שיעור 01.06.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד', פרק ו', דף ר"נ, עמ' 250, אות י' דברי הארי"י

יפה, יש דווקא התקדמות, שאלות לעניין ותפיסה. יפה.

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד', דף ר"נ עמוד 250, אנחנו באות י' דברי האר"י.

אות י'

כל קצה וקצה מחג"ת נ"ה כשיצאו נתנו כללות הארת הנפש ביסוד.

אבל בה' הבחינות עצמן אין אחד מוסיף כלום לחברו.

עוד יש ק הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא, כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד, בחינת נפש לבד, וכן כולם, עד שיצא החסד, וגם הוא נתן בצאתו, כח כללותו ביסוד, מה שאין כן בשאר ה' קצוות, כי בבוא אחד לא היה מוסיף שום תוספות בחבירו כלל ועיקר, כי כולם שוים, רק כאשר נשלמו כל הששה, אז נמצא, שנגמר כל הזעיר אנפין בבחינת נפש."

קריין: אות ק' קטנה, מבאר "עוד יש ק הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים,"

פירוש אור פנימי לאות י'

"ק) כי להיות היסוד, רק בחינת התכללות של הה' קצוות, על כן הוא מחויב להיות מושפע על ידיהם, ולפיכך בביאת כל קצה וקצה הוא מתמלא ומשתלם. מה שאין כן ה' הקצוות עצמם, שהם ה' בחינות נבדלות זו מזו כמו ה' הבחינות הכוללות, לכן אין האחד מוסיף כלום לחברו כי כל אחד ואחד מתגדר בבחינת עצמו."

זה ברור, כי היסוד הוא הסך הכול, כולל את כולם, את כל מי שיש לפניו. בעצמו אין לו שום דבר. זו תכונה מאוד מיוחדת. הוא רק מקבץ את כל ההבחנות שיש לפניו כדי להשפיע למלכות.

קריין: אות י"א למעלה.

אות י"א

"כשיצאה בינה היתה לעצמה בנפש, ורוח לז"א, ונשמה למלכות. וכשיצאה חכמה היתה נפש

לעצמה, ורוח לבינה וכו'. וכשיצא כתר היה בנפש לעצמו ורוח לאבא וכו'

קריין: אות י"א דברי האר"י.

"ר ואחר כך יצאה הבינה, בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחינת רוח לזעיר אנפין, ובחינת נשמה למלכות. ואחר כך יצאה החכמה, בבחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לבינה, ובחינת נשמה לזעיר אנפין, ובחינת חיה למלכות. אחר כך יצא הכתר בבחינת נפש לעצמו, ובחינת רוח לאבא, ובחינת נשמה לאמא, ובחינת חיה לזעיר אנפין, ובחינת יחידה למלכות."

קריין: אות ר' קטנה מבארת "ואחר כך יצאה הבינה".

פירוש אור פנימי לאות י"א

"ר) כי כשבאה לכתר אין לה אלא כלי אחד שאינו יכול לקבל אלא נפש כנ"ל. ואז יורד רוח לכלי חכמה ושורשו שנשאר בכתר נעשה רוח לז"א, ועמו יורד ג"כ רוח דנפש לכלי חכמה. ושורש הנפש שנשאר בכתר הנה מטעם אין העדר ברוחני נעשה לנשמה דנפש. הרי שיש עתה נר"נ לנפש, ונ"ר לרוח, ונפש לנשמה." מלמעלה למטה, כתר, חכמה, בינה. "וכן כשיצאה חכמה ובאה בכלי דכתר, אין לה שם אלא נפש דחיה, ואז יורדת נפש דנשמה לכלי דחכמה עם הנשמה דנפש ועם הרוח דרוח. ושורש דנפש שנשאר בכתר נעשה עתה לחיה דנפש, ושורש דרוח שנשאר בכתר נעשה עתה לנשמה דרוח, ושורש הנשמה שנשאר בכתר נעשה עתה לרוח דנשמה. ונמצא עתה במדרגה נפש דחיה. ונ"ר דנשמה. ונר"נ דרוח. ונרנ"ח דנפש. וכן כשיצא אור היחידה בכלי דכתר, אין בה אלא נפש שלה, כי אין לה אלא כלי א'. ואז יורדת חיה לכלי דחכמה, ועמה הרוח דנשמה עם הנשמה דרוח, ועם חיה דנפש. ושורש החיה שנשאר בכתר נעשה לרוח דחיה ושורש נשמה שנשאר בכתר נעשה לנשמה דנשמה וכו' עד"ז. ואין להקשות הרי (בחלק ג' פרק י"ב אות ז') אומר הרב שאוה"ח העולה בעקודים ומלביש את אור הישר משוה כל הכלים בקומה שוה," זאת אומרת, שני משולשים שמשווים זה את זה. "וכל אחד ואחד קומתו שוה עד הכתר (כמ"ש בהת"פ שם פרק ג' אות ד'). הענין הוא כי יוצאים כאן כח"ב תו"מ באורך וכח"ב תו"מ בעובי, דהיינו ה' פעמים כח"ב תו"מ אלו על אלו בעובי, שאין ביניהם שינוי כלל. אבל בכח"ב דאורך יש ודאי שינויים שבכתר שבו אין שם אלא נפש דכתר. ובחכמה רק נ"ר דחכמה. ובבינה רק נר"נ דנשמה, וכו'."

שאלה: זה לא הפוך ממה שאנחנו תמיד מספרים, כשיש התלבשות של האורות מלמעלה?

לא, זה הסתלקות האורות. כאן זו הסתלקות האורות, לא התלבשות. זו התלבשות האורות בזמן ההסתלקות.

קריין: אנחנו באות י"ב דברי האר"י.

אות י"ב

כשיצא כתר היה בו נפש לבד. וגם בחינה זו לא נשארה בו, כי נסתלקה למאציל

"והרי כי בבוא כתר, שהוא אחרון מכולם, לא יצא כי אם בבחינת נפש לבד. וזה סוד הפסוק נשבע ה' בנפשו, על דרך הנ"ל. ואפילו בחינה זו של ש נפש הכתר, לא נשארה בעולם עקודים כנ"ל, כי חזרה להתעלם, ונשארה דבוקה במקומה במאצילה."

קריין: אות ש' למטה מבארת "נפש הכתר לא נשארה בעולם העקודים." אות ש'.

"ש) כי קומת כתר, אינה נמשכת אלא ע"י בחי"ד (כנ"ל), והנה הבחי"ד לא נתחדשה עוד בזווג דהכאה אחר שנזדככה בהסתלקות דהתפ"א דעקודים מטעם שבחי"ד לא הניחה אחריה רשימה (כנ"ל בדברי הרב). ולפיכך נעלם אור הגדול הזה מכאן ואילך מכל הפרצופים והעולמות."

אנחנו יחד קוראים, מצפים למאור המחזיר למוטב.

קריין: אות י"ג למעלה.

אות י"ג

"בבוא כתר היו למלכות נרנח"י ושאר הספירות היו חסרות,

והוצרכו לחזור אל המאציל"

"ואמנם בבוא כתר, נמצאת המלכות שלמה מכל ה' אורות פנימים, שהם נרנח"י. ועתה היו חסרים עדיין כל הספירות (כנ"ל), שיצאו חסרים בלי תשלומין, והיה זה ממש בכוונה גמורה (כנ"ל), ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן."

אות י"ד

הכתר יצא אחרון וחזר ראשון. ומלכות יצאה ראשונה וחזרה אחרונה

"ואמנם עתה בחזרה היה ת הכתר חוזר בתחילת כולם, נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון. א והמלכות היה להיפך, כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה. וזה סוד הפסוק, אני ראשון ואני אחרון. וביאור זה הפסוק יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה. והוא כמו שנודע כי "אני" הוא כינוי אל המלכות, ובהפוכו "אין" כנוי אל הכתר."

קריין: אות ת' מבארת, "היה הכתר חוזר בבחינת כולם".

פירוש אור פנימי לאות י"ד

"ת) כבר נתבאר זה לעיל, שהוא משום שבהזדככות הראשונה מבחי"ד אל בחי"ג, תיכף נעלמת קומת כתר מהגוף, כי הזווג דהכאה הנעשה על בחי"ג, כבר אינו מוציא אלא ע"ס בקומת חכמה. ואור הכתר נעלם למקורו, כנ"ל."

קריין: אות א' קטנה מבארת, "והמלכות היה להיפך".

"א) כי היא נעלמה, רק אחר שנזדכך המסך מכל עביותו והשוה צורתו למאציל, כנ"ל."

קריין: אות ט"ו למעלה.

אות ט"ו

בהעלם הכתר עלתה מלכות במקום יסוד. ועי"ז קיבלה מלכות מקיף דחיה,

וז"א קיבל יחידה, ובינה חיה, וחכמה נשמה

"ב והנה בהתעלם הכתר אל מקורו, עלתה החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצא המלכות במקום היסוד. ועל ידי עליה זו במקום היסוד, ג נתוסף בה האור, והיה לה בחינת מקיף א' שכנגד בחינת חיה הפנימית. גם זעיר אנפין עלה במדרגה אחת, ונתוסף בו בחינת יחידה מן אורות פנימים, ד ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ה ובינה, נתוסף בה בחינת חיה הפנימי. ו וחכמה, נתוסף בה בחינת נשמה הפנימית."

קריין: אות ב' קטנה מבארת, "והנה בהתעלם הכתר אל מקורו,".

פירוש אור פנימי לאות ט"ו

"ב) כמ"ש לעיל, אשר עלית המלכות במקום היסוד, פירושו, שהמסך דבחי"ד, שהוא בחינת כלי המלכות, עלה ונזדכך לבחי"ג, שהיא בחינת כלי היסוד, ואז אור העליון, שאינו פוסק, נזדווג במסך דבחי"ג ויצאו ע"ס בקומת חכמה. "והכתר נתעלם למקורו, ועלה אור החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכן עד"ז כולם", כמ"ש כבר באורך."

קריין: אות ג' קטנה מבארת, " נתוסף בה האור,".

"ג) כי עתה השיגה מלכות כלי ששי מקומת בחי"ג ע"י עליתה ביסוד, הנבחן לכלי חיצון כלפי בחי"ד. ומתלבש בה או"מ דחיה בכלי חיצון זה."

קריין: אות ד' קטנה מבארת, "ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים."

"ד) כי עתה הרויח כלי חמישי, וכיון שיש לו ה' כלים, מתפשטים בהם ה' אורות נרנח"י בשלימות."

קריין: אות ה' קטנה מבארת, ובינה, נתוסף בה בחינת חיה הפנימי."

"ה) כי השיגה כלי ד' ויש לה מקום לאור החיה."

קריין: אות ו' קטנה מבארת, "וחכמה, נתוסף בה בחינת נשמה הפנימית."

"ו) כי השיגה כלי ג', ויש לה מקום להתלבשות אור הנשמה דחיה."

קריין: אות ט"ז.

אות ט"ז

כשעלתה חכמה נתוספה בבינה יחידה וז"א קיבל מקיף

דחיה, ומלכות מקיף דיחידה

"ז ואחר כך עלתה החכמה בהמאציל, ועלתה בינה במקום הכתר, ונתוסף בה בחינת יחידה הפנימית, ח ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. ט וזעיר אנפין, נתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי. ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון, אשר כנגד יחידה הפנימית."

קריין: שוב.

אות ט"ז

"כשעלתה חכמה נתוספה בבינה יחידה וז"א קיבל מקיף

דחיה, ומלכות מקיף דיחידה"

זאת אומרת, דווקא בהזדככות מתווספים מקיפים והם בונים את הכנת הכלי לגילוי.

קריין: אות ט"ז דברי האר"י.

"ז ואחר כך עלתה החכמה בהמאציל, ועלתה בינה במקום הכתר, ונתוסף בה בחינת יחידה הפנימית, ח ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. ט וזעיר אנפין, נתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי. ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון, אשר כנגד יחידה הפנימית."

קריין: אות ז' קטנה מבארת, "ואחר כך עלתה החכמה בהמאציל,".

פירוש אור פנימי לאות ט"ז

"ז) כלומר, שגם המסך דבחי"ג נזדכך לבחי"ב ויצאו הע"ס בקומת בינה, ונעלם גם אור החכמה ועלה למקורו למאציל. ואז נבחן, שהמלכות עלתה לבינה, ששם מקום הזווג במלכות. והז"א במקום חכמה. והבינה במקום כתר."

ודאי שזה לא, ככה רק מדברים, כי לא יכול להיות שמלכות עולה במקום בינה, בינה במקום חכמה, חכמה במקום כתר. אלה רק מילים עד כמה הפרצוף משתנה על ידי הזדככות המסך.

הפרצופים בעצמם לא משתנים במבנה שלהם, הוא קבוע, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", אלא אנחנו כך מדברים כדי להדגיש עד כמה השוני עכשיו במהות הפרצוף. אבל עשר הספירות הן אותן עשר הספירות. מה זה, מלכות עולה לחכמה, או עולה לכתר? זה רק להדגיש את היחס בין הפרצוף שהיה קודם, המסך הזדכך, ואיך הוא עכשיו לעומת הפרצוף הקודם. זה כמו שפעם מלכות הייתה במקום בינה, ועכשיו היא עלתה לחכמה.

קריין: אות ח' קטנה מבארת, "ונשלמה בכל אורות ה' פנימים."

"ח) כי השיגה כלי חמישי, ויש לה מקום להתלבשות היחידה."

קריין: אות ט' קטנה מבארת, "וזעיר אנפין, נתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי."

"ט) היינו בעת מציאת הזווג דבחי"ב שיצאה קומת בינה, שבינה באה בכתר, וז"א בחכמה, ואז השיג ז"א כלי לאו"מ דחיה מקומת בינה. ומלכות השיגה מקומה זו דבחי"ב מקיף דיחידה."

קריין: אות י"ז.

אות י"ז

כשעלתה בינה נתוסף בז"א מקיף דיחידה , ויותר מזה לא הרויחו ז"א ומלכות

"ואחר כך י עלה חסד במקום כתר, כי בינה עלתה במאצילה, כ ואז נתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון, שכנגד יחידה הפנימית. ומשם ואילך ל לא הרויחו זעיר אנפין ומלכות, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור."

קריין: אות י' קטנה מבארת, " עלה חסד במקום כתר,".

פירוש אור פנימי לאות י"ז

"י) כלומר, שהמסך דבחינה ב' נזדכך לבחי"א, שנקרא שמלכות עלתה לחכמה, אשר אז נתמעטו הע"ס לקומת ז"א, ונעלם אור הבינה מהפרצוף ועלתה למקורו למאציל, כנ"ל. וזה אמרו "עלה החסד במקום כתר" דהיינו ז"א במקום כתר, ומלכות במקום חכמה, כנ"ל."

קריין: אות כ' מבארת, " ואז נתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון,".

"כ) דהיינו שיצאה קומת בחי"א, שהיא קומת ז"א שבא בכלי דכתר, ומלכות בכלי חכמה, אז קנה ז"א מקיף דיחידה, מהכלי החדש הזה. ויש לדעת שאור המקיף חושק תמיד להאיר לפרצוף, כי כל הזדככות נעשית מסבה זו. אלא לכלי הוא צריך, וע"כ כיון שמשיגים כלי ששי וכלי שביעי, מאירים תיכף מקיפי חיה יחידה בהם."

קריין: אות ל' מבארת, " לא הרויחו זעיר אנפין ומלכות,".

"ל) והטעם הוא, כי הזווג דהכאה הנעשה בבחי"א של ראש, שנקרא עינים, או"ח שלו קטן מאד, מטעם שעביות המסך ההוא קלושה היא, ומכונה ע"כ הסתכלות דק. ועי' בדברי הרב לעיל (בחלק ג' פי"א אות ו'), שאומר שהבל העינים אינו מתפשט למטה אלא שנשאר במקומו בראש (ועי' שם באו"פ אות ד'), שפירושו של "הבל" הוא או"ח היוצא ע"י זווג דהכאה, (כמ"ש שם).

ולפיכך, רק הז"א העומד עתה בכתר, יכול לקבל מהארת הזווג של העינים, ואע"פ, שהארתו אינה מגיעה למטה מהראש, מכל מקום כיון שהמלכות של ראש, נעשה כתר לגוף, על כן נמצא הז"א קרוב לבחינת ראש, ויכול לקבל מהעינים. משא"כ המלכות העומדת עתה בחכמה, כבר נמצאת לגמרי למטה מהראש, ואינה יכולה להרויח כלום מהזווג דבחי"א, כי אינה יכולה לקבל שום או"מ מהארת העינים כמבואר.

ואח"כ כשעלתה המלכות לכתר ונעלם גם קומת הז"א למאציל, הנה אז פסק הזווג דהכאה לגמרי. כי המסך המזדכך לבחינת כתר, אין בו עוד עביות המספיקה להכאה, ואינו מעלה או"ח, וע"כ הארת המלכות שמקבלת שם, היא מועטת מאד, ואינה נחשבת לבחינת אור מקיף, למלכות."

רק כדי לקיים אותה קצת, מספיק.

"וזה אמרו ש"ז"א ומלכות לא הרויחו יותר, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור", שהוא מטעם המבואר, שהמלכות אינה יכולה לקבל אפילו מהעינים, מטעם שאינם מאירים למטה מהראש. והז"א, אחר שקיבל המקיף הב', כבר נמצא במקורו במאציל. וע"כ, אין להם יותר מה' פנימים וב' מקיפים. (נ"ב מכת"י רבינו זיע"א הפירוש הזה מיותר, כי הטעם הוא מפני שאין יותר מה"פ וב' מקיפים, כמ"ש הרב להלן אות י"ט)."

זה מה שיש בפרצוף. תמיד חמישה אורת פנימיים וב' אורות מקיפים, לא יכול להיות יותר מזה.

שאלה: תמיד אנחנו מדברים על אור מקיף שהוא פשוט מחכה מחוץ לפרצוף להיכנס.

לא, יש הרבה מקיפים. אחר כך ב"הסתכלות פנימית", אתה תראה כמה סוגי אורות יש, פנימיים, מקיפים, מה לא.

תלמיד: אני רואה פה עכשיו, שכאילו האורות המקיפים יש בהם גם סדר מדויק כנגד כל כלי שהם פועלים עליו מבחוץ.

אור מקיף זה אור שהוא מתפשט בתוך הכלי, רק בכלי מיוחד. שאין בכלי מספיק עכשיו כדי להדפיס את האור בו, האור נמצא בו בכל זאת בבחינת המקיף. מקיף זה לא שהוא נמצא אי שם ומאיר מרחוק, אין דבר כזה ברוחניות. מקיף זה נקרא שהוא פשוט מאיר ללא התקשרות עם הכלי על ידי המסך ממש. מספיק לו צמצום כדי כבר להיות בהארת המקיף.

שאלה: מה שקראנו עכשיו זה תהליך הזדככות, שבו יוצאים פרצופי נקודות, מתגלים כלים חדשים כתוצאה מההשוואה בין מה שהיה לבין מה שאי אפשר עכשיו בנקודות. ואז כנגד זה, יש התגלות של אור מקיף שמה יכול להיות אם. אני לא מבין מה שהוא אומר, שהמלכות נשלמת בכל אורות ה' פנימיים. מה זה השלמה באור פנימי, בתהליך של הזדככות?

כי כל האורות האלה שהם יוצאים מהכלים, הם עוברים דרך כל הכלים האלו דרך מלכות, ואז מלכות מתרשמת מכולם.

תלמיד: אבל היא מתרשמת בכמה שחסר לה. למה זה נשלמת?

זה לא שחסר לה.

תלמיד: לא מסוגלת אולי.

זה שהיא מוותרת על האור הפנימי, זה רק אומר עד כמה היא חזקה ומכינה את עצמה להשפעה בה. ברוחניות, זה שאני יוצא מזה שהייתי בלקבל על מנת להשפיע, ועכשיו יצאתי מזה, זה לאו דווקא שאני לא רוצה להשפיע, ודאי שלא, זה שאני נחלש, אלא מתגלים בי כלים יותר גדולים. כאן העניין הוא, מאיפה אני אקח את החסרונות. זה שאני לא עומד במקום ואני מסכים עם הביטוש פנים ומקיף, זה אומר דווקא על ההתחזקות שלי.

תלמיד: איך זה יכול להיות? כאילו בהשתלשלות ממעלה למטה המלכות מתרחקת מהבורא, אבל היא כאילו מתקרבת אליו בדבקות?

כן, כי כל מה שקורה בפרצוף ובראש הפרצוף במיוחד, זה הכול מלכות.

(סוף השיעור)