבתות, ובכל מיני אירועים, אנחנו עדיין בכל זאת נמשכים להיות במשפחות. "איך יכול להיות שאני לא אסע פעם בחודש לפחות בשבת לאימא, או בפסח או בסוכות או משהו כזה, לא להיות שם אצל הורים?" זה עדיין קורה, אבל בכל זאת נראה לי לפי הסטטיסטיקה, לא כל כך עקבתי אחרי זה, אבל נראה לי שזה בכל זאת פחות ופחות.
אורן: כשאדם חי בתוך משפחה חמה ואוהבת, מה זה נותן לו כפרט שגדל בתוך סביבה כזאת? בעצם המשפחה היא הסביבה החברתית הקרובה ביותר לאדם, המשפחה זה המעגל החברתי הראשון שעוטף אותו. אם אדם חי בתוך משפחה שהיא טובה מאוד מה זה גורם לו לפרט שמתפתח בתוך המשפחה הזאת?
לא הייתי אומר שזאת הסביבה הכי קרובה. לא. איך מרגיש גוזל שיושב בתוך קן אימו? מביאים לו לשם אוכל, מחממים אותו, דואגים לו לכל והוא גדל. אנחנו רואים היום בני שלושים וארבעים, גברים בריאים, כך גם כן נשארים עם אמא, כי טוב להם כך. הם עדיין נמשכים לזה כך. זה מצד אחד. מצד שני אנחנו רואים שאחרים פורחים מקן המשפחה ויוצאים לכל מיני מדינות העולם. זה לא שהם יוצאים לטיול, אלא ממש יוצאים ומתחילים להתבסס שם, עוזבים את ההורים שלהם וכך זה נעשה. אבל בכל זאת, כשהם באים למדינה אחרת קודם כל הם "נופלים לידיים" של ארגונים יהודיים.
ניצה: שזאת המשפחה היותר רחבה.
כן. בכל זאת זה נשאר. שוב, כי במשך אלפי דורות כל כך חיינו בגטו, כל כך סמכנו על המסגרת היהודית העממית שלנו, וקשה לנו לברוח מזה רחוק.
ניצה: ופה באמת נשאלת השאלה, כי נניח כשמסתכלים אצל האמריקאים גם שם הנושא של משפחתיות הוא מאוד מפותח. גם אצלם. האם יש הבדל בין הערך המשפחתי ביהדות לבין ערך המשפחתיות שאנחנו רואים באמריקה, מעבר לעניין הזה של מקום מקלט, אלא משהו שהוא יותר שורשי, יותר עמוק, יש לזה איזה ערך מסוים?
את שואלת שאלה שאין לי עליה תשובה, ולאף אחד אין, כי אין לנו מדד עליו אנחנו יכולים להגיד שאם היינו מתקיימים כמו כל העמים, היינו גם כן בכל זאת, במיוחד בחום הזה המיוחד, בקרבה הזאת המיוחדת, בנטייה הזאת, גם כן מתייחסים למשפחה שלנו כך או לא. אני לא יכול להגיד ואף אחד לא. כי שוב אני אומר, אצלנו במשך אלפי דורות המשפחה הייתה המקום היחיד שם הרגשנו את עצמנו בטוחים.
אורן: על ביטחון כבר דיברנו הרבה, אני רוצה שתתמקד בתחושה של החום. מה זה החום הזה שיש בתוך משפחה ומה הוא גורם לאדם שגדל בתוך החום הזה, מהו הרגש הזה?
אני יכול להגיד עוד משהו. עם ישראל הוא עם מיוחד, לא כמו כל העמים שהם גדלים מתוך אבא ואמא שהיו ביסודה של האומה. אלא שאלו היו אנשים זרים זה לזה שהצטרפו פעם תחת ראשותו של אברהם אבינו, כי הם הסכימו שחיבור ביניהם הוא הצלה לאותה המכה שעברה אז בבבל העתיקה באותם הזמנים של המשבר בבבל, בימי נמרוד. זה כתוב בהרבה מקורות. ולכן אלו היו אנשים שהבינו שהחיבור ביניהם יכול להציל אותם מהמשבר שפקד אז את בבל העתיקה, בערך לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה. אותם אנשים היו עם נטייה לחיבור, כי כך אברהם, ככהן בבבל, משך אותם לחיבור. "ואהבת לרעך כמוך" זה מה שהוא קבע שהסיסמא הזאת חייבת להיות כמטרה להתפתחות.
לכן אותו החיבור שהם התחילו לקיים בזמן אברהם, הוא היה חיבור של "אנחנו משפחה אחת, לא חשוב שאתה בא מאומה זאת או מאומה אחרת", שם בבבל היו שבעים אומות העולם, חמולות קטנות, קבוצות קטנות, אבל בכל זאת. והם אמרו "מי שבא לאברהם, מכל חמולה וחמולה, אנחנו משפחה אחת, הסכמנו למה שאברהם אמר לנו, שעל פני כל ההבדלים אנחנו צריכים להתחבר, "על כל הפשעים תכסה אהבה"". ואז הם התחילו לפתח בתוכם את קשר האהבה, את חום האהבה, הם התחילו להוציא מתוך הטבע את הכוח החיובי נגד האגו של כל אחד ואחד, שאז התפרץ בבבל. ואצלם זה היה דווקא ההיפך, הם התגברו על האגו הזה שהיה ביניהם והתחילו להתחבר ביניהם, ואז יצא שהם בנו את החברה הזאת כמשפחה, ממש כאיזו קומונה אחת חמה שכל אחד הרגיש את עצמו שהוא נמצא במקום הבטוח והטוב בתוך כולם, בחיבור, בחיבוק. וזה מושרש בהם, נכנס לדי. אן. אי הרוחני שלהם.
לכן מאז, בכל העמים האלה שיצאו מבבל, זה לא קיים כל כך כמו בעם היהודי שהוא יצא מעל השנאה, הדחייה וכן הלאה, כי מה שהיה אצלם זה "אנחנו משפחה אחת על פני כל ההבדלים "על כל הפשעים תכסה אהבה". אנחנו צריכים להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך"". והקיום הזה שהיה להם, נתן להם מצב מיוחד שנקרא "עם ישראל", שזה לא עם ככל העמים אלא עם אידיאולוגי, קבוצה אידיאולוגית שהתקרבה זה לזה לפי השיטה, לפי מה שכיוון אותם אברהם אבינו.
מאז זה נכנס כל כך בפנים, בתוך הגן הרוחני שלנו, וזה לא רק בגלל שהיינו מוטרדים על ידי כל השונאים משך כל הדורות אחד כך, מחורבן בית המקדש והלאה, אלא יש לנו גם את הגן החיובי הזה, שהוא קושר בינינו, כך שאפילו אם אני רואה יהודי באיזה מקום בעולם, אני מרגיש שיש לי עימו משהו, אנחנו שייכים זה לזה. אמנם כבר נפלנו לשנאת אחים, ובכל זאת יש גם את זה וגם את זה בכל אחד.
ניצה: הסברת שיש מושג רגיל "גשמי" שנקרא "משפחה", מצב שבו אנשים מתקשרים ביניהם כדי להוליד ילדים ואנחנו קוראים לו משפחה. והמושג הזה הוא מצב שיש בכל העולם ולא רק בעם ישראל ואפשר להסתכל עליו כעל איזה תהליך התפתחותי שלנו כחברה, כמקום הישרדותי שבו האדם בונה את עצמו, נולד לתוכו, מתפתח בתוכו. זה מושג אחד.
מעליו תיארת עוד מושג שנקרא "משפחה", אבל יש בו כבר תכונות אחרות, יש בו אידיאולוגיה, יש בו סוג של קשרים שהם לא קשרי דם, אלא דווקא קשרים מסוג אחר. ננסה למצוא את ההבדל בין הערך של משפחה שיש בו קשרי דם, של התפתחות והולדה, כמו שכולנו מכירים, משפחה ביולוגית, לבין משפחה, מה שנקרא "רוחנית", שהיא על בסיס אידיאולוגי.
מה ההבדלים בין מה שמאפיין משפחה ביולוגית לבין מה שמאפיין משפחה רוחנית?
זה משהו אחר לגמרי. קודם כל אנחנו לא יכולים לדבר על זה כל כך, כי אין בימינו עניין של "החיבור הרוחני". אבל אם כן היינו מבינים ומרגישים את החיבור הרוחני, הוא הרבה יותר חזק, הרבה יותר פנימי, הוא למעלה מכל ההבדלים ומכל ההתאמות הגשמיות בדרגת החי, כי לפי הגוף שלנו אנחנו חיות. לעומת זאת, כשיש לנו קשר רוחני, אם אנחנו מתחברים בינינו ביחסים רוחניים, זה קשר נצחי שמשייך אותנו לנשמה אחת.
אם בגשמיות אנחנו נפרדים בגופים שלנו, ברוחניות אנחנו שייכים לגוף אחד שנקרא "נשמה" בו כולנו קיימים כחלקים של אותו הגוף, של אותה הנשמה, לכל אחד יש את החלק שלו, אבל כל אחד קשור בצורה אינטגרלית לכולם ותלוי לגמרי בכולם.
לכן הקשר הרוחני הוא לאין ערוך יותר חשוב, כי הוא נצחי, שלם, לעומת הקשר הגשמי. לדוגמה, זה הרבה יותר ממה שאני אוהב, נניח, את השולחן הזה ואני אוהב את הנכד הקטן שלי. אין להשוות, אלו רמות אחרות של יחס.
ניצה: זאת אומרת, יש איזה קשר פנימי, רמה אחרת של יחס, של התקשרות, בתוך משפחה רוחנית, שיש בה קשרים איכותיים, יותר ממה שיש במשפחה ביולוגית המקיימת קשרי משפחה רגילים.
כן.
ניצה: בנוסף אמרת שהמיוחד בעם ישראל זה מה שטמון בדנ"א שלו. אולי זה זיכרון מאיזה רגש משפחתי כזה חם ומיוחד שהיה פעם בעם שלנו והיום הוא כבר לא קיים, אבל הוא בכל זאת נשאר כאיזה זיכרון שאולי אליו אנחנו שואפים כל הזמן.
יכול להיות שבניסיון שלנו, הישראלים, לבנות משפחה, אנחנו קוראים לכל אחד "אח שלי", אני לא ראיתי את זה בעמים אחרים, יש בנו כל הזמן איזה רצון לחפש אחד את שני, להתחבר? יכול להיות שיש משהו פנימי כזה שמעורר אותנו מבפנים לחפש את החלקים של אותה "משפחה" לכאורה?
לא, זה נעלם ואיננו כבר מזמן.
ניצה: אז מה כן נשאר, בכל זאת?
אני חושב שאנחנו אחים לצרה. שום דבר חוץ מזה. אני רואה את זה גם באמריקה. במשפחות כן נשאר משהו, אבל בין היהודים, אפילו בארץ, נשארו רק הפער, השנאה, הדחיה, האגו שגדל, בינינו, בכל האומה הישראלית והיהודית בכלל. זה משהו שאין באף אומה אחרת, כי אותה רמה רוחנית של קשר ויופי שהייתה לנו הפכה להיות, במצב של שבירה, הפכה למצב של שנאה, דחיה, זלזול.
ולכן אין היום קשר בינינו, אלא מאין ברירה. כמו שאומר לנו בעל הסולם מורנו, שאנחנו אחים לצרה, שאנחנו כמו אגוזים בשק אגוזים, שאנחנו נמצאים יחד מפני שהשק קושר אותנו, שנאה זרה. ואם לא השק הזה, כולנו היינו בורחים כמו אגוזים מהשק שנפתח ואף אחד לא היה נוגע בשני.
אורן: אמרת שפעם הייתה בינינו התקשרות ברמה רוחנית שהיה בה קשר ויופי. איזה "קשר", איזה "יופי"?
זה שאני מרגיש את הזולת יותר חשוב ממני. כי אני לעצמי מתייחס כמו לדרגת חי, לגוף, לחיה. אני חי בתוך הגוף הזה ומת, "נפטר", מה שנקרא, נפטר מהקשר עם הבהמה הזאת. מה שאין כך עם האחר, כשאנחנו מתחילים לרכוש עימו קשר רוחני, הוא הופך להיות קשור לנשמה הנצחית שלי והוא כחלק נצחי שלי, נשמה לנשמה ולא גוף לגוף. ואז יוצא שאני לא יכול לוותר עליו, כי זה חלק נצחי שקשור אלי ואין לי שום אפשרות להיפטר ממנו, הוא נעשה אצלי יותר חשוב, ודאי יותר מקשר גופני, ואפילו שאני הולך למות, אני לא יכול לעזוב אותו. זה ההבדל בקשרים האלו.
אורן: ציינת את המילה "יופי", שבקשר כזה יש יופי.
בקשר הגשמי שלי עם האחרים אני יכול להרוויח איזו נוחיות גשמית. בקשר הרוחני שלי עם האחר, אני מרגיש בינינו חיים רוחניים, נצחיים, הרמוניה עליונה של הטבע, כוח עליון שמתגלה. הכול מתגלה ביני לזולת בקשרים שהם רוחניים נצחיים. מה זה "רוחניים נצחיים"? שאני מעדיף קשר עימו על פני דאגה לעצמי.
אורן: ומה הוא היופי הגלום בכזה קשר?
זה שאני מרגיש את ההרמוניה שבטבע ובורא שמנהל את הכול. אני מגלה את זה.
אורן: אמרת קודם, כשהעם הזה התהווה, שאנשים מכל מיני שבטים התאספו סביב האידיאה הרוחנית של אברהם ולמרות שלא היו ביניהם קשרי דם הם אמרו "אנחנו רוצים להתייחס אחד לשני כמו משפחה". מה זה "כמו משפחה"?
אני לא חושב שזו הייתה המשמעות, "כמו משפחה". זה מין סלנג, ביטוי, זה לא נכון, זה היה הרבה יותר ממשפחה. בימי אברהם הם אמרו, "אנחנו רוצים לבנות בינינו, מה שנקרא, "נשמה" ולגלות בתוכה כוח עליון, את הבורא. אנחנו רוצים להגיע לנצחיות שבטבע, לשלמות שבטבע". לא לתקן את המשבר, אלא להשתמש במשבר שהיה בבבל כמנוף ולעלות לדרגה יותר עליונה, רוחנית. זה מה שהם חשבו.
אורן: כשאנשים זרים בונים ביניהם התקשרות רוחנית כזאת, כמו שתיארת עכשיו, העוצמות המתגלות בקשר ביניהם הן באיכות אחרת לגמרי מאשר בין אנשים שיש להם קשר דם?
ודאי.
אורן: למה?
קשר דם קיים בתוך מסגרת החיים הגשמיים האלה, כמה זמן אנחנו כבר קיימים פה? ואנחנו מבטיחים אחד לשני, "אם תהיה איזו סכנה, אני אכסה את הגוף שלך ואתה תכסה את הגוף שלי."
אורן: ולעומת זאת בהתקשרות רוחנית?
בהתקשרות רוחנית, אני מוכן להיות בקשר הרוחני עימו כך שאני מקריב את עצמי, את כולי, הרוחני כדי שהבורא יטפל וימלא אותו. ואני אהיה כמין אמצעי בלבד, "צינור", מה שנקרא.
אורן: אתה מדבר על הבורא, מה הוא "הבורא"?
הכוח העליון, הספק העליון של כל הטוב הרוחני. זאת אומרת, שפע שמתפשט בכלים דהשפעה,
שפע שממלא את הכלים הנמצאים באהבה הדדית.
אורן: מה זה "כלים"?
רצונות. אם אנחנו נמצאים ברצונות הדדיים, באהבה הדדית, כל אחד ממלא דרכו את הזולת, זאת אהבה.
אורן: אנחנו חולמים לחיות בחברה כזאת . זה אפשרי?
אם נרצה, זאת לא אגדה.
(סוף השיחה)