שיעור בוקר 04.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית" –

שיעור 3: צעקה משותפת לבורא

אין פעולה יותר חשובה מצעקה משותפת לבורא. "צעקה" זאת אומרת חיסרון גדול ממש שיוצא מתוך עשירייה משותפת, צעקה משותפת, ושמכוונת לבורא. הוא נכון הכין את הכלי הפוך ממנו, והנבראים הכינו את עצמם נכון כדי להתאחד ובצעקה משותפת לפנות אליו. אז הרצון מלמטה והרצון מלמעלה, שני הרצונות האלו מתחברים יחד ויוצרים את האיחוד, את החיבור. שני דברים כאילו מנוגדים, הנבראים שרוצים להגיע להשפעה לבורא והבורא שרוצה להשפיע לנבראים, לפי הפעולה הם הפוכים, לפי הטבע הם הפוכים, ולפי הכוונה הם משותפים ביניהם. לכן כל העבודה שלנו ושל כל האנושות בסופו של דבר, היא להגיע לצעקה משותפת לבורא, שבזה משיגים את מטרת הבריאה, דבקות בינינו ודבקות בו. לכן לזה אנחנו צריכים להתכוון ולהתקרב, ולבדוק את עצמנו כלפי המעמד הזה, איך אנחנו ביחד כולנו צועקים לבורא.

בחכמת הקבלה, אנחנו צריכים להבין, שאין כאן איזה פלורליזם, שמאלנים, ימנים, כל מיני כאלו, גישות שונות, נתיבים, כאלה סוגי עבודת ה' וכאלה סוגי עבודת ה', אין כאלו וכאלו. אם אנחנו מדברים על הטבע, אין כאן הרבה דרכים אלא יש דרך אחת. וכל אחד חייב לראות את עצמו עד כמה הוא נכנס לדרך ולשביל הזה וכך הולך ומתקדם בהתאם למה שמכתיבה לו הדרך ומכתיבה לו נקודת החיבור.

לכן, כל הגישות שנמצאות בעולם הזה למיניהן, לסוגיהן, זה מתוך זה שנמצאים בחושך, ולכן יש הרבה דעות, הרבה גישות, ובאמת זה רק מתוך חולשת השכל שלנו, חולשת ההבנה שלנו איפה אנחנו נמצאים. אבל תתארו לעצמכם אם הטבע היה מגולה כמו שצריך, למישהו היה ספק שצריך להיות כך ולא אחרת? לא. לכן מה שמקובל בעולמנו, פלורליזם, הרבה דעות, הרבה כוונות, מחשבות, שלכל אחד יש מקום, אז אין לכל אחד מקום, לכל טיפש יש מקום מכיוון שנמצא בחושך. אבל אם אנחנו מגיעים לגילוי הבורא, לא יכול להיות שיש כאן כמה גישות, כמה נטיות, כמה פניות, פילוסופיות למיניהן, אלא הכול זה אך ורק יכול להיות מהחושך שהנבראים נמצאים.

לכן אנחנו צריכים להיות גאים בזה שאין לנו דווקא הרבה גישות ודעות, ושלכל אחד יש לו משלו כאלו וכאלו. כל ריבוי הפניות, הגישות לחיים, לבורא, זה אך ורק מתוך החושך, שאנחנו כמו מגששים בקיר, לא יודעים איך לפנות ואיך לגלות את האמת. ולא רוצים גם לגלות את האמת, כי אם מגלים אז אין משהו שכל אחד מיוחד בו, שיש לו דעה משלו. לכן דווקא חכמת הקבלה היא מרכזת את כול פניות האדם ולאט לאט מביאה אותם להיות "כאיש אחד בלב אחד", ומתגאה בזה דווקא, באיחוד. כי גילוי האיחוד הוא מטרת הבריאה, ולא שלכל ילוד אישה יש לו איזו דעה משלו וגישה משלו והבנה משלו בבריאה.

לכן, אנחנו בדרך שלנו צריכים להגיע לצעקה משותפת לבורא, כמו שנושא השיעור, שאין יותר מזה. שיהיה לנו חיסרון אחד לגלות אותו, ועד כמה אנחנו מבררים את הבורא מתוך החושך. וכשנברר אותו מתוך החושך כמה שאפשר, אז נצעק ויתגלה כבר כיתרון אור מתוך חושך, ואנחנו נגלה את עצמנו גם כן דבקים בו.

קריין: אנחנו נמצאים בשיעור מספר 3 "צעקה משותפת לבורא" קטע מספר 4, מתוך רב"ש ב' "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה".

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."

(רב"ש - ב'. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

שאלה: אפשר יותר להסביר מה ההבדל בין צעקה כמו שתיארת לתפילה? זאת אומרת אחרי שהתפללתי ונגיד לא קיבלתי תשובה אז אני צועק, או לפני זה שעדיין לא ביררתי מה אני רוצה לבקש אז אני צועק, או שזה לא קשור?

זה דבר מאוד אישי עד כמה שאדם מרגיש אבל צעקה זה נקרא שהוא כבר מבין שלא יכול לעזור לו כלום, אלא גם בתפילה הבורא צריך להעמיד אותו נכון וצעקה זה כמו תינוק שצועק, הוא לא יודע איך לבקש. את התפילה הוא מסדר, אתה יודע כמו שמקובלים סידרו לנו, שמונה עשרה, שלוש ראשונות, שלוש האחרונות, וכל הדברים באמצע, שזה מסודר לפי המבנה של הפרצוף הרוחני שמחבר אותנו עם הבורא, שהוא למעלה כחצי עליון דכתר ואני למטה וכן הלאה, ובינינו כל האבות, כל הספירות, כל ההבחנות, אז תפילה זה משהו מסודר.

מה שאין כן צעקה זה מתוך עומק הלב, שאני לא מבין אלא אני רק מרגיש. אדם מגיע לזה גם כן על ידי הרבה תפילות ומאמצים ובירורים, אבל בסופו של דבר הוא מגיע למצב שאין לו שום אחיזה בבורא, ומרגיש את עצמו רחוק מאוד ואז יש לו מזה "ממעמקים קראתיך", ואז דווקא מצליח, אבל לזה צריכים לעבוד הרבה ודווקא בשכל וברגש ובבירורים ובכל, עד שמגיע למצב שמתפרץ בצעקה. זאת אומרת צעקה באה כתוצאה מבירורים והבנות ויגיעה גדולה.

שאלה: עדיין לא מרגישים "כאיש אחד בלב אחד", אז איך הצעקה המשותפת מתבצעת?

זה מה שרציתי להוסיף, העבודה שלנו צריכה להיות בצעקה המשותפת, משותפת זה העיקר. כי הבורא דורש מאיתנו כלי, שאנחנו נשתדל לבנות תבנית, מודל, דוגמה של מבנה הנשמה ומתחברים ועושים כמו ילדים שבונים איזה בית מחול או קוביות וכן הלאה, אתם ראיתם איך ילדים רוצים ומזיעים ועוד ועוד וזה נופל, אז אחרי כל המעשים שלנו, אחרי כל הניסיונות, אחרי כל מה שיש, אנחנו צועקים יחד שלא מצליחים להתקרב, שלא מצליחים לבנות יחד, שאין לנו, שכמה שמתקרבים, נפרדים, כמה שאנחנו עוד ועוד יותר מתחברים, מרגישים שלא, פתאום הריחוק נעשה עוד יותר גדול, הוא לא יותר גדול, הוא יותר פנימה, הוא נעשה ברזולוציה יותר מדויקת, ולכן אנחנו מרגישים עד כמה שעוד יותר רחוקים, עד שרוצים להרוג זה את זה עד שרוצים ממש, זה נקרא שמגיעים לצעקה משותפת, שמאוד רוצים ומאוד מבינים שהצעקה צריכה להיות רק יחד, כי על זה עובדים.

אם אני צועק מעצמי "תעזור לי", זו צעקה מהקליפה. ההיפך, בזה אני מתרחק מהבורא, צריכים להיזהר מזה. אלא רק דרך החיבור ומתוך החיבור ועבור החיבור. כי אנחנו צריכים לבנות כלי דאדם הראשון, ולכן הצעקה צריכה להיות משותפת. צריכים לשים לב על זה, עד כמה שאנחנו דווקא מבינים את זה, בהתחלה זה בהבנה ואחר כך ברגש יותר ויותר אנחנו מבינים שרק בזה העבודה שלנו. שאנחנו יותר משתוקקים ודואגים לחיבור לעשירייה, במקום חיבור עם הבורא. חיבור בעשירייה יותר חשוב.

תלמיד: ברשותך אני רוצה להתמקד על ה"משותפת". אתמול למשל צעקתי כל היום, ויתרתי על הכרחיות, על דברים, כל היום צעקתי.

זה נקרא "צעקה במדבר".

תלמיד: האם הייתי צריך להתקשר לעשירייה שלי באמצע העבודה ולהגיד להם בואו נצעק ביחד, או שהצעקה היא של כל אחד מאיתנו במחשבה?

לא של כל אחד. אם אתה רוצה לכלול את כולם יחד, אז כבר בזה אתה מבצע את הפעולה. אבל אתה מרגיש אותם, שהם נמצאים יחד איתך, שהם ממש מחוברים, כמו שהם חיים ממש יחד איתך עכשיו בחיבוק ואתם יחד פותחים את הפה וממש ממלאים את הריאות באוויר וצועקים יחד, פונים לבורא, ואז צועקים עד שמקבלים תשובה.

תלמיד: זו עבודה של דמיון לפי מה שאתה מתאר

דמיון. אז מה? אני קורא לזה עבודה ברצון ולא בדמיון.

שאלה: ממה שאמרת בהתחלה, יש כנראה לפחד מכל מיני דעות שונות, גישה פלורליסטית.

כל מה שנעשה בעולם שלנו, זה נעשה מתוך האגו, מתוך פירוד, מתוך זה שאדם רוצה לשמור על האגו שלו, האינדיבידואליות שלו, במיוחד רואים את זה באקדמיה, באוניברסיטאות, בכל מיני דברים. לכל אחד דעות משלו, כל אחד מכבד את השני, כי אחרת מה יש להם? מה שכל אחד מוציא מתחת לשערות שלו משהו? אין כלום חוץ מזה. שלא חוקרים איחוד, איך לגשת לזה, איך להגיע לזה, באיזה צורה, איך לייחד את האנושות, להיות כאחד.

לכן מה שאנחנו נראה עוד מעט, המשבר כמו שאנחנו רואים בכל החיים שלנו, גם במשפחה, גם במדינות, גם ביחס בין המדינות, בכל דבר, אנחנו נראה גם כן במדע. מתוך זה שהמדע חוקר את החיים האגואיסטים, ולחיים האגואיסטים האלה הסוף מתקרב.

תלמיד: אבל רואים שיש לחברים אפילו אם אתה שואל בשאלה בסדנה בקשר למה שאנחנו עושים, אז יש דעות שונות יש לכל אחד.

אתה צודק. מה אנחנו רוצים? שכל אחד משורש הנשמה שלו, עד כמה שהוא הפוך ואחר מאחרים, משתוקק לאותה המטרה, לבירור האיחוד, זה העיקר. לברר את ייחודו של הבורא. עד כמה שאמנם שאנחנו כולנו שונים, כולנו מכוונים למטרה אחת, למושג אחד ואותו אנחנו רוצים לברר. ואז כמה שאנחנו מתחברים, למרות שהוא הרחיק בינינו ושבר, אבל הריחוק שהוא החדיר בנו, שנמצא בינינו, זה הוא, ולכן אם מעל פני החושך וניגוד אנחנו רוצים להתחבר, אנחנו כאילו בולעים את אותה המהות של הבורא, של הייחוד ומעליה מתחברים. עוד מעט יהיו מילים יותר ברורות.

אבל זה לא שאנחנו מנוגדים במטרה. אנחנו רוצים לברר את הייחוד, ייחודו של הבורא. אנחנו רוצים לזה לגשת, מובן שכל אחד מתוך נקודת השבירה שלו. ואנחנו לא מוחקים את, נקודת השבירה של כל אחד ואחד, אנחנו "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו מתעלים מעליהם ועושים את עצמנו מחוברים יחד. בקיצור, כאן צריך להיות חיבור על פני העביות. לבנות פרצוף.

תלמיד: יש גם חברים שחיים במקומות, נגיד, נראה לי שרובנו בכלי עולמי, חיים במקומות שיש בם פלורליזם, כל האווירה הכללית היא שזה מאוד מכובד, כולם חיים בצורה כזאת.

אני מבין שאנחנו כולנו מקולקלים לפי תקופתנו. אני נמצא בקשר עם התלמידים שלי, באמריקה נגיד, זה משהו נורא מה שקורה בכל אחד ואחד. הם מאוד רחוקים מהסתכלות נכונה. יש להם בעיה עם זה שהם לא יכולים לכוון את עצמם נכון למטרה. כי יש להם כבר סטייה מהשפעת הסביבה, שהמטרה היא לא גילוי הייחוד, שיכולה להיות גישה אחרת, שיש עוד משהו חוץ מזה, ויחד עם זה הם לומדים אצלנו, שזה לא מובן. הם עדיין לא מבינים איפה נמצאים. הם חושבים שאם כל מיני הגישות הפלורליסטיות למיניהן ושמאלניות, דמוקרטיות אפשר להגיע לאמת, אמנם שברור לכולם למה מביאה הדמוקרטיה, כמו שבעל הסולם כותב, שמזה מגיע לפשיזם ולנאציזם וכן הלאה.

תלמיד: איך אפשר, אני גם כן, אני מאוסטרליה, זאת הסביבה.

לאף אחד אין טענות שהוא כזה, רק שישתדל בכל זאת לעשות ביקורת על עצמו, ולא להגיד, "אני הצודק. ככה זה אצלנו". מה זה "ככה זה אצלנו"? באיזו אוניברסיטה גדולה? באיזה חוג שלו מיוחד? מה זה "אצלנו"? בסדר, תגיד. "בחוג הזה ככה, וכאן זה כך. בוא אני אברר עד כמה שאני יכול, בצורה אובייקטיבית, באמצע בין זה לזה, אני אברר את הדבר".

אבל יש להם בעיה. עם רוב התלמידים שלי מצפון אמריקה אני לא יכול לדבר. אני רואה, אני מרגיש, אני לא אומר להם את זה. אבל זו עובדה שהם מקולקלים מאוד, מבחינת הקבלה. אם יש בורא אחד, אם יש שני כוחות במציאות, כוח הבורא וכוח הנברא, שהבורא מחזיק אותו ככה כנגדו, איפה יש כאן דעות מתוך החושך? האגו של האדם מאוד תקיף, וקשה עורף, כל הזמן דורש את שלו והוא לא יכול לשמוע.

תלמיד: זה העניין. כי, נגיד, אני יכול להיות נספג בסביבה כזאת שלושים שנה, ואז מגיע למצוא את הקבלה, ואז צריך עוד כמה שנים.

ייקח לך עוד שלושים שנה, אלא איך? "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו".

תלמיד: אפשר לזרז את זה? אנשים אולי לא רוצים לחכות עוד שלושים שנה?

רק חיבור בקבוצה, שממש יבטל את עצמו כלפי העשירייה. יבטל בכל הכוח, אחרת יהיה דבוק לכל מיני הדעות האלה שמשוטטות בעולם, שכולן מתוך האגו הפשוט, הקטן הזה, שאין בו שום דבר. עד שאדם רואה שיש באמת בסך הכול אידיאה אחת בעולם, ייחוד.

שאלה: כשמסתובבים בניו יורק ואולי בצפון אמריקה, הרבה מהחברים עוברים המון המון בעיות, מכשולים שלא ראינו בעשור האחרון, כלכלית, בריאותית, משפחתית, קבוצתית. כאילו שהבורא באמת נכנס בהרבה מהחברים.

האם זאת הזדמנות להגיע לאותה צעקה? כי מאוד קשה לראות חלק מהחברים עוברים את מה שהם עוברים. מה התגובה הנכונה מצדנו במצב שכזה?

אנחנו צריכים לראות את המצבים האלה כהזדמנות להתחבר, כל אחד בצרה שלו, וזאת צרה משותפת, כמו שהנושא של השיעור "צעקה משותפת לבורא". להבין שכל מה שמתרחש מתרחש ממנו, כי "אין עוד מלבדו". ואנחנו מחברים לזה את כל הצרות שלנו. צרות, זאת אומרת חוסר חסדים מצד אחד, אבל מצד שני, יש שם אור חכמה חד כסכין.

ואנחנו צריכים כולנו לפנות, כולנו. מי שמרגיש חס ושלום רע, ומי שמרגיש טוב, לא חשוב, כאחד. רק על ידי זה אנחנו נצא. אחרת המצב יהיה יותר גרוע, לא רק באמריקה בכל מקום, גם בישראל זה יהיה. אבל שם זה יהיה וודאי יותר מהר ויותר חזק. אני עוד אסביר את זה בעתיד, אבל זה לא חשוב לנו. אנחנו צריכים להשתדל להיות יחד, ולהרגיש צרה כללית, ולבקש עבור כל החברים, ולא לזלזל באף אחד אלא ההפך, "על פני פשעים תכסה אהבה", על זלזול, על ריחוק ועל כל זה. זה פרעה שנמצא בינינו, אנחנו רוצים לצאת ממנו ולהתנתק ממנו, אז בבקשה, דווקא על פני צורות הזלזול והריחוק האלו. זה נקרא ש"המצרים משעבדים את עם ישראל". וכך אנחנו צריכים להתנהג.

יש בזה הרבה דברים, אנחנו עוד נלמד. אבל אנחנו עכשיו ממש מתחילים להתקרב ליציאה ממצרים שלנו. ואחר כך את כל האנושות נצטרך להוציא מזה. הכול זה התפקיד שלנו. ואתם תראו שאין קבוצה אחרת בעולם שמבינה, מרגישה ומוכנה לקיים את התפקיד. וממש הבורא עובד על זה. ואנחנו צריכים לעשות את מה שחייבים מצדנו.

שאלה: קודם כל, זה שמעלים את זה, זה מאוד עוזר לחברים בצפון אמריקה. וגם כשהייתה אתמול משימה יומית לחשוב עליהם, לעזור להם לצאת מהמצב הזה. אני רוצה שנעזור להם גם בבירור הזה שעכשיו נפתח.

לדוגמה, הרב מלמד קבלה בבוקר, אנחנו נמצאים בשיעור וזה ברור שאנחנו צריכים לקבל ממך כעליון. והרב גם כותב על מאורעות בעולם, על ממש מגוון מאוד רחב של נושאים. אם אני חי באמריקה, אז אני רגיל בתרבות שלי לריבוי דעות. מה היחס הנכון למקובל בנושאים שהם מחוץ לחכמת הקבלה?

אין דבר כזה. אין דבר כזה מחוצה לחכמת הקבלה. פשוט, חכמת הקבלה זה קשר נברא עם הבורא, וחוץ מזה אין כלום, "אין עוד מלבדו", אז על מה מדובר? כל היתר זה רק נובע מטעות האדם שהוא חושב שיש ריבוי א-לוהים בטבע. שיש אפשרויות באיזו צורה להתקשר בצורות אחרות ולכוחות טבע אחרים וכן הלאה. זה רק מתוך טעות. אין חוץ מזה שום דבר.

חוץ ממדע, פיזיקה, כימיה, שאנחנו חוקרים את ההתנהגות של החומר. זה גם כן מחוקי הבריאה, מחוקי הבורא, אבל בצורה כזאת שאין לנו לזה כל כך גישה. כי אנחנו לא יכולים לשלוט בזה, זה דומם, צומח, חי. אנחנו צריכים להתקשר לבורא בדרגת המדבר, ואז כל הדרגות האלה שתחתינו, זה יסתדר. זה יהיה מובן לנו מתוך זה שאנחנו מגיעים לבורא בדרגת המדבר.

תלמיד: ואם הרב כותב על איזה נושא חברתי שקורה באמריקה? לפעמים יש לך כאלה מאמרים.

אני כותב על זה מצד הקבלה. זה ברור שאין לי שום דעה אחרת.

תלמיד: נגיד שאני גר באמריקה, ואני חונכתי וגדלתי בכלל במחשבה אחרת לגמרי. אם אני רוצה להיות תלמיד שלך, איך אני צריך לנסות להתאים את עצמי לתבנית הזאת של העליון, שהיא לגמרי נוגדת את כל החינוך שלי, את הסביבה שלי?

כשאני בא לחכמת הקבלה אולי אני עדיין לא יודע, אבל חכמת הקבלה היא בונה את האדם, מאדם בן בליעל לאדם הדומה לבורא, הדומה. ולכן אני צריך להבין שאני משתנה, רוצה או לא רוצה, אני משתנה. והשינויים האלה הם צריכים להגיע למצב שאני אוהב את כוח ההשפעה, נתינה, וכן הלאה. אני מגיע למצב שאני סופג את תכונות הבורא, ואני רוצה שהן יהיו שלי. שאני אהיה ממש דומה לו. לכן אין כאן בחכמת הקבלה שום נטייה, רצון, פעולה, אלא רק כדי לספוג את תכונות הבורא ולהיות בזה דומה לו, נמצא בזיווג עימו, ככה זה.

אם הם רוצים ללמוד, אם הם רוצים להיות תלמידים, אז ללמוד רק את זה, שום דבר חוץ מזה. מה אנחנו עוד לומדים? איך להידמות לבורא, "הוא רחום אף אתה רוחם, הוא חנון אף אתה חנון", וכן הלאה.

זאת אומרת, כל הרצון לקבל שלי הגולמי, אני חייב שהוא יקבל צורות של עשר ספירות. כל צורות היחס של הבורא כלפי, מכתר למלכות, אני רוצה באותה צורה, באותה נטייה להתייחס כך לבורא. מה יש לנו עוד לעשות, ומה בכלל יש עוד בבריאה? כל הבריאה היא דבר מאוד פשוט, "דבר קל הוא". רק אנחנו צריכים למצוא את הקשר בינינו, חוץ מזה הכול מסודר ומאוד קל.

תלמיד: כשזה מוצג בשפה שהיא יותר במילים של חכמת הקבלה, אז הרבה יותר קל להבין שממש מדובר על רוחניות, אבל אם זה מוצג בשפה יותר של העולם הזה בנושא שהוא כביכול לא קשור לחכמת הקבלה, אז יכול להיות שאני כתלמיד לא בהכרח מבין. נניח שמעתי כל מיני דעות, ואז אני אומר "גשמיות זה לא קשור למקובל, הוא לא מדבר על נושאים גשמיים, פה יכולות להיות כל מיני דעות".

זה מחוסר תפיסת עולם שלמה, מחוסר תפיסה שלמה. אני מבין את זה, גם הייתי בזה. מה לעשות? לחכות, זה נקרא "צער גידול בנים" לחכות עד שיחכימו. אני גם מדבר בחצאי מילים, בכל מיני כאלה דברים, אולי כן אולי לא, כי אתה צריך לתת חופש לאדם הגדל איך שיגדל. כל אחד יוצא מהאדמה בצורה אחרת לגדול כצומח ואתה צריך לתת לו את זה. אז שמש כן, מים כן, קצת לזבל אותו, קצת כך, אבל בסופו של דבר תן לו. כי בזמן הגדילה, הוא גדל רק על ידי זה שהוא נמצא במאבק עם עצמו, עם הבורא, איתך כך וכך, זה ברור, לכן צריך להניח וגם לחכות. אבל אם אנחנו נמצאים במצבים כלליים מתקדמים כמו היום בעולם, ואנחנו מרגישים עד כמה הכוחות הכלליים מתחילים להיות יותר ויותר נוקשים, דורשים, אז אין ברירה גם אנחנו צריכים בהתאם לזה להתמודד איתם.

תלמיד: אז אני כתלמיד, גם אם אני לא יכול או קשה לי, אני צריך לשאוף ולרצות שהדעה שלי במגוון נושאים שהמקובל מציג ומסביר, תהיה אותה הדעה או המחשבה כמו של המקובל?

זה ההבדל בין חכמת הקבלה לדת. אם אתה הולך לדתיים אין שם שאלה, יש לך רב, "עשה לך רב, קנה לך חבר" וקדימה, אין שום דבר, כמו שכתוב ב"פרקי אבות". מה שאין כן בחכמת הקבלה, לא, אתה צריך לברר, אתה צריך להיות בספקות, אתה צריך להתפלל, אתה צריך לבקש, אתה צריך לדון בין החברים. כי כאן מפתחים את האדם, הדומה לבורא, מכל מיני צורות האגו ומה שיש בו שם בפנים, קליפות, זבל והכול.

לכן כך חנכו המקובלים את האנשים שלמדו אצלם, אבל לעמך זה לא מתאים. לכן הגבילו את זה בחוקים, בתפילות, במצוות, כך תעשה, אל תחשוב יותר על כלום, יש לך ספר וכספר הוראות אתה צריך כך לדפדף בו ולעשות מהבוקר עד הלילה, תחשוב פחות, תעשה יותר.

אנחנו לא, אצלנו זה ההיפך, כל העבודה היא בברור, "הכול במחשבה יתבררו", לכן אתה צריך לתת להם זמן וחופש מצד אחד. מצד שני בכל זאת אתה בונה להם עטיפה שלא יברחו מידי מהדרך, שיתעסקו רק בדברים שמביאים למטרה הנכונה, לכן כאן זה באמת צער גידול בנים.

מה שאין כן בדת, תראה מה עשו, המקובלים בעצמם עשו את זה, הם כיוונו את עמך לקיום כזה שאתה קם בבוקר, מתחיל בברכות השחר וכך כל היום עד הערב, עד קריאת שמע על המיטה, ואתה מסודר. לכן ישנה בעיה.

כשהתחלנו ללמוד עוד בבני ברק, אמרו בבני ברק "הרב לייטמן רוצה להחזיר בתשובה על ידי חכמת הקבלה", כי באו חילוניים ופתאום קבלו צביון דתי וכן הלאה, אז אמרו כך בכבוד, הוא רוצה להחזיר בתשובה על ידי חכמת הקבלה וכן הלאה. לא זו דרכנו, אבל יש הרבה חוגים שכך עושים.

אני לא יודע מה לעשות עם האמריקאים, אם אתה שואל אותי כאחראי על הקשר שלנו עם צפון אמריקה, אני לא יודע. זאת אומרת, יודע, אבל לא בצורה פרקטית לגשת לאנשים. אני רואה שהם מאוד מאוד מושפעים מהשמאל, מהפלורליזם, מהדמוקרטיה הזאת ומכל מיני דברים כאלה, למרות שכבר שנים שומעים ממני מה היחס שלי לשמאל, לדמוקרטיים, לטראמפ ולכל הדברים האלה. שומעים, אני לא מסתיר, אני לא יכול להסתיר את זה, כי משם נובעים כל השנאה, כל הנאציזם וכל הדברים, ואנחנו גם רואים איך הם מדברים ואיך מתנהגים.

אותי מעניין עד כמה האדם יכול להיות תלמיד, להיות בשיעורים, לשמוע ויחד עם זה להגיד, "לא, עד כאן ויותר מזה לא, אני שייך לשמאל אני שייך לאוניברסיטה, אני שייך לכאלו גישות ודעות". זה פלא איך באדם אחד יכולים להיות גם זה וגם זה. מה לעשות? אי אפשר לבוא בדיכוי, זה אסור, אין כפיה ברוחניות, הוא צריך בעצמו לאט לאט לגלות ולהחליט. לייעץ בעדינות כן, אבל להגיד או כך או כך, לא. אתה יודע, אני מאוד תקיף, אבל לא בדברים ששייכים לבחירה החופשית של האדם, כי בזה אני מבטל את תיקון הנשמה שלו, כי רק הוא מסוגל לעשות את זה בעצמו.

שאלה: מה לגבי עוד מחשבה שיכולה כך לפעמים לשוטט, אם אני חי בארץ אחרת מהרב, שממש אוקיינוס מפריד בינינו, אולי יש דברים שהוא לא בדיוק מרגיש במקום, בשטח?

אבל מדברים על חוקי הטבע. אם היית אומר שאני לא מבין בדמוקרטיה האמריקאית, שאני לא מבין באיזה ימין, שמאל ואמצע שם, בבית הלבן או בבית הנבחרים או במשהו אחר, אני מסכים איתך, אני לא מבין בפוליטיקה, אני לא רוצה להבין את הפוליטיקאים האלה. אבל מדובר על הדרך לאמת, לא חשוב באיזה זמן אתה חי ובאיזה מקום, זה בכלל לא חשוב, זה חוק אחד לכולם, לכל העמים, לכל הזמנים, לכל העולם.

תלמיד: שוב, נניח אני חי בארץ אחרת ואני שומע שהרב אומר הרבה פעמים, אני לא מרגיש שם בדיוק את הקהל, התלמידים שלי שם צריכים להרגיש אותם, הם יודעים יותר.

זה כדי לתת להם קצת מרווח שלא יברחו. אתה יודע עד כמה הם תקיפים לפעמים, כשאני מדבר איתם אני מרגיש עד כמה הם "בזה אנחנו לא מקבלים אותך", זה מה שאני כביכול שומע. "אנחנו בזה מבינים יותר, אצלנו זה כך". מה זה אצלנו? אנחנו חיים באותם חוקי טבע. אתה רוצה להגיד כך, "כדי שאחיה בחברה שלי כדאי לי לחשוב כך". נכון, אתה במצרים אז אתה מתנהג כמצרי, אני מבין את זה, אבל לפחות תהיה מודע לזה, האם אתה רוצה להכין את עצמך לצאת מזה או לא.

תלמיד: לפעמים הרב בעצמו אומר, אם תלמידים חיים ליד קהל מסוים הם צריכים לדעת איך לפנות אליו בצורה הטובה ביותר.

בכל מקום אתה צריך להתנהג כמו בן אדם ולא ללכת באִגרוף. אבל שוב, הדעה שלך, האמת שלך צריכה להיות אצלך בפנים, "אמת תקנה ואל תמכור", ואתה מוכר את זה תמורת כל מיני פיתויים שמביאים לך שם.

תלמיד: הזכרת גם לפני כמה דקות שיש בכל זאת איזו עוצמה חזקה יותר כשתהליך התיקון מתגלה דווקא במקום הזה, דווקא באמריקה.

כן באמת בעוצמה גדולה ורחבה.

תלמיד: זה נשמע כביכול שיש לך איזו דאגה לפוטנציאל שיכול להיות פה ודווקא צריך להתממש.

אני עוד לא רואה בחברים האמריקאים שלנו שום פוטנציאל רציני. ודאי שיחסר לנו אם הם ייעלמו, אני דואג שהם לא גדלים, לא במספר ולא בעוצמה, לא בכמות ולא באיכות, ויש לי דאגה שיכול להיות שבני ברוך אמריקה, צפון אמריקה ייעלמו בכלל מהמפה, אלא אם כן כבר תהיה דאגה כזאת שה' ישמור, יהיו צרות ובעיות ואז זה יקים אותם.

בינתיים אני לא רואה שמהמאמץ שלהם הם עולים, אלא במקום לעשות את הפעולה הזאת באחישנה זה יהיה בעיתו על ידי מכות. זה מה שאנחנו מגלים לאט לאט, שהלחצים, כל מיני בעיות פנימיות, צדדיות, אישיות יותר ויותר מתגלות. וכאן זו בעיה, כי מצד אחד זה כדי לחזק אותם, מצד שני, זה פועל בצורה שזה מרחיק אותם.

אני חושב שאנחנו כולנו צריכים להשתדל לתת להם יד, אבל לי אין הרבה מה לעשות, אני לא יודע מה. גם אמרו לי אתמול "אולי אתה תיסע, תבקר את הקבוצות", אין את מי לבקר, אתה יודע טוב יותר ממני, אין את מי לבקר. כשאנחנו מסתכלים על קבוצות צפון אמריקה, מה יש לנו שם? שתי קבוצות וחצי בכל צפון אמריקה, מכל מיליוני היהודים שנמצאים שם, וגם חוץ מיהודים, כי בכל זאת זו עוצמה, אז איך אתה יכול להסביר את הדבר? בדרום אמריקה יש הרבה יותר מאשר בצפון אמריקה, באירופה יש יותר מאשר בצפון אמריקה, במזרח אפריקה יהיו עוד מעט יותר מאשר בצפון אמריקה. זו ארץ שנכנסת לחושך ויהיו לה בעיות, כי בסך הכול כל מה שהעולם מתפתח, הוא מתפתח על ידי האור העליון. ובצורה כזאת, זה סימן לא טוב, מה שקורה עם הקבוצות שלנו, זה סימן לא טוב לכל צפון אמריקה. נקווה שבכל זאת יתעוררו ויתחילו לקום.

אבל קודם כל, הצעד הראשון, זה לא לקשור את עצמם לשמאל, כי זו קליפה, זה נגד החיבור, בכל הצורות שיכולות להיות זה ממש נגד התיקון. אני לא אומר שהימין הקיצוני הוא בהרבה יותר טוב, אבל הרעל שהשמאל מביא לחברה, השקר הגדול, כל הדברים האלה, זה הרבה יותר מהימין.

שאלה: למה אתה מצפה מהחברים בצפון אמריקה, להפצה רחבה, או הפצה פנימית?

קודם כל הפצה פנימית, כי אין קבוצות, זו בעיה, הקבוצות שלנו מתפרקות. האנשים שיושבים בקבוצות הם אנשים מאוד מאוד שונים, הם לא כל כך בנטייה להתחבר, הם לא כל כך בנטייה להתחבר אתנו, יש איזה קרע. אומרים "האוקיינוס מבדיל", מה זה האוקיינוס מבדיל, את זה אני לא מבין, אני לא מבין למה הוא צריך להבדיל?

אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו יחד, ולפחות איכשהו לרצות להיות יחד, וכשאני מדבר איתם, אני מרגיש שהם עומדים במשהו אחר, בדעה שלהם, ועומדים בדעה שלהם, הם מחזיקים בזה, ומבינים שזה אפילו הפוך מאתנו, או לא בדיוק, והם מוכנים כך להישאר.

בחכמת הקבלה זה לא מקובל, לא יכול להיות, כי אנחנו עוסקים בחוק אחד לכל העולם, לכל העולמות, ואין כאן הרבה דעות, יש דעה של הבורא שחייבים לקבל אותה כמו שהמקובלים מביאים לנו, ולא שכל אחד ואחד מבין אחרת את חוק הבריאה.

תלמיד: אז יכול להיות שכמה חברים יכולים לפגוע בכל היבשה, ואפילו בכל הארגון?

זה מה שקורה בצפון אמריקה. באמת יש כמה חברים, בכל קבוצה יש אחד שניים אולי, לא יודע איך זה, כך שבסך הכול כל הכלי הצפון אמריקאי נעלם, הולך ונעלם. הרבה קבוצות אנחנו כבר לא רואים, פעם ראינו את פלורידה, כל מיני מקומות, כבר מזמן לא, בקושי רואים אולי את שיקגו שם מהמרכז. מה לעשות.

שאלה: איך לא להישאר בהמה, כך שאנשים יעשו את הבירורים הנכונים, אבל בסוף ילכו עם הרב, איך הדבר הזה עובד?

אני מבין שלא קיבלתם חינוך דתי ואתם לא הולכים אחריי בעיניים עצומות, אבל אני גם לא רוצה ולא דורש את זה. רב"ש דרש, אבל זה רב"ש, אצלו זה היה [מוחלט], עד כדי שעמד לזרוק אנשים מהמקום. אבל אני לא דורש, אצלנו לא, אנחנו צריכים להיות יותר פתוחים, אנחנו לא חסידות אשלג או משהו כזה. אני לא יודע מה להגיד, אבל אם לא לומדים, לפחות צריכים להתווכח, לדון על זה, למה אני חושב אחרת ומה הדעה שלי לעומת הדעה שלך. תלמיד צריך לדאוג למה אין לו אותה גישה לכל דבר בחיים כמו למורה שלו, כי זה מורה דרך, אז איך יכול להיות שזה כך. ודאי שהנקודה שבלב שונה בכל אחד ואחד, אבל חוץ מהנקודה שבלב, הדרך, המטרה, ההסתכלות על זה, צריכה להיות אותו דבר.

שאלה: האם אפשר להגיע לצעקה עבור דבקות עם רב, או שזה שמור לבורא?

לא, זו צריכה להיות עבודה יום יומית, לברר מה אנחנו לומדים ולהשתדל להבין למה אומרים כך. האם אנחנו מסכימים עם מה שכותב רב"ש או בעל הסולם? "גם לא כל כך, אנחנו שומעים", בסדר שומעים, "הם כתבו, הם אומרים, כנראה שזה כך", אבל אנחנו מבינים שעדיין אין בנו את זה ואנחנו נגיע למצב שיהיה.

מה שאין כן כלפי המורה, הוא חושב כך, אני חושב אחרת, הוא חי בעולם הזה יחד איתי, אנחנו שני בני אדם, לכל אחד מותר להיות בדעה אחרת. זה יכול להיות בצורה הבהמית, שאתה אוהב חמוץ ואני אוהב מלוח, על זה לא מתווכחים, בדומם, צומח, חי, אבל חוץ מהבהמה שלנו, בדרגת המדבר, אנחנו צריכים לעשות את עצמנו דומים לבורא בכול, במה ששייך לדרגת האדם הכול דומה לבורא. אתה צריך לקחת דוגמה ולהתווכח, כן או לא, למה, לברר. זה לא שייך לגוף, זה שייך למחשבה, שייך לרצון, לכיוון, לגישה, בלי זה לא יהיה קשר וגם דרכי לא תקבל שום דבר. זה חוק, זה לא שאני רוצה או לא רוצה, צר לי אבל זה חוק.

שאלה: יש לנו שלושה סוגי תלמידים, יש תלמידים חדשים, עשרות אפילו מאות כאלה בסביבה הווירטואלית, שרק הצטרפו ללימוד. יש תלמידים, מספר לא גדול אבל יש כמה עשרות חברים כאלה בכל צפון אמריקה, שנמצאים בשיעור כל יום, ויש חברים שהם באמצע, שהיו חזקים ונחלשו. מה התיקון עבור כל קבוצה וקבוצה, מה צריך לעשות עם כל הקבוצה הזאת, למה אתה מצפה כדי שנוכל להתיישר ולפעול כלפי התיקון?

אני ממליץ להתחבר יחד, להיות כמה שיותר מחוברים במשך היום. אתם כביכול נמצאים בפלנטה אחרת אי שם בחלל, וצריכים להיות מחוברים ביניכם כמה פעמים ביום, לחזק זה את זה. מה קרה בזמן השיעור, על מה דיברנו, מה הנושא? לחזור על זה, לשמוע מה קורה מחוף לחוף והעיקר, אתם צריכים להרגיש את עצמכם כקבוצה אחת, ולא החוף המזרחי, והחוף המערבי, והאמצע, וטורונטו, פלורידה בכלל כבר נעלמה ואני לא יודע איפה הם, אתם צריכים את הכול לסובב לקבוצה אחת אמריקאית, (BBUSA) ולהיות כמה פעמים ביום קשורים ביניכם, שתמיד יהיה איזה חלון פתוח לכל מי שרוצה לדבר או לעשות משהו, שיהיה משהו חי, שבני אדם יוכלו להתחבר אליו ולהיות מחוברים.

אני אומר את זה לטובתכם הרוחנית וגם הגשמית. אני שוב מזהיר אתכם, גם גשמית. כי במידה שאדם לא עושה פעולות בהתקדמות רוחנית, מתחילים לעורר אותו בגשמיות, בכל מיני צרות. ותמיד ראינו בתקופות שלנו ומהספר שיצא לאחרונה, שברגע שאנחנו נפרדים, ברגע שאנחנו נמשכים לחומריות בלבד, אז מגיעות צרות גדולות עד מאוד.

תלמיד: אותם חמישים חברים בצפון אמריקה שנמצאים בשיעור עושים את החיבורים האלה שאתה מדבר עליהם, הם נמצאים בשיחות, בזומים של העשיריות ובין העשיריות, בפעילויות משותפות שיש, יש גרעין כזה כמו שאתה מתאר. האם זו האחריות שלו עכשיו, ליצור כזאת רוח בכל עשרות ואולי אפילו המאות שמסביב, או שעליו לעשות משהו גם בתוך הקשר שלו?

לא יודע, תבדקו בעצמכם. אני לא רוצה לחתוך לכאן או לכאן, אתם צריכים לראות איך אתם יכולים להחיות את עצמכם. אבל באמת חלון ההזדמנויות נעשה יותר צר והזמנים נעשים מיום ליום יותר ויותר שמחים ואני לא יודע מה לעשות, אני בחוסר אונים ממש. אתם בורחים מבין האצבעות.

שאלה: פעם הייתה לנו פלטפורמה שבה כל הקבוצות בצפון אמריקה וכל התלמידים הווירטואליים צפו דרכה יחד בשיעור, ועכשיו אנחנו בפלטפורמה כזאת שבה כולם בחדרים נפרדים. יכול להיות שגם זה הביא לתחושה של ניתוק בינינו. האם כדאי שתהיה פלטפורמה אחת שדרכה נוכל לצפות שוב יחד בשיעור?

מאיפה אני יודע באיזה פלטפורמות אתם משתמשים ומה קורה שם בפלטפורמות האלה. ודאי שצריכים להיות כמה שיותר יחד. אבל אני לא מבין בטכניקה הזאת, אתם צריכים להחליט. ודאי שכל פירוד, גם גשמי, מכל שכן רוחני אם קורה, זה פשוט נורא, נורא, מעשה שטן.

שאלה: בקבוצת מוסקבה באופן קבוע יש בעיה שכולם יודעים עליה ואתה מידי פעם מכה בנו דרך המסך ואנחנו קמים ומבקשים עזרה מכל החברים, מהקבוצות בכלי העולמי, גם לנו לא פשוט לעשות את זה אבל בכל זאת עושים. אתה מדבר עכשיו על כך שיש בעיה בצפון אמריקה, אבל החברים לא קמים ולא מבקשים עזרה מיתר החברים. השאלה היא איך אנחנו יכולים לעזור לחברים שלא מבקשים עזרה?

קודם כל עם רוסים אני מסתדר בעזרת מקל, הם רגילים לזה, מתחזקים מזה, איתם אפשר לדבר בצורה כזאת, זה משהו אחר, אני מרגיש אותם יותר, הם יותר קרובים, הם משתתפים בשיעורים שלנו כי זה באותו זמן, במוסקבה ותל אביב זו אותה שעה וכן הלאה. גם השפה יותר קרובה, מכל הצדדים, ברור לכולם שהקשר, המעורבות של רוסים או רוסיה והיהודים או ישראל הוא מאוד קל, מאוד קרוב. גם במנטאליות, בכול.

עם אמריקה זו בעיה. אני לא יודע, אני מאוד נזהר מלדבר עם האמריקאים בצורה גסה או מחייבת כי הם משהו אחר, ובאמת אני לא יודע איך לדבר איתם. לכן זאת בעיה, גם האנשים שלנו האחראים על הקשר שלנו עם צפון אמריקה, נמצאים במעין חוסר אונים. הם רואים מה קורה מצד אחד, אבל מה הם יכולים לעשות מצד שני, אני רואה אותם כאילו ללא נשק ביד. לכן אני לא יודע, אין לי תשובה.

תלמיד: לפני כמה שנים בקרב הקבוצות הרוסיות גם התחילו קשיים, התחלנו לקטון כמותית ואז הוצע קורס של התפתחות קבוצתית וכל הקבוצות דוברות הרוסית התחילו להתפתח ולהתחזק דרכו ממש באופן אקטיבי. מאותה שנה גם חבר מדרום אמריקה ביקש לעשות קורס דומה לדרום אמריקה וגם שם יש קורס כזה של התפתחות, יש שם תשעים קבוצות שמשתתפות בימי ראשון. זה נותן המון התפעלות. גם צפון אמריקה רצתה כשהיא שמעה על זה, אבל כנראה שהחברים שם לא הצליחו. האם בצורה כזאת, בדרך כזאת, יכולה קבוצה אחת לעזור לקבוצה אחרת, ללמד אותה איך להתפתח ואיך להחזיק בדרך?

יכול להיות. אז תעזרו. יש לנו מחלקה אנגלית יותר נכון מחלקת צפון אמריקה, תפנו אליהם ותעזרו להם שיבנו כזה דבר.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על כך ששפה היא כלי שמפריד בינינו. אפילו בכנסים אנחנו מתחלקים לפי השפות השונות. זה המקום שעדיין מונע מאיתנו להתקרב ללא גבול. למשל בניו יורק ואולי גם בטורונטו מקובל לצפות בשיעור באולם בעברית, חצי מהחברים מקשיבים באנגלית, ברוסית, ואולי גם בספרדית. אז הם כולם צופים בשיעור בשפות שונות. עד כמה זה מקרב? זה מקובל למשל שבקבוצות הדוברות בשפה הרוסית חברים שואלים שאלות בעברית למשל, והחברים לא מבינים מה אני שואל? עד כמה חשוב לדבר בשפה אחת בקבוצה?

לא יודע, זו מובחנות של המקום, אבל אני הייתי חושב שטוב לדבר בשפה משותפת לכולם, באנגלית. לאט כולם יעברו לאנגלית, ילמדו אנגלית, זו בכל זאת שפת המקום, וכך הייתם ממשיכים. איך יכול להיות שאנחנו נדבר בארבע שפות, אנגלית, עברית, רוסית ועוד ספרדית? זה לא תורם לחיבור הקבוצה, לא כדאי. כך אני חושב, אבל שוב אין חכם כבעל ניסיון.

שאלה: מה הכוונה ב"לשבור את הקיר"?

איזה קיר?

תלמיד: הקיר שנמצא בינינו, בין הלבבות.

כשאנחנו מתאחדים בבורא יחד, אז אנחנו שוברים את הקירות. אנחנו לא יכולים לשבור את הקירות בינינו, אנחנו שוברים את הקירות בינינו כשמתאחדים בבורא. רק בצורה כזאת.

שאלה: אמרת לשמוע את דעת הבורא בקבוצה, בעשירייה. זו דעת החברים שלי או שזה משהו אחר? איך שומעים את דעת הבורא בקבוצה?

חיבור, איחוד, יחד, זו דעת הבורא, אין יותר מזה. הבורא לא קיים. אם אנחנו מחברים את עצמנו יחד אנחנו בונים אותו, את מושג הבורא, את אותו מקום. מה זה "מקום"? אין מקום, אלא רצון שלנו שנבנה מההפכיות שלנו זה לזה, וכשאנחנו בונים רצון אחד, זה נקרא מקום, וזה נקרא בורא. בקיצור מתחברים בנקודה המרכזית.

קריין: ציטוט מס' 5, מתוך "שמעתי" י"ט, מאמר "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: מה עושים עם תחושה של חוסר אונים כששומעים את הרב מדבר ככה?

מתפללים, צועקים. זה דווקא טוב. חוסר אונים זה המצב הכי טוב. אבל זה לבעלי עבודה, כי העבודה שלנו היא לבקש. אם אני נמצא בחוסר אונים, הגעתי למצב שממנו אני יכול לצעוק. אני לא יכול לבקש מתי שאני נמצא באמצע, איכשהו מתמצא במצב, אני לא יכול, אין כאן בקשה. הצעקה, הבקשה שלי צריכה להיות שלמה, זה סימן שאין לי כלום, ולא יכול להיות שום דבר, אין שום תקווה, אני אבוד, ואז אני מבקש. רק אז אני יכול לבקש בצורה כזאת שהבורא יעזור לי.

תלמיד: ובמה בדיוק הוא יעזור?

שיעזור, שייתן לי כוח השפעה. מה עוד אני מבקש? אני מבקש הזדמנות להשפיע. מה עוד חסר?

תלמיד: אבל אני לא שואל עלינו, אני שואל על אמריקה.

באמריקה כנראה שאין רצון להשפיע ואין רצון לקבל. אתה שואל כאילו שבאמריקה זה לא אותו הדבר. מה יש הבדל? אותם אנשים, אותה מטרת הבריאה, אותו בורא, אותה כבדת הלב, אמנם שם קצת יותר לוחץ וילחץ עוד יותר. הבורא עוזר להם להגיע לצעקה. כמו לכל הנבראים, הוא מקדם אותם, ומקדם אותם, כן.

תלמיד: צריך להתפלל על אמריקה, על החברים באמריקה? על מה בדיוק?

שהם יבינו שכולנו יחד צריכים לפנות לבורא ולבקש רק דבר אחד, שיהיה לנו חיסרון להשפיע לו. ולהשפיע לו זה נקרא להשפיע לעשירייה שלי, לכל העשיריות שלנו, לכל הכלי שלנו, ואחר כך לכל האנושות. אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כבר צריכים לקחת בחשבון את כל האנושות. תראה מה קורה, כל המכות שיבואו עכשיו לעולם יהיו גלובליות.

תלמיד: לא הבנתי, התחלת את התשובה בלדבר על עשירייה, וזה נגמר בכל האנושות.

זה אותו דבר, רק אני צריך לכלול את כולם בעשירייה. הכול זה עשירייה אחת, פרצוף אחד. אבל ממה להתחיל? להתחיל ממה שנמצא בידיים שלי, זאת אומרת בעשירייה הקטנה שלי.

תלמיד: אז על מה בדיוק אנחנו צריכים להתפלל? אני לא מבין.

אני צריך להתפלל לבורא שייתן לנו אפשרות להתחבר כדי להשפיע לו. להשפיע לחברים בצורה הדדית, דרך זה אנחנו משפיעים לו. שסך סכום החברים והבורא יהיה אצלי כנקודה אחת, כצורה אחת. רק החברים הם ככלי, והבורא כמילוי, ככוח שנמצא בתוך החיבור בינינו.

כשאנחנו מתחברים, אנחנו מתחברים על פני האגואים שלנו, אנחנו מחברים את הנטיות להתחבר. הכוח הרע שבינינו מפריד, ואנחנו רוצים שהכוח הטוב ממש בכוח יחבר בינינו, כל זה נותן לנו מציאות חדשה שנקראת בורא, "בוא וראה". זה הבורא, אין אחר.

תלמיד: אמרת שאתה מרגיש את אמריקה בורחת לך בין האצבעות.

כן, כי הם לא מבצעים את הפעולות.

תלמיד: אז התפילה שתיארת עכשיו, זה מה שצריך כדי שהם יהיו איתנו?

כן. לא שיהיו איתנו, זה לא העניין, הם צריכים לחפש איך להיות בבקשה אחת כלפי הבורא. וכמה שהם יהיו יותר דומים זה לזה, שכל הקבוצות יהיו דומות זו לזו, ויחזיקו זו את זו. אני לא יודע עד כמה קבוצות צפון אמריקה נמצאות בקשר ביניהן.

תלמיד: דומות באיזה מובן?

דומות בבקשה, דומות בעבודה, בהבנת השיעור, שיהיו ביחד איתנו, שביניהם. יהיה את אותו היחס לפחות כמו שיש לנו כאן.

אנחנו נמצאים במצבים שצריכים להדאיג אותנו. אני מודאג מאוד. בינתיים הכוחות הרעים באמריקה מצליחים יותר. והעיקר הוא שאני רואה, שהם משתדלים להצדיק את עצמם. הם משתדלים להצדיק את עצמם בזה שהם לא מסכימים איתי ואיתנו. כאילו אצלם זה משהו אחר, זו הבעיה, ומחוסר החיבור איתנו שהם גורמים, הם יסבלו. הם יסבלו, אין ספק.

שאלה: יש בכלל יכולת לקבוצה לעשות תיקון על עצמה או שעושים עליה תיקון?

לא. רק בעזרת קשר עם אחרים. איך כתוב? "אין אדם מציל את עצמו מבית האסירים".

תלמיד: האם אתה יכול לתת לנו פעולות שיכולות להוביל לתיקון המצב, משהו שאפשר לעשות?

אבל יחד, יש להם יחד הרבה קבוצות, אז כמה שנשאר מכל קבוצה וקבוצה, הם צריכים לדבר ביניהם ולהבין שרק בחיבור ביניהם על פני כל הפשעים, הם מגיעים לכוח. ואם הכוח הזה יתחבר איתנו ועם כל האחרים בעולם, לא בזלזול, לא בריחוק אלא כמה שיותר קרוב, אז הכוח הזה מסוגל להרבה.

תלמיד: אני שם לב שכל כמה זמן השיחה הזאת כלפי צפון אמריקה חוזרת. וכל פעם בווליום אחר. אני מנסה להבין מה החברים בצפון אמריקה צריכים לעשות ומה כל שאר הכלי העולמי צריך לעשות כדי שיהיה תיקון על המצב?

אני חושב שאנחנו צריכים לעזור להם להתחבר ביניהם ולהרגיש שאנחנו תומכים בהם בכל מה שרק אפשר. אני לא יודע, מתוך מה שאנחנו מדברים, מתוך זה הם צריכים להבין מה לעשות. לחזור שוב על כל מה שדברנו עכשיו במשך שעה וחצי?

תלמיד: לא לחזור, פשוט אם יש משהו שאתה רואה, נגיד אנחנו לפני כנסים, אם היה איזשהו יעד שהיית נותן לנו כלפי הכנסים לעשות, שאם נעשה אותו, אז יהיה שינוי, אז לפחות היה לנו משהו לאחוז בו וכלפי זה היינו מתחילים לפעול.

הם צריכים לבדוק את עצמם, האם הם קרובים לפי הדעות, לפי הבנת המטרה. האם הם נמצאים בשיתוף ביניהם. אולי בכלל כל אחד ואחד רואה את ההתפתחות שלו לכיוון שונה, ואז איזה איחוד, איזה חיבור יש ביניהם? איפה הם יכולים לקבל את האור העליון אם אין להם הסכמה בדעות, בכוונות, במצב העתידי. הם שקועים בכל מיני שטויות של השמאל שאני לא יודע מה יש בזה, בכלל איך אפשר לחשוב על זה, כאילו שהם נמצאים שם כפונקציונרים של איזו מפלגה. לא, הם סתם אנשים רגילים, מה יש להם להיות בזה? זה לא מובן לי. זו ממש מין השפעת הסביבה.

תלמיד: כשעושים בדיקה האם אנחנו קרובים בדעות, יש איזו דעה שכלפיה אנחנו מודדים את עצמנו, דעה שצריכה לאפס אותנו?

כלפינו. הם צריכים לבדוק את עצמם כלפינו, האם הם חושבים כמונו.

תלמיד: ואם אני מוצא את עצמי שאני לא חושב כך?

אם אתה לא חושב כמונו, אז תדע, תדע שאתה לא חושב כמונו, ואתה לא יחד איתנו. לא יחד.

שאלה: אז איך לתקן את זה?

לתקן? אתה צריך להכניע את עצמך. אין כאן שום דבר, לשמוע עוד למה אנחנו חושבים אחרת, מאיפה יש לנו דעה כזאת, ואיך אנחנו וכולי. אבל אתה צריך להבין שאם אתה לא יחד עם כולם, לא יחד איתנו, אז אתה מחוצה לזה. לא יעזור לך אפילו שאתה שומע שיעור, אתה לא שומע אותו, אין לך את אותה הרוח. אתה מבין?

שאלה: כשאנחנו מסתכלים על הקבוצה שלנו, אנחנו רואים כאילו אנחנו לגמרי עוקבים אחריך. יכול להיות שיש כאלה אנשים שבאמת לא עושים את זה, ואני גם לא מבין איך הם יכולים להיות תלמידים, אצלי בקבוצה אף פעם לא שמעתי מילה אפילו על השמאל. אבל זו עובדה שאנחנו לא מגיעים לזעקה הזאת, אנחנו יושבים פה ומרגישים נורא, איך מגיעים לזעקה כזאת משותפת? כי אחרת אנחנו תקועים במצב שאנחנו אפילו לא מודעים לכך שיש בעיה, ואנחנו לא מגיעים לזעקה משותפת.

דיברתי לפני יומיים ברדיו שיקאגו עם שני חברים שלנו, ויצא לנו שאנחנו נמצאים ממש רחוקים זה מזה. אני לא יודע על מה אתה מדבר. ההרגשה שלנו היא כזאת. נעזוב את זה, זה לא חשוב. אני לא רוצה להיות בזה, לקחת ממש את כל השיעור עבור צפון אמריקה, נראה לי שהעניין לא מצדיק את זה.

(סוף השיעור)