ההתקדמות הרוחנית לא תלויה בידע אלא בהשגה. וההשגה באה מתוך כמה שאני משקיע את עצמי בחיבור, ברצון להזדהות עם הזולת, לצאת מעצמי, לשכנע את עצמי שכל מה שאני רואה לפניי הוא שלי, ושכל המזיקים והשנואים הם דווקא המועילים והקרובים. ומצד שני מהאר"י והלאה, בתקופת התיקון, המקובלים התחילו להסביר את חכמת הקבלה בצורה מדעית. אך גם שם כתוב על אותו הדבר שעליו כתבו המקובלים בתקופות התורה, המשנה והתלמוד – התקשרות האורות עם הכלים • ככל שאנו מתקדמים לתיקון אנו נעשים בפנים יותר ויותר קפדנים על החוקים, ולכן עד כמה ששפת הקבלה יותר מדעית היא יותר קרובה לנו. אך השגת החכמה האלוקית היא על ידי ביטול החכמה שלי – אמונה למעלה מהדעת • לא החכם לומד אלא מי שמשנה את התכונות שלו, ואז מגיע לו שכל חדש. האדם מתקן את הרצון ובתוכו הוא מקבל את ההתגלות. והגילוי זה השכל • כדי לנתק את החכמה שלו עצמו, האדם צריך להיות תלוי בסביבה – לקבל את השכל האינטגרלי במקום את השכל של עצמו, וזה לגמרי לא מקובל בעולם שלנו • בעולם שלנו החיבור לשכל הכלל הוא ירידה ברמה. אך ברוחניות זה ההפך הגמור – הבורא הביא אותי לסביבה שבה אני יכול להתפתח ולכן אני מבטל את השכל שלי ומתחבר לשכל הכלל • קבלה זה עבודה על העצבים, ההרגלים, הרצון של עצמו. וזה בכלל לא קשור לכמות הידע • כמו שהבורא בנה את קבוצת המקובלים שבה אנו נמצאים, הוא בנה קבוצה נוספת – האנושות, והיום פועל עליהם חוק הקבוצה. ואם הם לא פועלים לפי חוק הקבוצה שעליו מסבירה חכמת הקבלה הם סובלים, כי מהרגע שהעולם מתחיל לגלות את עצמו כעגול הם מתחילים להרגיש שהם במצב לא טוב. לכן הם זקוקים לחכמת הקבלה שתלמד אותם איך להתקשר לקבוצה, כי היום פועלת עליהם צורת העיגול – קבוצה, חיבור, אלוקות. אך מכיוון שהם שייכים לכלים שלא מסוגלים להתקדם לבד, אנחנו חייבים להיות בתוכם ואנחנו צריכים להביא להם אור, ודרכנו הם כל הזמן יקבלו אותו. כי אנחנו עושים זאת בצורה מבוקרת ומודעת והם לא, לכן הם יקבלו זאת בצורה פאסיבית. ולכן הם נקראים אח"פ ואנו נקראים גלגלתא ועיניים. והקשר הזה יישאר תמיד כך – ישראל ואח"פ.