heb_o_rav_zohar-la-am-vayechi_2010-10-13_lesson_bb_n37
כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"
זוהר לעם
פרשת ויחי
(אות תשנ"א - אות תשס"ט)
שיעור 37
שיעור בוקר 13.10.10 – אחרי עריכה
וכרגיל כל אחד שיבקש מה שרוצה, העיקר לבקש, להתרגל שאנחנו מבקשים. אפילו שאני רוצה אופניים כמו ילד קטן, שההורים יקנו לי, אז אני עכשיו קורא ספר הזוהר ומבקש שיהיו לי אופניים. הלוואי שכך אנחנו נרצה רוחניות.
"תשנא) מאשר שמֵנה לַחמו והוא ייתן מעדני מלך. אשר צדיק, יסוד דז"א, המשפיע מעדנים לנוקבא. עכ"ז הוא בחינת הנוקבא ולא יסוד דז"א. מעוה"ב, בינה, נמשך ויוצא לצדיק הזה, יסוד דז"א, לתת תענוגים ומעדנים לארץ הזו, שהייתה לחם עוני ונעשית לחם פַנַג [לחם עונג]. כמ"ש, מאשר שמֵנה לַחמו והוא ייתן מעדני מלך. אשר הוא בינה, נותנת מעדני מלך אל היסוד, והיסוד לנוקבא.
תשנב) שמֵנָה לַחמו, המקום שהכל מאשרים אותו, הוא עוה"ב, בינה, שעליונים ותחתונים מאשרים אותו ומשתוקקים לו. יש לחם ויש לחם, כמו שיש אילן ויש אילן. שיש אילן החיים, ז"א, ויש אילן שהמוות תלוי בו, הנוקבא. כן יש לחם עוני, הנוקבא, ויש לחם פַנַג, הוא ו' דהויה, ז"א. וזהו לַחמו, אותיות, לחם ו', לחם ז"א. ע"כ כתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מז"א.
תשנג) לַחמו, אותיות, לחם ו', לחם ז"א, המכונה ו', כי מבינה, הנקרא אשר, ניזון אילן הזה, ז"א, ובינה מעטרת אותו בג"ר, כמ"ש, בעטרה שעיטרה לו אימו. וכשהוא, ז"א, מקבל, ודאי, הוא ייתן מעדני מלך. מלך, זהו כנסת ישראל, הנוקבא, כי ממנו, מז"א, היא ניזונה, והוא נותן לה ע"י הצדיק, מדרגה הקדושה, אות ברית, יסוד דז"א. ומהנוקבא לשאר המדרגות שלמטה בבי"ע, וכולם התיקונים שבבי"ע הם כתיקונים שבאצילות.
תשנד) מאשר שמֵנה לַחמו, זהו לחם של שבת המעונג על אחת שתיים, כמ"ש, לָקטו לחם מִשנֶה, שני העומר לאחד. לחם מִשנֶה הוא שני לחם: לחם מן השמים, מז"א, ולחם מן הארץ, מנוקבא. זה הוא שנקרא לחם פַנַג. אבל לחם מן הארץ בלי החיבור עם לחם מן השמים, זהו לחם עוני. ובשבת נכלל לחם התחתון, דנוקבא, בלחם העליון, דז"א, ונתברך זה התחתון בשביל העליון. והוא לחם מִשנֶה.
שפע הנוקבא בהיותה שמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, נבחן לחם עוני, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. ושפע ז"א, חסדים הנמשכים מבינה עילאה, לחם פַנַג, שמאירים תמיד. ובשבת מתייחדים ב' השפעות, דז"א ודנוקבא, זו בזו, ומתלבשת החכמה דנוקבא בחסדים של לחם דז"א, ונעשה גם לחמה בחינת לחם פַנַג, כמו לחם דז"א, שזהו לחם מִשנֶה.
תשנה) לחם מִשנֶה של שבת, לחם דנוקבא מקבל משבת העליון, בינה, הנמשך ומאיר לכל, ומתחבר לחם דנוקבא בלחם דבינה, והוא מִשנֶה. ולא לחם דנוקבא בלחם דז"א, אלא בלחם דבינה, משום שבכל מקום לחם הוא נוקבא, או נוקבא דז"א, או בינה שהיא ג"כ נוקבא, אבל שפע ז"א אינו נקרא לחם, שהוא זכר. משום זה כתוב שמֵנה, לשון נקבה, ולא שמן, לשון זכר. ולחם היא בחינת נוקבא.
תשנו) כתוב, הלחם אזל מכלינו, אזל לשון זכר, ולא כתוב אזלה לשון נקבה, משום ששאר מזון, חוץ מלחם, אנו קוראים ג"כ לחם. וניכרים הדברים, איזו לחם הוא שאר מזונות, ואיזו הוא לחם ממש, כי לחם של מעלה, של ז"א, הוא בכל מקום זכר, והוא שאר מזון. לחם של מטה דנוקבא, הוא בכל מקום נקבה. והוא לחם ממש. שפעם כתוב בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, והכל דבר אחד, אלא זה בז"א וזה בנוקבא.
תשנז) אשר מצוין למעלה, בבינה, ומצוין למטה בתיקוני כלה, הנוקבא, כי כל י"ב השבטים, הם י"ב בָקר, שהים, הנוקבא, עומד עליהם ונתקן בהם. וכמ"ש, והים עליהם מלמעלה. הרי שאשר הוא בתיקוני הנוקבא. שנתתקן למעלה בבינה, ונתקן למטה בארץ, הנוקבא, נתתקן למעלה בתיקוני עולם העליון, בינה, ונתתקן למטה בי"ב השבטים, תיקוני הנוקבא. כעין של מעלה, כבינה המתוקנת על י"ב תיקונים דז"א. וע"כ יש שכינה למעלה, בינה, השוכנת על י"ב תיקונים דז"א, ג' קווים, שבכל אחד ארבע פנים. ויש שכינה למטה, הנוקבא, בשביל ישראל, שבי"ב השבטים נכללה ונתקנה, שאשר עומד בתיקונים שלה, כשאר השבטים.
תשנח) ואם לא גילה משה, שאשר הוא בבינה, לא היה נודע, כמ"ש, וטובל בשמן רגלו, להורות איפה הוא הקשר שלו במקומו, שהוא משפיע שמן המשחה ממקומו למעלה, מבינה. משום זה כתוב, ברוך מבָנים אשר."
שאלה: איך לנצל את תקופת ההכנה לכנס הגדול, להגיע לרצון להשפיע כמו ילד שרוצה אופניים?
אני חושב שזו השתתפות עם כולם יחד, כמו שהיה אתמול בערב, ערב נפלא, מאוד מעורר. אנחנו לומדים שסך הכול אדם זו תוצאה מהחברה. אם אנחנו רוצים להגיע לדברים שהגוף שלנו לא רוצה בצורה טבעית, אלא יש לנו לזה רק ניצוץ קטן, אז להגיע להרחיב את הניצוץ, אנחנו יכולים רק על ידי התעוררות חיצונה, שאנחנו מתפעלים ממה שהחברה מתפעלת.
זאת אומרת יש לנו בפנים ניצוץ, מבחוץ חברה, והעבודה שלנו, הבחירה החופשית שלנו, היא כמה שאנחנו עם הניצוץ שלנו נתחבר לחברה, זו נקראת "בחירת הסביבה". ואז לפי הבחירה הזאת, זה עד כמה אני רוצה להיות קשור אליה, עד כמה שאני מדליק את הטלוויזיה או את המחשב ונדבק אליהם, ורוצה להיות איתם יחד, וכמה שאני עושה פחות ביקורת על מה שהם עושים. אני לא מדבר על אנשים ששייכים לטיפול בטלוויזיה או בהכנות ממש, שהם צריכים לדאוג שזה יהיה עוד יותר ועוד יותר מעורר ומרגש. אבל הצופה הרגיל, הוא חייב פשוט לסלוח לכל דבר, ולראות רק שהוא מתפעל כמה שיותר. כי בזה תלוי העתיד שלו, בזה הוא מעורר את עצמו, בזה הוא נעשה יותר ויותר רגיש, ולא שנראה לו שאלו שטויות.
זה נראה לו ודאי שטויות, אבל הוא צריך להבין שבדברים האלו ישנם בפנים התעוררות מוזרה, התעוררות מאוד מסוימת, מיוחדת. שזו התעוררות מההבחנות של השפעה, רוחניות. ודאי שמישהו שמסתכל מבחוץ יכול להגיד, "מה יש להם? אלה סתם מן אנשים שהם כולם בדיכאון ורוצים להתפטר מהדיכאון הזה, אז הם עושים כאילו שטוב להם", כל מיני תירוצים כאלה יכולים לתת. אלא רק אנשים שהם מבררים טוב את המצב, הם מבינים שהם חייבים להיות בלמעלה מהדעת ולקנות דעת החברה, ולהדבק לדעת הזו, שזו חשיבות ההשפעה, חשיבות הכוח העליון, שלכן הוא מוזר ונסתר, והפוך מהתכונות שלנו. ועלינו להיות בכאלו הבחנות וצעדים, כדי להגיע אליו, כדי לכוון את עצמנו, "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא". לכן הבחירה היא בסביבה, כאן זה בצורה ברורה, בטוח, אין מה לעשות. לכן כאלו אירועים שאנחנו עושים, ודאי שזה טוב, וכמה שיותר.
ואדם צריך רק יותר ויותר לעשות ביקורת על איך שהוא תופס את החברה, ולמה הוא תופס את זה בצורה כזאת, למה נותנים לו את זה בצורה כזאת להרגיש ולהבחין. ולהודות לבורא שנותן לו את חוש הביקורת, ולהודות לבורא שנותן לו את היכולת לראות שהוא נמצא בחוש הביקורת, ביקורת על ביקורת. וכך להביא את עצמו ללמעלה מהדעת, לתפיסה הנכונה שאין ברירה, שהוא הולך על השטות הזו, הולך ממש על זה. וכדי ללכת על זה, הוא חייב לקבוע כאן בלמעלה מהדעת ובצורה בריאה, כלומר, הוא יודע למה הוא עושה זאת, הוא בטוח והוא שוקל. אנחנו חושבים שבלמעלה מהדעת אין דעת, ההפך, יש דעת ויש שיקול דעת.
שאלה: האם אני מביע את חוסר שביעות הרצון שלי ממעשה הבורא, בכך שאני מבקש לסדר את התנאים הגשמיים שלי שיהיו אופטימאליים לרכישת תכונת ההשפעה?
עלינו להבין, שמה שאנחנו מקבלים עכשיו ובכל רגע, זה בא גם כן מלמעלה. לא שאני לא יודע מאיפה זה בא, ומי עשה לי את כל הדברים, ואז אני פונה לבורא שהוא יציל אותי ממה שאחרים עשו, אלא מה שעכשיו נעשָה, זה הבורא הכין לי. ולכן הוא הכין לי שמהמצב הנוכחי אני אשתוקק נכון אליו. אם אני מסדר את עצמי במאה אחוז לכיוון הנכון, אז על בטוח כל יתר הדברים חייבים להסתדר בהתאם לזה במאה אחוז.
זאת אומרת, אני תמיד מקבל תנאים שמהם באופן הטוב ביותר אני יכול להתקדם למטרה. אפילו שהתנאים נראים לי הכי גרועים, הם הם המצבים שדווקא מהם אני אתקדם. ופתאום אדם מגלה שכן זה נכון, ומצדיק כמו בטוב גם ברע.
"תשנט) נפתלי איילה שלוּחה הנותן אִמרֵי שָפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא עולם העליון, בינה, עולם הזכר, כיוון שהדבר עלה מכנסת ישראל, הנוקבא, ולמעלה, כבר הכל הוא זכר. כי קרבן עולָה, נקרא עולָה, משום שעולֶה למעלה מנוקבא. משום זה כתוב, אם עולָה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. הרי שלמעלה מנוקבא זכר. ולפיכך נבחן עולם העליון, בינה, לעולם הזכר." תראו איך שהזוהר כל הזמן מדבר, המשפיע, המקבל, המשפיע, המקבל, שכינה, בורא. כל הזמן בכל מיני אופנים, ואין על מה יותר.
"תשס) זכר תמים. כמ"ש, התהלך לפניי וֶהיֵה תמים. תמים, שנימול, כי זכר ניכר במקום שנקרא תמים, באות הברית, שבו ניכר הזכר מנקבה. כמ"ש, איש צדיק תמים היה. שצדיק יסוד. זכר תמים, שלא יסרסו אותו.
תשסא) הרי כתוב, נקבה תמימה. משום שמקבלת ממנו הכל, וע"כ נקראת תמימה כמוהו. אמנם עיקר השם תמים הוא בזכר. משום זה, קרבן עולָה, העולֶה מהנוקבא לזכר, הוא זכר, שמנוקבא ולמעלה הכל הוא זכר, ומנוקבא ולמטה הכל הוא נקבה.
תשסב) הרי יש ג"כ נוקבא למעלה, בינה. אלא, סיום הגוף מראה על כל הגוף, שהוא זכר. הראש וגוף של הבינה, חב"ד חג"ת, נקבה, עד שיורדת לסיום, נה"י, המתלבשים בראש ז"א, ונעשו לבחינת זכר כמוהו. וכאשר הסיום נראה בבחינת זכר, נעשה הכל זכר ואפילו חב"ד חג"ת שלה, שאינם מלובשים בז"א, נחשבים אז ג"כ לזכר. אבל בנוקבא דז"א, הראש והסוף הם בחינת נקבה, כי כל תיקון גופה הוא בבחינת נקבה, שאין בה בחינת זכרות בנה"י שלה.
תשסג) יעקב בירך את יוסף בין אֶחיו, כיוון שציווה הקב"ה ד' דגלים בשכינה, בי"ב שבטים, שהשכינה תתתקן בהם, החסיר מהם את יוסף, ושם את אפרים תחתיו. מהו הטעם שיוסף חסר מהם?
תשסד) יוסף רושם הזכר, כמ"ש, בן פורת יוסף. יסוד מכונה בן פורת. ומשום שיוסף רושם הזכר, נקרא יוסף הצדיק, יסוד, ע"כ כתוב, משם רועה אבן ישראל, שמשפיע לנוקבא. אבן זהו כנסת ישראל, הנוקבא. עליה אמר דוד, אבן מאסו הבונים. ע"כ מיושב השאלה, שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר.
תשסה) ומשום שכל תיקוני השכינה נקבות, כי מהנוקבא ולמטה הכל נקבה, הסתלק יוסף משם, זכר, ונתמנה תחתיו אפרים, בחינת נוקבא, אל י"ב התיקונים. ומשום שהוא בחינת הנוקבא, נתמנה לצד מערב, מקום שהנוקבא שורה בו, כי השכינה במערב, ורושם הזכר, יוסף, הסתלק מהתיקונים, משום שהם מעולם הנקבה, ולא מעולם הזכר, וכל התיקונים צריכים להיות בחינת נקבות.
תשסו) ומשום זה, יוסף, צדיק, יסוד, זכר, הסתלק מתיקונים, ונתמנה אפרים תחתיו. ע"כ כל י"ב השבטים, שהם בחינת נקבה, הם תיקוני השכינה, וכולם צריכים להיות בבחינת נקבה כמו השכינה, חוץ ממדרגת הצדיק שבשבטים, יסוד, העושה כל איברי הגוף לזכר, אינו צריך להיות בין י"ב תיקונים, שלא צריכים לגרוע אותו.
תשסז) נפתלי איילה שלוחה הנותן אִמרֵי שָׁפֶר. כתוב, ומדברך נאווה, משום שהקול, ז"א, מנהיג את הדיבור, הנוקבא, ואין קול בלי דיבור. וקול הזה נשלח ממקום עמוק שלמעלה, מבינה, להנהיג את הדיבור. כי אין קול בלי דיבור, ואין דיבור בלי קול. שאין פעולה לז"א בלי הנוקבא, ואין פעולה לנוקבא בלי ז"א. כי הדיבור, הנוקבא מבחינת קו שמאל, חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ צריכה לקול, אור החסד, ואז יכולה להאיר. והקול, ז"א, הוא ו"ק בלי הדיבור. והדיבור משלימו לג"ר. וע"כ צריך לה.
וזהו, כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל. כלל ז"א, פרט הנוקבא. וצריכים זה לזה, שאינם יכולים להאיר, אלא ביחד. וקול זה, ז"א, יוצא מדרום, קו ימין, אור חסדים, ומנהיג את המערב, הנוקבא, והיא יורשת ב' הצדדים, אור החסדים מדרום ואור החכמה ממערב. וכמ"ש, ולנפתלי אמר, ים ודרום ירָשה. ומשום זה כתוב, נפתלי איילה שלוּחה, הנוקבא למטה. וכעין זה מאיר עימה יחד הזכר של מעלה, שאינם מאירים זה בלי זה. ע"כ כתוב, הנותן אִמרֵי שָפֶר, הנותן כתוב לשון זכר, ז"א."
שאלה: אם אני מחליט לנצל כל הזדמנות כדי ליצור קשר עם הקבוצה ואני מרגיש את ההתנגדות, איך אני יכול להתעלות מעל זה ולהמשיך במאמץ שלי ליצור את הקשר.
להפסיק להסתכל דרך העיניים, גם את זה צריכים, אבל הביקורת צריכה לבוא אחר כך, כשאדם יוצא למצב שהוא יכול להיות שופט קודם כל. אנחנו לא מדברים על הדברים ששייכים לפעולה הפיזית של הקבוצה, כלפי העולם, סדרי הפצה, כל מיני בירורים, הכנת הספרים, פרסומים וכל מיני דברים. אנחנו מדברים לא על הפעולות שבעולם הזה, שמתנהגים כמו איזה מפעל, משרד, אלא אנחנו צריכים להתנהג בצורה הרוחנית, להעריך את הרוחניות שבדבר.
אם כן, עלינו לראות הכול למעלה מהדעת. זה שאני כל הזמן רואה את הדברים בצורה שלילית, נותנים לי הזדמנות להבין שאני צריך להיות למעלה מהדעת. מראים לי שאני נמצא בתוך הדעת ואני חייב לעלות למעלה מהדעת, אז או שאני עושה את זה או שאני לא עושה את זה. בן אדם צריך תמיד לראות את עצמו כתוצאה ממה שהבורא מראה לו.
אני זה לא אני, אלא אני זו התוצאה מהשפעת האור על הרצון. האור פעל על הרצון, עיצב את הרצון באיזו צורה, נתן ברצון נקודה שנקראת "האדם שבי", ונתן בתוך הרצון כל מיני יתר הבחנות. אני מנקודת האדם שבי, צריך לראות מה הבורא עושה איתי, באיזו צורה הוא מייצב אותי, ואז לראות איזה דבר מגעיל אני, מה קורה לי ובשביל מה ולָמה. לשמוח בזה שאני רואה את זה, שהוא נותן לי את ההבחנות האלו שאני יכול לראות את עצמי מהצד, לראות כי "כל הפוסל במומו פוסל", ומה מתוך זה אני צריך לעשות.
לא להצטער, אלא לשמוח בזה שנותן לי את הדברים האלה לגלות. כי אני לא רוצה להיכנס בחזרה לשלווה הבהמית ולהרגיש טוב, אני שמח מזה שאני מרגיש רע, ולמה רע וכן הלאה. זאת אומרת אדם צריך להמשיך את הביקורת, אבל בצורה מטרתית, שתביא אותו לאבחונים הנכונים. איך הוא לומד לעשות זאת? זה הזמן אין מה לעשות, החיפושים, חיפוש בזמן, וגם בתוך תמיכה בקבוצה.
אם הוא לא יקבל עוד תוספת האור, הוא יישאר כל הזמן במרה שחורה. הוא צריך בכל זאת להתבטל לתהליך שהבורא קבע, ואז מתוכו הוא יעלה את נקודת האבחון שלו, מאיפה שהוא מבחין את עצמו יותר ויותר. ואז הוא יהיה בודק, מבקר ושופט יותר מוצלח. שזה לא יכניס אותו בחזרה לבהמיות, להיות בכל הדברים הרעים ולהרגיש אותם בתוכם עצמם, כי אז הוא נמצא סתם בהרגשה. אלא להיות למעלה מההרגשה, ולקבוע בשכל למה הוא מרגיש כך. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן, ומה שלא עושה הזמן עושים מכות וייסורים.
שאלה: תיארת כעת עבודה למעלה מהדעת מצד התמונה שאני רואה אותה שלילית. האם יש כזה דבר עבודה למעלה מהדעת שאני רואה תמונה חיובית?
גם כן, ודאי. אם אני נמצא בשמחה כאילו שמישהו מדגדג אותי, או משמח אותי סתם כך בליצנות, אז אני צריך להבין מאיפה יש לי את השמחה הזאת. או שזו שמחה מזה שטוב לי, שאני קם בבוקר והכול פתאום טוב, הכול מצחיק, הכול יפה, מצב רוח טוב, אני קופץ, אני מלא מרץ. ולא אכפת לי למה, אני מרגיש טוב, והלוואי כך כל הבוקר וכל החיים עד הרגע שאני מת. עד אז אני רוצה להיות שמח, שום דבר חוץ מזה.
או שאני צריך לדעת מה מקור השמחה, בשביל מה, מה יש בזה. האם זה לא ילדותי שאני מרוצה מהשמחה עצמה, או שאני צריך לדעת עוד משהו חוץ מזה. אז אני מעלה ביקורת, כמו על הרע גם על הטוב, אני חייב להיות באמצע. השמחה צריכה להיות בלמעלה מהדעת, לא בתוך הדעת שאני מרגיש "אה, איזה יופי, איזה טוב". אני יכול להגיד "ואכלת ושבעת ובירכת"1, והכול בסדר גמור, או "אכלת ושבעת ובירכת" על משהו אחר, רוחני, ואת זה אני קובע.
שאלה: אם אני מסתכל על העולם שלנו, אז יש שבעה מיליארד אנשים שעדיין לא מתוקנים. מה אנחנו לא עושים בסדר במהלך לימוד הזוהר?
אני לא יודע. אני מבין כך, יש לי תמונה, אני רואה בתמונה הזאת שיש עדר. בעדר הזה ישנם גדולים, שהם מבינים לאן ללכת, ויודעים איך לא ליפול לאיזו תהום בדרך, כשמטפסים על הגבעות והולכים שם בכל מיני מקומות. ואיך לשמור את עצמם מליסטים בדרך, ומכל מיני חיות רעות וכן הלאה. ישנם יותר חלשים שצריכים להיות בפנים. ועוד יותר בפנים חייבים להיות זקנים, נשים, ילדים, תינוקות. אפילו חיות כך עושות בכל הקבוצה שלהם שמתקדמת, וכך גם בצבא ובכל מקום.
נפוליון מה הוא עשה יפה? תמיד היו לו עם הצבא הרבה פילוסופים, מדענים, והוא תמיד שם אותם בפנים לשמור עליהם, זה היה ידוע שכך היה אצלו. כי זה הדבר החשוב ביותר, עד שאתה מגדל אחד כזה, זה לא סתם חייל או משהו.
הדברים העיקריים שהם חלשים מצד אחד, ואתה לא יכול להתפטר מהם, כי אתה צריך לעשות תיקון כללי, אז את הדברים שאתה צריך להגן עליהם, אתה שם אותם בפנים, כחשובים ביותר. כי זה שאתה תלוי בו, הוא נעשה חשוב ביותר, לכן את התינוק אתה שם בפנים, למרות שהוא לא יכול לעשות לך כלום.
אז קודם כל הולכים בחזית החזקים ביותר, מהם מתחילים, כל היתר הם הולכים בפנים, הם כוללים. אם יש לך קבוצה שהיא עוקפת את כל האנושות, וכל האנושות היא בכל זאת לא יכולה לעשות כלום, אז היא מתקדמת עם כל הקבוצה שנמצאת בעיגול סביבם.
לכן בשבעה מיליארד האלו אין בזה כלום. אנחנו לומדים שכל הדומם שווה לצומח אחד, כל הצמחים שווים לחי אחד, כל החי שווה למדבר אחד. אתה רואה שכל הצמחים כשהם ברוח, כולם נעים או לכיוון הזה או לכיוון הזה. אפילו חי, יש זמן שהם מתרבים, מולידים, כך וכך מתנהגים וכן הלאה, הכול זה לפי הטבע, שאתה יודע מראש מה קורה. אדם הוא כבר בחופש הרבה יותר גדול.
אותו דבר במין האדם. אנשים שניזונים סך הכול מהטבע, וחיים לפי איך שכל העולם חי, אתה לא יכול לצפות מהם איזה תנועות עצמאיות, אלא הכול יבוא אליהם מאילו שכן משנים את העולם. ואין לעשות כאן חשבון לפי המספר, שבעה מיליארד זה כנגד אחד ששייך לדרגת המדבר. ולכן אין בהם כוח ואין בהם ממשיות, אלא לפי התוכנית הכללית, לפי המערכת הכללית של האנושות, מצפים, מחכים לרוח החדשה. אין להם אפשרות יותר לעשות חוץ מלבכות, להצטער, ובמשהו בינתיים להמתיק את החיים שלהם.
שאלה: מה אפשר לעשות כדי להביא את המטרה לכזאת חשיבות, שזה יהיה כמו לצאת מבית בוער?
לראות את עצמנו יותר מלוכדים סביב כתבי המקור. אז אנחנו נראה עד כמה שכואב לכל המקובלים, שאנחנו עדיין לא מודעים לקריאת השעה. מזה תהיה אש בוערת בליבנו.
שאלה: בימי חיבור ובכנסים, ישנם ערבי תרבות שבהם אנחנו קופצים ושרים וזה כיף. האם אני לא אמור לאבד את עצמי בשמחה הזאת של החיבור? האם אני אמור גם שם לבדוק את זה כל הזמן מהצד?
יש ויש. קודם כל רק תדע שאם אתה מאבד את הראש יש אחרים שלא מאבדים את הראש. אם אתה נמצא בשמחה ישנם כאלה שנמצאים לא כל כך בשמחה. אם אתה נמצא ללא ביקורת וממש נכלל באותה רוח, ישנם כאלה שכן עושים ביקורת. אז בסך הכול בקבוצה, אתה לא יכול לדרוש מכל אחד ואחד שיהיה במאה אחוז מאוזן מכל הצדדים, אלא אלו משלימים את אלו ובכל מיני צורות ואופנים.
ולכן אין מה לעשות חשבון עם עצמי, כאילו אני חייב להיות גם בקבוצה, גם בביקורת, גם בצער, וגם בלמעלה מהדעת, וכולי באמונה, לא. העיקר להתכלל ברוח החברה עד שאתה מאבד דעתך לגמרי, וכל היתר יבוא.
יבוא השכל, יבוא עוד רצון אגואיסטי, שפתאום אתה תראה לפרקים האם זה בסדר, לא בסדר. פתאום באמצע השירה שאתה שר, יגיע לך מצב שאתה תרצה לברוח מיד עכשיו ברגע זה מהבמה. יש ויש, וזה בסדר גמור, אל תדאג, העיקר לזרום עם הקהל וזה החשוב. וישנם אנשים, ובכלל לא רק אנשים, נשמות, שדואגות להוסיף לקבוצה הבחנות כאלה, שהקבוצה עדיין לא מסוגלת לעשות.
"תשסח) מחשבה, ח"ס דא"א, ראשית הכל, נסתמה בראש א"א ואינה מאירה למטה. כשנתפשטה ע"י בינה דא"א, שיצאה מראש דא"א וחזרה לראש, שע"י זה מתפשטת הארת החכמה מראש א"א אל הבינה שלו, היא באה למקום שהרוח שורה, שקו אמצעי, רוח, ז"א, עולה ומכריע בין ב' קווים דבינה, הדעת המכריע בין חכמה ובינה. ונקראת בינה ולא ח"ס כבתחילה, כי עתה מאירה ע"י בינה שחזרה לראש ונעשתה לחכמה.
ואע"פ שחכמה עוד סתומה בבינה, הרוח, הדעת, המכריע בין ימין ושמאל דבינה, התפשט מבינה למקומו עצמו, והוציא קול, הכלול מאש מים ורוח, ג' קווים, צפון ודרום ומזרח. כי אחר שז"א עלה והכריע בין ב' קווים ימין ושמאל דבינה, ומתפשט בעצמו ג"כ לג' קווים, וקול הזה כולל כל הכוחות, כל המוחין שבבינה, וקול זה מנהיג את הדיבור, והוא נותן המילה, הנוקבא, בתיקון שלה, שמלביש חכמה שלה בחסדים ונתקנה החכמה שבה ויכולה להאיר, משום שהקול נשלח ממקום הרוח שבבינה, החסדים שבדעת, ובא להנהיג המילה, להוציא מילים ישרות, ע"י הלבשת חכמתה בחסדים. ואז מתגלה בה החכמה, הנעלמת בראש א"א.
תשסט) וכאשר תסתכל במדרגות הללו, תמצא, שמחשבה הוא בינה, קול, דיבור, הכל אחד. והמחשבה בראשית הכל, ולא היה פירוד, אלא הכל אחד וקשר אחד. והמחשבה נקשרה באין, בכתר, ולא פרשה לעולם. וזהו, ה' אחד ושמו אחד. וע"ז כתוב, הנותן אִמרֵי שָפֶר, הגוף, ז"א, שמלביש חכמה דנוקבא בחסדים, ומוציא מילים יפות וישרות.
כל המדרגות עד הנוקבא באו לגלות החכמה שבראשית הכל, החכמה שבראש א"א, שאינה יכולה להאיר לתחתונים מחמת שנסתמה שם. ולפיכך כולם הם מדרגה אחת, חכמה בלבדה. מחשבה הוא בינה, כי המחשבה, חכמה דא"א, מתגלה בתחילה בבינה. מחשבה הוא קול, כי החכמה נסתמה בקו שמאל דבינה, והקול, ז"א, קו אמצעי, הכריע בין ב' קווים שבבינה, ופתח החכמה שבה. מחשבה הוא דיבור, ובז"א עצמו שקיבל ג' הקווים מבינה, עוד אין החכמה מאירה, להיותו קו ימין, אלא בנוקבא, קו שמאל, מתגלה אור החכמה. והכל אחד, והמחשבה בראשית הכל, שכל המדרגות הן מדרגה אחת, רק הארת המחשבה שבראשית הכל, שכולם ממשיכים אותה עד שבאה בגילוי בנוקבא. וזהו, ה' אחד ושמו אחד, שהנוקבא, שנקראת שמו, מדרגה אחת עם הויה, ז"א, שהוא אחד עם המחשבה ראשונה, שהוא אחת עם כתר א"א. ועל זה כתוב, הנותן אִמרֵי שָפֶר, כי בהיותה אחת עם כל המדרגות עד חכמה דא"א, הקשורה בכתר דא"א, המכונה אין, אז ז"א נותן ומתקן ומוציא בנוקבא, אִמרֵי שָפֶר, בייחוד קול ודיבור."
שאלה: האם אתה יכול להסביר יותר, איך לקשור את עצמי עם המקור?
הזוהר מספר לנו על המצבים שבינינו, זה מה שאנחנו קוראים, אין יותר על מה לספר. היינו שבורים, ואנו רואים את העולם הזה, מרגישים אותו, לכן אין על מה לספר. עכשיו אנחנו רוצים להגיע למצבים אמיתיים המתוקנים בינינו, סך הכול אנחנו צריכים להקים את כל המערכת הזאת. הזוהר מספר לנו איזו התנהגות, איזה קשרים אנחנו נגלה במערכת המסודרת. ומה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים סיפור על הקשרים בינינו במערכת המסודרת.
נגיד בקבוצה אם אנחנו נסדר את עצמנו נכון לפי קווי ההשפעה, אנחנו נגלה כל אותן התוצאות, נוקבא, זעיר אנפין, אמא, אבא, אריך אנפין, עד גמר התיקון. הכול נגלה בינינו, ובהתאם לזה נגלה את האור ששורה בתוך הכלים האלו של ספירות, פרצופים ועולמות. עד שיתקבצו כולם לעולם אין סוף, כל מאה עשרים וחמש המדרגות, עם כל חמישה העולמות, עם תרי"ג הרצונות שבכל נשמה, כל הנשמות יחד כנשמה אחת, כמלכות דאין סוף עם האור בפנים. וזה הכול בתוך הקבוצה, שהיא לאט לאט מתרחבת לכל כלל הנשמות.
(סוף השיעור)
דברים ח, י'↩