שיעור בוקר 09.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1301,

מאמר "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה"

מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ד
1990/91 - מאמר 24

"הנה הזה"ק אומר (ויקרא ד' ל"א ובהסולם אות צ"ד) וזה לשונו "ומשום זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם כעין של מעלה. ויצאו ממנו ומאשתו בן ובת, ואז הוא אדם שלם, כעין של מעלה, והוא משלים למטה, כעין השם הקדוש העליון, כי י"ה ה"ס או"א, ו"ה ה"ס בן ובת. ואז נקרא השם הקדוש העליון עליו. ואדם שאינו רוצה להשלים את השם הקדוש למטה, דהיינו להוליד בן ובת, טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, היינו, שאם אין לו בן ובת טוב לו שלא נברא".

ידוע, שיש לנו להבחין בעולם ב' דברים:

א. מטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שבגלל זה ברא טבע בהנבראים, שיהיה להם רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ואם הנבראים מקבלים ממנו את הטוב ועונג, מזה יש נחת רוח להבורא, שהם מקיימים את רצונו ונהנים ממנו.

ב. תיקון הבריאה, היינו בכדי שהנבראים לא ירגישו בחינת "בושה" בעת קבלת התענוגים לכן הנבראים צריכים לקבל את התענוגים רק מטעם להנות את הבורא ולא לתועלת עצמם. זאת אומרת מה שהם רוצים להנות מהחיים, הוא בגלל שהבורא רוצה בכך והם מצד עצמם מוכנים לוותר על התענוגים, מטעם שהם רוצים להיות דבקים בה', שזה נקרא "השתוות הצורה".

לכן אנו מבחינים אצלנו, ב' מיני כלים:

א. "כלים דהשפעה" והאור הנמשך בתוכם נקרא בשם "אור דחסדים". והאור הזה נקרא "אור הזכר", משום שהכלי שהאור מלובש בו הוא כלי דהשפעה, וזכר נקרא "משפיע".

והאור המתלבש בכלים דקבלה נקרא בשם "אור החכמה" או "אור החיים", והכלי דקבלת האור החכמה נקראת בחינת "נקבה", היינו בחינה מקבלת, שפירושו, היות שאור הזה נקרא "אור של מטרת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו", היינו שהבורא הוא הנותן ורוצה שהתחתונים יקבלו, לכן נקרא הכלי קבלה בשם "נקבה", שהיא המקבלת מהבורא, והבורא הוא המשפיע.

מה שאין כן "בכלים דהשפעה" הוא להיפך, התחתון משפיע לעליון. לכן נקרא התחתון על שם זה בחינת "זכר", משום שהוא המשפיע והעליון הוא המקבל, על דרך שאמרו חז"ל (זהר ויקרא, דף ל"ג אות צ"ח) "ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים".

ובהאמור יוצא, שסדר העבודה הוא, היות שהאדם נברא עם טבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, לכן תחילת עבודת האדם היא, שהאדם צריך להשתדל להגיע למצב, שכל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת ה'. וכאן האדם מתחיל לעבוד ולעשות כל מה שבידו, היינו שמקיים תו"מ בכדי להגיע על ידי זה לבחינת "הכרת הרע", היינו שהתו"מ שהוא מקיים, הוא רוצה שכר עבורם, והשכר הוא, שתהיה לו "הכרת הרע". כלומר, שידע בהרגשה ובידיעה, שהרצון לקבל לעצמו הוא דבר רע ומזיק לחיים שלו, היינו שלא יכול לזכות לחיים רוחניים בסיבתם. וזהו השכר שלו, שזה נקרא "הכרת הרע", שעכשיו הוא מכיר, שהרצון לקבל לעצמו הוא המזיק והמלאך המות שלו.

לכן, אם האדם אומר, שהוא עוד לא מרגיש שהרצון לקבל הוא המלאך המות, הוא צריך לדעת, שזה נובע שחסר לו אור לראות את האמת, כי בחושך לא רואים. ואור נקרא "תורה", כמו שכתוב "ותורה אור". לכן הוא צריך להרבות בתורה על הכוונה שיקבל אור מהתורה, שיאיר לו לראות את האמת, מי שהוא השונא והמלאך המות שלו, שלא נותן לחיות חיים אמיתיים, שהם חיים רוחניים.

לכן כשהאדם בא לפעמים למצבים, הנקראים "ימים שאין בהם חפץ", כלומר שאין לו כח לעשות שום דבר, היינו לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, והטעם, היות שהבורא ברא את האדם לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין לו התקדמות בעבודה, אז נאבד מהאדם את כלי עבודה, זאת אומרת, שחסר לו חומרי דלק. ואז השאלה היא, מה על האדם לעשות, כשהוא נמצא במצב הזה.

והתשובה היא, כי האדם צריך אז להאמין "למעלה מהדעת", שגם המצב הזה, היינו במצב שאין לו שום חסרון, שיעורר בו, שיכולים למלאותו, אלא שעכשיו הוא רוצה להשלים עם המצב שבו הוא נמצא, זה בא מצד ה', שנשלח לו בכוונה תחילה. וזה הוא מטעם "כיתרון האור מתוך החושך".

כלומר, בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, ואח"כ כשיזכה לצאת מהמצב הזה, אז ידע להעריך את החשיבות של מצב העליה. כלומר, שאז הוא יכול להבחין בין אור לחושך. ויהיה בידו לתת תודה להבורא, על זה שקירב אותו לרוחניות. ואז, כשהוא מעריך את החשיבות שבדבר, אז יהיה בידו כח להמשיך אור תורה, כי אז "ברוך מתדבק בברוך". כלומר, לפי שיעור שהאדם מעריך את שלימותו, עד כמה שהוא "ברוך" בחלקו, שהבורא קירב אותו, בשיעור הזה הוא יכול להמשיך ברכה, כמו שכתוב "שברוך מתדבק בברוך".

לכן אם אין לו חושך, אין בידו כח להעריך את האור. אם כן אין האדם כל כך בשמחה, מכפי שהוא יכול לקבל מבחינת התקרבות לה', אם היה יודע להעריך את מצב של העליה. ולכן מדה כנגד מדה. וכפי שיעור שהוא מודה ומשבח להבורא עבור זה שקירב אותו אליו, והאדם מרגיש עצמו "לברוך ה'", באותו שיעור הוא יכול להמשיך שפע מלמעלה. נמצא, שזה נראה, כאילו שיעור השפע, שהאדם יכול להמשיך, הוא לפי מצב שהוא נמצא בבחינת ברוך, כנ"ל.

וכשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו.

נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל.

וזה הוא כמו שכתוב בזה"ק על המרגלים, שאמרו, שאין בעל הבית יכול להציל את כליו. ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש הוא, שהמרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, הכוונה על ארץ, שהיא בחינת "מלכות", שהמרגלים אמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להציל את כליו, היינו "כלים דקדושה", היינו "כלים דהשפעה". נמצא שזה כולם ידעו, שאין זה בידי אדם לצאת משליטת קבלה עצמית, אלא שצריכים להאמין שה' כן יכול לעזור.

ואז באות לאדם הספיקות, שאם זה נכון, שה' כן יכול לעזור בזה, הלא הוא אומר, שכבר כמה פעמים ביקש מה', שיעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע, ושיזכה לאהבת ה', ולא מקבל שום תשובה על תפלותיו. אם כך קשה לו אז להאמין, שה' כן יעזור לו. וממילא, לאחר כל היגיעות, שעברו עליו, והוא אינו בורח מהמערכה, וזוכה להשיג את הרצון להשפיע, אז הוא רואה בתוך הדעת, "שאלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

נמצא עתה, לאחר שהקב"ה עזר לו וקבל את תפלותיו, שהיה מבקש מה' שיעזור לו, כמו שאומרים, "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו, ולעבדו בלבב שלם", איך הוא משבח לה', על מה שעזר לו על תפלותיו, וכמה הוא מחשיב את שיעור הברכה, מה שקבל מה'. נמצא, שעכשיו האדם נקרא "ברוך" אמיתי. ולפי ערך זה אומרים "ברוך מתדבק בברוך", אז הוא יכול לקבל הארה גדולה ביותר, משום שבחינת "הברוך" שלו היא בשיעור גדול, כנ"ל.

אולם, לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, האדם נקרא שהוליד בן, היינו "זכר", היינו כנ"ל, שהשיג "כלים דהשפעה", שזה נקרא, שזכה כבר לבחינת "תיקון הבריאה", שהיא בחינת "חסד", היינו לעבוד את ה' עם כלים דהשפעה, הנמשך מלמעלה (מבחינת זעיר אנפין, שמשם נמשך החסדים, שז"א נקרא "זכר", המשפיע חסדים). נמצא, ההכנה נקראת "אב", שההכנה לדבר נקרא "סיבה", והמסובב נקרא "תולדה". וזה נקרא, שהאדם הוליד בן זכר, שהוא קבל עכשיו את הרצון להשפיע, שהיא בחינת תיקון הבריאה, שעל ידיו יוכלו לקבל את הטוב ועונג.

נמצא, לאחר שכבר יש לו בן, הנקרא בחינת "תיקון הבריאה", בא עתה הזמן, שהאדם צריך להשתדל ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", שזה נבחן, שהשפע בא מלמעלה למטה, היינו שהתחתון הוא המקבל, שזה נקרא, שעכשיו "נולדה בחינת בת", היינו המקבלת את האור של מטרת הבריאה, שהיא בחינת נוקבא, המקבלת מן המשפיע, שזה נקרא בחינת "מלכות", ה' אחרונה דשם הוי"ה.

כלומר, שעתה, היינו לאחר שכבר יש לו בן ובת, שהם מרמזים על ו"ה דשם הוי"ה (כי שם הוי"ה הם אותיות י-ה-ו-ה, שי' הוא חכמה, ה' ראשונה היא בינה, שמהם נמשכים בחינת ז"א, הנקרא "חסד", המקבל חסדים. וכמו כן גם מלכות נמשכת מ - י"ה, שהיא מקבלת חכמה, הנקראת "בת"). לכן כשהאדם זכה להוליד על ידי עבודתו בחינת בן ובת, האדם הזה נקרא "שהשלים את השם הקדוש".

מה שאין כן אם לא הוליד על ידי עבודתו בן ובת כנ"ל, נמצא שעוד לא השלים את השם הקדוש. לכן אומר הזה"ק "טוב לו שלא נברא", כי האדם נברא בעולם לעשות תיקונים ולהשלים את השם הקדוש, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב (סוף פרשת בשלח) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", אמרו "נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק".

שיש לפרש כנ"ל, כי השם י"ה, הנקראים חו"ב, צריכים להאיר ל - ו"ה, שזה בא על ידי עבודת האדם, המוליד בן ובת. היינו בחינת זכר, שהם כלים דהשפעה, שבהם מאיר אור דחסדים. וגם להמשיך לבחינת מלכות, הנקראת "בת", שהם כלים דקבלה, המאיר בהם אור חכמה. שאז האדם, על ידי עבודתו, משלים את השם הקדוש, הנקרא י-ה-ו-ה. וזה בא על ידי "מחית עמלק", היינו על ידי זה שעוסקים בתו"מ בעל מנת להשלים את השם הקדוש. ואז יגלה השלימות, הנקרא "הוא ושמו אחד".

נמצא, מי שלא השלים את השם הקדוש כנ"ל, שלא הוליד בחינת "בן ובת", היינו שלא תיקן "כלים דהשפעה", שבהם מאיר אור דחסדים, שהוא בחינת זכר, ואפילו שכן הוליד בחינת בן, הנקרא "זכר", אבל עדיין לא השלים את עבודתו להוליד גם בחינת נקבה, היינו כלים דקבלה, שיכנסו לקדושה, שבהם מאיר אור החכמה, הנקרא "בחינת נקבה", שהוא האור המאיר מלמעלה למטה להנבראים, שהמקבלי השפע נקראים "בחינת נקבה" - אומרים לנו, שעדיין לא השלים את עבודתו. לכן "טוב לו שלא נברא, שהרי אין לו חלק כלל בשם הקדוש".

וזהו כנ"ל, כי לא המשיך את ה - ו"ה, כי המשכת האור לבחינת ו"ה תלויה במעשי התחתונים, שזה הוא "אשר ברא אלקים לעשות", שהתחתונים צריכים להמשיך בכח מעשים טובים שלהם. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, "שכל מעשי התחתונים, בין מעשים טובים ובין חס ושלום מעשים רעים, נוגעים רק ב - ו"ה, הנקראים בחינת ז"א ומלכות".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "החדש הזה לכם". שיש לפרש בדרך העבודה, היות שאין "חדש תחת השמש", אם כן מהו ענין החידוש, מה שכתוב "החדש הזה לכם". והתשובה היא לכם, שכל ענין החידושים והשינויים הם לכם דוקא, היינו בשבילכם. זאת אומרת, לגבי הבורא כתוב "אני ה' לא שניתי", שפירושו, לגבי הבורא אין שום שינוים. אלא כל ריבוי מדרגות ושינוים הם רק מצד המקבלים. ומדוע כלפי המקבלים יש שינוים, הלא (אין) שינוי ברוחניות. והתשובה היא, היות שאי אפשר לקבל שום אור אלא לפי גודל הלבוש, לכן הלבושים הם עושים שינוים באור, שכפי ערך הלבוש כך הוא ההשגה בהאור.

ומהו הלבוש, שבהלבוש הזה האור מתלבש. הלבוש הזה הוא אור חוזר, שפירושו, היות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהא בחינת "בושה" בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה צמצום והסתר, שלא רואים את האור, אלא כפי שהאדם מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. היינו, בשיעור זה שהאדם מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע, מתגלה אליו האור.

נמצא, שעיקר הכלי, שיכול לקבל האור, הוא בשיעור שהוא יכול להשפיע להבורא, ולא עושה שום דבר אלא לתועלת הבורא. והיות שענין בעל מנת להשפיע הוא נגד הטבע, לכן עבודה זו הולכת לאט לאט. וכפי שיעור התגברות, שהוא מתגבר לעשות בעל מנת להשפיע, בשיעור זה הוא מלביש ומשיג את האור. וממילא נעשה הרבה מדרגות, לפי ערך עבודת המקבלים. אבל מצד המשפיע אין שום שינוי. וזה שכתוב "החדש הזה לכם", היינו כל החידושים הם לכם, היינו זו היא עבודה שלכם, בשבילכם, היינו לצורך התחתונים.

ועיקר העבודה היא, שצריכים התגברות יתירה, שהיא "אמונה למעלה מהדעת", היינו שכל ההתחדשות בעבודה באה מבחינת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן אלו אנשים שעובדים בבחינת "אמונה בתוך הדעת", אין להם התחדשות. וזה שכתוב "אין חדש תחת השמש". היינו דוקא תחת השמש אין חידוש, אבל למעלה מהשמש יש חידוש.

ויש להבין מהו פירושו של "שמש", בעבודה. הנה שמש מאיר ביום, שענין "יום" פירושו כמו שכתוב (פסחים ב') וזה לשונו "לאור יקום רוצח, יקטול עני ואביון, הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא". שהמובן הוא, אם הדבר ברור לך כיום, זה נקרא "שמש", היינו ידיעה. מה שאין כן "לילה" נקרא ספק. נמצא, "תחת השמש אין חידוש", כלומר אם השמש, שהיא הדעת, היא למעלה בחשיבות, היינו שהדעת הוא הסיבה להמעשים, מבחינת זו אין התחדשות בעבודה, כי העבודה אינה מתנגדת להדעת, אין שם חידוש.

מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, אז יש לו חידוש בעבודה, היות כל פעם בא אליו הרשע, ושואל שאלת פרעה. ושאלת הרשע הנקראת בחינת "מי ומה". והאדם צריך לתרץ אותם. עבודה זו שייכת לכם. ומן השאלות והתשובות האלו נולדים תמיד חידושים. וזה שכתוב "אין חדש תחת השמש", אבל למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, יש חידוש.

הנה העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.

וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.

אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.

ובהאמור יש לפרש "דור הולך ודור בא", שזה ענין עליות וירידות, שפירושו "דור הולך" היינו, שמצב העליה נסתלק ממנו, "ודור בא" זהו שבאה לו עליה אחרת. וזה הוא בלי סוף. אולם "והארץ לעולם עומדת". מה שאין כן הארץ, שהיא בחינת עפר, שהאדם מרגיש שהוא מונח בארץ, שאין מצב יותר תחתון מכפי שהוא נמצא שם, אם האדם עובד בבחינת הארץ, היינו אפילו בבחינת עפר הוא מסכים לעבוד, זהו "לעולם עומדת", שאין לו שום נפילה, היות שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ."

שאלות, התרשמויות.

שאלה: אנחנו מגיעים לפה כל יום, עושים מאמץ לחיבור בעשיריות וכעשירייה אחת גדולה. המאמץ הזה שאנחנו באים לפה כל יום, שואלים שאלות, מעלים חיסרון למעלה, איך זה משלים את הבורא? מה זה להשלים את הבורא בתוך התהליך הזה?

אנחנו רוצים להזדהות עם אותו מצב שהבורא מציע לנו, לקבל הכול למעלה מהדעת, ושזה יהיה לנו לפרס גדול, למתנה. אנחנו לא רוצים להסכים להישאר במצב שאנחנו נמצאים, אנחנו רוצים לעלות מהעפר ולהגיע לשמיים.

תלמיד: כלומר אנחנו כל הזמן צריכים לעורר את השחר. הבורא מביא לנו מצבים כי הוא בכוונה רוצה שנעורר את זה ושנתקרב אליו יותר ויותר דרך הקשר בינינו.

כן.

שאלה: הוא כותב שהשמש זו דעת ולילה זה ספק, ושכל החידושים הם למעלה מהדעת. מה זה בדיוק למעלה מהדעת?

למעלה מהדעת זה שאני רוצה להיות במצב, שבמה שאני נמצא זה נקרא אצלי שלמות ודבקות בבורא, ואני לא מתאר לעצמי שאני אהיה פחות מזה. אני לא מתאר לעצמי שאני נמצא בירידה, בנפילה, בקבלה, אלא רק בהשפעה, באהבה, למעלה מכל התנאים.

תלמיד: למה?

כי זה מצב שמקדם אותי לבורא, כי בזה אני עושה לו נחת רוח.

תלמיד: מה זה לעשות נחת רוח לבורא?

לעשות נחת רוח לבורא זה שאני עוזב את עצמי ורוצה לקרב את ה"אני" שלי אליו.

תלמיד: האם אז זה נקרא "ברוך"?

כן.

תלמיד: איזו בקרה יש לאדם שהעבודה היא נכונה?

ככל שהוא לא חושב על עצמו אלא רק על נתינה לבורא, לגרום לו נחת רוח, כך הוא שמח ובטוח.

שאלה: קראתי במאמר שכשאדם הוא בתוך הדעת רק הבורא יכול לעזור לו. רק אחרי שהוא יוצא לתכונת ההשפעה הוא מבין שאם הבורא לא היה עוזר לו, אז הוא לא יכול לו. איך אפשר בתוך הדעת להגיע למצב הזה?

הוא מגיע בתוך הדעת להחלטה שהוא לא מסוגל לכלום, ומה שהוא מסוגל לעשות זה לעזוב את מצבו ולהיות בעל מנת להשפיע בכל כוחו.

תלמיד: למה הוא מקבל עדות לזה רק אחרי שהוא יוצא לתכונת ההשפעה?

אחרת איך הוא ייצא? הוא יוצא לתכונת ההשפעה, ואז במידה שהוא מתקדם להיות המשפיע, להידמות לבורא, במידה הזאת הוא מתחיל להבחין במצבים שהוא עובר, למדוד אותם, להרגיש אותם, לשקול אותם.

תלמיד: מה זו עבודה "בבחינת עפר"? איזו עבודה יכולה להיות אם אדם נמצא במצב "עפר"?

הייתי אומר שעבודת עפר זה מצב שהוא תמיד מקביל לעליות האדם. הוא יכול להרגיש עד כמה הוא היה בעפר, וגם עכשיו, אם יעזוב את למעלה מהדעת, אז הוא נופל לעפר, הוא עוזב את הרוחניות, מתנתק.

שאלה: כשאדם מונח בעפר, איזה שימוש מותר לו לעשות בזה שיודע שהבורא יעזור לו?

רק תפילה, אם הוא מסוגל, כי אין לו כוחות.

תלמיד: אין לו כוחות, אבל מניסיון הוא יודע שהבורא יעזור לו.

מאיפה יש לו הבטחה כזאת? מניסיון?

תלמיד: מניסיון. איזה שימוש מותר לעשות בידיעה הזאת שהבורא יעזור?

לא הייתי אומר שהוא יכול להיות בטוח. כי ההרגשה הזאת שהוא נמצא בעפר, אומנם תלוי איזו, אבל היא יכולה להיות מאוד מאוד קשה, כך שאין לו אפשרות להזיז את האצבע. אין כוח.

תלמיד: אם האדם כבר עובד כשהוא בבחינת עפר, כי הוא צריך לעבוד, אסור לו לבטל את העבודה, הוא קיבל הזדמנות כשהוא בבחינת עפר, אז איזו עזרה הוא צריך מהבורא?

שיוציא אותו מהעפר, שיעלה אותו קצת, שיוכל להתמודד קצת. כי אם הוא בעפר, אז הוא כמו גוף שמכוסה בעפר.

תלמיד: כלומר הוא צריך לשאוף לצאת מהמצב שלו.

לשאוף לצאת מהמצב שהוא טמון בעפר. ורק הבורא יכול לעזור לו, לתת לו דחיפה, ואז הוא משתדל לעשות משהו מעצמו, בתפילה, בבקשה, בכל מיני דברים. אבל כשהוא ממש מונח בעפר, הוא לא יכול לעשות שום דבר.

שאלה: הוא כותב, "העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי". מה זו כניעה ללא תנאי?

זה נקרא שאני רוצה בכל מקרה, אם אני מבין מה זה בתוך הדעת או לא, מבין מה זה למעלה מהדעת או לא, אבל אני חייב לקבל על עצמי את המצב שאני בו נמצא וחייב לצאת ממנו. זאת אומרת אני חייב להתרומם, אפילו שאין לי שום כוח, וכמה שאני כולי מגבש את כל הכוחות שלי, אני לא מסוגל לקום מעפר. אז אני צועק, "תציל אותי, תעזור לי לצאת מזה, שאני אהיה קצת למעלה מהעפר כדי שתהיה לי אפשרות לאחוז במשהו, על מנת להשפיע, לאחוז בחברים, לצעוק להם שיעזרו לי". אין אפשרות אחרת.

תלמיד: הוא כותב על המצב הזה ש"האדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי", כאילו יש לי הרגשה. אבל איך ממקום שאין לך מושג, שאין שום טעם, אתה עולה ללמעלה מהדעת?

אין לך אפשרות לתפוס את למעלה מהדעת שלשם אתה רוצה לעלות, ואתה גם לא מסוגל להישאר בתוך הדעת. לכן העיקר זה להפטר מתוך הדעת ולעלות למעלה. ומה יש שם? זה לא חשוב, העיקר לא להיות בתוך הדעת.

תלמיד: איך אתה מפתח את ההרגשה הזאת שאתה חייב להפטר מלהיות בתוך הדעת, שאתה חייב לעלות, שאי אפשר לסבול את בתוך הדעת.

זה מגיע לאט לאט. זה מגיע בהדרגה ומתאסף באדם להרגשה נכונה, גדולה.

שאלה: בעניין של הנפילה לארץ. הוא מסיים את המאמר - אתה צריך לראות בזה רגע של קדושה שאתה בארץ.

כן.

תלמיד: הוא אומר - בוא תשייך את זה לבורא.

כן. כי זה זמן שאתה נפלת לצורה אמיתית, למלכות.

תלמיד: ואז אתה צריך להסכים ממש להיות במצב הזה. להגיד - אין עוד מלבדו עשה לי את זה ברגע זה. מאיפה לוקחים את הכוח להגיד את זה?

זה לא חשוב. אפילו שתגיד - אין עוד מלבדו והבורא עושה, אבל אם אתה רוצה לצאת מזה זה באמת הרצון שלך.

תלמיד: אבל אם זה רגע של קדושה, למה אני צריך לצאת?

אין בזה רגע של קדושה.

תלמיד: לקדש את הארץ. רב"ש כותב בסוף המאמר, שהוא מקדש את הארץ, את הרצון לקבל, את המקום הנמוך הזה.

כן, הוא מקדש אותו מפני שממנו האדם מתחיל לעלות לאמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זו נקודת ההזדמנות שלנו.

כן. נקודת ההיפוך, נקודת העלייה.

שאלה: אם אדם מרגיש טעם עפר בתוך הדעת שלו, אז ברור שהוא רוצה לצאת מהמצב הזה, כי הוא סובל. למה זה נקרא לצאת למעלה מהדעת?

הוא מתחיל לקבל הבחנות חדשות, שלהיות בתוך הדעת ובעפר זה בלתי אפשרי להתקיים. לא מתוך שרע לו, אלא שהוא מתחיל לקבל הבחנות כלפי הבורא.

תלמיד: מה דוחף אותי לצאת למעלה מהדעת?

אתה רואה שזה סוף ושקר.

תלמיד: אז מאחור דוחפים אותי לצאת למעלה מהדעת, זה לא מושך אותי מקדימה.

קדימה אתה נמשך, אתה מבקש כוחות, שיהיו לך כוחות משיכה קדימה.

תלמיד: מה זה ה"קדימה"?

קדימה לקראת הבורא, לקראת ההשפעה, לקראת החיבור.

תלמיד: אבל כשאתה נמצא בטעם עפר, אתה אמור להסכים לטעם עפר?

זה כמו שממלאים אותך בכוח.

תלמיד: השאלה אם אדם צריך להסכים עם מצב העפר שהוא מקבל, או לא להסכים ולרצות לצאת לממנו?

ודאי שלא להסכים אבל לרצות לצאת ממנו, אומנם רואה עד כמה העפר הזה הוא כמו ביצה, מושך אותו פנימה.

שאלה: הוא כותב שאם אדם אפילו מרגיש טעם עפר אז בכל זאת הוא משפיע לבורא.

כל העבודה שלנו זה לצאת מהעפר ולהגיע לעל מנת להשפיע, הבורא מקבל מזה תענוג. אנחנו רוצים לגדול, אנחנו רוצים לצאת מהמצב שהוא ברא.

תלמיד: איך הבורא נהנה מזה שאדם מרגיש טעם עפר, במה אני יכול להשפיע לו?

כי זה יעזור לאדם לצאת.

תלמיד: האם ברגע שאני מרגיש טעם עפר אני לא משפיע? אני צריך ליהנות.

אתה לא נהנה. אתה כבר הגעת למצב שמטעם עפר אתה לא נהנה.

תלמיד: ברור שאני לא נהנה.

זה עניין שמצטבר. יש אנשים שיכולים ליהנות מטעם עפר, עוד ועוד ועוד ואחר כך מגיע למצב שהוא מתחיל להתעורר כביכול. אז ממה אני נהנה, למה אני נמשך. וכאן מתחיל לצאת.

תלמיד: השאלה היא אם הבורא נהנה מזה שאדם מרגיש טעם עפר?

כן, זה סימן שאדם כבר נמצא במעבר מלא לשמה ל-לשמה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

תלמיד: זאת אומרת אפשר לעשות נחת רוח לבורא, אפילו שאתה נמצא בטעם עפר.

תלוי מהכיוון שלך.

תלמיד: אם אני רוצה לצאת מזה ולא שאני נהנה מזה.

כן.

שאלה: בתחילת המאמר רב"ש כותב ששכר תורה ומצוות צריך להיות הכרת הרע, לדעת שיש לו מזיק בלב. ברוב המאמרים הוא ממליץ לדרוש כשכר כלים דהשפעה, או לפעמים גדלות הבורא. מה ההבדל בין כל הדרישות האלה? מתי דורשים לדעת שיש לי מזיק בלב, מתי דורשים כלים דהשפעה, ומתי דורשים גדלות הבורא?

אם אני מגלה שיש לי מזיק בלב, כוח רצון אגואיסטי שרוצה רק לעצמו, לבלוע כל דבר לעצמו, על אף שבסופו של דבר זה נגדו, אז אני רוצה להתרומם נגדו, אני רוצה להיות נגדו, לא לתת לו אפשרות לבלוע. זה מה שהייתי אומר.

תלמיד: אז הוא מציע לי לדרוש כשכר שאני אגלה את המזיק הזה, שאראה אותו?

כן. במידה הזו ארצה לצאת ממנו.

תלמיד: יש הבדל אם אני דורש את גדלות הבורא, או כלים דהשפעה, או לגלות את המזיק?

מה שעולה לך בלב, את זה תדרוש.

שאלה: לגבי עבודה למעלה מהדעת רב"ש כותב "האדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהייתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה". מה זה ה"כאילו" הזה?

אם הייתי זוכה.

תלמיד: זאת אומרת, עבודה למעלה מהדעת מתחילה מכאילו?

מ"כאילו".

תלמיד: מהמשחק שהאדם משחק עם עצמו?

כן. אבל האדם רוצה, מבקש ועושה מאמצים להשיג את הלא לשמה על מנת להשפיע, להתעלות למעלה ממצבו. הוא רוצה להיות במצב כזה, ועל אף שלא יכול, הוא בכל זאת כל הזמן נמשך לכך.

שאלה: אמרנו שאדם צריך לעבוד עם עצמו כאילו הוא נמצא בהשפעה ככל שהוא יכול, ככל שהוא רוצה. האם נכון להרגיש שברגע שהוא עוזב את המשחק הזה, הוא מיד נופל חזרה לטבע שלו, למחשבות הרגילות, לעל מנת לקבל?

כן, יכול להיות. יש כאן כמה אפשרויות, איך הוא מרגיש את עצמו, לאן הוא נופל ואיך הוא מתעורר. נעבור על זה. תשאלו ככל האפשר, זה דווקא מקום לבירור, אני הייתי קורא שוב את כל המאמר.

שאלה: האם העבודה למעלה מהדעת בנויה תמיד על כך שיש טעם עפר בתוך הדעת?

כשבתוך הדעת יש לנו טעם עפר, זו כבר הצלה, זה כבר גילוי. עד שהאדם מגיע לכך, יש לו עוד כל מיני מצבים. הם מתחילים מזה שהוא לא מרגיש בכלל שצריך להיות כאן טעם עפר, ובהדרגה, במידת ההתגברות הנולדת בו, הוא מתחיל להרגיש טעם עפר.

תלמיד: אז גם כדי להתקדם להרגיש טעם עפר, צריך להיות מאמץ לעבוד למעלה מהדעת?

כן, ודאי. כי אחרת הוא לא מרגיש שזה עפר. זה טעם, טעם בכל מה שיש לי בעולם הזה, למה זה טעם עפר?

תלמיד: כלומר, רק מתוך המאמץ, הוא בונה את הווקטור שנותן לו את הניגוד הזה.

אתם צריכים להתאמץ בזה, זה מאמר חשוב מאוד, זה כבר מאמר מתוך המאמרים שממש מושכים אותנו למעלה.

שאלה: אני מרגיש טעם עפר במצבים שהמטרה לא מאירה, שאני לא מרגיש לאן צריך לשאוף.

מה זה נקרא מטרה?

תלמיד: אין לך מקום שאתה מרגיש שצריך להשתוקק אליו, משהו שמושך אותך מקדימה, לבורא.

אני משתוקק לצאת מכל העולם הזה כמו מביצה.

תלמיד: נכון, זה כשדוחפים מאחור. אבל יש מצבים שלאדם אין דחיפה מאחור וגם שום דבר לא מאיר לו מקדימה. במצב כזה, יכולה להיות הרגשה של עפר, כי אין מטרה בחיים, אין תנועה. מה האדם צריך לעשות במצב כזה כדי שהמטרה תאיר לו?

לקבל כוח מהחברים, מהסביבה.

תלמיד: כוח זה אם הוא רוצה לממש משהו.

הוא רוצה לממש יחד עם החברים, עם האחרים, זה תלוי כמה הוא קשור אליהם, מה שהם רוצים, ושהוא ישתתף. למה שישתתף? כי על ידי זה הוא יתקדם ליציאה.

תלמיד: כלומר האדם צריך לחפש את המשיכה הזאת, ממשהו שהוא מרגיש מהעשירייה, מהחברים שלו?

כן.

שאלה: במאמר רב"ש מתאר הרבה מצבים. מצד אחד מתואר מצב שלא משנה באיזה מצב האדם נמצא, בתוך הדעת, למעלה מהדעת, הוא צריך להודות לבורא ולהרגיש שהוא קשור.

לא תמיד אפשר להודות לבורא.

תלמיד: לא תמיד הוא מסוגל, אבל זה מה שהוא צריך.

כן.

תלמיד: מצד אחר, הוא צריך כל הזמן להשתוקק לצאת מהמצב.

נגיד.

תלמיד: הוא צריך כל הזמן לדרוש להיות בתנועה, להתקרב לבורא ולעשות לו יותר נחת רוח. איך הדואליות הזאת, חיה במקביל? איך האדם צריך להיות מרוצה מהמצב שבו הוא נמצא, להודות לבורא, ובאותו זמן לדרוש לצאת? כדי לדרוש לצאת, הוא לכאורה צריך להיות לא מרוצה.

ודאי שהוא לא מרוצה מהמצב שלו, הוא רוצה להיות ברוחניות. לכן הוא לא מרוצה ולכן הוא רוצה לצאת.

תלמיד: כביכול יש נקודה כזאת שבה האדם צריך להודות על מה שיש לו, על זה שהבורא בחר אותו מתוך רבים ואפשר לו וכן הלאה, אבל מהי הנקודה שהוא כל הזמן צריך לדרוש, לרצות יותר.

הוא לא יכול להיות בשני המצבים האלה יחד, אלא פעם זה ופעם זה.

תלמיד: אז איך לעבור ממצב למצב או איך לעבוד עם זה נכון?

אני חושב שהעיקר במה שאנחנו עכשיו לומדים, עומדים, זה להשתוקק להתחבר, לרצות להתחבר לחברים ויחד איתם אפילו להוציא אותם מכל אותו מצב שבו כולם נמצאים.

תלמיד: מהי ההגדרה "עפר", מה זה בדיוק עפר?

עפר זה נקרא שבכל מה שיש לי תענוגים בעולם הזה, אני מרגיש טעם עפר.

תלמיד: והמצב שהבורא נתן לי הוא גם עפר בקשר איתו?

עכשיו או מתי?

תלמיד: עכשיו אני נמצא בסוג של מצב, בהתקדמות אליו נניח באיזה תהליך.

כן.

תלמיד: לזה אני קורא עפר?

לא.

תלמיד: כדי לצאת כבר למצב הבא כי אחרת מה יהיה כל הזמן המניע?

כדי לצאת למצב הבא, הכוח המניע זה שאני עכשיו נמצא במצב עפר לעומת המצב הבא.

תלמיד: אז זהו, עפר אם אני מבין נכון זה מצב יחסי, נכון, זה דבר משתנה זה לא משהו קבוע?

כן. זה בלי שברצון לקבל יש לי מזה תענוג או ברצון להשפיע יש לי בזה עפר.

תלמיד: אז פה בדיוק הנקודה. האדם נמצא באיזה תהליך שהוא צריך כל הזמן להודות לבורא להצדיק את הבורא על מה שהוא מקבל ולהיות מרוצה מזה והרב"ש כותב על זה המון, אבל הוא כל הזמן צריך להיות בהתקדמות. איך הוא מיישב את שני הצדדים?

על ידי זה שמייצב את עצמו כך שבעפר מרגיש טעם עפר, ובהתקדמות על מנת להשפיע מרגיש טעם של שמים, או תגיד במקום שמים גלידה.

תלמיד: שמים עדיף. אבל כנראה אני לא מסביר טוב. יש בהרגשה שלי איזה מצב שהוא כל הזמן צריך להידחף כלפי מעלה. כל הזמן דוחף את האדם להמשיך ולהמשיך ולדרוש עוד ועוד מהבורא אבל גם להודות לבורא על מה שהוא נתן לו?

על מה שנתן לו הוא צריך להודות כי הוא רואה שהוא מתקדם, המצבים הם משתנים וכל הזמן מתקדם קצת יותר, מבחין בזה שהוא נמצא בעפר וקצת יותר מבחין בזה שהוא מתרחק מהעפר.

תלמיד: אבל הוא כביכול צריך כל הזמן לדרוש יותר וכל הזמן לנדנד לבורא.

כן. הוא כאילו רוצה לצאת מהחול הזה, רוצה לצאת מהעפר ולקבור אותו כמו ביצה.

תלמיד: אז כביכול עצם העובדה שהבורא בחר בו ונתן לאדם לעסוק בדברים הכל כך גדולים, נתן לו קבוצה, ורב, ועשירייה וכן הלאה, אלה כבר דברים נשגבים בפני עצמם. על זה הוא דורש יותר, אני מניח שזה יותר כדי לעשות נחת רוח לבורא, לא?

הוא דורש שיהיה לו כוח לאחוז במורה ובחברים כדי לצאת מהעפר. זאת אומרת, כדי לא להשתוקק לאותם הדברים שהיו מגיעים וממלאים אותו עד כה.

תלמיד: שהם כבר הופכים לעפר כרגע במצב הנוכחי?

כן. כן. אלא הוא רוצה להתעלות מהם.

שאלה: כולנו נמצאים ביום יום ב"יציאות" נקרא לזה ככה. אני מוצא את עצמי מנותק נמצא במצב לגמרי לא קשור לדרך כביכול. ואני יודע שזה חלק מהדרך, אנחנו לומדים מיציאות ויש את הדוגמה של אותו מקובל שעבר מאות יציאות באותה שניה או דקה?

כן, כי מיציאות תצא תורה.

תלמיד: כן. ויש נקודה שאני מרגיש כמסוכנת, שיש כמו שאתה אומר "הכול חוץ מצא". יש בכל זה יציאות שהן יציאות שכאילו הן עדיין בתוך העבודה ויש יציאות שהן כביכול שהאדם צריך להיזהר כי הוא יכול להיזרק מהדרך.

אם אתה מחזיק את עצמך עם החברים, אתה יכול לעשות את כל הפעולות, כל התנועות שאתה רוצה במידה שאתה איתם.

תלמיד: אבל במשך היום אני מנותק.

זה תלוי מה אתה מרגיש, מה אתה קובע. זה לא שאתה צריך להיות איתם פיזית.

תלמיד: אז מה זו יציאה שהיא שאני עדיין נמצא בדרך לעומת יציאה שאני צריך לדעת שאני צריך לעשות הכול חוץ מצא?

זו הרגשה פנימית. זה שאתה מסכים על כל דבר חוץ מצא זאת הרגשה נכונה. לא אכפת לי שום דבר, איזה מצבים אני אעבור, מה יעבור מעליי, העיקר שאני מחזיק בכוונה שלי להיות בעל מנת להשפיע יותר ויותר כלפי הבורא ולהתקדם לעברו.

תלמיד: ממה לא לצאת? אמרת מהרצון להשפיע לבורא, זה נשמע לי גבוה?

לא, כמו תינוק קטן, שמשפיע על האמא שלו אפילו יותר מהגדולים.

תלמיד: אז אני צריך לזכור שאני כמו אותו תינוק שאני עדיין משפיע פה למשהו גבוה?

כן.

שאלה: אמרת שזה אחד מהמאמרים שרב"ש כתב שהוא דוחף קדימה. איך אנחנו יכולים לממש את זה ולדחוף את עצמנו בעשירייה עם הולדת הבן והבת, מה זה אומר בתוך העשירייה?

להשתדל לפנות לבורא יחד. למרות שאתם לא יודעים לסכם את הפניה לבורא, אבל אם כל אחד רוצה לפנות עם כולם עבור כולם לבורא, זה כבר מתקיים.

שאלה: תסביר בבקשה יותר מה הקשר בין בת ובן, כי לא מובן מתוך המאמר?

זה לא חשוב.

תלמיד: זה קשור לי.ה.ו.ה?

עכשיו זה לא חשוב. זה תינוק שנולד.

שאלה: אני רוצה לשאול על המילה "עבודה". רב"ש קורא להרבה מהמאמרים שלו כך וכך - בעבודה. והוא מסביר לנו שיש סדר והתקדמות בעבודה, וצריך לתת יגיעה, וצריך לבדוק איזה שכר אתה רוצה, ויש עבודה בדעת ולמעלה מהדעת, הרבה סביב העבודה. ואחר כך בהרבה מקומות הוא אומר שכל העבודה שלנו היא רק לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל ל-להשפיע. ובעל מנת להשפיע אנחנו לא יודעים מה זה, וגם ברור לנו שזה לא משהו שיכול להתקבל בתוך השכל של בעל מנת לקבל כי הוא לא מבין בזה כלום. איך אפשר לקבל הרגשה של מה זה בעל מנת להשפיע, להיות במצב שאתה מנותק מכוונות?

אתה רוצה להשפיע לבורא בכמה שאתה מסוגל בכל האפשרויות וההזדמנויות.

תלמיד: אי אפשר לתפוס את המילים האלה בשכל, זה משהו שצריך לבוא בהרגשה. איך לתפוס את זה ברגש?

אי אפשר להעביר רגש מאחד לאחר. תשתדל להיות יותר עדין בהרגשתך ותנסה להעביר את זה ברגש לעצמך.

תלמיד: במאמר הזה רב"ש כותב על כל מיני צורות של עבודה, שלבים בעבודה. לפי השכל שלי, עבודה זה משהו שאני הולך לעשות עוד מעט במשך שלוש ארבע שעות, אני עושה פעולות בידיים, אני חושב.

זו עבודה אחרת.

תלמיד: אם היית צריך להחליף את המילים "עבודה רוחנית" איך היית קורא לזה?

מאמצים.

תלמיד: לא מדובר על לסחוב ארגזים, איפה המאמץ הזה נמצא?

בלב, בתוכי.

תלמיד: מה המאמץ שעושים בלב?

אני רוצה לתאר לעצמי הרגשה אחרת ממה שאני מרגיש.

תלמיד: זה נשמע שאני צריך לדמיין משהו, אני מתאר לעצמי המון דברים.

אני הייתי במצב כמו שאתה מתאר הרבה זמן, ואני אומר לך מתוך הניסיון, לא יעזור לך דבר מלבד להתאמץ, עד שהבורא יתחיל לפתוח לך קצת יותר את הלב. אין פתרון.

שאלה: יש הרגשה שמה שאני מרגיש בפנים וגם מה שאני מרגיש בחוץ, אותו טעם עפר שאתה מתאר, הוא יותר כמו בולענים, הרצון לקבל לעצמו, וזה מצב של הכרת הרע שאנחנו צריכים לזהות ומרגישים אותו מאוד. איך ממשיכים כל הזמן בעבודה עם כל המצב הזה שמרגישים?

אין שום בעיה. אני כל הזמן רוצה להיות בעבודה בעל מנת לקבל ובעל מנת להשפיע ולבחור ביניהם ולבקר אותם ובזה להמשיך. אני רואה שאין לי שום ברירה אלא כל פעם להשתוקק לעל מנת להשפיע עם החברים יחד לבורא.

תלמיד: זה מרגיש שאין שום דבר במצב הזה חוץ מאחיזה בעשירייה, בחברה.

לא, אין לך עוד תומכים חוץ מהעשירייה, מהחברה שלנו.

שאלה: המאמץ הזה שאתה מדבר עליו, זה המקום שמורגש בו טעם עפר. כשאני עושה את המאמץ עבור החברים, אפילו מאמץ לדמיין, לתאר מצב שאני משפיע לבורא, במאמץ הזה יש טעם עפר ולא בתענוגים של העולם הזה. זה בדיוק הפוך, לפחות ממה שאני חווה בעבודה. במאמץ לרוחניות מתגלה טעם עפר.

אני משתדל לגלות טעם עפר בתענוגים דעולם הזה וגם בתענוגים רוחניים, רוחניים הכוונה על מנת לקבל, אבל כביכול מפעולות רוחניות.

תלמיד: אני מדבר על מה שקורה לרצון לקבל בדרך. הוא מתאמץ בעבודה הרוחנית ובמאמץ הזה מתגלה לו טעם עפר ואז הוא נמצא בצומת.

אז הוא שמח שמתגלה לו טעם עפר במאמצים רוחניים.

תלמיד: הרב"ש לא בוחר סתם במילה עפר, עפר זה משהו שהוא לא טעים, זה משהו תפל.

נכון.

תלמיד: אז איך אפשר להיות שמח בזה?

כי זו כבר הבחנה מאוד ברורה שאני נמצא בכיוון לא נכון.

תלמיד: את זה אני יכול להבין. נגיד שאני נמצא פה ואני קורא במאמר שבדרך מתגלה טעם עפר, אז אני יכול להתפעל ואפילו להודות, לשמוח. אבל בפועל, בחיים שלנו אנחנו כל הזמן ביציאות, וכשמתגלה טעם עפר הנטייה הראשונה היא לברוח ולחפש טעמים, הרצון לקבל רוצה לחיות.

לא, זה לא נכון.

תלמיד: אני מבין שזה לא צריך להיות כך, אבל איך מתמודדים עם זה?

מחפשים טעמים רוחניים, לא עפר, טעמים מהשפעה.

שאלה: בתחילת מאמר הרב"ש כותב, לזכות בכלים דהשפעה. יש לנו חבר בעשירייה, בחור צעיר שנמצא עכשיו בטירונות, וכשהוא מגיע לקבוצה הדבר הראשון שהוא עושה זה לרוץ למטבח. הוא שמח מזה, יש לו התפעלות, הוא מנסה לתת, הוא ממש נהנה מזה. לעומת זאת עכשיו אנחנו יושבים ודנים על כך שנותנים לאדם להרגיש מה זה כלים דקבלה, טעם עפר, ובמקום להודות שיש לנו אפשרות לעסוק בתיקון, בעבודה בין החברים, לעזור זה לזה, להרגיש את כוח הערבות, כל מה שרב"ש כותב, אנחנו מעוררים עוד ועוד תלונות כביכול.

איך במקום לעורר יחס מר, אנחנו יכולים באמת להיות מבסוטים, להיות מרוצים מזה שיש לנו הזדמנות עכשיו. אתמול קראנו שאם יש לך את החוט הזה שאתה יכול להודות לבורא, אז אתה כבר זכית בזה, תתחיל להתקדם. איך לתפוס את המחשבה הזאת, שיש לך עכשיו הזדמנות להשפיע, יש הזדמנות לצאת לעבודה אמיתית. איך באמת לברך על המצב הזה?

תברך, מה הבעיה? תגיד תודה רבה לבורא על כך שנתן לך אפשרות להבדיל בין עפר לאור, בין החושך והאגו שלי לאור הבורא וההשפעה.

תלמיד: הוא גם כותב במאמר לא לברוח מהמערכה.

כן.

תלמיד: מה זה לא לברוח מהמערכה? כי ברגע שמגיע המצב הזה אני בורח, כאילו יושב בצד ומחכה עד שהמצב יחלוף. זה גם נקרא לברוח מהמערכה?

כן.

שאלה: אם בזמן השיעור כאשר חבר שואל שאלה אני מתאר לעצמי בדמיון שזה החבל שמוציא אותי מאותה ביצה שאני מרגיש, אז זאת עבודה טובה?

זאת עבודה טובה. אתה רוצה להתכלל כאילו בליבו, ואת כל המאמצים שהוא מנסה להפעיל גם אתה רוצה להפעיל עימו יחד, וכך אתם יכולים לעלות יחד בעזרה הדדית.

שאלה: רב"ש כותב שבזמן שטועמים טעם עפר זו עבודה גדולה והוא עובד מטעם להקים שכינה מעפר, כי אין כאן עירוב של הרצון לקבל. זה נשמע משהו מאוד רצוי, מאוד גבוה לפחות, שאין כאן עירוב של הרצון לקבל. האם זה מה שנקרא מלכות דעליון, זו תחילת המדרגה הבאה?

מה זה ייתן לך אם אני אגיד כן או לא?

תלמיד: קודם שמעתי אותך אומר שטעם עפר מראה לנו שזה מצב לא נכון, אבל נשמע שטעם עפר זו התחלה של השפעה, שאין כאן עירוב של הרצון לקבל, שהאדם יכול לעבוד מטעם השפעה ממש לשמה, זה נשמע דבר מאוד גבוה ורצוי.

כן.

שאלה: עניין הלימוד הוא להמשיך אור המחזיר למוטב. במה תלויה עוצמת משיכת המאור?

ברצון שלנו. עד כמה אנחנו רוצים ועד כמה אנחנו מתחברים לחברים שנמצאים בתוך הלימוד ונכנסים איתם גם לתוך הלימוד.

שאלה: שרב"ש כותב במאמר, כשהוא מעריך את החשיבות שבדבר אז יהיה בידו כוח להמשיך אור תורה כי אז ברוך מתדבק בברוך. מה הקשר בין הכוח להמשיך את אור התורה ובין זה שהאדם מעריך את החשיבות שבדבר? מה זה מעריך את החשיבות שבדבר?

מרגיש.

תלמיד: זו לא תוצאה מהיגיעה שהאדם עושה?

זה תוצאה מהרבה תנאים.

תלמיד: והתוצאה מהיגיעה, שיכול להיות ששיעור החשיבות של מה שהוא נותן, הוא יותר גדול מלפני שהוא נתן יגיעה? בידי האדם להשפיע על מידת החשיבות?

כן. וודאי. עד כמה שהוא מחשיב את זה.

תלמיד: מה זה מחשיב?

נותן חשיבות.

תלמיד: אז זה בידי אדם.

כן.

תלמיד: איך היגיעה שהוא מחשיב משפיעה על כמה כוח להמשיך אור?

במידה הזאת הוא יכול להמשיך יותר או פחות את האור העליון אליו.

תלמיד: אחרי זה הוא גם כותב, "שבשיעור זה הוא יכול להמשיך ברכה וכפי שיעור שהוא מודה ומשבח להבורא עבור זה שקירב אותו אליו, והאדם מרגיש עצמו "לברוך ה'", באותו שיעור הוא יכול להמשיך שפע מלמעלה". האם הוא מדבר על אור תיקון הבריאה, או אור מטרת הבריאה?

זה לא חשוב, תלוי באיזה מצב הוא נמצא.

תלמיד: אחרי זה הוא גם כותב שוב על זה, משבח לה' על מה שעזר לו. מה זה משבח לה'? זו הרגשה פנימית?

זו הרגשה פנימית.

תלמיד: אבל הוא מציב תנאי, "כמו שזה מחשיב את שיעור הברכה שקיבל מה', נמצא שעכשיו אדם נקרא ברוך אמיתי". מה זה ברוך אמיתי?

שמברך את הבורא.

שאלה: הוא כותב פה,"לכן הלבושים הם עושים שינוי באור, שכפי ערך הלבוש כך הוא השגה באור". ואחרי זה הוא כותב, "שכפי שיעור התגברות, שהוא מתגבר לעשות בעל מנת להשפיע, בשיעור זה הוא מלביש ומשיג את האור". אז במה זה תלוי, בהתגברות? בלבוש? מה הקשר בין התגברות ללבוש?

זה אותו דבר. עד כמה שהוא מתגבר יש לו לבוש יותר גדול על האור, לפי זה יש לו השגה יותר גדולה באור.

תלמיד: אז לבוש אור חוזר זו תוצאה מהתגברות?

כן.

שאלה: התגברות כמו ההסבר של תענוגי העולם הזה והעולם הרוחני על מנת לקבל? על מה צריך אדם להתגבר כדי להשיג לבוש?

על תענוגים ולכוון את עצמו לעל מנת להשפיע.

שאלה: הוא מתאר פה מצב של נקודת מעבר באיזה תהום שבין קבלה להשפעה והוא נותן לאדם עצה והיא, במצב שהוא עוד לא נכנס להשפעה, איך להתנהל כאילו הוא כן. הוא כותב לו "אפילו שאין לי שום מושג בעבודה ואין לי שום טעם בעבודה ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי כאילו שהייתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי." מה זה המצב הזה שהאדם מוכן, כשעוד אין לו בחינת השפעה, שעוד אין לו חיים בעבודה מחוץ לעצמו?

יש לו בחינת השפעה, הוא רק לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע, אבל בחינת השפעה כבר יש לו.

תלמיד: כלומר המצב שהוא מתאר פה זה מצב שכבר האדם נמצא עם הרגל בפנים.

כן.

שאלה: הוא אומר עוד משהו שגם זו אולי התשובה. מצד אחד הוא כותב בהמשך, "גם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח". איך יכול להיות שאדם נמצא במצב שבו אין טעם ואין כביכול שכר והוא שש ושמח, זה נשמע כשכר.

דווקא הפוך, זה המודל שלו. עד כמה שהוא מסוגל לעבוד ללא שכר, לתת מאמצים, זה נותן לו הרגשת חשיבות בעבודה שלו והרגשת הגדלות.

תלמיד: וזה שכר?

זה שכר.

תלמיד: אז למה הוא מתכוון, שיש רק טעם עפר כאן ואין טעם וריח בעבודה?

נותנים לו הזדמנות להיות למעלה מזה.

תלמיד: כאילו לרגע מרימים אותו.

כן.

תלמיד: ואז הוא נמצא כמו שאתה מתאר בתוך המים ומרגיש שהוא יכול לנשום.

כן. אתה זוכר יפה.

שאלה: איך עשירייה יכולה לעזור לחברים להעריך את המצב שאין מושג ואין טעם בעבודה?

לתת דוגמה. לתת דוגמאות כמה שיותר נראות לעין. שהחברים יראו שחלק מהם נמצאים בהערכת המצבים ומעלים את עצמם.

שאלה: איך להסכים לעבוד בטעם של עפר?

הרגשת העפר היא הרגשה מאוד מאוד קשה, לא נותנת לך לצאת, אבל כשאתה מתמודד עם זה, אז יוצא שהרגשת העפר הזה בונה אותך.

שאלה: איך נכנס להרגשה של האדם, שהרצון לקבל זה השונא שלו?

זה הבורא נותן, ההבחנות האלה הם כך.

שאלה: כתוב, "שאין לו שום נפילה, היות שהוא כבר מונח בארץ, והוא מקדש את הארץ". איך משיגים מצב כזה בעשירייה?

על ידי חשיבות, אומנם אין לנו שום הזדמנות לעלות מהארץ, אבל זה שאנחנו מונחים על הארץ, אנחנו מעריכים את המצב הזה.

שאלה: האם הוויתורים זה אחד הדברים שמביאים את האדם ללכת למעלה מהדעת?

כן, ויתורים צריכים להיות מלכתחילה על הכול.

שאלה: מה זה נקרא לברוח מהמערכה, זה דבר שמאוד חשוב להבין, כדי שלא נהיה באשליה שאולי עושים משהו, אבל תכלס לא נותנים את ההתגברות והמאמץ במקום הנכון וחושבים שאולי כן. אז מה זה נקרא לברוח מהמערכה, איפה זה בדיוק הכי חזק מתבטא?

לברוח מהמערכה זה כשאדם מתנתק מהחברה ולא מכוון את עצמו להגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים בתוך החברה.

תלמיד: זה תמיד מתבטא ביחסים עם חברים?

כן.

שאלה: בניסיון להתקרבות?

כן.

תלמיד: כי הוא נתן דוגמה על חבר שבא בשמחה לעבוד במטבח. לפעמיים אני יכול להחליף עבודה בעשירייה ולהתקרב לחברים באיזה עבודה אחרת, בהפצה, במטבח. אבל לי נראה שהעבודה העיקרית היא דווקא בהתקרבות לחברים, ואם אני שם לא נותן התגברות, אז אני בעצם בורח מהמערכה?

זה הכול תלוי בטבע האדם, באופי האדם, למה שהוא רגיל. עוד נעשה חשבון.

שאלה: נתת עצה איך להתכלל עם מי ששואל שאלות ומזה לקבל כוח. ובאמת כשאתה עונה על שאלה, אם נניח היה לי חיסרון של חמישים גרם לאחר שאני מקשיב לעזרה שאתה נותן, אני מרגיש המון כוח, הרבה מעבר לחמישים גרם שהיו. איך להוציא את מקסימום הכוח ממה שאתה נותן, איך להתחבר הכי נכון למורה?

אני לא יודע מה לומר. הרב"ש כתב מאמרים לחברה וגם מאמרים לעצמו כביכול. את אלה שכתב לחברה הוא נתן לנו שנשכפל ונתחלק. את מאמרי "שמעתי" שקיבלתי ממנו ולאחר כמה שנים נתתי לאחרים, הוא כתב לעצמו. זה מה שיש לנו ואליהם אנחנו צריכים להידבק. להשתדל ככול האפשר ללכת בעקבותיהם.

תלמיד: כולנו מרגישים שלא מדובר רק במאמרים אלא במשהו אחר, איך לקבל מקסימום מהנתינה של המורה?

העיקר להיות קרוב לרב"ש. זה מה שאני יכול לומר.

תלמיד: אני מרגיש הרבה יותר קרוב אליך מאשר לרב"ש, זה לא נכון?

אני מבין אותך, אבל בכל זאת להשתדל להיות יותר קרוב למחבר.

תלמיד: נאמר לי שאולי זה לא בסדר שהתרגלתי לברר איתך בירורים בזמן השיעור, כי מה יהיה כשהרב יסתלק? ואני יודע שאתה ממשיך לברר עם הרב"ש למרות שהוא הסתלק.

נכון

תלמיד: אז איך לשמור על הקשר עם המורה או עם הרב"ש, כשבמשך היום אני שומע שיעור?

המורה אף פעם לא מסתלק. הוא בכל זאת נמצא כמי שמקשר אותך עם הבורא ולכן נשארים בקשר.

שאלה: למה ככל שאדם נמצא גבוה בהיררכיה הרוחנית, יש עליו יותר הסתרה והוא מחויב ביגיעה גדולה יותר?

זה טבעי, כי יש לו אור פנימי יותר גדול וכדי לפרסם משהו הוא צריך אור מקיף יותר גדול ממנו שיגיע בצורה נכונה המותאמת לתחתונים, לכן יש הסתרה.

תלמיד: האם נכון לומר שהגוף שלי חבר שלי, בתנאי שהוא לא מפריע לי לעשות נחת רוח לבורא?

אני לא מבין, הגוף אף פעם לא חבר שלך.

תלמיד: אחזור שוב. הגוף שלי הוא החבר שלי.

לא נכון.

תלמיד: אבל אני עושה איתו תנאי, שלא יפריע לי לעשות נחת רוח לבורא.

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אני אומר לך שהגוף שלך הוא השונא שלך.

תלמיד: אז מתי הוא יהיה חבר שלי?

אחרי תיקונים רבים.

תלמיד: מתי הגוף הופך להיות גוף קדוש?

כשאומרים גוף קדוש לא מדובר בכלל בגוף הבשרי שלנו, אלא ברצונות שלנו. כשהרצונות מקבלים כוונות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם הכוונה שלי היא האדם שבי?

כן.

שאלה: בהמשך לבירורים על הקשר עם המורה. בזמן האחרון שמעתי אותך אומר כמה פעמים, ששיטת הלימוד שלנו תהיה אחרת, תהיה שונה, גם שיטת ההפצה אולי, למה אתה מתכוון, מה אתה מרגיש או רואה שצריך להשתנות?

העיקר בלימוד שלנו הוא להגיע לאמונה למעלה מהדעת, לכוונות על מנת להשפיע. אין לנו יותר למה להשתוקק.

תלמיד: ועד עכשיו זה לא היה מדויק לזה?

זה היה מכוון כל הזמן, אבל אפשר לומר שמהתקופה הזו ואילך נימשך לכך ביתר בהירות.

תלמיד: מה זה דורש מאיתנו לשנות ביחס או בעבודה?

זה דורש כל הזמן לשמור על הכוונה, שאני רוצה להגיע לעל מנת להשפיע דרך החברים לבורא.

תלמיד: ומה החידוש, הדיוק פה?

החידוש הוא, שקודם לא שמתי לב לזה.

שאלה: אני חושב שהחברים יסכימו איתי, שהיום השיעור מיוחד מאוד, גם השאלות, גם הערנות, גם מצדך. נראה שברגע שאנחנו נוגעים בנושא של למעלה מהדעת, יש מעין תגובה רגשית שמיד פועלת בנו.

כי זה ההבחן שבין גשמיות לרוחניות.

תלמיד: יש לנו כנס בעוד כשלושה שבועות, איך לפתוח את הנושא הזה דווקא בכנס?

לא, לא כדאי לפתוח אותו.

תלמיד: למה לא?

כי אני לא חושב שרוב האנשים שישתתפו בכנס נמצאים בדרך או בתוך, למעלה מהדעת.

תלמיד: איך במהלך היום להעמיק בנושא שלמדנו היום, איך לפתוח בו עוד הבחנות?

אני חושב שכדאי לשמוע שוב את השיעור ולפיו לחבר שאלות אותן נברר עוד ועוד.

שאלה: איך אדם יכול לעבוד בלקבל על מנת להשפיע ולתת נחת רוח לבורא?

אם הוא באמת רוצה לתת נחת רוח לבורא, הוא עושה כול מה שאפשר כדי לגרום בכך נחת רוח לבורא, וזה יהיה בעל מנת להשפיע. זו תהיה רוחניות, התיקון שלו.

שאלה: איך מנקים את כלי הקבלה על מנת להשפיע לעשירייה?

פשוט מתחילים להשתמש בכלים שיכולים להשפיע על ידם וזה גם מנקה את הכלים שהשתמשנו בהם קודם בעל מנת לקבל.

שאלה: איך לעשות, איך להשיג שיהיה בן ובת בעשירייה על מנת שנהיה שלמים?

בינתיים אנחנו לא יכולים להבדיל בין אלו לאלו, אלא נשתדל להיות כמו היום, וכך גם נתקדם למחר.

שאלה: האם חוסר מוטיבציה היא תוצאה של עבודה באמונה בתוך הדעת?

חוסר מוטיבציה זה חוסר עבודה בקבוצה.

שאלה: כתוב במאמר "מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד למעלה מהשמש, היינו למעלה מהדעת, אז יש לו חידוש בעבודה, היות כל פעם בא אליו הרשע, ושואל שאלת פרעה. ושאלת הרשע הנקראת בחינת "מי ומה". והאדם צריך לתרץ אותם.". השאלה היא איך השאלות מי ומה עוזרות לנו לעלות מעל הדעת?

הן מכוונות אותנו למהות השאלה מי ומה, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: ואיך אני עולה עם זה בלמעלה מהדעת?

תנסה להיכנס לתוך השאלות האלה ואז תתחיל לעלות.

שאלה: מה זה אומר לעבוד למעלה מהדעת בעשירייה?

כמו שרב"ש כותב, אין לי מה להגיד כאן, אלא לקרוא הרבה מאמרים שמדברים על זה.

תלמיד: אנחנו ממש אסירי תודה כי יש לנו את המאמרים החדשים האלה עכשיו גם בגרמנית.

אתה רואה.

שאלה: איך באופן מעשי מצליחים לעבוד באמונה למעלה מהדעת בעשירייה?

אנחנו מדברים על זה כל הזמן.

שאלה: האם טעם עפר בעבודה זה כשנולד לנו כבר בן ועוד לא נולדה הבת?

לא.

שאלה: אמרנו שקיים קשר, שאנחנו חייבים לאהוב זה את זה בעשירייה, וכשיופיע השדה הזה, זה ידחוף אותנו גם לאהוב את הבורא, עלינו להודות על זה. הבעיה היא שלא ניתן לאהוב בתוך עשירייה.

תבקש על זה מהבורא.

שאלה: אם מה שאנחנו לומדים, לדבר על זה לפי שפה של התפשטות האור בכלי זה אומר שאני מושך את האור, אחרי זה בונה כלי, נוצר אחר כך מתח שאתה עושה פעולה כפולה, גם למשיכת האור וגם לדחיית האור, ומהמצב הזה יש הרגשה שבפנים הכול יכול להתפוצץ. האם נכון להחזיק את עצמי במצב הזה ועוד להוסיף בהשתוקקות?

בגדול זה נכון. אל תפחד, שום דבר לא יקרה לך.

שאלה: איזו עבודה האדם צריך לעשות עם החברים כשהוא נמצא בעפר?

להתחבר עם החברים ולעשות את כל המאמצים כדי להוציא את עצמו וגם אותם, אם הוא רואה שזה כך, מהעפר.

שאלה: איך אפשר להאיץ את הגעה שלנו להרגשה שאנחנו נמצאים בשקר?

תדברו על זה ותחשבו על זה כל הזמן, ותראו עד כמה זה יבוא למצבים שאתן חייבות להפטר מההרגשה הזאת.

שאלה: נראה שהמאמר מדגיש את החשיבות של החיבור למעלה מהדעת כדי למשוך את האור, ובשיעורים האלה יש לנו הזדמנות גדולה לעשות את זה. אני רק רוצה להבהיר, כשאנחנו נמצאים בשיעור, אם אנחנו מתפללים לבטל את עצמנו ולהתחבר לכל השאלות של החברים, אז אנחנו משתמשים בהזדמנות הזו כדי להתפלל עבור החברים שיקבלו את האמונה למעלה מהדעת, האם זה מחזק את החיבור שלנו עוד יותר כדי שנוכל למשוך יותר אור ולהתקרב לבורא?

כן. כן.

שאלה: זה מורגש שאין שום דרך למעלה מהדעת, חוץ מלאפס הכול בתוך האדם. לאפס הכול, מחשבות, רגשות כלפי הבורא, אז כדי לעשות מה שהוא רוצה בתוכי, איך להשיג ביטול מוחלט כזה כלפי הבורא?

תפילה.

תלמיד: אני יודע שתפילה, אבל אני מרגיש שחסר לי משהו.

אין לי מה להגיד לך, אני רק שוב אומר תפילה ובכל מקום כתוב תפילה.

תלמיד: אבל בתפילה אני מחסיר משהו, אני לא יכול לעלות בצורה שלמה.

במחשבות, ברצונות בלי להגיד בפה אתה יכול לדבר עם הבורא.

תלמיד: אני חש במיוחד בעקבות המאמר הזה בלבול גדול בין שמחה, התענוג, ואני חושב שזה מקשה עלי להבין יותר טוב את המאמר.

אין לי מה להגיד, תתאמץ יותר.

שאלה: מה עושה הבורא כשאנחנו נמצאים במצב עפר? אני מרגיש רק ייאוש, מצב העפר שהוא נותן לנו זה כל העבודה שלו? מה אנחנו מוסיפים?

הוא מצפה לבקשה שלנו לצאת מהעפר ולהידבק בו, זה הכול.

שאלה: כל העליות והירידות תלויות באמונה למעלה מהדעת. בפעם האחרונה ששאלתי אותך איך אני משיג את החיסרון לאמונה כי אני לא מצליח ואני נמצא באיזה חדר חשוך, אמרת לי "תמשיך עד שתמצא את זה". המאמר הזה פתאום האיר לי את העניין של הביטחון, חסר לי ביטחון באמונה. איך אני מקבל ביטחון באמונה?

ביטחון באמונה אתה יכול לקבל רק מהקבוצה, וודאי שמתפילה, אבל בעיקר מהקבוצה.

שאלה: אדם שמגיע לטעם עפר ולא מסכים להמשיך, האם פה הוא נופל?

כן.

שאלה: האם יש מצב שזה בסדר לתת לחמור ביס גזר במקום מקל?

כן.

תלמיד: מתי אנחנו רוצים לעבוד ביום ומתי בלילה, או שזה רק על ידי הבורא?

לא חשוב לנו מתי לעבוד, העיקר להתקדם למטרה.

תלמיד: האם לקחת ביס גזר רק אם אני מרגיש שבלי זה אני לא יכול להמשיך?

תשתדל להתחבר עם החברים ולהוציא משם את האנרגיה הזאת של הגזר.

שאלה: האם מקובל מרגיש טעם בתפילה?

כן.

תלמיד: האם אני אמור להרגיש טעם בתפילה?

אני לא יודע, שאל את עצמך.

תלמיד: השאלה, האם זה משהו שאני אמור לשאוף אליו, לבקש אותו, או שהמטרה שלי היא רק להיות בתפילה?

תלוי מה זו תפילה. תפילה היא לא מה שכתוב בספר.

תלמיד: אני רוצה להיות בהשתוקקות הזאת, בחיסרון הזה כל היום, לחזור אליו כל הזמן.

אלו דברים גבוהים, כל היום, לחזור על זה, אבל לאט לאט תתקדם.

תלמיד: אבל האם אני צריך לחפש בזה טעם, או לבקש "תן לי רק דלק להיות בזה"?

לחפש טעם, שאתה מתקרב לבורא, יש לך טעם לפנות אליו, ואתה רוצה להיות יחד עימו בעבודה הדדית, משותפת, שאתה שותף לבורא.

תלמיד: כלומר למצוא טעם ברעיון הזה של העבודה המשותפת עם הכוח העליון, שיש אופציה כזאת במציאות.

כן.

תלמיד: הוא כותב פה שאנחנו מרגישים את הקשר עם הבורא בלבוש, באור חוזר. איזה אור חוזר יש לתת לו אם אני בעפר?

בזה שאתה מנסה לצאת מעפר, לצאת החוצה.

תלמיד: אנחנו כעשירייה, האם זה צריך להיות הלבוש שבו הבורא מורגש לנו?

כן.

שאלה: אם אני בעפר, בכלים אגואיסטים, איך להראות לבורא שאני אוהב אותו ומסכים איתו בכל מה שהוא עושה?

אתה לא יכול להיות גם בעפר וגם להסכים עם הבורא בכל מה שיש. זה סותר את זה.

שאלה: ענית קודם לחבר שעליו לכייל את עצמו בזה שרוצה ללכת בדרך כל הזמן בעל מנת להשפיע לבורא, ושהחידוש בכל פעם הוא שקודם הוא לא שם לב לזה. כשמתעוררת ההרגשה שקודם לא שמתי לב לזה, זו הרגשה מאוד מיוחדת, שהכול באמת חדש, אבל זה לא קורה מספיק. למה זה לא קורה מספיק?

צריך תשומת לב, למה בדיוק כן, למה בדיוק לא, מאיזה מצב, לאיזה מצב. תחקור.

שאלה: רב"ש מתאר כאן בצורה מאוד מיוחדת את העניין של אין חדש תחת השמש, תחת הידיעה, אלא מעל השמש. מעניין שדווקא המשפט הזה קופץ המון בחוגים כלליים, ולנו ברור לחלוטין שמעל השמש או באמונה, זה בחיבור.

אם רב"ש היום היה נמצא איתנו והיה צריך להוציא מאיתנו איזשהו משפט, כדי להסביר לעם למה לבחור בחיבור זה פתרון ומזור לכול, מה הוא היה אומר? כי להגיד את המילה חיבור ברור לנו לחלוטין שזה לא עובר. אבל להרבה מאוד אנשים ברור שהשכל שהיה להם לפני כן כבר לא קיים, הם אובדי עצות, ולנו יש פתרונות ואנחנו עדיין לא מצליחים להוציא אותם.

תשאלו אותו. אני לא מוצא בינתיים מילים חדשות.

שאלה: יש פה קטע שהוא כותב "אבל מצד המשפיע אין שום שינוי. וזה שכתוב "החדש הזה לכם", היינו כל החידושים הם לכם, היינו זו היא עבודה שלכם, בשבילכם, היינו לצורך התחתונים". הוא ממש כותב פה "ברחל בתך הקטנה" שזה שלכם, לא שלי. איך אני מחזיק את זה שזה שלכם כל הזמן? כי אנחנו מדברים הרבה על עבודה פנימית, עבודה בתוכי, אבל אני צריך להחזיק את כל החברה הזאת בתוכי. איך אני עושה את זה?

תשתדל. תשתדל לחבק את כולם ולמשוך את כולם ללב.

(סוף השיעור)