1. כתוב, עצרת תהיה לכם. עצרת, שפירושו אסֵפה, המלכות, מקום שמתאסף הכול אצלה, כי היא בית קיבול לכל האורות העליונים. תהיה לכם, ולא לאחר, שאין לס"א חלק בו, אלא שאתם תשמחו באדונכם והוא עימכם. ועל זה כתוב, שִמחו בה' וגילו צדיקים והַרְנינו כל יִשְׁרֵי לב.
(זוהר לעם. פינחס, מאמר "ניסוך המים", סעיף 895)
2. כל מגמתינו ביום השמיני עצרת, שיתייחד הקב"ה עם הכנסת ישראל ולהמשיך כל אורות העליונים אל המלכות שמים, ועיקר היחוד הוא על ידי התורה ואורייתא וקב"ה וישראל חד.
(מאור ושמש. רמזי שמיני עצרת)
3. שמיני עצרת חג בפני עצמו. בו נביעת התורה, להשקות האילן, שהוא נטוע בגן, ושורשיו וענפיו. הוא כמו חוּג הארץ, שכל חגים נחגגים בה.
("זוהר לעם". תיקוני הזוהר, תיקון שלוש עשרה)
4. מובא בשער הכוונות, שתורה נקרא זעיר אנפין, שבאם הוא משפיע למלכות, כלומר שמלכות כבר מוכשרת לקבל את השפע, לכן זעיר אנפין, שנקרא תורה, הוא שמח. וזה נקרא שמחת תורה. וזה אפשר לפרש על פי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לשמוח בזה, שיש שמחה לבורא מזה, שיכול להשפיע לתחתונים.
(הרב"ש. 894. "שמחת תורה")
5. צריכים לזכור את הכלל הידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, אי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. שאי אפשר להנות משום דבר, אם אין השתוקקות לזה. וההשתוקקות להדבר, זה נקרא, הכנה, שפירושו, צורך, והצורך להדבר קובע את ההשתוקקות, וגודל התענוג נמדד לפי גודל ההשתוקקות.
ובאמור יוצא, שקודם מתן תורה היה צריך להיות הכנה לקבלת התורה. אחרת אי אפשר להיות שמחת התורה. דהיינו, שהם היו צריכים להכין צורך לקבלת התורה, שהצורך מביא ההשתוקקות כנ"ל. ולפי ערך ההשתוקקות, באותו שיעור יכולים להנות מהתורה.
(הרב"ש. מאמר 18 "הכנה לקבלת התורה מהו - א'" 1987)
6. בזמן שבאה לאדם הארה מלמעלה, אפילו בזמן שהאדם עדיין לא בא לבחינת טהרה - ומכל מקום אם האדם לוקח את ההארה הזו בכדי להגביה את עצמו משפלותו, ולהתקרב על ידי זה לבחינת השפעה, אזי נקרא שהשלא לשמה מביא לו לשמה. היינו שהולך על דרך התורה. וזה נקרא "מי ששמח במועדים" - שענין מועד היינו יום טוב, ובטח שאין לך יום טוב יותר גדול, מבזמן שמאירה לאדם איזו הארה מלמעלה, שמקרבתו לה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". רמ"ב. "מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה")
7. צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו.
(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
8. אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, ויתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שרות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב.
ואפילו שהוא מעשה כפשוטו, היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה, ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלימות, הוא צריך בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש-דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.
(הרב"ש. אגרת ל"ו)
9. הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.
(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ח. "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")
10. אם האדם, בזמן שמקבל את התענוג מה', הוא משתדל לשמח את המלך, בזה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע להקב"ה, והשמחה שלו היא מזה, שמשתדל לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, היות שע"י זה הוא משיג כלי דהשפעה, ועם הכלי הזה הוא משמח את הבורא, מסיבת היות שמטרת הבריאה היא להטיב.
ומזה יש שמחה לה', שעכשיו ה' יכול לתת טוב ועונג להאדם, מסיבת שהאדם מוכשר עכשיו לקבל בעל מנת להשפיע, ואז יקוים מה שכתוב "ישמח ה' במעשיו", שפירושו, במעשה הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו.
(הרב"ש. מאמר 12 "מהי סעודת חתן" 1989)