heb_o_rav_bs-mahut-dat-ve-matrata_2010-11-17_lesson_bb_n4

מאמר "מהות הדת ומטרתה"

("כתבי בעל הסולם", עמ' 399)

(פרק: ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה)

שיעור 4

שיעור בוקר 17.11.10 – אחרי עריכה

ב' דרכים: דרך יסורין ודרך התורה

"והנה נתבאר, אשר השי"ת, הוא הטוב המוחלט. והוא משגיח עלינו, מתוך מדת טובו השלימה, בלי שום עירוב של רע. אכן, בבחינת השגחה מטרתית! שפירושו, שהשגחתו ית', מכרחת אותנו, לקבל סדר של מצבים שונים, על דרך עילה ועלול, דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשינו מוכשרים, לקבל את הטוב הרצוי, ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפרי היפה בגמר בישולה".

שאלה: מה זה הטוב הרצוי שאותו אנחנו צריכים לקבל?

מה שבעיניו טוב. אני לא יודע.

שאלה: אז עד שאני אקבל את מה שאני רוצה בחיים שלי, אני צריך להתבשל כמו תפוח על העץ?

ודאי, ללא ספק. אבל כשאתה נמצא כתפוח, השאלה שלך היא כך, האם בשלבים שבהם אני מתפתח ובמצבים שאני עובר, שהם מצבים לא טובים ומבטיחים לי שהם יהיו ההפוכים מהסיום, האם במצבי ההתפתחות שלי אני צריך להרגיש את עצמי גם מר וחמוץ ומסריח ולא יודע מה כמו אותו התפוח? או שהחיים שלי יכולים להיות חיים כאלו שבכל זאת אני מתקדם לטוב, לקצת יותר טוב, כל פעם יותר ויותר.

נכון, אנחנו יכולים לעשות כך. זאת אומרת, זה נקרא התפתחות לא בדרך ייסורים, אלא בדרך תורה. שאם אני מתפתח על ידי ייסורים, הרצון שלי סובל כי אני כל הזמן מקבל מכות, חסרונות יותר גדולים ואני לא יודע מה לעשות איתם. ואם אני מתפתח על ידי האור שמחזיר למוטב, האור הזה מעביר אותי דרך אותם המצבים כמו בדרך הייסורים, אבל אני מוסיף לזה את ההכרה שלי, מה אני עושה, איפה אני עובר, במה אני חי.

אז אני חי לא בתוך הרצון שלי, אני חי בתוך הכוונה שלי. ויוצא שאני מגלה בתוך הכוונה שלי עולם הפוך, עולם ההשפעה, כלים דהשפעה, אני נהנה מהם, אני נהנה מהשתוות עם הבורא. זאת אומרת, אם אנחנו מתקדמים באור ההבדל הוא גם בזה שאנחנו מזרזים את התיקון, וגם בזה שבכל השלבים שאנחנו מתקדמים, אנחנו מרגישים את התענוג. מזה שאנחנו מגיעים למטרה הרצויה, אנחנו מסכימים יותר ויותר עם אותה המטרה, ובנוסף את אותה המטרה אנחנו משיגים בכל רגע ורגע בהתפתחות שלנו, באיזשהו חלק, במשהו.

אבל ללא ספק, אם מדברים לעומת המצב הסופי, המצבים שלנו הם מצבים ההפוכים. וככל שמתקדמים יותר, אנחנו כל פעם מגלים מצב יותר ויותר הפוך מהרצוי, מהסיום. כי אנחנו מגלים יֶתר דיוק, יתר רגש ברע, בהבדל בינינו לבין הבורא, זה מה שאנחנו מגלים. כמו שכתוב, הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה¹.

בדרגה הראשונה אני מגלה, הוא מקבל אני משפיע, אולי לא כל כך. בדרגה עשר אני מרגיש שהוא משפיע ואני מקבל. אני יותר דומה לו, אבל בזה שאני יותר דומה לו, אז כשאני עולה ממדרגה אחת למדרגה שנייה, במדרגה הראשונה אני מרגיש את עצמי שאני מינוס עשר, ואילו במדרגה השנייה אני מרגיש את עצמי שאני מינוס מאה (ראה שרטוט מס. 1). לַמה? כי אותה המדרגה שעליתי עליה, זה נקרא שאני קיבלתי תיקון, את התיקון שלי. והתיקון הזה הוא עובד עכשיו כזכוכית מגדלת, אני רואה עכשיו את הפגמים שלי פי מאה יותר גדולים.

זאת אומרת, למרות שנעשיתי קרוב לבורא בגובה, גם הכלי שלי נעשה פי מאה יותר רגיש. ולכן אני רואה עכשיו את מה שלא ראיתי קודם, "עבותות העגלה כנגד חוט עכביש"². אנחנו זוכרים את כל הדוגמאות האלה.

שרטוט מס. 1

שאלה: לא מובן לי איך המשל הזה של תפוח שנמצא על העץ ותוך כדי זמן גידולו הוא נראה רע ובסוף נראה טוב ממשיל את המצב של האנשים היום בעולם. למשל, בחדשות של הימים האחרונים דווח על אימא שרצחה את שתי בנותיה הקטנות, באיראן עושים אימונים, תרגילים צבאיים, ישראל מפתחת מערכות מגן להגנת השמיים מכל סוגי הטילים, שיהיו ב2015 כפי שאומרים, וכן הלאה.

זאת אומרת, המצבים של התפוח הם מאוד גרועים בכל הרמות, מהפרטי עד הגלובאלי.

נכון.

שאלה: איך התפוח הזה עומד להיות תפוח אדום טעים, עוד מעט. איזה אדום ואיזה טעים ואיזה עוד מעט.

המצבים האלו שעלינו לעבור יכולים להיות מצבים יותר קשים, ומצבים יותר טובים. אנחנו לא כתפוח שעל בטוח עובר שלבים שאינם ניתנים לשינוי. אנחנו נמצאים בשלבים שניתנים לשינוי. אנחנו לומדים שמכל ארבע הדרגות או ארבעת הנתונים שאנחנו מתפתחים על ידיהם: מצע, דרגי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה, שפועלים על הגרעין או על האדם, על הרשימו, אנחנו יכולים לשנות רק את השפעת הסביבה על האדם.

אז בגרעין ברור לנו איך זה קורה. וגם אצלו, פתאום באה קצת יותר שמש, או קצת פחות לחות, או עוד משהו כמו הדברים שקורים עכשיו בעולם. שפתאום אין ירקות, ופתאום יש עוד משהו, בעיה עם החלב וכל מיני בעיות. אנחנו רואים שהכול תלוי בסביבה, באקלים, שזו סביבה הכללית שלנו.

אותו דבר כלפינו, אם אנחנו רוצים להתקדם נכון, אנחנו צריכים לסדר סביבנו משהו שיהיה מתאים לגידול יפה, טוב. ואז לא יהיו לנו מכות, כולל אותן המלחמות שבאמת רואים שהן יכולות להיות ולהתגשם מהר מאוד כמו שבעל הסולם כותב.

שאלה: לא הבנתי. אתה אומר שהתפוח הזה שעכשיו נראה מר וחמוץ מאוד מיום ליום יותר, לא בטוח שהוא יהיה אדום וטעים בסוף?

בטוח שהוא כן יהיה אדום וטעים בסוף, רק תלוי איזה מכות הוא עובר. ניקח את אותו תפוח שעל העץ, ופתאום מגיעים שבועיים של גשם, זה לא טוב. פתאום מגיעים שבועיים שבהם רק שמש, גם זה לא טוב. גם התפוח עובר כל מיני מצבים. אם התפוח הזה רוצה לעבור את כל ההתפתחות בצורה יפה, הוא צריך להיות באיזון עם הסביבה. איזון עם הסביבה זה מה שאנחנו צריכים, להתקשר עם הסביבה ודרך הסביבה להגיע לכוח העליון, לבורא, שהוא יתלבש בסביבה ויתקן אותנו כך שאנחנו וסביבה ובורא נהיה כאחד. זה מה שניתן לנו לעשות, בואו ננסה.

בינתיים אני רואה את התפתחות העולם כמוך ודאי, מצד אחד. מצד שני, הדברים האלה שמתגלים מלכתחילה ובהתרעה כזאת רחוקה מיישום, זה דווקא טוב. זה שאני רואה רע מרחוק, זה נותן לי אפשרות להתקדם, להכיר אותו, לעשות איזה תיקונים. זה שבאיראן מתחילים להתאמן ועוד ועוד דברים נעשים, ואנשים נעשים יותר אכזריים והורגים זה את זה, זה סך הכל גילוי הרע, גילוי המכה העתידה שיכולה להיות.

בעיני זה מצב טוב כי אני רואה שזה בכל זאת מעורר את האנשים, ויותר ויותר אנשים שואלים "מה הטעם בחיי?" ומה לעשות, והאם כדאי להוליד ילדים, האם כדאי בכלל לעשות משהו בעולם כזה וכן הלאה, זה ממש נוגע לכל אחד ואחד. והיום זה מעורר דאגה כללית כוללת, כולם מרגישים תלות הדדית מיום ליום יותר ויותר, גם החדשות מתחילות להיות בסגנון כזה, אנחנו סוף סוף מתקדמים בקליטה הנכונה של התמונה.

אני רואה לפי הדיבורים בחדשות ולפי כל מיני מקומות שאני לפעמים נכנס אליהם כדי לראות מה חושבים האנשים באנליטיקה, שאנשים מתקדמים לקריאה הנכונה של המצב. אז יש תקווה, בפרט שאנחנו מפיצים את הדברים שלנו בעיקר בפנימיות, וגם בחיצוניות.

שאלה: כשאדם מרגיש בחיים שלו מצבים לא נעימים, אפילו עם עצמו, לאו דווקא על ידי איזה גורמים חיצוניים, איך הוא יכול לעבור להיות תפוח טעים?

על ידי האור שהוא ידרוש, אבל הוא ידרוש כי אין לו ברירה. גם למי שיושב כאן אין ברירה, מישהו יושב כאן בגלל שהוא רוצה? במַקום אחר יהיה יותר גרוע, בגלל זה הוא יושב כאן. אפילו לא במיטה, יושב בנוח, בטוב, אלא נמצא כאן, לַמה? כי אחרת הוא יאכל את עצמו, "אז מה עם החיים שלי" וכן הלאה. לא נותנים לו מנוחה, לכן הוא מגיע לכאן. כל אחד בוחר ברע במיעוטו, אם לא טוב. רוצה טוב, אבל לפחות רע במיעוטו, לכן נמצא כך.

וכך כל האחרים, מתקדמים ב"לא לשמה" מה שנקרא, או בכלל ברצון לקבל, או כבר ביחס למטרה הנקרא "לא לשמה", שרוצה על ידי זה להרוויח. יושבים כאן אנשים שרוצים להרוויח מהבורא, מחכמת הקבלה, רוצים להרוויח לחיים שלהם, אלא בשביל מה עוד? וכך מתקדמים. אבל אנחנו מדברים על אנשים מיוחדים בכל זאת, ששייכים לשפיץ של הפירמידה האנושית.

וכל היתר, פחות אותם כמה מיליונים, הם יתקרבו וגם כן יכנסו לחוג שלנו, אבל בצורה יותר פסיבית. פעם בשבוע הם יראו איזו תכנית, הם יבואו להשתתף באיזשהו מקום, בכנס, בפיקניק, בעוד משהו. אבל הם מוכנים לשמוע, הם מוכנים להיות שייכים לךַ, רק כל אחד לפי היכולת, לפי הרצון, לפי ההכַנות שיש לו מהטבע.

כמו בעולם שלנו, כמה אנשים מנהלים את העולם לעומת כל היתר שמשתמשים במה שיש וזהו? אותו דבר כאן, בעולם הרוחני זה עוד יותר בולט שיש ממש קומץ קטן של אנשים שהם בעלי השיטה, שהם עושים הכנות, מפתחים את שיטת התיקון לאחרים, והאחרים רק משתמשים, כל אחד במידה שהוא מסוגל ומוכן לחיים שלו וזהו. וזה נכון ולא צריכים יותר.

כמו בגוף שלנו. מה זה הראש? ממש גרם אחד. זה לא המוח ששוקל קילו, אלא במוח, החלק שמחליט זה איזו ג'ולה קטנה, גרם אחד, כמה מילימטרים בסך הכל. וכל יתר המוח זו סתם מכונה שמבצעת ושולחת פקודות, מפקחת וכן הלאה. וכל הגוף הוא בכלל רק מבצע את הכול, אין לו כלום חוץ מביצוע.

אז אותו דבר, כמו אדם אחד, כך בנויים כולם. ואם אנחנו נתקן את עצמנו, גמרנו. אני לא חושב על כל יתר האנושות. לכן אתם רואים איך אני מתייחס להפצה: בצורה הכי רחבה, שידעו כולם, ושיחידי סגולה יתקרבו. אבל לא יותר מזה, לא לחייב כל אחד להיות כאן משלוש עד שש לפנות בוקר. אלא שיצפה בטלוויזיה, מתי שנוח לו, מתי שטוב לו. כל אחד לפי הרצון, אין כפיה.

שאלה: אז איך לפי הקבלה האדם יכול להעביר את החיים שלו ממצב של תפוח מר לתפוח טעים ויפה?

ברגע שהוא נקשר למטרת הבריאה, שהיא טוב ומטיב. ברגע שהוא נקשר לזה הוא מתחיל להרגיש שייכות לזה וכבר טוב לו. וזו לא אשליה כמו בדת או באיזה אימון פסיכולוגי, אלא זו אמת כי הוא מרגיש הארה, הוא מרגיש אור מתוך זה ששייך למטרה הכללית. הוא מקבל הארה, מאיר לו בתוך הרצון שלו, בתוך הכלי שלו, ולכן הוא כבר מקבל המתקה. התפוח, בכל זאת כמה שהוא מר, הוא בכל זאת מתקדם להיות בשל.

אנחנו יכולים להגיד על התפוח, ההוא קטן וחמוץ, ההוא קצת יותר בשל אבל עדיין לא, התפוח הזה הוא קצת יותר, אולי יכולים אם אין ברירה לקטוף אותו ולתת לבהמה לאכול, היא תאכל את זה. אבל לאדם הוא עדיין לא בשל, צריכים עוד שבועיים, בעוד שבועיים הוא כבר יהיה בשל. זאת אומרת יש שלבים.

אז נקדם את בני האדם לשלבים יותר טובים, והעיקר זה על ידי ההכרה, להכיר את המטרה, לראות אותה מרחוק, על זה כתוב "עולמך תראה בחייך"³. אני לא רוצה להיכנס לזה, מה זה נקרא לראות ולקבל. כתוב "תראה בחייך", לקבל אותו אתה לא תוכל עכשיו, זה רק בגמר התיקון הכללי, אבל כן עולמך תראה בחייך, והראייה הזאת היא נותנת לך את כל השמחה. כי אתה גם מקבל חלק ממנה עכשיו כהארה, כמקיפים, ופנימיים, ואתה גם רואה את השכר הבא שלך "לעולם הבא" מה שנקרא, לאחר התיקונים.

שאלה: אמרת שלעבור ממצבים רעים בחיים למצבים טובים, עושים דרך התקשרות למטרת הבריאה, ובקבלה זה שונה מהדתות או משיטות אימון פסיכולוגיות. לא הבנתי במה זה שונה. אמרת שזה שונה, אבל לַמה זה שונה?

כי שם אתה מאמין למישהו שסיפר לך שאם תתן צדקה יהיה לך עולם הבא.

שאלה: ומה בקבלה?

בקבלה אתה מגלה עכשיו את האורות, אנחנו מגלים בהרגשה שלנו את הדברים.

שאלה: האם מדובר באדם שעכשיו פוגש את החכמה?

לא, אדם שפוגש את החכמה, אין לו כלום, זה נכון.

שאלה: אז איך אדם שפוגש את החכמה עובר ממצבים רעים למצבים טובים?

גם מי שפוגש את החכמה הוא מקבל הרבה מאוד כוח, חיזוק שמחזיק אותו, שמכוון אותו, שנותן לו תקווה בחיים. הוא מיד רואה בשביל מה הכול נעשה, שיש לזה סיבה, העיקר לאדם לדעת שהוא לא סובל סתם, אלא למען המטרה, שהמטרה הזאת היא בטוחה, שהוא מתקרב אליה. זה מה שנותנת חכמת הקבלה קודם כל. אבל זה לא סתם פיצוי פסיכולוגי, האדם מקבל שינוי, ולפי השינוי הזה הוא מתחיל להרגיש את המטרה, הוא מקבל ממנה, הוא משיג אותה. רק הוא משיג אותה לא באותה צורה שיראה אותה אחרי גמר התיקון, אלא בג' קווים, בצורה הדרגתית.

והאדם שרק עכשיו מתחיל, בכל זאת מחזיקים אותו, אתה רואה שהם מתפעלים. אפילו אותם אנשים שבאים לקבלה, הם נמצאים בהסתרה, הם לא יודעים שהם נמצאים בתחילת הדרך, הם לא יודעים שלפניהם כמה שנים טובות עד שיתחילו להשיג משהו. הם לא יודעים, הם חושבים שזה קורה מהיום למחר. כשאני הגעתי לרב"ש שיקרו לי. האופי שלי הוא כזה ששאלתי "מתי?", אחד הזקנים שם, הזקן ביותר, שהיה מבוגר בשלוש שנים מרב"ש אמר, "עוד שבועיים, איזה חיים יהיו לך...". עברו שבועיים ובאתי אליו, אז הוא אמר, "נו, מה לעשות, עוד קצת." אחר כך הפסקתי לשאול, כבר הבנתי שזה הכול שקר.

אבל זה לא שֵקר, אלא אני הולך ומשיג, אני נהנה מהשגה, מחכמה, מזה שנפתח לפַנַי, שאני אדם, שאני מתקדם למטרה נצחית, למטרת הבריאה. יש לי כל יום ידיעה חדשה, אני מבין יותר את החיים, אני לא סתם בהמה מוכה. וחוץ מזה הרשימו שמתעורר בי, הוא לא נותן לי לעזוב, אם היה נותן לי לעזוב, הייתי עוזב. אלא אין ברירה, אנחנו רואים שכל העולם הולך לקראת זה. מצד אחד על ידי הייסורים נותנים להם סטירה והם רצים, ומצד שני, כאן הם מגלים לפחות איזשהו נר בקצה המנהרה. יש להם משהו ולכן הם רצים.

אם תתן להם יותר מהנר הם יסתפקו במועט, אם לא תיתן להם נר הם לא ירוצו, כי הם מרצון לקבל בינתיים, הם חייבים את זה. מחזיקים אותם. וחוץ מזה זו לא בעיה שלנו, זו לא דאגה שלנו. אתה יודע איך אני לא דואג אף פעם לאנשים, הם מגיעים, הולכים, עוזבים. רב"ש היה אומר, המטרה שלי שהמכולת תהיה תמיד פתוחה. אז לא היו סוּפֵּרים כאלה ומוֹלים גדולים כמו שיש עכשיו, אלא היתה מכולת. אז רב"ש היה אומר, המכולת חייבת להיות פתוחה, כל אחד שרוצה לטעום, לאכול משהו שיבוא. אבל חוץ מזה, כל היתר תשאיר להשגחה.

שאלה: מה השיטה? איך הקבלה מעבירה את האדם ממצבים רעים בחיים שלו למצבים טובים? האם יש שיטה? ואם כן, מהי?

מצבים רעים ומצבים טובים, זה לא שמהיום למחר יהיה לך יותר טוב בחמישה אחוז, וממחר למחרתיים בעוד חמישה אחוז וכך כל יום. מצבים טובים ורעים הם מתחלקים לשניים, מצב טוב ורע לפי ההרגשה, או מצב טוב ורע לפי אמת ושקר, לפי מר ומתוק או לפי אמת ושקר.

אז אדם לאט לאט מתקדם. כל אדם שמגיע עם הרשימו, עם הניצוץ, יש לו רצון ויש לו ניצוץ. לפי הרצון, הוא מרגיש מר ומתוק, כי רצון זה בהמה, זה חומר, ולפי הניצוץ הוא מרגיש אמת ושקר. ואז כל אחד ואחד כלול משניהם ביחס מסוים, לאחד האמת יותר חשובה על פני המר, אבל תלוי בכמה, לשני יותר, לשלישי פחות. וכל אחד ואחד מתקדם, בכמה שהוא יכול לסבול מר לעומת אמת.

אם תתן לי עשרה קילו מר, אבל אני מרגיש שאני אוחז בַאמת, אני מוכן. ומחר אני מוכן אפילו חמישה עשר קילו מר. מה זה מר? נגד הטבע שלי, נגד הרצון לקבל. כמו שהיה בכנס, להתחבר? אוי ואבוי, רק לא זה, אבל אם עכשיו אנחנו מדברים על רק לא זה, אבל זה אמת, בוא נעלה, נתעלה מעל זה, האם מסוגלים או לא? זו שאלה. בפעם הבאה כבר נהיה מסוגלים לעשות חשבון לפי אמת ושקר. שלא מסוגלים למרות שזה נורא לשבור את האגו ולהתעלות לפי זה, אבל זה שקר. אני שונא אותו, אני לא מסוגל להישאר בו. אין לי עדיין את הכוח הזה, את השנאה הזאת, אבל יהיה, ואז עוברים הלאה, אז שוברים את הקליפה. וכך אדם מתקדם, לכן צריכים רק לחכות.

שאלה: אני לא מצליח להבין מה השיטה. הכותרת של הקטע שאנחנו לומדים היא "ב' דרכים", דרך של סבל ודרך של אור, של טוב. אני רוצה לעבור מסבל לטוב, מה השיטה? האם יש לחכמת הקבלה שיטה?

כן.

שאלה: מה השיטה?

על ידי חברה, קבוצה, סביבה, חברים, ערבות, אתה יכול לארגן לעצמך שלבים בהתפתחות, שלא הסבל ידחוף אותך למטרה אלא הסביבה תמשוך אותך בעדינות, ביופי, באהבה, למטרה. אתה מארגן לעצמך סביבה במְקום מכות מאחורה, במקום דקירה כזאת מאחורה שהבורא מסדר לך בכל פעם על ידי סטימול, מעורר, דוקרן, המקל החד שדוקרים את החמורים.

בקרוב נלמד על המחַמֵר הזה, בזוהר. אז במקום הדוקרן הזה שהבורא נותן לך, שזה מלאך מיוחד שמגיע מלמעלה, המחַמֵר, ודוקר לך את החמור שלך, את החומר שלך, ואתה מתקדם, במקום זה אתה אומר למלאך, "רגע רגע, אני לא רוצה אותך, אני רוצה בעצמי, אני רוצה מלאך טוב לפַני, שהוא ימשוך אותי, שיסלול דרך לפני, שיקח אותי ביד". אתה צריך לסדר אותו, את המלאך הזה שנקרא כוח הקבוצה, אתה בונה אותו.

אבל אתה צריך להחליט, שאין לך שום אפשרות להתקדם בטוב בלי בעיות, בלי צרות, בלי מחלות, בלי מלחמות, בלי רציחות, בלי כל הדברים האלה, כמו שאתה אומר, אלא אם כן הקבוצה, הסביבה שאתה נמצא בה, היא תהיה חזקה, והיא ממש תמשוך אותך כמו שאתה יכול למשוך את הילד אחריך, אתה תופס אותו ביד, אתה מושך אותו, אם הוא רוצה או לא רוצה, בכוח אתה מושך אותו. כי אתה יודע שאין ברירה, זה לטובתו, חייבים לברוח מצונאמי או מאיזו מכה.

כך אתה רוצה שהחברה תמשוך אותך, נגד הרצון שלך ודאי. אתה מחכה שזה יהיה לפי הרצון? לא, אתה צריך חברה שדווקא נגד הרצון תעשה עליך את הפעולה. אבל בשביל זה אתה דווקא צריך להזדהות עם הסביבה, אתה אומר, חבר'ה תבואו אלי, תנו לי סטירות, מכות, תעשו ממני קציצה, רק שאני אלך איתכם. תקשרו אותי בידיים וברגליים, קחו אותי באלונקה, אני מסכים לכל דבר, אני משלם לכם, אני קונה את החברים, אני עושה הכול. רק תעשו.

חוץ מהם אף אחד לא יכול לסחוב אותך למטרה, ממש לסחוב. אם לא הם, אז הבורא מבטיח לך מכות נמרצות מאחורה. יש לו מטרה, הוא יודע איך לבצע, אבל רק בצורה כזאת, לטבע אין פשרות.

שאלה: אדם שלומד קבלה דרך הטלוויזיה, למי הוא אומר "תבואו אלי, תעשו ממני קציצה", לשכנים שלו בבניין? אולי הם לא צופים.

לנו, לא חשוב למי. מספיק לו שהוא רואה את הפרצוף שלך מרחוק, זה מספיק לו כבר לשנוא אותך ומאין ברֵרַה להתקשר אליך שאתה תעזור לו. "להתקשר" הכוונה היא שתולה בנו את הכוונה. גם אתה לא צריך לבוא לחברים ולנדנד להם כל הזמן. אלא החֵברה בעצמה צריכה בכללות להיות מאורגנת כך שהיא תעביר לכל החברים שלה התפעלות מחיבור, מדבֵקות ביניהם, מחשיבות הבורא כגילוי המטרה וכן הלאה. את זה החֵברה צריכה כל הזמן לפתח בעצמה, ואז כל אחד יקבל את ההשפעה הזאת. אין סיכוי להגיע לשום דבר אם אדם לא מתרשם מהסביבה.

ולכן מאוד מצער לפעמים לראות קבוצות פה ושם, אמנם שזה בדרך, ואולי הן צריכות לעבור את זה, אבל מאוד מר לראות קבוצה שהיא לא מפתחת את ההתעוררות, התלהבות, בתוכה להתפעל מעצמה ומקבוצות אחרות ומאיתנו. ולכן לפי זה אנחנו צריכים להיות ממש בהדגמה, בדוגמה נכונה לכולם. איזה חיבור, איזו אהבת חברים, איזו עזרה הדדית, איזו חשיבות המטרה, איזו שִפלות עצמית של כל אחד כלפי הקבוצה, את זה אנחנו צריכים להראות לכולם. אם אנחנו לא עושים את זה, זה פגם גדול בהתקדמות שלנו, אנחנו לא מתקדמים.

שאלה: אז הדרך שלי לעבור ממצבים רעים לטובים, זה בעזרת אמצעי, שהוא החברה הסובבת, שהיא מקדמת אותי לטוב. זאת אומרת, אני צריך לארגן לעצמי כמו שטיפת מוח חברתית, שתשטוף אותי במשהו. אבל מה זה ה"משהו" הזה?

זו לא שטיפת מוח, החברה עובדת איתך אפילו בהיסח דעתך, היא פועלת עליך דרך כל מיני ערוצים, צינורות שבהם אתה קשור אליה עד גמר התיקון. בכל הצינורות מהגבוהים ביותר ועד הנמוכים ביותר, ועד הבהמיות, היא פועלת עליך בכל הספקטרום הזה.

אנחנו לא יודעים אפילו מה אנחנו מפעילים. כשאתה לוחץ על כפתור, אתה לא יודע מה נמצא אחרי הכפתור הזה. יש שם מנגנון עצום, עולמות, הכול בפְנים. כי אנחנו לומדים שכל העולמות האלו הם בינינו. כל העולמות הם הרי בקשר בינינו, חוץ מהקשר בינינו אין שום מערכת. אז אתה מפעיל אותה כולה.

שאלה: אז התשובה שנתת היא, שהשיטה של הקבלה לעבור מרע לטוב, זה דרך חֵברה.

כך אומר בעל הסולם.

שאלה: כך אומרות הרבה שיטות, אבל מה מהות השיטה, מה החֵברה הזאת עושה איתי, מה הפוֹאֵנְטַה, מה הייחודיות?

היא מעוררת אותך למטרה ואומרת שכדאי לך להתעלות מעל האגו, לבטל את האגו, היא עוזרת לך בזה. לא שהיא עוזרת לך בזה, אלא היא מביאה לך ישר למוח, היא לא שואלת אותך, יש לה צינור שקשור ישר למוח שלך, ממש למוח. היא שולחת לך את המחשבה הזאת, שכדאי לך לבטל את הרצון לקבל שלך, להתעלות מעליו, כי אז בתוך החברה, כשתהיה קשור יחד איתם "כאיש אחד בלב אחד", אתה מגיע לכלי, לגילוי הבורא. זה הכול, לא צריכים שום דבר חוץ מזה. חֵברה יכולה לעשות את זה.

אבל בתנאי שאתה מוכן לקבל ממנה את ההזנה ושאתה משתתף בה, שהם יעשו עליך את זה. בשביל זה אתה צריך לקבל אותם כגדולים, בשביל זה אתה צריך לקבל את המרות שלהם עליך. אבל רק זה מבטיח לאדם עתיד הטוב.

שאלה: אז מהות השיטה לעבור מרע לטוב זה להתקשר לחֵברה, שהיא תדחוף אותי לבטל את האגו שלי?

כן.

שאלה: כך אני עובר מרע לטוב?

כן, כי מי זה ה"בורא"? כוח ההשפעה, תכונת ההשפעה, תכונת האהבה הכללית. אלא מי זה הבורא, איזשהו ארגז ממתקים? למה הוא נסתר ממך? הוא נסתר ממך בגלל שהוא כולו משפיע, ואתה כולך מקבל. האם הוא מסתיר את עצמו? אתה מסתיר אותו, אתה לא רוצה להכיר אותו.

אתה אומר לבורא, "אם היית תענוג בשבילי כמו שאני עכשיו, הייתי מכיר אותך, אבל איזה תענוג אתה, אתה תענוג מהשפעה? אני לא רוצה ליהנות מהשפעה, אני רוצה ליהנות מקבלה". זו הבעיה, מי מסתיר אותו? אף אחד. אתה נמצא בו, "אין עוד מלבדו", אבל מה קורה? איפה אתה מרגיש את עצמך?

שאלה: אז בסופו של דבר מהות השיטה זה לבטל את האגו, ביטול האגו, נזירות? סיגוף?

לא נזירות, חס ושלום. "ביטול האגו" הכוונה, ביטול הכוונה על מנת לקבל והחלפתה בכוונה על מנת להשפיע. זה לא ביטול הרצון לקבל, זה ביטול האגו בלבד. ביטול האגו זה לא ביטול הרצון לקבל. זה לא שאני אוכל פחות או אגביל את עצמי, אלא אני צריך להגביל את הכוונות שלי בעל מנת לקבל, ואז להגדיל את הכוונות שלי על מנת להשפיע. ברצון אנחנו לא נוגעים. יש כאן קצת מה לחשוב, מין עדינות כזאת.

שאלה: האם החופש שלנו הוא בְלְשנות את תדמית הקבוצה בעינינו וכך את ההשפעה שלה עלינו?

ודאי שכל החופש שלנו, כל הבחירה החופשית שלנו זה בקשר שלנו עם החֵברה הנכונה שאנחנו בעצמנו צריכים לארגן. ואני לא קיים בכלל, אני קיים כמו אותה החברה. זה שעכשיו אני רואה את עצמי נבדל מהחברה, זו ראייה שקרית. ה"אני" האמיתי נמצא רק הכַלול, ממש נספג שם בתוך החברה, ולא נשאר ממני כלום חוץ מאני כחלק אינטגראלי לגמרי איתם.

זו כל הבחירה החופשית שלנו, זו הפעולה היחידה שאנחנו מסוגלים לעשות, כל יתר הפעולות, אל תחשוב עליהן כי אתה תבצע אותן על בטוח, הבורא יחייב אותך על ידי ייסורים. אבל אם אתה עושה את הבחירה הזאת ואתה מגדל את הקשר שלך עם החברה ואתה באמת רוצה להתכלל בהם, כל יתר הפעולות גם הן יהיו לטובה, לא על ידי ייסורים.

שאלה: אם אדם לא מרגיש את הצורך ברגע זה להתחבר, והוא רוצה לבקש את זה מהבורא, איך הוא עושה את זה?

שיבקש. אם אדם לא מרגיש צורך להתחבר לקבוצה, אם הוא לא מרגיש שום כוח לעשות איזה חיבור עם הקבוצה, אפילו לגשת אליהם, לעשות איזו פעולה יחד, להתחבר אליהם אפילו במקצת, הגוף שלו ממש לא מסוגל לזוז אפילו במקצת, הוא צריך לצעוק לבורא.

שאלה: אני מנסה להבין את הדבר הזה שאמרת עכשיו, לצעוק לבורא, הפניַיה לבורא. המצב שלי עכשיו הוא שאני רוצה לשתות קפה, לישון, ואתה אומר לצעוק לבורא, מאיפה יבוא הדבר הזה?

יש צורך עליון. יש לאדם רצון גדול, שהוא לא יודע כבר מה לעשות ואז הוא מתפרץ בבקשה. אנחנו צריכים להגיע לכזאת נחיצות בחיבור בחברה, להבין, להרגיש, לשכנע את עצמנו שבזה תלוי כל העתיד, שאם אני לא מבצע את זה, אני פשוט חותך את עצמי, אני כבר לא נמצא בתהליך. ואז מאין ברירה, שאני לא יכול להתחבר לחברה, אני מגיע לצורך לפנות לבורא. הבורא מכין לי את הדברים האלה בכוונה, כדי שאני לא אשכח אותו.

שאלה: זאת אומרת, הצעקה לבורא זה איזשהו תהליך שאנחנו נגיע אליו, זה לא שעכשיו אני יכול לעשות את זה אלא זו מטרה, אני אמור להגיע למצב כזה.

הוא פותח לי כזה רצון בתנאי שאני באמת צועק ממש אליו. לא כמו שאנשים צועקים לבורא שהם חושבים. אם אני רוצה להתחבר לקבוצה ולא מסוגל, יש בזה כבר איזו מין נטייה להשפעה ממני, ואז הוא פותח לי ערוץ אליו, שאני יכול באמת לצעוק אליו ואז מקבל התעוררות ומקבל רצון ויכולת להתחבר לחברה.

צריכים לנסות את הדברים האלה, במילים זה יוצא אותו דבר, אני חוזר אלף פעם כאילו על אותו דבר.

שאלה: כאשר אנחנו מתאחדים בקבוצה, יוצאת לנו השפעה, האם זה משהו חדש או כל אחד מביא את החלק שלו?

שאלה טובה מאוד. אנחנו מגיעים לקבוצה כל אחד עם החלק שלו, והבורא, במידה שאנחנו מתחברים, מביא את החלק שלו. ואז אנחנו מקבלים בקבוצה לא סתם רצון מוגבר, אלא אנחנו מקבלים שם רצון שונה במהותו, רצון להשפיע. כי לפי ההשתוקקות שלנו להתחבר כמו ילדים קטנים, ולא מסוגלים, הוא מגיע עם האור ואז הוא מחבר אותנו, ואנחנו מקבלים רצון משותף גדול שנקרא "ערבות".

שאלה: אם הקבוצה זה כמו הבורא, אז מה אני יכול לתת לקבוצה, הרי הוא כבר מלא?

מה אתה יכול לתת לקבוצה אם קבוצה היא כמו בורא? את הרצון שלך להתחבר אליהם, להיות חלק מהם. כמו שהבורא רוצה שאתה תתחבר אליו לפי השתוות הצורה, גם הקבוצה מקבלת אותך לפי השתוות הצורה. כדי להתחבר לקבוצה אתה צריך גם לוותר על האגו שלך.

מה שניסינו לגלות בכנס ומה שגילינו, זה שאנחנו לא יכולים להתחבר. אנחנו לא דיברנו שם על הבורא, אנחנו גילינו רק את הדבר האחר, רק את הפרעֹה שעומד לפנינו. זה עדיין לא "בוא אל פרעה"⁴, שאנחנו ממש הולכים עם הבורא לגלות את הפרעֹה, זו פעם ראשונה שאנחנו נפגשים עם המפלצת הזאת שבורחים ממנה. משה ברח מהפרעֹה, אחרי ארבעים שנה חזר והתחיל להילחם איתו כדי לצאת ממנו. אז אנחנו רק הרגשנו את זה בפעם הראשונה.

שאלה: אם בתוכי יש את הפרעֹה, ובצד שני את הבורא, אז מה נותן לי הפרעֹה?

הפּרעה נותן לך הרגשה עד כמה שאתה הפוך מהבורא, עד כמה שאתה לא רוצה אותו. הפּרעֹה משַחק לך את דמות הבורא רק בצורה ההפוכה, הוא מראה לך עד כמה שאתה לא מסוגל. נניח שאתה צריך להרים מאה קילו ואתה לא מסוגל לעשות זאת, אז מאה הקילו האלו הם מראים לך עד כמה שאתה חלש, זה הפּרעֹה.

זאת אומרת, מה המאה קילו האלו, מה המשקל הזה נותן לך? הוא נותן לך קנה מידה שאם אתה תעבור למאה קילו האלו, תהיה יותר חזק, אתה כבר תנצל אותו, תגיע לבורא. זה מה שפרעֹה תמיד מציג לנו. הוא קצת פותח את עצמו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו עוברים על כל הגובה שלו, כל הגודל שלו, ואז בורחים ממנו, יוצאים ממנו.

שאלה: האם חופש הבחירה זה גורם הכרחי כדי להשיג את המטרה?

בטוח. אף אחד לא יכול להגיע למטרה בלי לממש את הבחירה החופשית שלו דרך חיבור עם הנשמות האחרות. אני מדבר על נשמות, לא על קבוצה, אני לא יודע מה זה הקלקול בתפיסה הזאת. אם אנחנו לא מתחברים יחד כנשמות שרוצות להתחבר לנשמה אחת, שבזה יש לנו בחירה חופשית לארגן מהן את הסביבה הנכונה, אנחנו לא מגיעים למטרה. "ואהבת לרעך כמוך", "כלל גדול בתורה"⁵. "כלל" זאת אומרת כלי הכולל את הכול. אין לך שום סיכוי להגיע למשהו, במקצת ובכולם, בגדול, בכל הדברים, אלא רק על ידי חיבור.

לכן כל האנושות תסבול עוד ועוד, אבל היא תצטרך להתחבר. תאר לעצמך איזה גילויי הרע צריכים להיות עכשיו עד שאנחנו נגיד "די, מספיק, אנחנו מוכנים ללכת לחיבור". כך זה, אין מה לעשות. ולכן בחיים הפרטיים, בהתקדמות הפרטית האישית שלנו, אין לך סיכוי בכלל, כאן זה הרבה יותר ברור, אין לך סיכוי, המקובלים מסבירים לך את זה. אתה חייב להתחבר עם הקבוצה ורק בה תמצא את הכלי שמגלה את הבורא.

מה זה נקרא "להתקדם למטרה"? אתה צריך כלי. איזה כלי? איך אתה בונה אותו? אתה בעצמך לא כלי. "כלי" זה קשר בין הנקודות, בין כל אחד ואחד, באמצע, שם אתה מגלה את הבורא. אתה צריך למצוא חיסרון בינינו, חיסרון בינינו זה החושך, שאנחנו מגלים שלא רוצים להתחבר. כשלא רוצים להתחבר, ואתה מגלה את החושך, אז אתה דורש שיהיה שם כוח החיבור, מביאים לך לשם אור חסדים.

ובאור החסדים שמגלים, אז יכול להתלבש הבורא, להתגלות, אור חכמה שמתגלה באור החסדים. אבל זה בינינו, הוא ממלא את החלל בינינו, בינינו אנחנו מגלים אותו. ואיך אתה יכול לדבר על הגילוי שלו, על ההתקרבות, על ההיכרות בו אם אתה לא מדבר על הכלי? אנחנו קודם צריכים כלים, האור נמצא במנוחה מוחלטת.

בואו לא נשכח על זה, נעשה מזה סיכום נכון וטוב וכך נתקדם.

(סוף השיעור)

---

1. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות קכ"א, ע"ב)↩

2. "יצה"ר בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה" (תלמוד הבבלי, סדר מועד, מסכת סוכה, דף נב, א גמרא)↩

3. ברכות י"ז, ע"א↩

4. "ויאמר ה' אל משה, בא אל פרעה: כי-אני הכבדתי את-לבו, ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה, בקרבו." (שמות י', א')↩

5. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט')↩