אור החסדים לא בא מתוך הנאצל; הנאצל הוא לא ספק האור, אלא הוא גורם מתוך העבודה, ההשתוקקות שלו להתקרב למאציל, כלומר להיות באותן התכונות, הרצונות, הכוונות, בהשתוקקות שלו הוא גורם לכך שמהמאציל מגיע אליו אור חסדים - מגיע אליו אור שבונה בתוכו תכונת החסד, ואז הוא מסוגל לעשות פעולות על מנת להשפיע ● באור אין שום הבחנות, אלא בכוח הנאצל, הנברא, מגיע האור לנברא ופועל בו לפי הרצון, הדרישה שלו ● אנו צריכים להבין שכל הזמן אנו נמצאים במגע עם הבורא וכל הזמן מעוררים אותו, והשאלה היא איך אנחנו מעוררים את השפעתו עלינו ● אני תמיד נמצא בקשר ישיר, קצר עם הבורא. ואפילו אם אנחנו לא רוצים בזה, אנחנו בכל זאת מעוררים את הבורא, ומקבלים ממנו בהתאם לחסרונות, לדרישות שלנו, את האור. ועל ידי המצב שהאור מראה לנו אנחנו מתקדמים באחישנה או בעתה. אז עלינו להיזהר בכל רגע באיזה מצב אנחנו נמצאים, ובגלל שכל אחד מאיתנו נמצא בחברה גדולה אז כל אחד אחראי על כולם ● אם הבורא רוצה לסדר את היחס שלו עם הבורא נכון, להיטיב במשהו, אז הוא חייב לעורר את כל החברה ● כל מה שאני מרגיש בכל רגע בקיומי, מיוצב בצורה אופטימאלית כדי להגיע לדבקות בבורא. ואני צריך לחפש באיזו פעולה אופטימאלית אני יכול להשפיע בחזרה אליו ● עד כמה שאתה קרוב יותר לחברה, אתה קונה אותה, ואז אתה יכול לפעול. וכמה שאתה רחוק ממנה, הצעקה שלך היא כמו צעקה במדבר, ואז הבורא חייב לגרום לך הכבדות כדי שתתחיל להבין ולהרגיש זאת ● ברגע שמתעמקים במדרגה הנוכחית, מגלים את הזנב של המדרגה הבאה וכך עולים אליה. ואנו רואים את התופעה הזאת עוד מתחילת הבריאה ● אנחנו נמצאים לפני שלב מאד מיוחד בהיסטוריה של האנושות, זה ברור שהעולם נמצא לפני התפתחות דרמאטית. ואנחנו יכולים לדעת מה יהיה המצב הבא לפי "ממעשיך הכרנוך" - הטבע מחייב אותנו להיות בחיבור, החיבור יכול להיות רק בין השווים, הדומים; כל אחד צריך להיות שווה לאחרים בצורה הסגולית שלו - להשפיע לאחרים ב-100% לפי יכולתו, ובזה כולם משתווים. כך העולם מתקרב לצורה אינטגראלית, ועד כמה שנרצה להתקדם לאותה הצורה בעצמנו מה טוב, ואם לא, יפעלו עלינו כוחות הטבע שיקדמו אותנו לזה ●