יש לנו מבפנים ניצוץ, מבחוץ חברה, והעבודה, הבחירה החופשית שלנו, היא עד כמה לפי הניצוץ שלנו נתחבר לסביבה ● האדם צריך יותר ויותר לעשות ביקורת על איך שהוא תופס את החברה: למה נותנים לו להרגיש ולהבחין בצורה כזאת, להודות לבורא שנותן לו את חוש הביקורת, ואת היכולת לראות שהוא בחוש הביקורת, ולהביא את עצמו ל"למעלה מהדעת" - שאין ברירה, אני הולך על השטות הזאת. אנחנו חושבים שב"למעלה מהדעת" אין דעת, ההפך, יש שיקול דעת ● אני תמיד מקבל את התנאים הטובים ביותר להתקדם מהם למטרה, ואפילו שהם נראים לי הכי גרועים, דווקא הם המצבים שמהם אני מתקדם ● האדם חייב תמיד לראות את עצמו כתוצאה ממה שבורא מראה לו, מהשפעת האור על הרצון. ומנקודת האדם שבי, אני צריך לראות באיזו צורה הבורא מייצב אותי, ומשם להמשיך את הביקורת בצורה מטרתית ● עלינו לבקר את הרגשת הטוב כמו את הרגשת הרע – גם השמחה צריכה להיות מעל הדעת ● עלינו לראות את עצמנו יותר מלוכדים סביב כתבי המקור. אז אנחנו נראה עד כמה שכואב לכל המקובלים שאנחנו עדיין לא מודעים לקריאת השעה. מזה תהיה לנו אש בוערת בלבנו ● בכנס הקרוב, העיקר הוא להתכלל ברוח החברה עד שאתה מאבד דעתך לגמרי. וכל היתר יבוא.