שיעור בוקר 06.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית" –

שיעור 4: עוצמת החיבור – אש בוערת

העולם שלנו נקרא ה"עולם המדומה", באמת אנחנו צריכים לדמיין בו רוחניות, בכל מה שניתן אנחנו צריכים ביחסים בינינו לייצב מצב שכך אנחנו מתארים רוחניות. לא יכולה להיות רוחניות יותר או אחרת ממה שאנחנו בונים אותה בגשמיות. כביכול בזה אנחנו רוצים להעלות את העולם הזה לעולם הרוחני. וודאי שלא מדובר על השליטה שלנו על החומר, כביכול החומר קיים, גם הוא לא קיים, אבל זה כבר לדרגות יותר גבוהות, אבל לפחות מה ששייך ליחסים בין החברים, במסגרת ובמידה שאנחנו כן יכולים לקיים, אנחנו חייבים להתייחס אליהם, להזדמנות שלנו, באמת למשוך ליחסים בינינו, היינו לעולמנו, חוקים רוחניים.

כמו שילדים משחקים ביניהם בכל מיני משחקים של הגדולים, יש להם כל מיני צעצועים בהתאם לזה, פעם זה מכבי אש, פעם זה רופאים, פעם זה מורים, פעם זה בוץ, משהו בונים, בנאים, כך אנחנו צריכים להבין שהמשחק הזה הוא משחק רציני, זה דבר רציני. עד כמה שאנחנו רוצים לבנות את היחסים האלו בכוח שזה ייקרה, כך באמת אנחנו מעוררים את הכוח העליון להביא אותנו למצב הזה, וכמו שילדים, כמה שהם מבינים וכמה שהם טועים, כמה שהם עוסקים בחיצוניות של המשחק, אבל מתוך זה הם מתפתחים. המשחק קיים גם בדרגת חי, ואם היינו רואים, אז גם קיים בדרגת הצומח.

זאת אומרת, בכל דבר המתפתח יש לו את המצב הנוכחי, ואיך שמתואר בו המצב הבא, עד כמה שהוא בעצמו משתוקק להיות בו. ואנחנו צריכים בפועל להביא את זה לקבוצה. לכן צריכים לא לשכוח ולשים לב איך אנחנו מתנהגים, ואיך אנחנו מתארים לעצמנו את המצב שכבר, כאילו, ולא כאילו נמצאים בעולם הרוחני. העולם כמנהגו נוהג, הוא לא משתנה, אבל היחסים בינינו, הכוונות שלנו, להיות זה לזה, ההחלטות בינינו, יש כבר בהם תוקף של העולם העליון. "איש את רעהו יעזורו", להגיע לזה, ואז נצליח.

קריין: כנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית", שיעור 4: עוצמת החיבור - אש בוערת. קטע מספר 1 מתוך אגרת י"ג של בעל הסולם.

"היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. "

(בעל הסולם. אגרת י"ג)

זו הבעיה, שבדרך כלל אנחנו רגילים לזלזל זה בזה. לא לשים לב. או אפילו לא זה, אלא שקועים בעצמנו. זה יכול להיות מקצה לקצה היחסים האלה, אז אם אנחנו נתאר לעצמנו שבחבר יש את כל התיאור הנכון של סוף התיקון, אנחנו נתייחס אליו אחרת. אם "כל הפוסל במומו פוסל" אז אני רואה את הפגמים שלי, ובאמת כולם נמצאים בגמר התיקון, וזה באמת כך, אז עד כמה שיש לי אגו מקולקל, כמה בי האגו המקולקל נמצא, שאני רואה את כל העולם כל כך גדול, עם מיליארדי האנשים, ואין סוף פרטים בצורה מקולקלת, וממש הכול נברא בשבילי, אז לכן אני צריך, למרות איך שאני רואה, לתאר לעצמי שכולם נמצאים בגמר התיקון, שניצוצי קדושה נמצאים בכל חבר וחבר, על העולם אני לא מדבר כי עוד לא הגעתי למצב שאני יכול להצדיק ולהתחבר לכל אחד שבעולם, אז לפחות כלפי העשירייה אנחנו חייבים להגיד ש"ככה זה".

אז יש לפני רק צדיקים גמורים שאני עליהם רואה את הפגמים שלי, וכך אני צריך לתקן את עצמי עד שהם כולם יעמדו בליבי בצורה השלימה. זה מה שהוא אומר ש"ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד," שיש בכל אחד, אם אני אוסף את זה למקום אחד יחד, באהבה ידידות, אז וודאי שבזה אני מגיע לגמר התיקון שלי, ואין לי שום צורך לצאת ולהתחיל לחטט בעולם, להתפלפל, לחפש איפה עוד אני יכול לתקן את עצמי. אין מקום אחר אלא אך ורק בלהביא את עצמי לראייה שלימה. שאני רואה הכול החברים בצורה שלימה לפי מידת התיקון שלי, ואת עצמי אני צריך לתקן כדי שהם יראו לי כולם מתוקנים כנשמה השלימה.

שאלה: לגבי הדגש של בעל הסולם כאן, הוא כותב שאם אנחנו מתאספים ביחס נכון, באהבה אחד כלפי השני, אז מדרגת הקדושה הופכת לחשובה יותר, כאורח חיים. למה הוא מתכוון?

במידת התיקון שבינינו אנחנו נראה את עצמנו ואת כל העולם מתוקנים. אנחנו, סך הכול, צריכים לתקן את התפיסה שלנו, את הראיה שלנו. לא יותר מזה. זה לא שהעולם מקולקל, אנחנו המקולקלים, אנחנו צריכים לתקן את עצמנו.

אתה יכול להגיד, אז בשביל מה לנו הפצה, וכל העבודה שלנו עם הקהל ועוד ועוד? בצורה כזאת שחוזרת על עצמה, אנחנו גם כן מתקנים את עצמנו, כך זה הולך. יש לי אפשרות לתקן את הראיה שלי בעבודה עצמית עלי, ויש לי עוד עבודה אחרת שאני יכול לתקן את עצמי בזה שאני יוצא מעצמי, וכביכול מתקן את העולם. מפני שהייתה שבירת הכלים, אז גם העולם הוא כלול מעצמו וממני, גם אני מורכב מהעולם וממני. לכן אני גם על ידי גם הפצה, גם לימוד, גם הרחבת העיגול, העיגולים, החוגים, גם כן מתקן את עצמי. אבל באמת, העיקר זה התיקון שבתוך האדם.

קריין: קטע מספר 2 מתוך הספר "מאור ושמש", פרשת "ויחי".

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל."

(מאור ושמש. פרשת ויחי)

"נצחוני בני". מה זאת אומרת? שבמידה שאנחנו מתקרבים זה לזה, אנחנו בזה מייצבים את הבורא גם כן בינינו, וההפך. לכן הכול תלוי בתנועות שלנו, ממש בתנועות שלנו, בתנועות הלב, עד כמה שיכולים לחבר את הלבבות, לקרב אותם, להמשיך אותם ככה, למשוך אותם זה לזה. במידה הזאת אנחנו מקרבים את הבורא ולא יכול להיות אחרת. הבורא הוא סך הכול מהנטיות, מהיגיעות שלנו להתקרב זה לזה.

קריין: שוב קטע מספר 2.

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל."

(מאור ושמש. פרשת ויחי)

זאת אומרת, מתחילת אסיפת החברים, לאורך האסיפה ועד הסוף, אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק עד כמה שאנחנו יותר ויותר ויותר מתקרבים, מתחברים ברצון אחד, בלב אחד למטרה אחת, כולנו יחד, ויותר ויותר, איך הלב המשותף שלנו מתחמם יותר ויותר, עד שאנחנו רוצים לגלות בו את האור העליון, את הבורא. נשאר רק לממש.

קריין: קטע מספר 3, מתוך מאמר "סדר ישיבת התוועדות" של רב"ש.

 ""ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.".

(רב"ש - א'. מאמר 17 "סדר ישיבת התוועדות" 1986)

גם במקום אחר אנחנו לומדים שלא יכולה להיות חשיבות הבורא יותר מחשיבות החבר, ככה זה. אם נראה לנו אחרת, זה מפני שאנחנו מרמים את עצמנו. הבדיקה הנכונה היא, כמו שהחברים חשובים בעיניי, כך הבורא חשוב בעיניי, לא צריך לעשות בדיקה אחרת, זו המדידה הנכונה.

סדנה

איך מכל מעשה קטן שאנחנו עושים בקבוצה נוכל לעשות מעשה גדול אם נכוון אותו לבורא, לעשות לו נחת רוח או להגדיל את דמות הבורא בעינינו. נניח אני מגיע לישיבת חברים, או שאני לא כל כך רוצה להגיע, או "מה יש לי שם"? איך אני יכול להגדיל את המעשה הזה לדבר הכי גדול שעל ידיו אני הולך להחיות את העולם, לעשות נחת רוח לבורא, להחיות את החברים, לתקן את נשמת אדם הראשון ועוד ועוד, איך אני יכול לקשור את המעשה הקטן הזה, להגיע לישיבת חברים או לשיעור, עם תיקון העולם?

*

קריין: קטע מס' 4, מתוך "מאור ושמש" פרשת יתרו.

"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר, וישיג השגות אלוקות יותר."

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

אם אני רואה שהחברים הרבה יותר טובים ממני אני לא מצטער אלא שמח שכך אני רואה אותם. איך זה יכול להיות? רק בתנאי שאני אוהב אותם. כמו עם הילדים, אם מתוך אהבה אנחנו רואים שהם טובים יותר מאיתנו, יש לנו מזה תענוג. איך להגיע למצב שאנחנו כולנו, כל אחד "נכווה מחופתו של חברו"? "מחופתו" [הכוונה], ממסך ואור חוזר, מהעבודה שלו בעל מנת להשפיע למעלה מהרצון שלו. איך אנחנו מסתכלים, רואים, מקנאים בזה בקנאה טובה? כך שזה מושך אותי גם לאותה מדרגה. בקנאה רעה, אני רוצה להוריד אותו ובקנאה טובה, אני רוצה לעלות אליו. איך כך נכוון את עצמנו?

קריין: שוב.

"צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חברו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר, וישיג השגות אלוקות יותר."

(מאור ושמש. פרשת יתרו)

איך להגיע למצב שאקנא בכל אחד ואחד קנאה טובה? בדרך כלל כשאני מסתכל כך על כולם, [אני חושב] מצבי לא כל כך נורא, אני מסכים עם מה שיש, [מסכים] להישאר בזה, יש עוד פער ביני לביניהם, הם קצת פחות ממני, אז אני עוד יכול לשבת בשקט, לא שהם לגמרי לא, אני בכל זאת נמצא בחברה מיוחדת. איך להגיע למצב שלא "כל הפוסל במומו פוסל", אלא ההיפך, אני רואה אותם כגדולים, ענקיים כאלה ואיפה אני, אני כך יכול לנענע אותם שלא ישכחו ממני שגם ייקחו אותי, איך אני יכול לעשות את זה, איך אני מגיע להרגשה כזאת?

*

קריין: קטע מס' 5, מתוך מאמר "בעניין אהבת חברים" של רב"ש.

"מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

ואם אין לו את הכוח הזה של אהבה לחברים, מה עליו לעשות? כתוב "מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו,". ואם אין לי, מה אעשה?

*

אם אין באף אחד מהעשירייה אהבת חברים, או שהם מתחילים או בכלל אין, או שמגיעה כזו תקופה או בכלל, הם חייבים לשחק בזה. איך אנחנו משחקים באהבת חברים, הלב ריק אצל כל אחד, אין שום יחס חיובי, סתם רגיל, כמו לבני אדם ברחוב. איך אני משחק באהבת חברים? וכך כל אחד בעשירייה, הוא מחויב. מי שלא משחק, שיעוף מפה, עד כדי כך אנחנו דורשים, כי אין ברירה, בלי המשחק הזה לא נצליח. איך משחקים?

*

למה במידה ואני משחק באהבת חברים, רק אז אני רואה שכולם גם נמצאים באותה התכונה?

*

איך אנחנו תלויים זה בזה בלשחק בתכונה רוחנית, שדווקא בה אנחנו משיגים את העולם הרוחני. נניח באהבה, עד כמה שאני משחק כאילו יש לי אהבה לחברים, אין לי אבל אני משחק בזה, דווקא במאמץ הזה אני משיג את העולם הרוחני ואני בזה תלוי בחברים והחברים תלויים בי. זה נקרא שאנחנו מעלים אור חוזר, מעלים את הבקשה שלנו מעלה, דרך התלות בחברים, דרך הערבות עם החברים.

למה דרך גילוי בכוח, לא בגילוי אהבה, גילוי אהבה זה לא בעיה, אלא בגילוי בכוח כביכול של אהבת חברים אנחנו מייצבים דווקא בזה את הכלי רוחני, אור חוזר, את כל הנטייה שלנו לבורא, וזה עכשיו, במצבנו דווקא?

*

אנחנו לומדים שצמצום א' לא מתבטל, לא נעלם, לא עובר. לא מגלים בצורה אמיתית לאדם את מצבו, אלא כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות אנחנו עושים באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, אני כל הזמן צריך להתאמץ, צריך להשתוקק לדבר שאני לא משיג, אני מעריך את ההשתוקקות והמאמץ שלי, ולא את ההשגה שלי. זאת אומרת, להראות שאני משתוקק לאהבה ולהשתוקק לאהבה זה בעיניי חשוב יותר מלהשיג את האהבה. כי אם היינו משיגים אותה בכלים דקבלה הכול היה נעלם, כמו אצלנו, במצבנו, בעולמנו, מה שמשיגים, כבר זהו, נאבד הטעם, כי יש לנו ניטרליזציה¹, זה מבטל את זה, התענוג והחיסרון מבטלים זה את זה.

לכן אנחנו עובדים בלמעלה מהדעת, למעלה מההשגה. תמיד משתוקקים לאהבה, ולא משיגים את האהבה אלא משיגים השתוקקות גדולה יותר. ובהשתוקקות הזאת דווקא אנחנו מוציאים קורת רוח. בזה נמדדת עוצמת החיבור, שלא משיגים את החיבור אלא כל פעם רוצים להשיג עוצמת חיבור גדולה יותר ויותר.

דברו על זה, תעזרו אחד לשני.

*

איך המשחק שלנו הופך להיות תפילה? מה ההבדל בין משחק לתפילה? מה פועל יותר, משחק או תפילה?

האם זה במודעות שלנו שאנחנו משחקים, ומשחקים ללא מודעות? מתי זו תפילה, מתי זה משחק ואנחנו חושבים שזאת תפילה אבל זה משחק, ואחרת?

מה ההבדל בין משחק שמשחקים ומבינים שזה משחק, איך שזה עובד, לבין זה שלא מבינים שזה משחק אלא חושבים שזה ברצינות?

*

אם אנחנו מבינים שאנחנו יכולים להיות רק בשתי הרמות, או בתוך האגו שלנו או למעלה מהמשחק, כאילו שאנחנו נמצאים למעלה מהאגו שלנו, איך אנחנו קובעים את הרוח הזאת בקבוצה, בעשירייה? איך אנחנו קובעים את המצב, את הרוח, את היחס הזה לחיים שלנו מתוך העשירייה, או בתוך האגו או למעלה ממנו, במשחק למעלה ממנו?

איך אנחנו קובעים שכך זה צריך להיות?

*

שאלה: מה זה משחק מעל האגו?

שאתה יודע שאתה משחק.

תלמיד: ובתוך האגו אני גם יודע שאני משחק.

מה זאת אומרת משחק בתוך האגו? כשאתה נמצא בתוך איזו תכונה אתה לא משחק אלא אתה משקר אולי לאחרים.

תלמיד: זה שאני משקר לאחרים ומשחק כאילו זה אני, זה לא נקרא משחק?

זה נקרא "שקר". מה שאין כן אם אתה מעלה את עצמך למצב שאתה לא נמצא בו, אתה בזה משקר לעצמך כביכול, מפני שאתה רוצה להיות בדרגה במצב אחר וזה משחק שונה ממה שאתה עושה אותו כלפי הזולת. כלפי הזולת בעולם הזה אנחנו כל הזמן משחקים, זה לא נחשב למשחק שאנחנו מדברים ברוחניות. ברוחניות אתה רוצה להעלות את עצמך לרמה אחרת של התנהגות ביחס למציאות וזה נקרא "משחק", מפני שזה לא לפי התכונות האמיתיות שלך, אבל אתה רוצה להגיע לזה. מה שאין כן בגשמיות אתה לא רוצה להגיע לשום דבר, רק על ידי השקר לנצל את הזולת.

תלמיד: וכשאני משחק בעשירייה, שאני רואה אותם כגדולים ואני מציג אותם כגדולים, זה בתוך האגו שלי, זה לא שאני עושה את זה מעל האגו.

נכון, אבל אתה רוצה על ידם להעלות את עצמך לדרגה רוחנית יותר גדולה, להשפעה ולכן אתה לא מנצל אותם לצורה טובה.

תלמיד: לפי מה שהבנתי אמרת שאנחנו לא משיגים אהבה אלא משיגים השתוקקות לאהבה. כל דבר אנחנו משיגים קודם כל כך, כלי זה השתוקקות.

תלמיד: וגם לא משיגים מילוי אלא השתוקקות למילוי.

אנחנו לומדים את זה מחוכמת הקבלה, שכל המילוי שלנו הוא השתוקקות, "היו משקרים בעצמם".

קריין: בעל הסולם אגרת י"ט.

""שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם,".

תלמיד: אז האם אנחנו לא משיגים גילוי אלא השתוקקות לגילוי?

אני לא הייתי רוצה להיכנס לזה. זאת העבודה שלנו, אם השתוקקות לגילוי זה כבר מילוי, אז השתוקקות להשתוקקות לגילוי זה כבר כלי, ואז כל הייסורים בוא נגיד, הופכים להיות למתוקים, זה נקרא "המתקת הדינים".

נגיע לזה אבל טוב שזה מגיע לנו בדרך שלא לומדים את זה בצורה מלאכותית אלא זה מתגלה ופתאום יש לנו עוד הבחנות כאלה שלא כל כך היינו בהן, זה טוב.

שאלה: לא הבנתי עכשיו מה זו השגה רוחנית?

השגה רוחנית זו השגת ההשתוקקות שלי לבורא. אני לא יכול לבטא את זה.

תלמיד: ומה מאפשרת השגת ההשתוקקות לבורא?

היא מאפשרת לך לבנות דמות הבורא לפי ההשתוקקות שלך, שזה מה שאתה רוצה. אני רוצה להשתוקק, אני רוצה לאהוב, לא לבלוע את מה שאני אוהב אלא לאהוב, "ואליו הזהרו משלוח יד".

זאת אומרת ישנן הבחנות שבעצם שייכות לבורא, זה "בוא וראה", אלה מושגים שאנחנו משיגים מתוך זה שלא משיגים, דבר והיפוכו.

קריין: "הבהיר" עמוד 867 בכתבי בעל הסולם.

הבהיר

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך

טוב מאוד, לחקור מפעליו,

ואליו הזהרו משלוח יד

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר.

וכל שאתם תחזו לכם,

עיניכם תראנה ולא זר"!"

יש משהו שבכל זאת לא נכנס לכלים שלנו אבל באיזו צורה משיגים, משיגים דרך השתוקקות שהיא כל הזמן נשמרת.

תלמיד: אם ננסה לדבר על "שכלי", "מסך", "אור פנימי", "אור חוזר", שמעתי נכון שההשתוקקות היא לפחות כאור חוזר.

נגיד.

תלמיד: אז מה זה אור פנימי?

זה הדמות שאנחנו מייצרים ובכל זאת, הבורא זה "בוא וראה", מה שמשיגים וזה דבר מוגבל. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם במילים. אני גם לא יודע, מה אני יודע סך הכול, אבל נתקדם ונראה.

תלמיד: ההשתוקקות הזו היא נצחית?

ההשתוקקות היא נצחית, השתוקקות זה הכלי. תתאר לעצמך אם אתה אפילו אוהב מישהו ונעלמת לך ההשתוקקות, אז נעלם לך בעצם כל היחס לאותו אדם. במה אתה מקבל את התכונות שלו, היחס שלו, היופי שלו בכלל, בהשתוקקות אליו.

שאלה: שמעתי עכשיו הבדל בין לשקר לעשירייה נגיד שהבורא גדול, לבין לשחק מול העשירייה שהבורא גדול כי במשחק אני גם משנה את עצמי. אז האם לשקר לעשירייה בגדלות המטרה זה משהו שהוא לא טוב שהוא עושה נזק?

מי אמר לך שזה לא טוב? רק שאתה מבין בשביל מה אתה עושה את זה ואתה מתגבר ועושה את זה כדי לקדם את החברים, את כולם.

תלמיד: כן אבל אין לי את זה וזה שקר כמו לשקר בעולם הזה, אז מה ההבדל?

אז אני אומר לך שלא כך צריך להיות ואתה אומר אבל "אין לי אז אני כמו בעולם הזה", אז תשקר כמו בעולם הזה מה אתה רוצה, כולך בשקר.

תלמיד: לא מבין איך אני צריך לפעול כלפי העשירייה.

לטובתם. זה הכול.

שאלה: תוכל לענות על שאלת הסדנה ששאלת, מה ההבדל בין משחק לתפילה ומה פועל יותר המשחק או התפילה?

אם זו סתם תפילה ללא משחק אז זה פניה אגואיסטית כמו שכל אחד רוצה משהו כסף, כבוד, מושכלות וכולי, אם זו תפילה שמגיעה כתוצאה מהמשחק אז זאת תפילה נכונה, כי אני יודע שאני מתפלל על מה שאין לי ועל מה שאני לא רוצה. אני רוצה להשפיע? לא, אני רוצה לאהוב? לא. אני עושה משחקים למיניהם שהם מביאים אותי כביכול לחיסרון הזה ואני מודע לזה כי זה משחק, זה לא רציני, זה לא שאני מתפעל וצועק, "רוצה אני", ואז מגיעה התפילה אחרי המשחק וזאת תפילה אמיתית, כי אני יודע שאני מתפלל על מה שאני לא רוצה, שלא חסר לי.

תלמיד: אפשר להגיד שגם אחרי תפילה זה גורם למשחק עוד יותר מתקדם?

כן כל הזמן. אני שמעתי [אותך] אתה דברת נכון, יש לך תפיסה טובה.

שאלה: שאלה על התחלת הסדנה. איך לסדר ברגש בהבנה זה שחברים גדולים הם גדולי הדור ובאותו זמן הם ילדים שלי ואני צריך לדאוג להם?

ילדים שלי זה נקרא שהם תלויים בי וגדולים מפני שאני לא אתקדם אלא אם הם יהיו גדולים בעיני, ועל הפער בין זה לזה אני צריך כל הזמן לשמור.

תלמיד: בתגובה למה שחבר שאל, רשמתי מה שאמרת קודם. "שאני משחק ונותן ערבות לחברים אני בזה מעלה אור חוזר, גילוי בכוח בהתנגדות של אהבת חברים מייצב אור חוזר, נטייה לבורא".

רגע אתה אמרת את זה או שאלת?

שאלה: לא, זה מה שאתה אמרת שאני רשמתי, אולי לא מדויק מילה במילה אבל מה שהספקתי לרשום.

בסדר. מדויק.

תלמיד: אז המשחק הוא אור חוזר. ובסדנה חבר שלמד פסיכולוגיה סיפר על פסיכולוג שיום אחד נכנס לכיתה ואמר, היום נלמד על משחק והוא חילק קלפים לכולם והתחילו לשחק. ואז הוא עשה איזה מהלך מלוכלך, כנגד הכללים, וכולם התעצבנו.

"מה אתה עושה"? הוא אמר, "אה, תראו מה קרה פה, אנחנו שיחקנו משחק ואני עשיתי איזשהו שקר קטן, איזשהו שינוי קטן ואתם באמת התרגזתם, שיחקנו משחק ואתם באמת התרגזתם". זאת אומרת, הפעולה יצרה איזשהו משהו באמת. אותו דבר אנחנו לומדים כשאנחנו משחקים בחיוניות, בחיוביות, בגדלות הבורא, האדם מקבל את זה באמת, ברור שחכמת הקבלה כוללת את כל החכמות. אבל גם בפסיכולוגיה כבר הוכיחו את זה בפועל, שהמשחק שלנו גורם לשינוי אמיתי בבן אדם ולכן המשחק בינינו הוא חובה להתקדמות הרוחנית. וזה דבר מדהים.

ודבר אחרון שרציתי להגיד, שגם סיפרת על הצמצום א' שלא עובר לעולם, לא מגלים בצורה אמיתית לאדם את מצבו, זאת אומרת ממש נתת לנו בכמה משפטים מה זה צמצום א' ומה זה אור חוזר וזה הכול בינינו. וברוך ה' שממש יש מילים בתקופה המיוחדת הזאת לספר על הרוחניות.

תודה, לחיים.

שאלה: האם זה נכון להגיד ברמה של נוסחה, שבגשמי יש מילוי וברוחניות המילוי זה ההשתוקקות, ואין מילוי?

זה המילוי, כן. ולכן זה נקרא "נצחי".

שאלה: למה ההסתר מגלה השתוקקות, וההשתוקקות מגלה הסתר פי תר"ך פעמים, וכך חוזר חלילה, גילוי והסתר, גילוי והסתר, למה זה כך?

זה עניין של המדרגות. כל מדרגה שאתה ממלא אותה הופכת להיות כעשירית למדרגה יותר עליונה, ולכן, כך עולים.

שאלה: אנחנו יודעים, גם מתוך הגשמיות, כשאתה משתוקק לדבר ואתה לא יכול להשיג אותו, באיזה שלב האגו מכסה את זה בכל מיני דברים מכוערים כדי להפטר מזה, כי אתה יודע שאתה לא תשיג אתה זה. אז איך דווקא פה, ההשתוקקות ממשיכה וממשיכה, כאילו ההשתוקקות היא אינסופית?

הייתי ילד בן עשר, והסתכלתי על איזו ילדה, והיה לי נעים להסתכל עליה ולהשתוקק אליה. אם הייתי מוחק את ההשתוקקות שלי, אז הייתי נהנה יותר, או לא? האם יותר טוב בלי ההשתוקקות הזאת, או חיים יותר צבעוניים, יפים, עם השתוקקות?

תלמיד: יותר עם ההשתוקקות.

זאת אומרת השתוקקות זה לא דבר שלילי, היא מוסיפה הרבה דברים בעולם.

תלמיד: אבל אתה יודע שאתה הולך להשיג את זה.

לא, מי יודע להשיג או לא להשיג. אז לא חשבתי על להשיג, הייתי רחוק מכל ההשגות שאתה מדבר.

תלמיד: ואם באיזה שלב לא היית משיג, אז היית בונה משהו כדי למחוק את ההשתוקקות.

לא. רק היה לי נעים להסתכל עליה, או לחשוב עליה.

תלמיד: כמו שהרב"ש אומר, לא להשתוקק לבת מלך כי אתה לא יוכל להשיג אותה, אין לך מה להשתוקק לדבר כזה.

זה משהו אחר, כי אתה רוצה לקבל אותה, להשיג אותה. אבל ההשתוקקות בעצמה, שהיא כבר המטרה, היא יכולה למלאות את האדם.

לאו דווקא אני צריך להשיג את הבורא, זה דבר שנעלם, "תזהרו לשלוח יד", ואז הוא מתגלה בצורה שאנחנו לא מבינים, בצורה שהיא ממלאה את השתוקקות שלנו אבל לא מכבה, דווקא מגדילה את ההשתוקקות, ואני נהנה מההשתוקקות, אני ממש אורג אליו.

תלמיד: האם ההשתוקקות לא גורמת לסבל באיזה שלב, אם אתה לא משיג אותה?

אני נהנה מההשתוקקות. אם יש לי השתוקקות לבורא אני נהנה מזה, ואם אין השתוקקות לבורא אז אני סובל. אז מה הבעיה, אתה רוצה לחיות יותר עם השתוקקות לבורא, או בלי?

תלמיד: ברור, עם השתוקקות.

זהו. מה עוד, ואם כל הזמן רק עם השתוקקות, זה לא טוב?

תלמיד: טוב מאוד.

וגם תדע שתקבל מידי פעם מילוי להשתוקקות, ותבין שההשתוקקות יותר טובה ללא מילוי. ואיך אפשר למלא את ההשתוקקות כדי לא להרוס אותה? בדחיה דווקא, באור חוזר.

שאלה: במה שונה ההשתוקקות מהכוונה, ואם יש הבדל מה קודם למה, השתוקקות או כוונה?

השתוקקות זה שאני פיתחתי יחס מיוחד למצב גבוה, זה סך הכול מצב, כל מה שאנחנו יכולים לתאר, זה בכל זאת עשר ספירות באיזו צורה מיוחדת. אז השתוקקות למצב הזה, אני רוצה לחיות בהשתוקקות הזאת.

מה שאין כן כשאני מגיע למצב, אז האור בא ומכבה את החיסרון, ואז אמנם שאני מקבל את המצב הזה באור חוזר, אבל בכל זאת זו כבר מדרגה, והמדרגה הזאת מוגבלת. מה שאין כן, כשיש לי השתוקקות למעלה מהמדרגה, זה מצב לא מוגבל.

שאלה: איך בן אדם יכול לסדר את עצמו מתוך משחק, איך אני יכול להתייחס לזה, מה זאת אומרת שאני עובד מתוך משחק?

אם אני בעשירייה אז אין לי שום בעיה. כל מה שאנחנו מסכמים בינינו הופך להיות לרוחני. כי אם אנחנו מסכמים בינינו שאנחנו רוצים כך לשחק, להיות ביחסים כאלו כדי להשפיע לבורא, זה כבר רוחני.

מתרגם: האם כשמשיגים את ההשתוקקות זה כמו לעבור מהעולם הזה לעולם הרוחני?

זה כבר כלי לעולם הרוחני, לדרגה הרוחנית, לדרגה הבאה, כן.

שאלה: אומרים שההשתוקקות להגיע לבורא אף פעם לא מתבטלת. ההשתוקקות להגיע לבורא, אם היא מתפתחת בעשירייה, שיש לנו רב, ספרים, ואהבת חברים, איך ניתן להתקרב להשתוקקות הזאת, או להשתוות להשתוקקות?

במידה שאתה קובע את היחס שלך לחברים, לקבוצה, לא לכל חבר וחבר, אלא לסך כול החברים, לסך כול הקבוצה, אתה בזה, רוצה או לא רוצה, אתה מכוון לבורא. זה פלא, מצד אחד יש לי עשרה, תשעה נגיד, ואני לעומתם, אבל כשאני רוצה לראות אותם כאחד, אז אני יוצא מהפוקוס שלי של העולם הזה, שכל אחד הוא אחד, ורוצה לחבר אותם יחד, אז אני מתחיל לראות דרך העשירייה הזאת כבר רוחניות, ככה זה מכייל אותי, מכוון אותי, וכך אנחנו מגיעים לבורא.

אין לך מכשיר אחר שאתה יכול על ידו לרכז את הרצונות שלך, התכונות שלך, מחשבות, כל מה שיש לך, לבורא אלא אם כן אתה במכשיר החיצון, דרך תשעת החברים, שאתה מזדהה איתם ורוצה לראות אותם בצורה מסוימת, כך בונה את דמות הבורא. אתה מהם יוצר את הכלי שבו מה שמתגלה, התכונה שמתגלה בהם נקראת "בוא וראה", "בורא". כך אנחנו עושים.

שאלה: בעולם הזה ההשתוקקות, נגיד אני רוצה חתיכת עוגה ואני מסתכל עליה, לרצות אותה נראה אולי יותר טעים מלאכול את העוגה. במה שונה ההשתוקקות ברוחניות, לעומת ההתבוננות וההשתוקקות לעוגה?

בגשמיות כשאתה משתוקק ואתה מקבל מה שאתה משתוקק זה מכבה לך את החיסרון. ואם החיסרון לדבר שנכבה אתה מאבד את הטעם ואז הדבר הזה נעלם. ברוחניות אתה נמצא במצב למרות שאתה מקבל אתה לא מאבד את החיסרון, אתה לא מאבד את התיאבון, אתה לא מאבד את הטעם.

אתה נמצא בקשר, בהתקשרות, אתה אוהב וממשיך לאהוב. זה דבר מאוד מיוחד שצריכים לפתח. גם בעולם שלנו עד כמה שמשתוקקים להיות יחד, נגיד גבר ואישה שנפגשים כל אחד מקבל משהו שהוא חושב שזה הכול, אז מתחילים לריב.

למה הם רבים? הם רבים מתוך זה שנעלמה ההשתוקקות להתחברות. ואם לא מרגישים השתוקקות לחיבור, אז החיבור בעצמו לא רצוי. מה יש לי לעשות? אז כל אחד כביכול נמצא בטענה למה השני לא ממלא אותו, אבל הוא לא מבין שהמילוי תלוי בכמה שהוא משתוקק אליו.

וכך אנחנו בגשמיות נמצאים במצב שהחברה, ילדים, כל העניין מחייב אותנו, אבל לא השתוקקות. איזו השתוקות יכולה להיות? ותמיד ככה באגו, בכל הדברים כשאנחנו מקבלים מה שאנחנו רצינו אז ההשתוקקות נעלמת והטעם נעלם, או שממשיכים לפעול מטעם הכרח, מטעם העונש, וככה זה.

או שחברה קובעת כבר מנהגים חדשים שאפשר להתגרש, אפשר לעזוב, אפשר לעשות מה שאנחנו רואים בעולם הזה. זה הכול מפני שאין ברצון לקבל השתוקקות ולחץ חברתי או איזה התחייבויות אחרות, גם אין.

שאלה: אפשר לסכם ולהגיד שהשתוקקות זה חיפוש מתמיד אחרי חידושים?

השתוקקות, אצלנו בעולם הזה ודאי שכן. בעולם הרוחני השתוקקות זה השתוקקות על ידי גדלות הבורא שאני מקבל מהסביבה. לכן הכול תלוי בסביבה.

תלמיד: וזה מתבטא בצורה כזאת שאנחנו כל פעם מקבלים הרגשה חדשה?

אם יש לך סביבה נכונה. זאת אומרת שאתה מייצב את הסביבה הזאת, אתה רוצה לשתות ממנה את הערכים, הגדלות, ההשתוקקות שיש שם, אז ודאי שאתה כל הזמן נמצא בכלי חדש.

שאלה: בכלי יש השתוקקות ברמת איקס ויש יכולת לא לתת לזה לגלוש החוצה להתממש אלא להתאפק לאורך זמן. איך אני מגדיל את כלי ההשתוקקות, לא את היכולת להתאפק?

התאפקות היא לא כל כך שייכת להשתוקקות. היא אחד מהמרכיבים אבל זה משהו אחר לגמרי. ההשתוקקות תלויה בהערכה יותר גבוהה שאני לא משייך את עצמי לאותו דבר שאני הייתי רוצה להשיג ולכן אני תמיד רוצה להיבדל ממנו כדי לשמור עליו דווקא מהידיים שלי המלוכלכות, מכלי הקבלה שלי. ומזה מגדילים השתוקקות.

שאלה: מה ההבדל בין לשמור עליו מהידיים המלוכלכות שלי לבין יכולת להתאפק לממש את החיבוק, נגיד?

על החיבוק אני לא מדבר. לא יודע. זה דברים גבוהים שעוד חסרים לנו כמה כלים בדרך. אני לא יכול לדבר על לקבל על מנת להשפיע. על דרגות כאלו אני עדיין אתכם לא מדבר בפועל כי זה לא מציאותי. להשפיע על מנת להשפיע זה מה שאנחנו צריכים להשיג, להתאמן בזה טוב ואחר כך אולי נגיע ללקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: בלהשפיע על מנת להשפיע אני לא מבין מה זה נקרא היחס שמשתוקקים אבל זה גדל ולא מתממש.

למה זה לא מתממש? זה מתממש. אם אני מעלה השתוקקות יותר ויותר ולפי ההערכה שלי לבורא כך אני מגדיל אותו בעיניי יותר ויותר, אני נהנה מזה שהוא כל כך גדול יותר ויותר בעיניי. זו המטרה שלי. עד כמה שתכונת ההשפעה גדולה יותר מתכונת הקבלה.

שאלה: איך הופכים פעולת הפצה לרוחנית? יש לה התחלה, יש לה סוף, יש מי שמשתתף בה.

זה לא חשוב לי אם יש התחלה או יש סוף, חשוב לי שיש מישהו, קבוצה או המנהל הרוחני של הקבוצה שקובע שכך זה צריך להיות, ואני יכול להכניע את עצמי. וכמה שאני לא מקבל לפי הכלים דקבלה שלי, לפי היגיון שלי ומכניע את עצמי ומקבל מעל הדעת, אז אני עושה בזה פעולה רוחנית.

תלמיד: איך היא תורמת להגדלת ההשתוקקות?

זה פשוט אני בונה כלי רוחני. זה ברור. ואני לומד מזה איך אני צריך להתייחס גם לעניין הרוחני, לבורא, להכול. כמו שאני הולך לגשמיות, ואין לי בזה שום רצון, ואני, יש לי אלף ספקות ומכשולים, ולכן אני דווקא שמח מזה.

צריכים להבין, ברוחניות אני שמח מזה שיש לי התנגדות, התנגשות, שאני שונא, שאני לא רוצה, שלא בא לי בשום פנים ואופן, ועד כמה שאני יכול לכופף את עצמי, זה כל הפעולה שלי הרוחנית. איך היא יכולה להיות אחרת, אם היא לפי רצון? אם היא לפי רצון, זה לא רוחניות. אם נגד הרצון, אז נגד הרצון של מי? שלי. לפי רצון של מי? אהה של המורה של מישהו, זה אחרת.

אחרת, אם הוא לוקח רצון של מישהו אחר, נגיד של מישהו, אז זה מחליף פרה בחמור. נשאר באותה רמה. אבל אם הוא לוקח רצון של כללות הקבוצה, או רצון של המורה, זו כבר פעולה רוחנית. ואם הוא לא לוקח, אז ודאי שכבר לא תהיה התקדמות.

תלמיד: אז גם כאן יש בדיוק את אותו מקום לשחק. ממש להתעלות מעל ההתנגדות ולשחק?

לשחק. אנחנו תמיד משחקים לא רוצים או כן רוצים, אנחנו תמיד משחקים בעולם הזה. אלא ברוחניות המשחק הוא הופך לאמת. כי אנחנו מבינים שכך המשחק הוא בנוי, למטה רצון לקבל, למעלה ממנו רצון להשפיע, והפער ביניהם זה הכלי הרוחני.

תלמיד: זו בדיוק השאלה. נאמר יש איזו פעולת הפצה, ואתה לא רוצה. אתה בא, אתה עושה, אתה משחק כאילו. איך, מה עכשיו הרווח הרוחני כאילו?

לא. זה שאני בא ואני נכלל עם אחרים, ואני נכלל עם הפעולה והתנגדות שלי נעלמת, זה בסדר גם כן. זה גם בסדר. אני לא צריך בכל פעולה ופעולה לחכות עד שאני אתייצב ברצון נגד, בשנאה למה שאני אעשה, ואז אני אעשה למעלה מהשנאה. לא. זו לא פעולה רוחנית, שכך אנחנו צריכים לעשות. אלא פעולה גשמית, על פני פעולה גשמית. אבל זה שמכניע את האגו שלי ומקבל מרות של יותר גדולים, בזה אני מתקדם.

תלמיד: ואז איך שומרים על ההשתוקקות הפנימית לאותו חיבור, לאותה התעלות, תוך כדי פעולת ההפצה?

מתוך זה שאני עובד עם כולם, ואני יודע שהפעולה בעצמה לא חשוב לי איזו פעולה זו. כמו שעשינו פעם קרטונים וכל מיני, כדי לעשות פעולות רוחניות. רוחניות בזה שהיינו עושים אותם חינם, רק שיתנו לנו איזו עבודה משותפת. מי שלא היה, היה לנו פעם דבר כזה. אז היינו שמחים בזה ש.. אני לא חושב שאנשים היו בורחים בכוונה מהעבודה הזאת, אלא היה מעניין לעבוד יחד. וכמה שיותר מהר, וטוב, ובהתלהבות עם שיר, זה ממש. אז אותו דבר צריך להיות כאן. ממש כאן. מי שהיה שם בעבודות האלה, יכול להבין.

יש לנו הרבה כאלו עכשיו לקראת הכנס. אחר כך יהיה לנו פסח, אחר כך סוכות, כל מני דברים. זה ממש להשתמש בכמה שאפשר בהזדמנויות כאלה לעבודות קבוצתיות. וזה שיש לנו עכשיו חודש ימים כזה יפה, זה מצוין. כולם צריכים לראות את זה כהזדמנות. אחר כך זה ייעלם, ותחפשו ואיננו. איך אתה תייצב, תייצר את הדברים האלה.

אני הייתי עושה דברים אחרים נגיד, לנקות את כל הבניין הזה מראש עד סוף וחזרה. גם לא חסר עוד כל מיני דברים כאלה לעשות, אבל יחד כאן צריך להיות. לא שאתה מקדיש לזה איזו קבוצה, ואלה צריכים לכתוב, ואלו צריכים שם עוד משהו לעשות בארכיון, לא, אלא כולם ככה מתלבשים על עבודה אחת. וזה מה שנותן לנו הזדמנות עכשיו, עניין ההפצה.

תלמיד: נאמר שאדם מתגבר, הגיע, הצליח, עושה פיזית כמו כולם. עכשיו אנחנו רוצים להגביר את ההשתוקקות לבורא, תוך כדי העשייה הזאת, שהיא לא תדעך "איזה יופי עשיתי, אני מרוצה, אני יכול ללכת לישון". אלא דווקא להגביר אותה?

פעם בחצי שעה לשיר שיר, להגיד איזה פסוק, משהו כזה שמעורר ומחזיר אותם, את כל החברים למטרה. משחק זה הכול. אין יותר ממשחק ושקר המכוון כנגד המצב שלנו, כי כולנו נמצאים בשקר. שקר על פני שקר, נותן אמת.

(סוף השיעור)

---

1. Neutralization, תהליך כימי שגורם ליסוד בסיסי וחומצי לנטרל זה את זה↩