כנס במדבר - "מתחברים בנקודה המרכזית"
21-22.02.2020
"צעקה משותפת לבורא"
שיעור 4
שיעור 22.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
חברים יקרים, אנחנו מתחילים את היום השני של הכנס במדבר 2020, "מתחברים בנקודה המרכזית". היום במיוחד אנחנו צריכים לאתר את הנקודה המרכזית בכל עשירייה וגם בין כל העשיריות. לזה צריכה להיות צעקה משותפת מכולם לבורא. אני חושב שמכל מה שאנחנו עברנו, ראינו ששום דבר לא יעזור לנו אלא תפילה. ותפילה אמיתית שיכולה להיות מהנברא לבורא, ומה שבעיקר משמח את הבורא זה הצעקה "הצילו". שהנברא מרגיש את הבורא כמקור חייו, כמקור היחידי, ככוח שמוכן לעזור ומצפה לעזור לו. שהבורא סובל מהמצבים שלנו פי כמה יותר כי הדרגה שלו יותר גדולה מהדרגה שלנו, וככה אנחנו צריכים להתייחס לעבודה שלנו כשאנחנו קוראים אליו.
קריין: שיעור מס' 4 "צעקה משותפת לבורא", ציטוט מספר 1 מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".
"ההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה."
(רב"ש ב', מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה)
סדנה
מה חסר לנו כדי להרגיש בפנים שאין לי שום דבר בחיים, וכל מה שאני צריך להשיג נמצא אך ורק בידי הבורא? ולא יעזור לי שום דבר רק לפנות אליו. לבקשה, לצעקה אמיתית ממני הוא מחכה. ואז איך אני יכול להגיע לצעקה כזאת?
קודם כל תסבירו זה לזה שיהיה ברור באיזה מצב אנחנו צריכים לראות את עצמנו. אין לי שום דבר בחיים חוץ מלהגיע לרוחניות. החיים, אנחנו רואים עד כמה הם אפס. ולהגיע לרוחניות אני יכול אך ורק בעזרת הכוח העליון. ולעורר אותו לעזרה אני יכול אם אני אצעק אליו באמת, ואיך אני מארגן את הצעקה הזאת?
*
איך אנחנו יכולים לפנות לבורא אך ורק כדי לשמח אותו, ולא מפני שאנחנו רוצים להשיג משהו? איך אנחנו יכולים לפנות לבורא כדי לשמח אותו ולא מפני שאנחנו רוצים להשיג משהו ממנו?
*
אם אני מבין שאני רוצה לפנות לבורא, לא שיעשה לי משהו, אפילו שהוא לא יעשה לי כלום, אלא רק כדי לגרום לו נחת רוח ממני, אז יש לי רק פעולה אחת שאני אבקש עבור החברים, עבור העשירייה, לא יכולה להיות בקשה אחרת. שיגרום לחברים שלי את התיקונים, ויתלבש בהם וייהנה מהם, "את אחיי אני אבקש". ואין לי שום אפשרות לפנות לבורא עם משהו אחר, נכון? בבקשה דברו על זה.
*
זה שאני מבקש מהבורא לחבר את כל תשעת החברים שלי ולמלאות אותם בנוכחות שלו, אני בעצם כמלכות מבקש עבודה בט' ראשונות, בפרצוף הנשמה, בעשירייה שלי. תחזרו על זה בבקשה בקצרה.
זה שאני מבקש מהבורא שיתקן, שימלא, שיחבר, שיתגלה בחברים שלי, בט' ראשונות, זה כמו שאני מבקש כמלכות עבודה בט' ראשונות. שהבורא ימלא את ט' הראשונות ויתגלה, בזה אני עושה נחת רוח לחברים מצד הכלים, בזה אני עושה נחת רוח לבורא מצד האור שמתגלה בכלים וכך אני הגעתי ליישום של התפקיד שלי. תחזרו על זה.
*
קריין: ציטוט מספר 2 מתוך רב"ש א' מאמר "אישה כי תזריע".
"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור."
(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)
בואו אנחנו יחד נחבר תפילה על מה שבאמת חסר לנו, שלא כל כך חסר. שהבורא ייתן חיסרון שיחסר לנו מה שצריך להיות. דברו ותבררו.
אנחנו צריכים להשיג מצב שאף אחד לא מרגיש שחסר לו, לכן אנחנו קודם צריכים להשיג חיסרון לאותו מצב שלא חסר לנו, זה נקרא "חיסרון לחיסרון". איך אנחנו מגיעים לאותו חיסרון שלא חסר לנו, על ידי התפילה.
אז איך אנחנו מבקשים מהבורא חיסרון שלא חסר, באיזה מילים אנחנו יכולים לבטא את זה? במקום לחטט בפנים ולחפש ככה או ככה או ככה, אתם תדברו יחד ותראו עד כמה מהר מאוד אתם מגיעים לסיסמה נכונה, למשפט הנכון.
*
איפה המשפט שאנחנו מעלים לבורא על החיסרון שאין לנו אליו חיסרון. המשפט עצמו, ברור לנו מה אנחנו צריכים לבקש? מה בדיוק אנחנו מבקשים שבינתיים לא צריך לנו, שלא צריכים? כשאני פונה עכשיו אליו מה אני אומר? "אמנם שלא חסר לי, אבל אני רוצה שיחסר לי וכולי".
קריין: ציטוט מספר 3 מתוך רב"ש א' "מי מעיד על האדם".
"מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע."
(רב"ש - א'. מאמר 37 "מי מעיד על האדם" 1985)
קריין: ציטוט מספר 4 מתוך רב"ש א', "ההבדל בין צדקה למתנה".
"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי"."
(רב"ש א', ההבדל בין צדקה למתנה)
איך אני יכול לתאר לעצמי מה זה "כלי אמיתי" שצריך להצטייר בי, כדי שאני אשיג מה שאני עומד להשיג? אני עוד לא יודע, אולי אני בכלל לא רוצה אותו. אבל איזה "כלי אמיתי", איך אני מתאר לעצמי מה זה נקרא "כלי אמיתי" שאני עומד לקבל, לגלות ואז להיכנס במגע עם הבורא? מה זה "כלי אמיתי", חיסרון אמתי?
ביחד אתם מדברים, יחד משלימים זה את זה. כולם יחד, לא לפי הסיבוב. תדברו יחד כולם ותוסיפו תוסיפו עד שזה יתגבש כמשפט אחד לכולם. אנחנו לא נמצאים כאן באיזה פרלמנט, באיזו ישיבה, אנחנו רוצים להגיע להחלטה אחת.
*
קריין: ציטוט מספר 5 מתוך רב"ש א', מאמר "וכאשר יענו אותו".
"כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה"... שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו."
(רב"ש א', וכאשר יענו אותו)
למה הבורא לא נותן לאדם רצון להשפיע לבורא בחזרה? יש לבורא רצון להשפיע, אז למה הוא לא משפיע לנו רצון להשפיע כדי שנוכל בחזרה להשפיע לו או לרצות להשפיע לו? לבקש ממנו שיהיה לנו רצון להשפיע. למה את זה אפילו אין לנו? למה הבורא לא נותן לנו חיסרון לרצון להשפיע?
תדברו סביב זה כמה שיותר, כולם יחד איכשהו, ותתחילו לשמוע שם בפנים מה שאתם צריכים.
*
קריין: ציטוט מספר 6 מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה".
"אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."
(רב"ש ב', מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה)
למה זה טוב למי שרוצה להגיע לרוחניות, שהוא יגיד שאני הייתי בורח מהדרך הזאת, אבל אין לי לאן, אין לי מאיפה עוד לקבל סיפוק? זה דבר יפה שאני מגיע לבורא ואני אומר בדקתי את הכול, אין מאיפה לקבל סיפוק, באתי אליך, למה זה טוב כך?
מה הוא אומר? "אלו אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות משום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק," ולכן הם לא זזים מהעבודה והם ממשיכים. זאת סיבה? כך אומרים? לכו תגידו לאישה [משהו כזה] ואתם מבינים מה שתקבלו. ולבורא אנחנו דווקא צריכים להגיע וככה להגיד?
*
למה הבורא מעוניין שאנחנו נגיד שאין לנו ממה ליהנות, ולכן אנחנו באים אליו? זה מתוך שהוא ברא רצון לקבל, וברא את כל המציאות, וזה הסימן שאנחנו בדקנו את כול הרצון לקבל שלנו כלפי כל המציאות, ואנחנו כן מוכנים להיכנס לרצון להשפיע, כי זה הכול שלו, במלכות שלו. ולכן אם אנחנו אומרים שאין אצלך חוץ מתכונת ההשפעה שממנה אנחנו רוצים ליהנות כמוך, כלום, אז באמת זה סימן שאנחנו מוכנים לתענוג הגבוה הזה, הנעלה והיחיד.
קריין: ציטוט 7.
"התורה ניתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג [...] נמצא, שהתורה ניתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה."
(רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)
דווקא הרגשת החושך, "חושך מצרים" מה שנקרא, זה מושג כזה שהכול חשוך, אין כלום, בתוך מצרים, בתוך הרצון לקבל, שאני בטוח שלא יכול [להיות] כלום מזה, אז אני באמת יכול לברוח ממנו. כן, זה נקרא "עזר כנגדו", שאותו הרצון לקבל, אותו הפרעה, דווקא הוא זורק אותנו מהעולם הזה, מהרצון לקבל, לרצון להשפיע.
איך אנחנו בקבוצה משכנעים זה את זה שהחיים ברצון לקבל זה חיים בחושך, לא יראה לנו שם אף פעם תענוג אלא רק אכזבות, והחיים האמיתיים זה בכלים דהשפעה?
*
קריין: ציטוט מס' 8 מתוך "בעל הסולם", "שמעתי", מאמר קכ"ב, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך".
"שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו."
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קכב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך)
איך אנחנו שומרים על כך שלא נבקש שלא תתקבל תפילתנו? אני מבקש אני רוצה לאהוב את כולם, אני רוצה להשפיע לכולם, אני רק על זה רוצה, ואני בפנים מרגיש שזה לא כל כך. או אפילו אם אני מרגיש שזה כך, אבל אני מפחד אולי שהבורא באמת יעשה לי ככה שינתק אותי מכל העולם הזה, איפה אני אהיה, ממה אני אתקיים, ממה אני אמלא את עצמי? אני כאילו נעלם, אני כאילו הולך לתהום. איך אני בטוח שבתוך תוכי, מתוך עומק הלב, אני לא מבקש אחרת ממה שאני מבקש בפה? זה נקרא "פיו וליבו לא שווים", שמה שאני אומר אני רוצה להשפיע, רק להשפיע, רק לתת, רק ורק, שהלב שלי גם ידבר רק כך. איך משיגים את זה, איך עושים את זה?
*
קריין: ציטוט מס' 9 מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".
"הגם שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."
(רב"ש ב', מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה)
ואחר כך, כשאנחנו מגיעים להשפעה, לקשר עם הבורא, הכול פתוח, והכול גלוי, רואים ומבינים זה את זה, האדם מצטער על אותם המצבים של ההסתרה, חושך, תסכולים, שאין לו עכשיו. ואז הוא מחפש איך הוא יכול עכשיו להוסיף אותו כאב, אותו צער, אותה נטייה שהייתה לו, ועכשיו הכול גלוי, איפה הכול, כאילו נעלם הטעם. רב"ש אומר, היום שיש לי כמה סוגי לחם ונקניק וגבינה וכל הדברים אני לא מוצא אותו טעם שהיה לי באותה פרוסת הלחם שהייתי מקבל בימי הצנע, שהייתי מקבל 400 גרם ליום וזהו, חוץ מזה מים. אבל איזה טעם היה אז באותו לחם שהיה כולו עשב, כל מיני דברים, שהיו מכניסים שם לתוך הלחם, אבל היה בו טעם שאין עכשיו. מתוך חיסרון. ככה גם אנחנו. לאן נעלמת האהבה? מזה שהחיסרון נעלם, הכול גלוי ולכן אין בעיה.
כשאנחנו נגיע לחיבור, לאהבה, לזה שהכול גלוי, איך אנחנו נמשוך איתנו את החיסרון שיש לנו עכשיו שהוא כל הזמן יחמם לנו עוד ועוד את האהבה והחיבור והתשוקה והערגה? אם אנחנו לא נהייה מוכנים לעורר את החיסרון גם מתוך זה שאין חיסרון, מזה שיש מילוי שלם, אז יכול להיות חיסרון? עכשיו אין לנו חיסרון מתוך זה שאנחנו לא יודעים, לא מבינים. אז הכול מבינים, הכול יודעים, ואין חיסרון, זה הרבה יותר גרוע. מה נעשה? איך נשמור על החיסרון בזמן שהכול פתוח וגלוי? כי בלי חיסרון הכול מיד נעלם.
*
קריין: ציטוט מס' 10 מתוך רב"ש ג', "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".
"בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה"."
(רב"ש ג', כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד)
איך אנחנו נחזק בקבוצה את העובדה הזאת שעד כמה שאנחנו מרגישים שאין לנו כלום יותר ויותר ואין תקווה ובאופק אין שום דבר, אנחנו מתקרבים בזה לאמת? איך אנחנו ביחס בקבוצה מחזיקים את עצמנו עד כמה שהכול מתרוקן ונעלם ונאבד ואין שום יכולת ואין שום תקווה וכוחות וכלום זה קרוב לאמת? שבסוף השפלות שלנו, אין יותר נמוך ממה שהגענו, דרגה תחתונה ביותר בשפלות, שאין כוחות ולא מבין ולא מרגיש ואני אפס מכל זה, שם הכניסה לראות את הבורא, דווקא השפל יראה. העיקר להחזיק בקבוצה את הידיעה הזאת, זה טוב שאנחנו יורדים, אנחנו משיגים בזה את האפס שבטבע שלנו. בהשגת האפס, בנקודה התחתונה, שם יש לנו דווקא מצב שמתחילים לראות את הבורא, רק מתוך שפלות של כאדם. איך הקבוצה מזרזת התפתחות לאפס ואיך היא מחזיקה את עצמה שהמצב הזה הוא מצב טוב?
*
(סוף השיעור)