שיעור בוקר 19.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 319,

מאמר "הקב"ה וישראל יצאו בגלות"

הקב"ה וישראל יצאו בגלות

תשמ"ו - מאמר כ"ז
1985/86 - מאמר 27

"בזהר בחקותי (דף ט"ז ובהסולם אות מ"ט) על פסוק "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" וזו לשונו "בוא וראה, אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך. אמר המלך, כל אלו הימים הכיתי אותך, ולא קבלת. מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה, או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם. מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ. כך, אף אני, שכתוב, פירושו, אני ואתם נצא מן הארץ. דהיינו שנלך בגלות, ויסרתי אתכם ללכת בגלות. ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני, עמכם", עד כאן לשונו.

ויש להבין את ענין יציאת עם ישראל מארץ לחוץ לארץ, שזה נקרא "גלות בין העמים". על דרך העבודה מה פירושו. היינו, מה נקרא "ארץ", ומה נקרא "יציאה מהארץ". ומהו ענין כשחוטאים מענישים את האדם ונותנים לו גלות, שיהיה בין אומות העולם. מה זה מועיל, ואיזה תועלת מביא זה בדרכי עבודה. זאת אומרת, מהו התיקון בזה שיצאו בגלות להיות תחת שליטת אומות העולם.

ועוד יש להבין, איך שייך לומר שהקב"ה יוצא גם כן מארץ ללכת עם עם ישראל בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו" וכמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה", שאפילו הקליפות הוא מחיה אותם, ואיך שייך לומר שיוצא לגלות עם עם ישראל וכאילו הוא לא נמצא בארץ.

ובכדי להבין את הנ"ל בדרך העבודה, צריכים לדעת מקודם, מה זה ארץ ישראל, ומה זה חוץ לארץ ולמה נקראת יציאה מארץ לחוץ לארץ גלות בין העמים. וכמו כן יש להבין, בטח שענין גלות הוא תיקון על החטאים. זאת אומרת, שע"י זה שיסבלו את הגלות יגרמו היסורי גלות לחזור בתשובה, ואז נוכל להחזירם לארץ. הלא הכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", אם כן איזה יסורי גלות הם מרגישים, שזה תהיה סיבה שיחזרו בתשובה ושיחזרו לארץ. היינו, מה הוא יכול לדעת את טוב ארץ ישראל שיחשוק לזה, והארץ הזאת תהיה סיבה שיהא מוכרח לעשות תשובה מחמת חיבת הארץ.

ידוע, שארץ נקרא "מלכות", ונקראת "שכינה הקדושה", ונקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל לכל הנשמות, שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג.

וסדר השתלשלות היה מעולם אין סוף לעולם הצמצום, ואח"כ להקו, שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות. ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע. ואח"כ נברא אדם הראשון וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו, נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמו שכתוב בתע"ס (חלק ט"ז דף א' תתקי"ב אות מ"ג) "ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות".

לפי זה יוצא, שארץ, הנקרא "מלכות דאצילות", שעל עולם אצילות כתיב "לא יגורך רע", שפירושו ששם אין רע כלל, אלא רק בבי"ע יש בירורים של טוב ורע. אלא שם מגולה את הטוב והעונג, מה שחשב לתת להנשמות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בראשית ברא אלקים", "אין ראשית אלא ישראל", שהכל בשביל ישראל, היינו בשביל נשמות ישראל.

ואדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת גרשו אותו מאצילות, וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה, ולתקן מה שחטא. ועל ידי זה הוא חזר ונכנס בגן עדן, היינו באצילות. והתיקון היה בזה שגרשו אותו מגן עדן, הוא כמו שכתוב (בראשית רביעי ג' כ"ב) "ויאמר ה', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה, אשר לוקח משם".

ופירוש אאמו"ר זצ"ל, מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב "פן ישלח ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואמר, היות שהאדם חטא בעץ הדעת, ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו לחזור בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם.

מה שאין כן אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמו שכותב בזהר (הקדמת הזהר דף קפ"ו ובהסולם אות קצ"ב) וזו לשונו "בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם".

ומפרש בהסולם וזו לשונו "רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע. אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת, גורש מגן עדן מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם. ונמצא, הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".

ולפי זה יוצא, זה שמוציאים את האדם מהארץ, הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיתה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות, ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים. ונכנס בגלות, היינו כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאוות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל שיצאו בגלות. ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זה הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולה על המחשבה שיש להם מה לתקן.

נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות:

א. שיצאו בגלות תחת שליטת העמים. וכל המוח והשכל, שהיו חושבים כשהיו בארץ, היינו בבחינת מלכות שמים, שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'. וכשחטאו יצאו בגלות, יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע, שהפרט והכלל שוים. זאת אומרת, אם האדם, בזמן שהיה בארץ, חטא, היינו אם קבל איזו הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר, שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "חטא", משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ, היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה', ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.

וכשעובר איזה זמן, ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו (היינו שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה), הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נופל "מאגרא רמה לבירא עמיקתא".

זאת אומרת, במקום, שבזמן שהיה בארץ, הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד, בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם, איזו הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא. ועכשיו הוא מסתכל על עצמו, בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שתהיה נחת רוח למעלה. ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים, בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאוות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ.

ומתחיל עכשיו להשתוקק לה', שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו הנאות ממאכלים שמתאימים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו תהיה ממאכלי בהמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון, קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו".

משמע מכאן, כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה, שאמר לו "קוץ ודרדר תצמיח לך". ומטרם שאמר לו הקב"ה, הוא לא רואה שמאכלו הוא רק "קוץ ודרדר", שהוא רק מזונות של בהמה. ויכולים לפרש כנ"ל, שבאה לו התעוררות מלמעלה שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזו מדרגות הגבוהות שהיו לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל.

וזה נקרא, שהקב"ה אמר לו, היינו זה שקיבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו. אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות, מדוע הוא נמצא באותה דרגה של בהמה. זאת אומרת, הפרנסה שלו היא רק ממה ששייך לאהבה עצמית, שזה נקרא "מאכל בהמה". וזהו "שזלגו עיניו דמעות, ואמר, אני וחמורי באבוס אחד". היינו שאכילה, היינו מה שמזין אותו, תהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.

אולם, כשאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו". ופירש רש"י "בזעת אפיך", לאחר שתטריח בו הרבה, עד כאן לשונו. ויש לפרש ענין טרחא, מהו. ולפי שאנו לומדים, היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה, שהוא נמצא במדרגה, שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה גם כן צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל, כמו שאמרו חז"ל "שזלגו עיניו דמעות".

ולכן היסורים, ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה, זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה, ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל, שענינו הוא, שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.

ולפי זה יוצא, שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, כנ"ל:

א. שהוא נמצא בגלות, אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות, אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא. אלא הוא מחפש כמות, היינו יותר כסף, יותר כבוד, וכדומה. אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם, הנקראת "ארץ", שהיא "מלכות שמים". זה כבר נשכח מלבו. ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית, שנקרא "מאכל בהמה", אינו עולה על דעתו חס ושלום שצריכים להחליף, שיהיו לו מחשבות של השפעה.

נמצא לפי זה, (על) מקור הפרנסה, שהוא ניזון רק מה שבא בכלים דאהבה עצמית, את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית. למשל, הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוציא תענוג בהדירה שבו הוא גר, ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות. וכמו כן הוא מחליף את הרהיטים, כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיו לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות וכדומה.

ב. אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו, לומר שהפרנסה שלו תבוא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה, זה חס ושלום לא עולה על דעתו, כידוע, שהמקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות. אבל באמת, צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפעת לכלים דאהבה עצמית, שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה, וזו באה מעולמות דקדושה.

אי לזאת, לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנן בהגלות, נשאלת השאלה, מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעל ידי זה הוא מרגיש יסורים, שרוצה לצאת מהגלות, כמו שנאמר בגלות מצרים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". עלינו לומר, שזו ההתעוררות באה מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות, היינו במצב של שכחה, אז ה' שולח ההתעוררות.

נמצא לפי זה, מה שהם מרגישים שיש רוחניות אלא שהרוחניות היא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם, מדוע "שכינתא בגלותא", ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת, כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש, ולא עבודה של בני אדם הדומים לבהמות.

והדבר הוא להיפך, שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם. זאת אומרת, אותו מעשה שהוא עושה, אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל, שהשכר מאיר לו בזמן עבודה ומשום זה הוא מרגיש טעם, אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה, ואומר שהמעשה הזה הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו, שאינו מסוגל לתת יגיעה ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.

נמצא לפי הנ"ל, שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו, תראה את המצב השפלות שלך שאתה דומה לבהמה ממש, ומתחיל להרגיש את היסורים מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב, מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם. היינו, שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאוות רעות המתאימות לע' אומות.

ומטרם שבא אליו הגלוי הזה, שירגיש את שפלותו, הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים, שכל שאיפתם היא תאוה, וכבוד, וכסף, וכדומה. אולם עכשיו, שבא לו הגלוי מהקב"ה, שהוא יראה, שהוא דומה לבהמה ולא לאדם, הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות, הוא היה שמח מהגלוי זה.

אבל היות שהוא נמצא בגלות, הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות. נמצא, היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות. מצד אחד, הוא רואה עכשיו, שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך, היות שיש אנשים שייכים לבהמיות, ויש אנשים ששייכים לבני אדם. ואם נדקדק יותר, יש להבחין ג' סוגים:

א. יש אנשים, שאין להם שום שייכות ליהדות.

ב. יש אנשים, שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר.

ג. יש אנשים, שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.

נמצא, מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר, בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע. אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים, בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה'. היינו שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהן שכר, ומבחינת רצון להשפיע, אין הוא רואה שתהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.

ונמצא לפי זה, שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו, ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד, והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם, שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא. והבורא, בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצוותיו. והוא כן משתדל לקיים מצוותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה.

וממילא אחר חשבון כזה, האדם מרגיש עצמו, שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח "בזכות תורתן העולם מתקיים", כדברי חז"ל "אין העולם יכול לעמוד בלא תורה" (תבא). נמצא, שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.

ועכשיו, שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת, שעיקר עבודת ה' היא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מאמת, הוא מרגיש להיפך. היינו במקום שהיה חושב, אם במקום השלא לשמה היתה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא "עובד ה'", ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד.

ומכל שכן כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע, תיכף אני אבוא להתרוממות. אולם אינו כן, אלא עכשיו, שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח, שברוך ה' עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו, אני ברוך ה' רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתייגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי תהיה עתה בכדי להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'".

אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה, שהיתה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר. מטעם שהוא רואה, שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו, תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי, אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה'. אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה. נמצא, שהוא נמצא עתה במצב השפלות.

מה שאין כן מטרם שבא לו הגלוי של אמת, היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח. אולם אז הוא זמן אמיתי, שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא, שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגילוי מלמעלה, שהוא נמצא בגלות תחת שליטה של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". אם כן לא היה לו חסרון, שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות. נמצא לפי זה, שהקב"ה נתן לו הכלי, דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור, ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי.

ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק אומר לישראל בזמן שחטאו, הקב"ה אמר "ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני עמכם". ושאלנו, איך אפשר להיות שהקב"ה יוצא מהארץ לחוץ לארץ בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו". ואיך שייך לומר שיוצא לחוץ. וגם שאלנו, מה מוסיף לנו העונש שיוצאים בגלות, היות בטח שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק לטובת האדם, אם כן מה האדם מרויח בזה שיצא בגלות תחת שליטת אומות העולם.

ולפי מה שהסברנו לעיל יוצא, שענין מה שאומרים "מלוא כל הארץ כבודו", זה בא ללמדינו, שמצד הבורא אין שום שינויים בעולם, אלא זה כמו שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". אלא כל השינויים הם מצד הכשרת המקבלים, היינו כפי שהם יכולים ליחס עבודה שלהם רק להשפיע להבורא, בשיעור זה מסתלק הצמצום ומתגלה האור הגנוז לתחתונים, ובזה מקבלים התחתונים את הטוב והעונג.

וזה נקרא ש"העם ישראל נמצא בארץ", היינו שמרגישים שהבורא הוא בחינת ארץ ישראל. זאת אומרת, היות ש"עם ישראל" נמצא ב"ארץ ישראל", אז הקב"ה נקרא על שם הפעולה, מה שהוא ממציא את עצמו להנבראים, שהם יכירו וידעו אותו בזמן שהם מוכשרים לזה. ואם הם חוטאים ויכולים לפגום, היינו לקבל שפע עליון ולהעבירו לקליפות, שהן בחינת אהבה עצמית, אז מוכרחים "להוציאו מארץ ישראל", היינו ששוב עולה הצמצום ומסתלק האור.

וזה נקרא שהם יצאו מארץ, ששם מקום המלכות שמים, המכונה בחינת "שכינה", ויוצאים לתוך הגלות תחת שליטת אומות העולם. והתיקון שיוצאים בגלות הוא:

א. קודם כל שלא יקלקלו את השפע,

ב. שע"י היותם בגלות אין הקב"ה עוזב אותם בגלות, כמו שביארנו לעיל, שיש לפעמים שאדם נמצא בגלות, אבל אינו יודע שזוהי גלות, שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא ומקבל פרנסה, שהמקום הזה נקרא "אהבה עצמית", אלא אדרבה, כל מה שמרגיש יסורים, הוא מזה שלא יכול למלאות את מה שהאומות העולם דורשים ממנו, מכח שהם שולטים עליו, היינו שלא יכול למלאות את כל התענוגים ששייכים לאהבה עצמית.

וזה שהזה"ק אומר "אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם". שפירושו, שיעברו אותך לגמרי מן העולם הרוחני וישארו רק בעולם הגשמי, הנקרא אהבה עצמית.

אי משום זה, כדי שלא יאבדו בגלות אף הקב"ה יוצא עמהם בגלות, היינו שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות. היינו כנ"ל, שהבורא נקרא "שמו", על שם הפעולה שהוא עושה. היות שהוא משפיע להם עכשיו בחינת גלות, היינו שירגישו שהם נמצאים בגלות, זה נקרא שהקב"ה יצא עמהם בגלות. והוא, היינו למה שהוא השפיע להם את הרגשת הגלות, הוא כנ"ל, בכדי שלא יאבדו לגמרי בגלות, בזה שאין הם מרגישים שזרקו אותם מהארץ והם נמצאים עכשיו תחת שליטת אומות העולם.

ועכשיו נבין מה ששאלנו, מהו התיקון שהוציאם מארץ:

א. שלא יקלקלו את מה שהשיגו, הנבחן כמו היודע את רבונו ומכוון למרוד, שפירוש, הוא מכיר את רבונו אבל לא יכול להיות במצב אך ורק להשפיע.

ב. שבזה שהם יהיו בגלות, הם ירגישו את הצורך להיות רק במצב של השפעה, שעל ידי זה יזכו לדביקות ה', שיסורי הגלות יחזירו אותם למוטב. ומה ששאלנו, מהו הפירוש "שה' יצא בגלות", צריכים לפרש, היות שה' משפיע להם טעם של גלות, לכן נקרא "שה' יצא מבחינת ארץ חמדה טובה" ומשפיע להם בחינת, שזהו לטובתם."

מה יש להוסיף, זה מאמר שלם. הייתי חוזר עליו.

תלמיד: אולי באמת נחזור עליו ותיתן לנו קצת הסבר.

לא, אני לא רוצה לקלקל אותו, כי הוא כולל את הכול.

שאלה: איך נכון לספוג את המאמר, לעכל אותו?

לפתוח את הפה, את הלב והאוזניים ולתת לו להיכנס.

תלמיד: האם צריכה להיות הרגשה שהוא עובד עלי?

כן, שהמאמר נכנס בי. אין כל כך להוסיף.

הקב"ה וישראל יצאו בגלות

תשמ"ו - מאמר כ"ז
1985/86 - מאמר 27

"בזהר בחקותי (דף ט"ז ובהסולם אות מ"ט) על פסוק "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" וזו לשונו "בוא וראה, אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך. אמר המלך, כל אלו הימים הכיתי אותך, ולא קבלת. מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה, או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם. מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ. כך, אף אני, שכתוב, פירושו, אני ואתם נצא מן הארץ. דהיינו שנלך בגלות, ויסרתי אתכם ללכת בגלות. ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני, עמכם", עד כאן לשונו.

ויש להבין את ענין יציאת עם ישראל מארץ לחוץ לארץ, שזה נקרא "גלות בין העמים". על דרך העבודה מה פירושו. היינו, מה נקרא "ארץ", ומה נקרא "יציאה מהארץ". ומהו ענין כשחוטאים מענישים את האדם ונותנים לו גלות, שיהיה בין אומות העולם. מה זה מועיל, ואיזה תועלת מביא זה בדרכי עבודה. זאת אומרת, מהו התיקון בזה שיצאו בגלות להיות תחת שליטת אומות העולם.

ועוד יש להבין, איך שייך לומר שהקב"ה יוצא גם כן מארץ ללכת עם עם ישראל בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו" וכמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה", שאפילו הקליפות הוא מחיה אותם, ואיך שייך לומר שיוצא לגלות עם עם ישראל וכאילו הוא לא נמצא בארץ.

ובכדי להבין את הנ"ל בדרך העבודה, צריכים לדעת מקודם, מה זה ארץ ישראל, ומה זה חוץ לארץ ולמה נקראת יציאה מארץ לחוץ לארץ גלות בין העמים. וכמו כן יש להבין, בטח שענין גלות הוא תיקון על החטאים. זאת אומרת, שע"י זה שיסבלו את הגלות יגרמו היסורי גלות לחזור בתשובה, ואז נוכל להחזירם לארץ. הלא הכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", אם כן איזה יסורי גלות הם מרגישים, שזה תהיה סיבה שיחזרו בתשובה ושיחזרו לארץ. היינו, מה הוא יכול לדעת את טוב ארץ ישראל שיחשוק לזה, והארץ הזאת תהיה סיבה שיהא מוכרח לעשות תשובה מחמת חיבת הארץ."

שאלה: המילים "יש להבין", צריך להבין, מה זה אומר?

יש להבין, כלומר תשתדל להבין. בפשט.

"ידוע, שארץ נקרא "מלכות", ונקראת "שכינה הקדושה", ונקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל לכל הנשמות, שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג.

וסדר השתלשלות היה מעולם אין סוף לעולם הצמצום, ואח"כ להקו, שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות. ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע. ואח"כ נברא אדם הראשון וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו, נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמו שכתוב בתע"ס (חלק ט"ז דף א' תתקי"ב אות מ"ג) "ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות".

לפי זה יוצא, שארץ, הנקרא "מלכות דאצילות", שעל עולם אצילות כתיב "לא יגורך רע", שפירושו ששם אין רע כלל, אלא רק בבי"ע יש בירורים של טוב ורע. אלא שם מגולה את הטוב והעונג, מה שחשב לתת להנשמות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בראשית ברא אלקים", "אין ראשית אלא ישראל", שהכל בשביל ישראל, היינו בשביל נשמות ישראל.

ואדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת גרשו אותו מאצילות, וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה, ולתקן מה שחטא. ועל ידי זה הוא חזר ונכנס בגן עדן, היינו באצילות. והתיקון היה בזה שגרשו אותו מגן עדן, הוא כמו שכתוב (בראשית רביעי ג' כ"ב) "ויאמר ה', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה, אשר לוקח משם".

ופירוש אאמו"ר זצ"ל, מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב "פן ישלח ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואמר, היות שהאדם חטא בעץ הדעת, ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו לחזור בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם.

מה שאין כן אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמו שכותב בזהר (הקדמת הזהר דף קפ"ו ובהסולם אות קצ"ב) וזו לשונו "בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם".

ומפרש בהסולם וזו לשונו "רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע. אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת, גורש מגן עדן מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם. ונמצא, הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".

ולפי זה יוצא, זה שמוציאים את האדם מהארץ, הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיתה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות, ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים. ונכנס בגלות, היינו כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאוות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל שיצאו בגלות. ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זה הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולה על המחשבה שיש להם מה לתקן.

נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות:

א. שיצאו בגלות תחת שליטת העמים. וכל המוח והשכל, שהיו חושבים כשהיו בארץ, היינו בבחינת מלכות שמים, שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'. וכשחטאו יצאו בגלות, יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע, שהפרט והכלל שוים. זאת אומרת, אם האדם, בזמן שהיה בארץ, חטא, היינו אם קבל איזו הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר, שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "חטא", משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ, היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה', ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.

וכשעובר איזה זמן, ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו (היינו שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה), הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נופל "מאגרא רמה לבירא עמיקתא".

זאת אומרת, במקום, שבזמן שהיה בארץ, הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד, בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם, איזו הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא. ועכשיו הוא מסתכל על עצמו, בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שתהיה נחת רוח למעלה. ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים, בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאוות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ.

ומתחיל עכשיו להשתוקק לה', שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו הנאות ממאכלים שמתאימים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו תהיה ממאכלי בהמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון, קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו".

משמע מכאן, כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה, שאמר לו "קוץ ודרדר תצמיח לך". ומטרם שאמר לו הקב"ה, הוא לא רואה שמאכלו הוא רק "קוץ ודרדר", שהוא רק מזונות של בהמה. ויכולים לפרש כנ"ל, שבאה לו התעוררות מלמעלה שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזו מדרגות הגבוהות שהיו לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל.

וזה נקרא, שהקב"ה אמר לו, היינו זה שקיבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו. אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות, מדוע הוא נמצא באותה דרגה של בהמה. זאת אומרת, הפרנסה שלו היא רק ממה ששייך לאהבה עצמית, שזה נקרא "מאכל בהמה". וזהו "שזלגו עיניו דמעות, ואמר, אני וחמורי באבוס אחד". היינו שאכילה, היינו מה שמזין אותו, תהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.

אולם, כשאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו". ופירש רש"י "בזעת אפיך", לאחר שתטריח בו הרבה, עד כאן לשונו. ויש לפרש ענין טרחא, מהו. ולפי שאנו לומדים, היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה, שהוא נמצא במדרגה, שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה גם כן צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל, כמו שאמרו חז"ל "שזלגו עיניו דמעות".

ולכן היסורים, ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה, זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה, ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל, שענינו הוא, שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.

ולפי זה יוצא, שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, כנ"ל:

א. שהוא נמצא בגלות, אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות, אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא. אלא הוא מחפש כמות, היינו יותר כסף, יותר כבוד, וכדומה. אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם, הנקראת "ארץ", שהיא "מלכות שמים". זה כבר נשכח מלבו. ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית, שנקרא "מאכל בהמה", אינו עולה על דעתו חס ושלום שצריכים להחליף, שיהיו לו מחשבות של השפעה.

נמצא לפי זה, (על) מקור הפרנסה, שהוא ניזון רק מה שבא בכלים דאהבה עצמית, את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית. למשל, הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוציא תענוג בהדירה שבו הוא גר, ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות. וכמו כן הוא מחליף את הרהיטים, כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיו לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות וכדומה.

ב. אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו, לומר שהפרנסה שלו תבוא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה, זה חס ושלום לא עולה על דעתו, כידוע, שהמקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות. אבל באמת, צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפעת לכלים דאהבה עצמית, שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה, וזו באה מעולמות דקדושה.

אי לזאת, לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנן בהגלות, נשאלת השאלה, מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעל ידי זה הוא מרגיש יסורים, שרוצה לצאת מהגלות, כמו שנאמר בגלות מצרים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". עלינו לומר, שזו ההתעוררות באה מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות, היינו במצב של שכחה, אז ה' שולח ההתעוררות.

נמצא לפי זה, מה שהם מרגישים שיש רוחניות אלא שהרוחניות היא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם, מדוע "שכינתא בגלותא", ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת, כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש, ולא עבודה של בני אדם הדומים לבהמות.

והדבר הוא להיפך, שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם. זאת אומרת, אותו מעשה שהוא עושה, אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל, שהשכר מאיר לו בזמן עבודה ומשום זה הוא מרגיש טעם, אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה, ואומר שהמעשה הזה הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו, שאינו מסוגל לתת יגיעה ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.

נמצא לפי הנ"ל, שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו, תראה את המצב השפלות שלך שאתה דומה לבהמה ממש, ומתחיל להרגיש את היסורים מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב, מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם. היינו, שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאוות רעות המתאימות לע' אומות.

ומטרם שבא אליו הגלוי הזה, שירגיש את שפלותו, הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים, שכל שאיפתם היא תאוה, וכבוד, וכסף, וכדומה. אולם עכשיו, שבא לו הגלוי מהקב"ה, שהוא יראה, שהוא דומה לבהמה ולא לאדם, הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות, הוא היה שמח מהגלוי זה.

אבל היות שהוא נמצא בגלות, הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות. נמצא, היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות. מצד אחד, הוא רואה עכשיו, שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך, היות שיש אנשים שייכים לבהמיות, ויש אנשים ששייכים לבני אדם. ואם נדקדק יותר, יש להבחין ג' סוגים:

א. יש אנשים, שאין להם שום שייכות ליהדות.

ב. יש אנשים, שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר.

ג. יש אנשים, שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.

נמצא, מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר, בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע. אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים, בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה'. היינו שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהן שכר, ומבחינת רצון להשפיע, אין הוא רואה שתהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.

ונמצא לפי זה, שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו, ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד, והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם, שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא. והבורא, בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצוותיו. והוא כן משתדל לקיים מצוותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה.

וממילא אחר חשבון כזה, האדם מרגיש עצמו, שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח "בזכות תורתן העולם מתקיים", כדברי חז"ל "אין העולם יכול לעמוד בלא תורה" (תבא). נמצא, שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.

ועכשיו, שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת, שעיקר עבודת ה' היא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מאמת, הוא מרגיש להיפך. היינו במקום שהיה חושב, אם במקום השלא לשמה היתה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא "עובד ה'", ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד.

ומכל שכן כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע, תיכף אני אבוא להתרוממות. אולם אינו כן, אלא עכשיו, שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח, שברוך ה' עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו, אני ברוך ה' רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתייגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי תהיה עתה בכדי להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'".

אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה, שהיתה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר. מטעם שהוא רואה, שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו, תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי, אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה'. אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה. נמצא, שהוא נמצא עתה במצב השפלות.

מה שאין כן מטרם שבא לו הגלוי של אמת, היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח. אולם אז הוא זמן אמיתי, שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא, שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגילוי מלמעלה, שהוא נמצא בגלות תחת שליטה של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". אם כן לא היה לו חסרון, שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות. נמצא לפי זה, שהקב"ה נתן לו הכלי, דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור, ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי.

ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק אומר לישראל בזמן שחטאו, הקב"ה אמר "ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני עמכם". ושאלנו, איך אפשר להיות שהקב"ה יוצא מהארץ לחוץ לארץ בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו". ואיך שייך לומר שיוצא לחוץ. וגם שאלנו, מה מוסיף לנו העונש שיוצאים בגלות, היות בטח שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק לטובת האדם, אם כן מה האדם מרויח בזה שיצא בגלות תחת שליטת אומות העולם.

ולפי מה שהסברנו לעיל יוצא, שענין מה שאומרים "מלוא כל הארץ כבודו", זה בא ללמדינו, שמצד הבורא אין שום שינויים בעולם, אלא זה כמו שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". אלא כל השינויים הם מצד הכשרת המקבלים, היינו כפי שהם יכולים ליחס עבודה שלהם רק להשפיע להבורא, בשיעור זה מסתלק הצמצום ומתגלה האור הגנוז לתחתונים, ובזה מקבלים התחתונים את הטוב והעונג.

וזה נקרא ש"העם ישראל נמצא בארץ", היינו שמרגישים שהבורא הוא בחינת ארץ ישראל. זאת אומרת, היות ש"עם ישראל" נמצא ב"ארץ ישראל", אז הקב"ה נקרא על שם הפעולה, מה שהוא ממציא את עצמו להנבראים, שהם יכירו וידעו אותו בזמן שהם מוכשרים לזה. ואם הם חוטאים ויכולים לפגום, היינו לקבל שפע עליון ולהעבירו לקליפות, שהן בחינת אהבה עצמית, אז מוכרחים "להוציאו מארץ ישראל", היינו ששוב עולה הצמצום ומסתלק האור.

וזה נקרא שהם יצאו מארץ, ששם מקום המלכות שמים, המכונה בחינת "שכינה", ויוצאים לתוך הגלות תחת שליטת אומות העולם. והתיקון שיוצאים בגלות הוא:

א. קודם כל שלא יקלקלו את השפע,

ב. שע"י היותם בגלות אין הקב"ה עוזב אותם בגלות, כמו שביארנו לעיל, שיש לפעמים שאדם נמצא בגלות, אבל אינו יודע שזוהי גלות, שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא ומקבל פרנסה, שהמקום הזה נקרא "אהבה עצמית", אלא אדרבה, כל מה שמרגיש יסורים, הוא מזה שלא יכול למלאות את מה שהאומות העולם דורשים ממנו, מכח שהם שולטים עליו, היינו שלא יכול למלאות את כל התענוגים ששייכים לאהבה עצמית.

וזה שהזה"ק אומר "אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם". שפירושו, שיעברו אותך לגמרי מן העולם הרוחני וישארו רק בעולם הגשמי, הנקרא אהבה עצמית.

אי משום זה, כדי שלא יאבדו בגלות אף הקב"ה יוצא עמהם בגלות, היינו שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות. היינו כנ"ל, שהבורא נקרא "שמו", על שם הפעולה שהוא עושה. היות שהוא משפיע להם עכשיו בחינת גלות, היינו שירגישו שהם נמצאים בגלות, זה נקרא שהקב"ה יצא עמהם בגלות. והוא, היינו למה שהוא השפיע להם את הרגשת הגלות, הוא כנ"ל, בכדי שלא יאבדו לגמרי בגלות, בזה שאין הם מרגישים שזרקו אותם מהארץ והם נמצאים עכשיו תחת שליטת אומות העולם.

ועכשיו נבין מה ששאלנו, מהו התיקון שהוציאם מארץ:

א. שלא יקלקלו את מה שהשיגו, הנבחן כמו היודע את רבונו ומכוון למרוד, שפירוש, הוא מכיר את רבונו אבל לא יכול להיות במצב אך ורק להשפיע.

ב. שבזה שהם יהיו בגלות, הם ירגישו את הצורך להיות רק במצב של השפעה, שעל ידי זה יזכו לדביקות ה', שיסורי הגלות יחזירו אותם למוטב. ומה ששאלנו, מהו הפירוש "שה' יצא בגלות", צריכים לפרש, היות שה' משפיע להם טעם של גלות, לכן נקרא "שה' יצא מבחינת ארץ חמדה טובה" ומשפיע להם בחינת, שזהו לטובתם."

שאלה: מה התפקיד של הכאב והייסורים בתהליך התיקון?

כדי שהאדם ישתדל לשאול את עצמו מה זה, בשביל מה זה, למה לי, למה זה מכוון אותי.

תלמיד: אבל זה הפוך מהמטרה שהבורא ברא את הבריאה.

אפילו שזה הפוך. זה מעורר עוד יותר.

תלמיד: איך זה שדבר הפוך מעורר אותנו לתיקון?

כי הוא ממש נותן לנו כיוון הפוך.

תלמיד: למה הבורא לא יכול היה למשוך אותנו אליו בתענוג?

כי הרצון לקבל שלנו יגדל עוד יותר, ואנחנו אף פעם לא נהיה דומים לבורא.

תלמיד: אבל הוא ברא את הרצון לקבל.

הוא ברא אותו בכוונה כדי להשתמש בו ולהעלות אותנו למעלה ממנו.

תלמיד: הוא ברא משהו כאשר מלכתחילה הוא רוצה משהו אחר.

נגיד.

שאלה: מי סובל פה, האדם או האגו שלו?

בינתיים האדם. כשהוא מתחיל לעבוד ומגלה שזה האגו מחזיק אותו במצב הפוך מהמטרה, מהבורא, אז הוא שונא את האגו שלו.

תלמיד: הסבל שלו הוא מזה שהוא שונא את האגו שלו.

אז, כן.

תלמיד: כלומר הסבל פה הוא דבר טוב ומועיל.

כן.

תלמיד: ואנחנו בורחים תמיד מהסבל.

לא תמיד.

תלמיד: האם אפשר להשתוקק לסבל כזה?

כן.

תלמיד: האם אפשר לבקש את הסבל?

את מי?

תלמיד: לבקש מהבורא שייתן את הסבל הזה?

לא. אתה לא יכול. הוא טוב ומיטיב, איך אתה רוצה לקבל ממנו סבל.

תלמיד: אמרת שאפשר להשתוקק לסבל הזה.

זה שאתה משתוקק זה משהו אחר, אבל זה לא מה שאתה מבקש. אתה יכול להשתוקק לסבל כדי שהוא יכוון אותך בדרך אמת.

תלמיד: האם להשתוקק אבל לא לבקש אותו מהבורא?

כן.

תלמיד: איך מקבלים אותו?

זה טבעי כך. אתה רוצה לגלות את הטעויות, את השגיאות בדרך, וזה מגיע אליך כך שאתה מקבל קוצים, וכשאתה בורח מהם אתה מגיע לדרך נכונה.

שאלה: כתוב "ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ". למה היה צורך שהוא ישכח שהוא היה בארץ?

כדי שיהיה לו יסוד, שהוא יוכל לחזור אליו פעם.

תלמיד: כלומר יש תפקיד לשכחה הזאת.

כן, ודאי.

שאלה: נראה שאדם שמתקדם בדרך הרוחנית הוא מחלק את עצמו לשניים. הוא כותב "המקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות". האם העבודה שלנו היא לחלק את עצמנו לשניים, או לזהות איפה אני?

תשתדל.

תלמיד: להשתדל לזהות איפה אני כך ואיפה אני כך.

כן.

שאלה: כתוב ש"הקב"ה נקרא על שם הפעולה", מה זה אומר?

הבורא הוא חנון רחום וכן הלאה, ואתה נותן לו שמות לפי מה שאתה מרגיש ממנו.

תלמיד: כלומר אדם שמתקדם ומגלה שהוא היה בשכחה, ופתאום יש לו רצון להשפיע, אז קודם כל עליו לשייך את זה לבורא.

כן.

תלמיד: וזו פעולתו, כרגע הבורא פועל בו בצורה שהוא מתגלה כגלות.

כן.

שאלה: כתוב כאן הרבה פעמים "הקב"ה". האם הקדוש ברוך הוא זעיר אנפין בעולם האצילות?

אני לא יכול להגיד. לא למדנו את זה מהמאמר.

תלמיד: אבל יש לי את זה בתוך הרשימות שלי.

בתוך הרשימות שלך, מאיפה אני יודע. אבל זה לא מהמאמר שעכשיו קראנו.

תלמיד: יש בינינו מסך משותף אתה חייב לדעת.

אני לא יודע, אני אומר לך ברצינות.

תלמיד: אתה באמת רציני?

אני באמת רציני. אני עכשיו מפרש את המאמר. מתוך המאמר אני לא הבנתי שהקדוש ברוך הוא זה זעיר אנפין.

שאלה: למה לא להשתוקק לתענוג לעשות נחת רוח לבורא, הרי מטרת הבריאה להנות לנבראיו?

כן, אבל מטרת הבריאה היא לא לפי הרצון האגואיסטי שלנו. היא הרבה יותר גבוהה, רחבה מיוחדת, אין סופית ולמטרה הזו הבורא רוצה להביא אותנו. זאת אומרת שאנחנו נרצה דווקא את זה, שנפתח לכך חיסרון, כלי ונתקדם לזה לבד, ואפילו נבקש אותו.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מתגלה אליהם בצורה של גלות?

גלות היא כל מיני צורות שנחתכות מהבורא, הפוכות ממנו. כך הן מרגישות את מצבן.

תלמיד: אם דווקא במצב הגלות האדם משתוקק לבורא, אז הוא בעצם מתרחק מהרצון לקבל?

כן. בגלות הוא מרגיש באילו רצונות הוא נמצא, ומתוכם הוא מתחיל להשתוקק לבורא.

שאלה: אחרי כל שיעור בוקר, או מפגש עם חברים, יש הרגשה שהבורא זורק אותנו לגלות, אנחנו יוצאים מפה אחרי שיעור ויש הרגשה שזרקו אותנו לגלות.

ממש כך?

תלמיד: כן.

כל שיעור?

תלמיד: כן, הרבה פעמים אני חושב למה אנחנו לא ממשיכים את השיעור במשך שבוע?

אני לא יכול להמשיך אתכם במשך שבוע אותו שיעור. יש לנו תכנית, אנחנו צריכים ללמוד עוד הרבה מאמרים וספרים שלמים.

תלמיד: אני שואל על התהליך שהבורא מעביר אותנו. האם זה בשבילנו? מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו עושים פה תיקונים בשביל כל העולם? זה מחויב שהוא יזרוק אותנו?

אנחנו עושים תיקונים על עצמנו, ויחד איתנו העולם מתקן.

תלמיד: אני שואל למה הוא זורק אותנו כל כך עמוק לתוך הרצון לקבל? ממש באותו יום אנחנו יכולים להרגיש בושה ורגע אחרי אנחנו שקועים עד הצוואר, ואז עוד פעם עולים דרך הקבוצה.

זה החשבון שלו, אבל זה רק מצביע על העבודה שלו עלינו.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לשמוח בזה ולברך שזה התהליך?

כן. בוודאי. הבורא עובד עלינו ללא הפסקה.

שאלה: איך להרגיש שאתה נמצא בגלות ולא סתם סובל ייסורים מזה שאתה לא מקבל משהו?

תלוי מה חסר לך. גלות זה מצב, באיזה כלים אתה מרגיש את המצב הזה?

תלמיד: רב"ש אומר במאמר שבסופו של דבר, גם את הכלי, את החיסרון וגם את המילוי אני מקבל מהבורא. איך אני יודע לזהות את הכלים, באיזה מקום אני עובד?

מתוך זה שאתה מתקרב לחברים ורוצה להיות איתם יחד, צמוד ככל האפשר, אז אתה מגלה יותר ויותר אותו המקום המשותף וכבר יכול לאתר באיזה מצב אתה נמצא.

תלמיד: כשאני נמצא עם החברים במפגשים, בשיעורים, באמת המצב ברור. כשאני לא איתם, יחס מסוים לעבודה נעלם, נשכח. איך אני שומר על היחס הנכון? איך אני שומר על העבודה גם כשאני לא נמצא עם החברים? כי הם שומרים עלי בעבודה בעצם.

צריכים לשמור על החיבור, בכל מצב ומצב כמה שיותר חיבור ועוד חיבור.

תלמיד: מה אני יכול להוסיף לחיבור כשאני לא נמצא פיזית או וירטואלית עם חברים?

עוד יותר מכפי שאתה נמצא איתם.

תלמיד: במחשבה?

בהרגשה, שאתה ממש נמצא בגוף ונפש איתם יחד.

תלמיד: האם אתה יכול לתת תרגיל, כשאני יושב עם עצמי במשרד ועכשיו יש לי איזו הרגשה רעה או הרגשה טובה, לא משנה מה אני מרגיש, איך אני מייחס את זה לחיבור עם החברים?

אל תייחס את זה. אתה חייב לתאר את החיבור שלך עם החברים כחיבוק חזק, טוב, חם, שממנו אתה מרגיש הרבה כוחות, ביטחון, שלא חסר לך כלום חוץ מיותר ויותר להיות ממש איתם יחד. יחד, זה אומר שיש גוף אחד לכולם, וכולנו נכללים בזה.

שאלה: רב"ש כותב במאמר שיש מאכל אדם ויש מאכל בהמה. האדם יכול ליהנות מרוחניות וגם מדירה חדשה, מרהיטים טובים, מכל מיני מאכלי בהמה כביכול. אנחנו אומרים שמקובל, זה לא מישהו שסוגר את עצמו או מתנתק מהחיים, הוא נהנה מכל דבר. גם מרהיטים, גם מהחיים, מאוכל טוב, משינה טובה, מכל דבר בחיים אנחנו צריכים ליהנות ועם זאת להשתוקק לרוחניות. איך גם להיות במאכל אדם, גם במאכל בהמה ולא ליפול לתענוגים בהמיים ולשקוע בהם?

אנחנו צריכים להשתמש בעולם הזה במידה שאנחנו חייבים להחזיק את עצמנו בצורה נורמלית בגוף הפיזי, ובכל היתר, אנחנו צריכים לפתח חיבורים רוחניים בינינו. כך הייתי אומר.

תלמיד: פעם סיפרת שרב"ש בחר את המזרון הכי טוב, את הגבינה הכי יקרה, הוא ידע להרגיש טעם בדברים רגילים.

כן. שאלתי אותו איזו גבינה צהובה לקנות. הוא אמר, אם אתה לא יודע, תקנה את הגבינה הכי יקרה.

תלמיד: איך לא ליפול כשאתה מגלה פתאום שאתה נהנה מהזבל, מהדברים הבהמיים ואתה שוכח מהעיקר?

הרב"ש נתן לי אז דוגמאות מסוימות, אבל באמת האדם צריך ליהנות מזה שהוא מתקיים, ויכול מזה לחשוב על קיום העולם.

שאלה: רב"ש מתאר פה הרבה מאוד מצבים שעוברים, ובין היתר יש מצב שהוא רואה שהוא מאושר מכך שמתגלה לו האמת, אבל גם הכאב והייסורים מכך שהוא רואה שהוא מרוחק מדביקות ה'. ואז הוא משתוקק בעצם לחזור למצב הב', שהיה לו שכר. לרגע מתגלה האמת, עם שני הרגשות ביחד, והוא מאושר שזאת האמת, אבל הוא מרוחק מדבקות ה' והוא חוזר לחפש כיצד לקבל שכר רגיל.

וכך שוב ושוב, עד שמתגלה תפילה אמיתית, שהוא באמת רוצה לצאת מהמצב הזה. נשמע כאילו המצבים פועלים על האדם. הבורא מעורר אותו, הבורא מגלה לו, הבורא מסתיר לו. היכן כאן פעולת האדם כדי לזרז את התהליך, להגיע לתפילה האמיתית?

בכל מקום האדם רוצה לגלות פעולה אמיתית שהבורא עושה עליו ושהבורא דורש ממנו. ולכל זה הוא מתקדם רק על ידי חיבור עם החברה, עם הקבוצה.

תלמיד: אבל גם חיבור עם החברה, אפילו עם החברה מטרתית יכול להיות כדי שיהיה נוח, ונעים, שיהיה טוב בחברה.

כן, אז מה?

תלמיד: שוב זה איזה שכר, שהחברה מספקת שכר. כמו שנאמר כאן שכיף לשבת עם החברים, טוב להיות איתם, טוב לאכול איתם, טוב לשתות איתם, טוב לדבר איתם.

לא, העבודה עם החברה היא לא לשבת ולשתות. אנחנו מדברים על החיבור. זאת אומרת שהעבודה בחברה היא חיבור.

תלמיד: אז איך מדייקים את זה, איך מזרזים את התפילה האמיתית, ובכלל על ידי תפילה אמיתית כבר הכול נפתר, אבל עד המקום הזה?

שכולם רוצים להתחבק ולרצות רק מטרה אחת ולצעוק לבורא שיספק לנו את זה. פשוט מאוד.

תלמיד: אבל גם הרצון הזה, כמו שאתה מתאר אותו עכשיו, שהוא קיים אז הוא קיים במצב מסוים, שהוא פועל עלינו, גם זה בא מהבורא, אז איפה האדם פה בוחר להיות באמת במצב שהוא בוחר?

לא, אם אתה הולך כך לבדוק אז באף מקום אין לך אדם, הכול רק הבורא עושה. אין אדם.

שאלה: כשאדם מרגיש גלות, מה היחס הנכון שצריך להיות לו שהוא מרגיש את הגלות הזאת?

שהוא נמצא בעבודה. הרגשת הגלות היא הרגשת החיסרון שעדיין חסר לו מגע עם הבורא והוא חייב לסדר את עצמו ולהשתוקק למגע, לא רק הוא לבד, אלא גם כל הסביבה שלו.

תלמיד: האם הרגשת הגלות היא משהו שאנחנו במשך היום צריכים להרגיש אותו מדי פעם או שזה משהו שהוא כביכול לא טוב שקורה לנו?

צריכים להרגיש את זה כל הזמן.

תלמיד: ושמרגישים את זה צריכים ממש לראות בזה כמו אמצעי שעוזר לנו להתחזק?

כן, אמצעי להתחזק ולהשתוקק למגע עם הבורא דרך מגע עם החברים.

תלמיד: איך אנחנו עוזרים בעשירייה, אם אנחנו מרגישים, שיש חבר שנמצא בגלות והוא לא מודע לגלות הזאת, הוא לא רוצה לצאת, איך אנחנו יכולים לעזור לו כעשירייה?

לחבק אותו, לא פיזית כי זה כמעט בלתי אפשרי במשך היום, אלא כך להרגיש, לכוון אליו.

שאלה: האם אדם יכול להרגיש בורא במצב גלות?

הגלות בעצמה היא הרגשת הבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת?

כי חוץ מהבורא אנחנו לא מרגישים כלום.

תלמיד: מה זה אומר שהבורא מתגלה אליהם בצורה של גלות?

שהם מרגישים שהוא רחוק מהם.

תלמיד: ומה האדם יכול לעשות במצב כזה?

להתפלל, להתקרב לחברים, להתפלל יחד איתם. זה הכול.

תלמיד: אם הוא מרגיש את הבורא בצורה כזאת, מה הוא בעצם רוצה עכשיו?

מה הוא רוצה? הוא רוצה להתחבר עם החברים עד כדי כך שיהיה דרכם קשר עם הבורא.

תלמיד: ומה שיש לו קודם זה לא נקרא קשר עם הבורא?

קודם כנראה שזה לא היה, קודם זו הייתה הרגשת הגלות.

תלמיד: שהיא גם צורת קשר עם הבורא?

זה לא קשר פנים בפנים.

תלמיד: אז מה הוא בעצם מבקש פה, שהבורא יתגלה לו, שיהיה לו טוב, מה הוא רוצה פה בנקודה הזאת?

הוא רוצה שיהיה לו קשר עם הבורא דרך הקשר עם החברים בצורה שתמלא לו את כל הרצונות ואת כל המחשבות ויכוון אותו לגמר התיקון.

תלמיד: איך אדם שורד את מצב הגלות ולא מתייבש פה?

על ידי החברים, שהם כל הזמן עובדים, הם עוברים כל מיני מצבים וכל הזמן הם נמצאים כמו חלקים ב"גיר", שהם כל הזמן נמצאים בתנועה.

תלמיד: בזמן שיש לאדם תשוקה לתאוות בהמיות, איך פתאום מהמצב הזה הוא מתחיל להשתוקק לה' שיקרב אותו?

הוא צריך לקבוע לעצמו חברה שהחברה מחייבת אותו לטפל בה, בחברה, ושזה יתפוס אותו ויחייב אותו ויקשור אותו ויקדם אותו לקשר עם כולם.

תלמיד: אבל מה מוציא אותו מתוך המצב שהוא שקוע בתאוות בהמיות למצב שהוא משתוקק? למה זה פתאום קורה שהוא מתחיל להשתוקק לה'?

יכול להיות שיש על כך הרבה סיבות, אני מבין רק דבר אחד, שהוא קשור לסביבה וכמו שאימא קשורה למשפחה, לילדים, אז לא חשוב איזו הרגשה פנימית יש לה, יש לה גם התחייבות לדאוג לכל המשפחה.

תלמיד: הוא כותב "שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה".

כן, בסופו של דבר כולנו נצא מהגלות.

תלמיד: לפי מה דנים את האדם ועושים איתו חשבון?

לפי המאמצים שלו בחברה. כך הוא מזרז את הזמנים.

שאלה: זאת אומרת, יש לאדם יכולת לצאת מהגלות או שזה חשבון שכבר סגור איתו מתי יוצאים?

לא, לכולם החשבון פתוח, אין חשבון סגור. אף אחד לא סגר את החשבון עד גמר התיקון.

שאלה: רב"ש כותב כך, "שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא". איך אפשר לברוח מהמצב?

שאתה נמצא בו?

תלמיד: לאדם יש הכרה עכשיו, נתנו לו אותה מלמעלה, שהוא נמצא במצב שהוא לא רוצה אותו. איך הוא יכול לברוח מהמצב?

לסגור את העיניים ובעיניים עצומות לברוח לאן שהרגליים מכוונות אותו, בלי לראות את הדרך.

תלמיד: שמעתי שגם אתה נתת תשובה, באיזה כלים אתה מרגיש את המצב הזה. אדם יכול לבחור ולשנות?

לבדוק.

תלמיד: כן, הוא יכול לבדוק ואולי הוא רואה שעכשיו הוא נמצא בגלות.

ואחר כך להתפלל.

תלמיד: להתפלל שיהיה שינוי באיזה כלים הוא מרגיש את המצב?

כן.

שאלה: בעניין השכר הוא אומר, ש"מטרם שבא לו הגלוי של אמת, ... היה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח." אנחנו אומרים שצריך להגיע למצב שמתנתקים כאילו מהשכר, מהתוצאה, אז השכר הוא התהליך, הוא העבודה עצמה, היגיעה ואז בכל צעד האדם מקבל שכר.

כן.

תלמיד: איך הוא מאפיין נכון את המצב שאם הוא מקבל שכר מזה שהוא נהנה עכשיו בגלל שהוא בלא לשמה, או שהוא עכשיו ניתק את עצמו ויכול להנות מזה שהוא מתייגע למען ה', למען החברים וכן הלאה?

יש בזה הרבה דרגות, כמו שאנחנו רואים אצלנו. אם האדם מומחה, אז הוא נהנה מהעבודה עצמה. יש לו עניין להיות בעבודה כי הוא נהנה להתחיל את היום ולהיות בעבודה הזאת במשך היום ולסיים ולראות מה הוא עשה, זה בעצם התענוג שלו. אם הוא מומחה. אם הוא סתם עובד שאין לו שום יחס לעבודה ואיך שהוא מבצע אותה, זו כבר בעיה מאוד גרועה, אין לו במה לתפוס את עצמו.

תלמיד: ההבחנה על מצב של לא לשמה "מטרם שבא לו הגלוי של אמת, ... היה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח". הוא בא, הוא לומד, הוא מתחבר, הוא עושה תורנויות, יש שכר.

כך אנחנו עושים ומאבדים לאט לאט את הטעם. ואז הוא צריך לבחור לעצמו טעם יותר אמיתי.

שאלה: מתוך המצב הזה הוא צריך להגיע למצב שבכל רגע ורגע הוא כן מרגיש טעם, הוא מרגיש שהעבודה שלו היא השכר, היגיעה היא השכר.

אם הוא מכיר את העבודה ואת המטרה ומה הוא מסוגל לעשות בכל רגע ביגיעתו, אז באמת יש לו מזה סיפוק שלם.

תלמיד: זה מאוד קשה לאבחן את המצבים האלו. זה יכול להיות עוד פעם איזה סיבוב של האגו.

בטח שיהיו סיבובים. אבל הסיבובים יביאו אותך לשאלות יותר מדויקות וגבוהות.

תלמיד: כשהוא רואה שאין לו סיוע מגופו, אז האדם אומר לגופו, "תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה". כל פעם כשיש הדיאלוג הפנימי אני מרגיש כאילו האגו פשוט מתפקע מצחוק, "אתה אומר לי עכשיו שאתה לא נותן לי שום רווחים". אין שום יכולת לאדם להגיד את זה באמת, אין תוקף מאחורי האמירה הזאת, האגו פשוט צוחק לך בפרצוף.

שאלה: האם אני צריך לרצות להרגיש טעם בעבודת ה' או פשוט לרצות להתגבר על העבודה וזהו?

לא, אתה לא יכול להתגבר על העבודה בלי לרצות להרגיש בה טעם יותר גבוה.

תלמיד: ואז אתה שוב מגיע למקום שאתה שואל את עצמך האם האגו שלי עובד כי הוא נהנה, כי הוא מקבל איזה טעם או שאני באמת עושה משהו בעבודת ה'?

השאלה היא כך, האם אני עובד מטעם - הטעמים, שנעים לי, טוב לי, זה מספק אותי, ממלא אותי, או ממה אני עובד?

תלמיד: או שאני עובד באמת כי זה מה שהבורא רוצה, כי זאת העבודה הנכונה, כי זה המסלול הנכון.

ומה אתה חושב, שאתה מסוגל כבר לעבוד כך?

תלמיד: זאת תמיד השאלה. בדיאלוג הפנימי קשה להבדיל אם אתה באמת נמצא עם העשירייה, אם אתה נמצא בכלי הנכון או אתה נמצא עכשיו בתוך הרצון לקבל ואתה רק עוד יותר מאכיל אותו, הוא עוד יותר מושך אותך אליו. זה קשה, במיוחד כשאתה לבד עם עצמך.

מה חושבים?

תלמיד: אני חושב שבסוף האדם בכלל לא מצליח בבירור הזה, רק הבורא מלמעלה מודיע לו לפי המאמר. הוא יכול להיות עם החמור באותו אבוס והוא בכלל לא שם לב שהבורא מודיע לו.

טוב.

תלמיד: אולי הכול קורה בעבודה עם החברה, אז אולי כשמתאמצים במיוחד, אפילו בדברים קטנים, לא משנה במה להשפיע לחברים, לחברה, מגיע מצב שאתה מרגיש תוך כדי שאתה עושה כאילו משהו טוב, שאתה עושה את זה בשביל עצמך וזה גורם לאיזו בושה. ופה אתה יכול כביכול לדחוף את עצמך עוד יותר נגד האגו, נגד עצמך.

טוב.

שאלה: זה נשמע אולי הפוך, אבל לפי המאמר בעצם הכול עושה לנו הבורא, הוא מוציא אותנו לגלות, הוא מגלה לנו שאנחנו בגלות, הוא גורם לנו שנתייסר מזה שאנחנו בגלות, הוא גורם לנו שנרצה לצאת מהגלות והוא גם מוציא אותנו מהגלות, אנחנו צריכים רק להבחין שזה הוא עושה עלינו את הפעולה.

כן.

תלמיד: אני כאילו שומע אותה שאלה מכולם, שבעצם איפה פה האדם? אני חושב שהאדם ברגע שהוא שוכח שהבורא מפעיל אותו עכשיו אז הוא חושב שהוא עושה את זה, אבל בעצם גם את זה עושה הבורא, אחר כך הוא מגלה שגם את מה שהוא אמר, עשה הבורא.

זה ברור שככה זה, שהכול עושה הבורא. אבל מדובר בכל זאת על ההשתתפות שלנו.

תלמיד: אז השאלה אם ההרגשה שאתה משתתף היא רק כשאתה שוכח שהבורא עושה?

כן ולא.

שאלה: נחזור למה שחבר קודם תיאר, שאתה עובד בלא לשמה, הרצון לקבל מרגיש שכר ותומך, נותן לך לעשות פעולות.

כן.

תלמיד: אחר כך הוא תיאר מצב שאתה עובד לשמה, ויש באמצע את כל הגלות, כל הייסורים שאתה כבר רוצה להשפיע במה שהבורא עורר אותך ואתה מגלה שאתה לא יכול. יש פה שדה ענק שנפתח בתוך הגלות הזאת.

אז פה יש שתי דרכים, או שאתה רוצה לברוח מהרגשת המרירות הזאת של חוסר היכולת להשפיע, חוסר ההכרה שאתה בגלות או שבאמת הבורא יוציא אותך, אבל למצב חדש שתוכל להשפיע. מה החברה עוזרת פה? יש פה איזו נקודה, או בן אדם בורח מהגלות או שהוא יוצא מהגלות. לברוח מהגלות אפשר גם כשאתה נירדם בתוך העשירייה, לחזור למצב הזה שלא מרגיש גלות אבל נמצא בגלות מצד האמת. איך אנחנו, בכלי עולמי, בעשירייה, לא בורחים מהבירור הזה שאני רוצה להשפיע ולא יכול? כי נראה לי ששם זה המצב בתוך הגלות שהוא הכי טוב כדי באמת לצאת.

שאלה: עבודה בהכרה, בגלות, האם זה בניית הכלי?

כן, זה גם בניית הכלי.

תלמיד: וכשנתחיל לקבל מהכלי הכי גדול שנקרא עולם, עלינו להיות כמה שיותר בהרגשות של גלות כדי שהכלים יתחברו?

לא, זה לא חייב להיות ככה. אנחנו לאו דווקא צריכים לאסוף את כל בני האדם בעולם או את נציגיהם. אין כאן מה לבנות משהו שכלתני כזה.

תלמיד: התכוונתי לכלי שהוא דרגה של לקבל על מנת להשפיע, כשיש כמות מקסימאלית של גלויות בעבודה שלנו.

ככל שתוכלו לעשות, ככה צריך כדי לתקן את העולם.

שאלה: הבורא מציב אותנו במצב של גלות, הבורא יוצא החוצה לגלות יחד איתנו כדי שלא נאבד בתוך הגלות. ואז הגלות בעצמה היא הרגשת הבורא. מה הכוונה, מה העבודה במצב הזה שהאדם מרגיש שהגלות היא הרגשת הבורא, הוא כבר מרגיש את הבורא, אז מה העבודה שלו מכאן והלאה?

הוא בכל זאת רוצה להתנתק מעבודה כזאת מתוך שהיא קושרת אותו לאגו.

תלמיד: למה הכוונה?

שהוא בכל זאת פועל מטעם האגו שלו.

תלמיד: אז מהי העבודה במצב הזה? אני כבר הגעתי להרגשת הבורא, כי הוא איתי בגלות, הוא זה שהכניס אותי לתוך האגו והרגשת הבורא כרגע היא גלות. אז מה אני אמור לעשות בפעולה הזאת? לכאורה, נראה שכאילו טוב להיות בגלות כי יש לי את הרגשת הבורא.

לא. להרגיש את הבורא בגלות זה לא טוב. אתה צריך לברוח מזה וזו עבודה לפי הרצון שלך.

שאלה: אז מה העבודה מכאן והלאה? איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה אם יש בנו כבר את הרגשת הבורא?

להתעלות עם הבורא יחד למעלה מהרגשת הגלות. להבין, קודם כל ולחשוב, איך זה יכול להיות שבגלות אני מרגיש את הבורא? ומזה להתחיל את הבירורים.

תלמיד: הרי אדם עובר ייסורים עד שהוא מגיע להגיד ש"הבורא נותן את הגלות". וזה נשמע כמו מצב גבוה, גדול. מצב שיש בו המתקה. איך לדאוג שזה לא יסתום אותנו ויקדם אותנו לחיסרון הבא?

בחיבור.

שאלה: כתוב במאמר שהתיקון ביציאה מהגלות הוא כדי שלא יקלקלו את מה שהשיגו ושהבורא לא עוזב אותם. אז במה באמת כרוך התהליך של יציאה מהגלות?

יציאה מהגלות זה שאתה לא עוזב את הבורא, אבל רוצה להתעלות מעל למצב הגלות.

תלמיד: מה זה אומר "לא לקלקל את השפע"?

כל מה שטוב, תיקחו אתכם. כמו שעשו בני ישראל שיצאו ממצרים.

שאלה: בעץ הדעת, האם זה היה אגו קולקטיבי שהפריד את כולם?

כן.

שאלה: האם אותו עם שהיה ברצון אגואיסטי זה אנחנו, ואנחנו יכולים לחזור בחזרה לאבינו?

לא. אנחנו לא מבינים את זה כמו שאתה חושב. אתה חושב בצורה היסטורית.

שאלה: איך אני יכול לעזור את החברים שעוברים מצבים קשים אם אני לא שם אבל אני מרגיש את החיסרון הזה?

אתה צריך להיכנס לתוך ההרגשה שלהם ולעזור להם לצאת מזה. דווקא זה תפקיד משה.

שאלה: האדם צריך ליהנות מזה שהוא מתקיים ויכול לחשוב על קיום העולם, אבל שינה למשל, זה צורך ששמעתי שהמקובל נהנה ממנו, וזו דוגמה לצורך הכרחי שאני לא רואה איך אפשר לאזן אותו עם מסגרת מלאה וכל הדרישות שאנחנו צריכים לעמוד בהן בשביל להיות בדרך. למה זה נראה ככה, למה הבורא נותן לנו כזאת תמונה?

אנחנו עוד נלמד למה, יש הרבה סיבות. צריכים לשאול קונקרטית.

שאלה: הבורא עושה את הכול והוא הכול, האם האדם יכול להגיע להבנה הזאת, שהבורא עושה הכול, ולהתפלל?

כן, כי זו ההבחנה האמתית היחידה.

תלמיד: אז האדם רק יכול להתפלל?

כן.

שאלה: אני רוצה להגיד התרשמות שהמאמר הזה הוא מוסיף רגש לתע"ס, דווקא לחומרים שאנחנו עוברים, ומתוך זה אני רוצה לשאול שאלה על השכחה. הרי אנחנו מתחילים, ויש לנו שני מצבים, עליות וירידות, ומתוך זה אנחנו מבינים שאין לנו כוחות להגיע לתכונת ההשפעה. כביכול אין פה עניין של שכחה, אלא אנחנו מבינים, משיגים שאנחנו צריכים לפתח את הכלי שלנו לחיסרון. אם כך על איזו שכחה רב"ש מדבר פה?

עוד נלמד את זה, עדיין לא עברנו את השלב הזה.

(סוף השיעור)