אגרת שכתב בעל הסולם לרב"ש
1. מכתבך קבלתי, ואברך אותך במז"ט [במזל טוב], על הסמיכה שהשגת, והנהו החומה הראשונה שגדרה דרכך מללכת קדימה, ואקוה שמהיום תתחיל להצליח וללכת מחיל אל חיל, עדי תגיע להיכלא דמלכא פנימה [עד אשר תגיע להיכל המלך פנימה].
הייתי רוצה שתשיג עוד סמיכה, אבל זרז עצמך מהיום לבלות רוב הזמן בהכנת גופך לאזור חיל ואומץ, "כשור לעול וחמור למשא". לבל לאבד אפילו רגע קט, "כי אורחין רחיקיתין וזבדין קלילין" ["כי הדרך רחוקה והצידה מועטת"].
ואם תאמר הכנה זו איכה היא? אומר לך, כאשר שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל.
כי תדרוך בב' אלה הנ"ל, שבחמלת ה' אלי מצאתי חן בעיניו, וקבלתי אותם בשתי ידי, ודעתי קרובה אליך כקרבת האב אל בנו. בטח אמסרם לך לעת שתהיה כדאי לקבל פה אל פה.
(בעל הסולם. אגרת ל"ח)
קטעים נבחרים מכתבי רב"ש
2. סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה - למען כבוד שמו יתברך.
(הרב"ש. אגרת ח')
3. אם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".
(הרב"ש. מאמר 10 "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה" 1989)
4. אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה.
(הרב"ש. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א" 1984)
5. מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא "מצטער בצרת הכלל בינוני".
(הרב"ש. 162. "אהבת הזולת")
6. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים.
(הרב"ש. אגרת ח')
7. הנה עד עתה לא עסקנו בהקמת בנינים ובדברים הקשורים בפרסומא רבא [בפרסום גדול]. לא זו דרכנו, אלא כל מגמתנו היא להפצת תורה יראת שמים ועבודת ה' בין אנשי שלומנו החפצים, ובפרט חכמת הקבלה ותורת הנסתר למצניעי לכת והראויים לכך, כמקובלני מבית אאמו"ר זיע"א.
והנה בדור זה שחכמת המסכן בזויה, וכל עיר על תילה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, הוא זמן עיקבתא דמשיחא כידוע ליודעי חן.
לפיכך נעניתי עתה הפעם לבקשת אנשי שלומנו החפצים להרחיב אהלינו לבנות בית מקדש מעט לתורה ותפילה על שמו של האי גברא רבא [האדם הגדול והנכבד הזה] אאמו"ר זצוק"ל, מקום אשר משם יפוצו מעינותיו חוצה והחכמה בחוץ תרונה, וכל הרוצה ליטול את ה' יבוא ויטול בהתקדשות יתירה ובהכנה הראויה.
והנני פונה בזה לכל אחינו בית ישראל אשר רוח ה' פועם בקרבם והמצטערים על גלות השכינה, לסייע בידי הבונים והעוסקים בדבר גדול זה, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה, כדאיתא [כמובא] בזוהר הקדוש: "בדא יפקון בני ישראל מגלותא" [בזה יצאו בני ישראל מהגלות].
(הרב"ש. אגרת ע"ח)
8. שהאדם מתחיל לעשות חשבון הנפש על מטרת החיים, מהו ובשביל מהו, זה נקרא, שהאדם מרים ראשו מזרם החיים, שבו נמצאים כל הנבראים, ואין להם זמן לחשוב על מה שהם. אלא הולכים עם הזרם, שהמים הולכים שם. ואין אף אחד, שיהיה באפשרותו לראות את הסוף. היינו, לאן הזרם החיים הולך. ורק הוא, מטעם שחוסר התענוג גורם לו להגביה את ראשו למעלה, בכדי להסתכל על המטרת החיים.
אז הוא רואה ושומע, כמו כרוז מלמעלה, שאומר לו, שהעולם נברא על הכוונה "להטיב לנבראיו". אלא בכדי לטעום את טעם ההטבה הזו, אומרים לו מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תנאים, בכדי להגיע להטוב הזה, המכונה "מטרת הבריאה". והתנאים האלו, מה שהבורא דורש, שיקיימו מקודם, אחרת אין הוא רוצה לתת להם את הטוב והעונג.
(הרב"ש. מאמר 7 "נס החנוכה" 1987)
9. על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו.
(הרב"ש. אגרת מ')
10. יש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.
(הרב"ש. מאמר 9 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו" 1984)
11. כל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.
(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)
12. כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.
וכמו שענין הסיגוף מבטל את הגוף רק על ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.
ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שלחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה".
(הרב"ש. 680. "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")
13. אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)