heb_o_rav_kitvey-rb-1989-34-shalom_2011-02-27_lesson
מאמר ל"ד - משנת 1989
"מהו שלום בעבודה"
(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "שלבי הסולם", כרך ב', עמ' 935)
שיעור בוקר 27.02.11 – אחרי עריכה
"הכתוב אומר "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום וכו', תחת אשר קנא לאלקיו, ויכפר על בני ישראל". ויש להבין זה בדרך העבודה:
א. מהו "תחת אשר קנא לאלקיו",
ב. מהו "ויכפר על בני ישראל",
ג. מהו "בריתי שלום".
ידוע, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך להגיע לשלמות המטרה, שהוא, שהאדם צריך לקבל את הטוב והעונג, שהיה ברצונו יתברך להטיב לנבראיו. אולם, בכדי שיהא האדם ראוי לקבל זה, מוכרח האדם להילחם עם הסטרא אחרא, שהם בחינת "אומות העולם", שזהו נגד בחינת "ישראל".
כי "ישראל" נקרא, שכל מעשיהם ישר-אל. מה שאין כן "אומות העולם" הם ההיפך מהקדושה, שהם רוצים הכל לתועלת עצמם, שע"י זה הם נפרדים מ"חיי החיים". ובגלל זה הם נקראים "מתים". כמו שכתוב "וחסד לאומים חטאת". ומפרש הזה"ק, ש"כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין", שפירושו, שכל מה שעושים הוא רק לתועלת עצמם. מפני שאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, שהיא קליפה.
וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י"א) וזה לשונו "ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ברוך הוא. עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם השוואת הצורה ליוצרו".
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להכשיר עצמו, שתהיה לו בחינת השתוות הצורה, כנ"ל, שדוקא על ידי כלים דהשפעה, הוא יכול לקבל את השלימות כל טוב ועונג. אולם בכדי שהאדם יגיע לכלים דהשפעה, שהם כלים לתועלת ה', ושזה נגד הטבע שבו נולד האדם, כי האדם נולד דוקא להיפך, ברצון לקבל אך לעצמו, כנ"ל, לכן כל זמן שהאדם עובד בשביל שכר ועונש, הנקרא "שלא לשמה", אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה.
מה שאין כן בעת שהאדם רוצה לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שזה יהיה אמצעי, שעל ידם ישיג כלים דהשפעה, שזהו ממש נגד הטבע, אז הגוף בא בשאלות "מי ומה", היינו שאלות שהם נגד מוחא וליבא, המכונה בחינת "מרגלים". והגם שהאדם מתגבר בכל פעם, אבל הסדר הוא, שאז כל סדר העבודה הוא בעליות וירידות. והאדם בא לידי מצב, שהוא רוצה להתייאש מלהגיע פעם לידי השתוות הצורה.
והרבה פעמים האדם רוצה לברוח מהמערכה, כי הוא רואה, שעבודתו בחינם, ואין לו עוד מה לקוות, שיהיה פעם טוב, מכפי שהוא רואה מהעבר. לכן הרבה אנשים, שמתחילים בעבודה דלהשפיע, רואים שזה הוא קשה יותר מדי, לכן הם עוזבים את העבודה זו, ואומרים, שעבודה זו היא רק עבור גדולים, ולא בשביל אנשים כמוהו.
ואז הזמן, שיש להאדם טענות ותביעות עם הקב"ה, והוא במחלוקת עם הקב"ה, וטוען:
א. מדוע הקב"ה ברא אותו בטבע שיהיה לו רצון לקבל.
ב. ומדוע הקב"ה רוצה שיבטל את הכלים דקבלה.
הלא הקב"ה הוא טוב ומטיב. אם כן מדוע הוא לא מנהג עמנו כמו שאנו מבינים. והנה העליות וירידות מובנות לנו בצורה, שלפעמים בזמן עליה אנחנו בשלום עם הקב"ה, ואומרים עליו שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, ובזמן ירידה אין בידינו כח להגיד, שהוא מתנהג עם השגחה של טוב ומטיב. לכן נמצא, שאנחנו תמיד במחלוקת.
ובאמת, מדוע הסדר עבודה הוא כל כך קשה, שמוכרח להיות עליות וירידות. על זה בא התירוץ הידוע, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור.
לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו.
ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום ערלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום.
נמצא, שע"י זה שהאדם קנא לאלקיו, שהוא רואה, איך שכל האומות העולם, שנמצאים בגופו, כולם הם מדברים לשון הרע על העבודה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד לתועלת הקב"ה. אפילו שהרבה פעמים, שהאדם מתגבר על הדעות שלהם. והאדם אומר "יש לי בטחון, שה' יעזור לי", כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", אז הם צוחקים ממנו ואומרים לו "הלא אתה רואה בעצמך, כמה פעמים שאתה אמרת, שה' יעזור לך, ואתה עומד על אותו מצב, שבו התחלת לעבוד. אם כן לך לך מדרך זה".
וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שנקראת "תחת אשר קנא לאלקיו". ואז האדם מתפלל לה', ואומר, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם".
נמצא, שהאדם צועק אז על כבוד ה', איך הגוים שבאדם צוחקים ממנו, על מה שהוא אומר, ש"אני בוטח בה', שהוא יעזור לי", אז הם אומרים לו "איה נא אלקיהם". שאתם ישראל אומרים, שה' יעזור לכם, וכשאדם מקנא קנאת ה', שהוא דואג על כבוד השכינה, זאת אומרת, שהאדם מצטער על זה, ששכינתא בעפרא, כלומר, היינו שלא יכול לסבול על מה שהם כל כך מבזים את העבודה בעל מנת להשפיע. זה נקרא, כמו שכתוב אצל פנחס "לכן הנני נותן לו בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו".
וזה כמו שכתוב בספר "שמעתי" (מאמר א'), שבזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להיזהר, שלא יהיה זה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו, והמקבל הוא בפירודא. אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש להאדם איזה כאב באיזה אבר קטן, מכל מקום הכאב בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה', והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה. כי השכינה היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה כאב הפרטי בערך כאב הכללי. וזה נקרא "צער השכינה".
ועל זה שהאדם מצטער, זה נקרא "אשר קנא לאלקיו". לאדם זה אומר הקב"ה, הנני נותן לו בריתי שלום, שפירושו של "שלום" הוא, כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". היינו אז הקב"ה אומר להם "שלום". כלומר, שאז נעשה שלום, היות שה' נותן לו במתנה את הכלים דהשפעה, וממילא אין לו כבר מי שיתנגד לעבוד לתועלת ה'.
מה שאין כן מטרם שהוא מקבל את הברית שלום, אז כל הכלים דקבלה, השייכים לאומות העולם, מתנגדים לאדם, שיעבוד לתועלת ה'. זה שכתוב "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום, ואל ישובו לכסלה".
זאת אומרת, שכבר לא יהיה להם ירידות, שירצו לעבוד לתועלת עצמם, כי "כסיל" נקרא, שאינו הולך בדרך של קדושה. אבל מי שרוצה ללכת בדרך של קדושה, היינו שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, הוא נקרא "חכם", כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "איזהו תלמוד חכם, זה שלומד מהקב"ה, שהוא נקרא "חכם". היינו, שלומד ממנו בחינת "מהו רחום, אף אתה רחום", שפירושו הוא, בזמן שהאדם לומד להיות משפיע, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, הוא נקרא "חכם". נמצא, ההיפך נקרא "כסיל".
נמצא, זה שהאדם זכה לבחינת ברית שלום, היה מחמת "תחת אשר קנא לאלקיו", כנ"ל שראה, שהאומות העולם שבו, איך שהם מבזים את עבודת הקודש, שהיא לעבוד לתועלת ה'.
וזה שכתוב "ויכפר על בני ישראל". זאת אומרת, מה שהוא קנא לאלקיו, בזה הוא רוצה, שמזה יהיו כפרה עבור בני ישראל, שיהיה כח בידם לעבוד לתועלת ה', שזה נקרא בחינת ישר‑אל, שפירושו, שיוכלו לעבוד לתועלת ה'. וע"י זה זוכים לברית שלו, שאל ישוב לכסלה, כנ"ל.
אולם כאן נשאלת שאלה קשה, ומה האדם יכול לעשות, שאין לו כח הקנא, אלא שהוא שומע טענת מרגלים, ורוצה לברוח מהם, שלא ישמע את הלשון הרע, מה שהם מדברים, אבל עד כמה שהוא מתרחק מהם, הם מעוררים בו רצון וחשק כן לשמוע מה שהם אומרים. ובו בזמן הוא יורד ממדרגתו ונופל ברשתם.
על זה אין עצה, אלא תפלה. כלומר, שיבקש מה', שלא יהא נמשך אחר דעת מרגלים. ורק בזמן שהמחשבות של המרגלים רצים אחריו, אז הוא עיקר העבודה, שלא יהא נמשך אחרי המרגלים. ולמה באמת יש מקום לטענת מרגלים. והתשובה היא כנ"ל, היות שאי אפשר לטעום טעם בהאור, אלא מתוך החושך. כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך".
במדרש רבה (צ"ו) אומר וזה לשונו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל מה שכתוב בתורה, לשם שלום נכתבו. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשם שלום נכתבו".
ויש להבין, מהו הפירוש, שהמלחמות נכתבו לשם שלום. שבגלל זה נקראת התורה וכל נתיבותיה "שלום". ובטח יש על זה תירוצים על דרך הפשט. אולם על דרך העבודה יש לפרש כנ"ל, ששאלנו, בשביל מה אנו צריכים את טענת מרגלים, וכל אלה ירידות.
ותירצנו, שהטעם הוא, מתוך שאי אפשר להבין שום דבר, אלא לפי צורך להדבר. היות ש"אין מילוי בלי חסרון". נמצא לפי זה, שכל המלחמות, שנכתבו בתורה, כשהמדובר הוא על דרך העבודה, נמצא, שכל המלחמות בעניני עבודה. והיות שאי אפשר לטעום טעם בשלום, אם אין מלחמה, היינו כנ"ל, שרק בזמן שיש מלחמת היצר, שרוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, והאדם רוצה לעבוד לתועלת ה', ויש אז ענין של חושך, היינו עליות וירידות, אז נולד באדם חסרון, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, מצד עצמו אין הוא רואה שתהיה לו אפשרות לצאת משליטת אהבה עצמית.
ואז הוא נצרך באמת להבורא, שהוא יעזור לו. אז הקב"ה נותן לו בריתי שלום. היינו כנ"ל, שהקב"ה נותן לו מתנה, כלים דהשפעה, שע"י הוא זוכה לדביקות ה'. ואז מקוים "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך", כדרשת חז"ל "בשתי יצרך. ביצר טוב וביצר הרע". וזה נקרא "בריתי שלום"."
העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'". לַמה היא נקראת "עבודת ה'" אם אנחנו צריכים לבצע אותה? והיא עבודה קשה, בהרבה מאמצים, בלבולים, אנחנו משקיעים בה כל כך הרבה זמן, יגיעה, חיים. היא נקראת "עבודת ה'" מפני שבעבודה שלנו אנחנו לוקחים דוגמא ממנו, מהבורא, מהטבע. הכל מתקדם וחוזר לשורשו, גם דומם, גם צומח וגם חי. אלא שהם מתקדמים, מתפתחים לפי התכנית שנמצאת בהם, אי אפשר לשנות אותה, אין צורך לשנות אותה, אין מי שישנה אותה בכלל, כי אין בהם לא בחירה חופשית, לא הבנה ולא הרגשה מה קורה איתם, מי עובד עליהם. ומדומם, צומח וחי והלאה, מתפתח אדם.
"אדם" נקרא לא סתם שהוא עומד על שתי רגליים, שאנחנו קוראים להם בעולם הזה "בני אדם", אלא אלו שיכולים לקחת את חוק ההתפתחות בידיים שלהם ולבצע אותו לבד. הם נקראים "אדם", כמו שכתוב "אתם קרויין אדם" כי אז הם צריכים לקחת דוגמא מהבורא, הם לא רוצים לחכות עד שהבורא יקדם אותם כמו דומם, צומח וחי, אלא רוצים להתפתח יותר מהר, לבד. לכן הם מחפשים את "עבודת ה'", מה הבורא עושה עם הבריאה, לאן הוא מביא אותה, מה הוא רוצה לעשות מאיתנו? אנחנו רוצים להתפתח לבד יותר מהר.
כמו שאומר לנו בעל הסולם, שאדם לא מחכה עד שהתרנגולת תביא לו ביצים, אלא הוא צריך לפַתח את הביצים בעצמו, בכמות, באיכות, בצורה תעשייתית. לדעת שהוא ממלא את הסופֶּרים, את כל המקומות, בכמה שהוא צריך כל יום, והוא עושה את זה, לבלי לשאול את תרנגולת כמה ביצים היא תביא לו בכל יום. אלא הוא בונה מכונות, שמביאות לו ביצים לפי הצורך, לפי קצב ההתקדמות שהוא לקח בידיים שלו.
אותו דבר האדם, אם הוא רוצה להתפתח ולא לחכות עד שמכבש ההתפתחות יביא אותו למטרה על ידי הייסורים, הוא מברר את המטרה וכוחות ההתפתחות, ואז רוצה לקחת אותם בידיים שלו. הוא בונה אינקובטור, חממה שבה הוא רוצה להכניס את עצמו, שיהיה תחת החוקים האלו שיזרזו את ההתפתחות שלו בהתאמה לבורא. הוא צריך ללמוד איך הוא עובד, איך הוא מסדר לו את הסביבה, רק לוקח את אותם כוחות ההתפתחות תחת הידיים שלו בצורה יותר אינטנסיבית. וכך מתפתח על דרך "תורה", הוראה, בדרך האור שהוא הכוח המפַתח. אז הוא זקוק לאור יותר גדול ממה שהוא מקבל ומתפתח בדרך הטבע. כך אנחנו מתפתחים.
לכן אנחנו נקראים "עובדי ה'", כי לוקחים ממנו דוגמא ומבצעים על עצמנו. בונים סביבה בהתאם לו, חממה, שתיתן לנו יכולת לקלוט יותר כוח התפתחות, לסבול אותו ולפתח את עצמנו. ודאי שישנן כאן בעיות רבות, כי ההתפתחות היא נגד הרצון שלנו, היא למשהו שהוא הפוך מאיתנו, אנחנו צריכים לעשות על עצמנו ניתוח פנימי מסוים. אבל, על ידי החכמה שאנחנו רוכשים, על ידי הלימוד, על ידי הסגולה שיש במשיכת המאור זה אפשרי, יש לנו מכשירים, כלים, אמצעים לזה, וכך אנחנו מתקדמים.
סך הכל אנחנו תמיד נמצאים בחיפוש של הברית, הקשר עם הבורא, לקבל ממנו את כל האמצעים כדי לסדר אותם בסדר הנכון ולזרז את ההתפתחות שלנו. לכן, מעל האינסטינקטים, הבורא נתן לאדם שכל, רק לצורך זה, שנוכל לזרז את ההתפתחות שלנו מעל הקצב של הטבע, של הבורא, ובזה אנחנו מתקדמים, אנחנו עוקפים אותו. זה נקרא "יעקב לעומת עשיו", וכך אנחנו מתקדמים למטרה.
וכך אנחנו צריכים לראות את כל ההתארגנות שלנו, שהיא סך הכל כדי לזרז את שלבי ההתפתחות למעלה מהמצב הטבעי. ודאי שבכך אנחנו משנים את היחס שלנו להתפתחות, להרגשה שלנו בזמן ההתפתחות. אנחנו מתעסקים במה ש"אדם" צריך להתעסק, למלא את החיים שלנו בעבודת ה', ולא בזה שאנחנו מתקיימים ברמה הבהמית, ומתקדמים ללא שום הבנה מה נעשה איתנו ולמען מה חיים. וזה ההבדל בין להיות בהתנגדות או להיות "בשלום בעבודה".
קריין: בעל הסולם כותב בעיתון "האמה": "כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה".
כלומר הם מתקדמים לפי האינסטינקט. ככל שמשתנים מבפנים, מהטבע, לפי פקודות פנימיות או חיצוניות, כפי שיש להם, כך הם מתקדמים. ודאי שאנחנו רואים מההיסטוריה, כי דומם, צומח וחי, התקדמו.
ישנם דוממים מלפני חמש עשרה מליארד שנה שאפילו בהם נעשה שינוי, וודאי שגם בצומח. אנחנו, כשלמדנו בבית הספר, ספרו לנו שהיו כל מיני צמחים גדולים על פני כדור הארץ, ואחר כך התחלפו וגם בהם היו שינויים, התקדמות והתפתחות. ובחי, בדינוזאורים ובעוד חיות רבות שחיו אז, ודאי שהתפתחו והגיעו למצב של היום. האדם לא התפתח יחד עם הדומם, הצומח או החי, אלא התפתח כמעט אחרון, נניח במשך מאה, מאתיים אלף שנים האחרונות. זה האדם.
כלומר, מתפתחים על ידי הטבע. גם בחברה האנושית, יש לנו דרגות של דומם, צומח, חי של האדם, שהוא מתפתח בצורה אינסטינקטיבית, בצורה שהטבע דוחף אותו והוא מחויב לעבור ממצב למצב. אנחנו רואים, פתאום עמים נדלקים, עושים מהפיכות, דברים שונים, זה מה שקורה להם. וכך מתפתחים, עד שמגיעים למצב שמתוך היצור הזה שנקרא "בן אדם", כבר צומח "האדם" שבאדם. וההבדל בין האדם לבין הצורות הקודמות שלו, הוא שהצורה הזאת של האדם שעכשיו מתפתחת באנושות, יש לה יכולת לקחת את חוק ההתפתחות בידיים, להידמות לבורא, להיות למעלה מהטבע, לזרז את הטבע.
הטבע מפתח את האדם בקצב כלשהו, עד סוף ששת אלפים שנה על ידי מכבש ההתפתחות, דרך הייסורים, והאדם לוקח את הכוחות האלו ומפתח את עצמו מהר יותר, ברצון, לא רואה את חוק ההתפתחות כרע אלא כטוב, כרצוי, ובזה הוא מממש את עצמו כאדם, הדומה לבורא. הוא לוקח את הבורא כדוגמא, הוא לומד מה הבורא עושה בבריאה, ורוצה לעשות אותו דבר.
כמו שאדם שלמד איך תרנגולת עושה עם הביצים כדי להביא אפרוחים, עשה את החממה הזאת, האינקובאטור ואז הייתה לו התפתחות לפי מה שהוא היה צריך, למשל, כך וכך חום.
נניח שהיום הוא צריך להביא לסופֶּר אלפיים ביצים, אז הוא יודע שיהיו לו היום אלפיים ביצים, הוא לא תלוי בחוק ההתפתחות של התרנגולת. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו.
.
קריין: "כל בעלי החיים נסמכים על הטבע לגמרי ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכח מחשבי, שבסגולת הכח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה." "הטבע", בגימטרייה "א-להים". "הוא אינו מחכה לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבא התרנגולת ותחמם הבצים. הוא עושה לו מכונה, המחממת הבצים ומולידה לו אפרוחים, כמו התרנגולת הטבעית."
גם במאמר "השלום בעולם" הוא כותב בעל הסולם: "שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה:
אחת היא: "ממשלת השמים", המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן.
ויש - "ממשלת הארץ".
וכאשר "הדבר המתפתח" הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.
ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ התפתחות שלו."
שאלה: איך אפשר להאיץ את קצב ההתפתחות של הקבוצה?
עם ביצים אתה לא יכול לעשות זאת, כי זה טבע החי שמתפתח. אז הוא צריך להתפתח כך וכך ימים, בחום מסוים, אולי צריך לסובב את הביצה, או לעשות דברים שונים, ידוע מה לעשות. בני האדם הסתכלו על התרנגולת ולמדו, כי התרנגולת היא הטבע.
קודם כל, לא רק שאנחנו צריכים סתם לקחת דוגמא מהטבע, אלא אנחנו יכולים על ידי הכוחות של הטבע לזרז את ההתפתחות שלנו וגם לשנות את טיבו, כלומר, איך אנחנו קולטים אותו. כי ההתפתחות שלנו היא לא התפתחות באותו המסלול כמו שאנחנו נמצאים בו, שהיום אני נמצא בתכונות שלי למשל כמו אדם קטן, ואני צריך לפַתח את כולן פי כמה וכמה ואז אני אהיה אדם גדול, זה לא מספיק. אלא העניין הוא שאני צריך לשנות את עצמי, להפוך את עצמי. ולכן אני צריך כאן כוחות שיעזרו לי בזה, שיתנו לי קודם כל חשיבות בשינוי. מי לא רוצה להתפתח ללא שינוי, מי לא רוצה להיות גדול? גם אותה ביצה רוצה להיות אפרוח, והאפרוח רוצה להיות גדול. זה חוק.
אבל אם אני משתנה מתכונת קבלה לתכונת ההשפעה, תכונת הקבלה לא יכולה לעזור לי להגיע לתכונת ההשפעה, אלא שהיא תפַתח בתוכה יחס שלילי כלפיי, שאני ארגיש בקבלה רע. אז אני אשנא אותה וארצה להשתנות לתכונה ההפוכה.
כלומר, כדי להתפתח עכשיו אני צריך ליצור סביבה, תנאים כאלו שיעזרו לי כל הזמן להכיר במצב שאני נמצא בו, המצב הפנימי שלי שהוא לא טוב לי, ושאני ארצה להשתנות ממנו. ההתפתחות שלי היא לא בזה שאני גודל, היא בזה שאני משתנה. אני לא צריך להיות מאדם קטן, לאדם גדול, אני צריך להיות הדומה לבורא, לקבל צורה הפוכה.
לכן הלימוד שלי הוא ללמוד בצורה ממשית מהבורא את התכונות, ולדעת לאיזה תכונות אני צריך להגיע. ואז לבנות סביבה שתעזור לי לקבל את התכונות האלה כרצויות, ואת תכונותיי הנוכחיות כבלתי רצויות, כרעות, כמזיקות. אם אני אעשה את זה, אז באמת אני אבנה חממה כזאת שהיא תפַתח אותי נכון. יש כאן דבר והיפוכו. אני עובד כאן עם שתי צורות הטבע, טבע דלקבל, דעולם הזה, טבע דלהשפיע דעולם הבא, כוח האור, ואני בונה סביבה שתעזור לי לעשות שינוי בערכים שלי.
כי הערכים של היום הם רעים לעומת הערכים הרוחניים של המחר, שהם טובים. רק במידה הזאת אני יכול להתפתח. המצב צריך להיות מוצג לי כל הזמן כהפרש התכונות בין היום למחר, לְמה אני צריך להשתנות, בחשיבות של השינוי ולא סתם כחימום המצב שבו אני נמצא. ואז אני ארצה להיות הגדול, המשפיע. שאני אראה את המצב שלי כרע, מזיק, ואז אני אשמח לעזוב אותו. צריכים לארגן הכול. למעשה אנחנו לא צריכים לעבוד על עצמנו, אלא צריכים לעבוד על הסביבה, על החממה, על האינקובטור הזה, והוא יזרז לנו את ההתפתחות.
ואז אנחנו לא נגיע רק בסוף ששת אלפים שנה להתפתחות הרצויה על ידי כוח הטבע, מכבש ההתפתחות, בדרך יסורים, אלא נגיע לפני כן בצורה יפה, קלה, רצויה, וזה יכול להיות מהיום למחר.
זה לאמיתו של דבר, שלום בעבודה, שלמות בעבודה.
שאלה: את התרנגולת אני רואה ויכול למדוד וללמוד אותה. איפה הבורא? אותו אני לא רואה. איך אלמד ממנו, איך אדַמֶה לו?
נכון, אתה לא רואה את הבורא, אתה לא מבין ולא מרגיש אותו, כי יש ביניכם הפרשים בתכונות. אתה לא יכול בתכונות שלו, להשיג תכונות שאתה לא נמצא בהן, אתה פשוט לא יכול לזהות. כי בהרגשה אנחנו נמצאים בחוק של השתוות הצורה. אני מרגיש רק מה ששולט בי. אם שולטת בי תכונת ההשפעה, אני מרגיש אותה. אם שולטת בי תכונת הקבלה, אני מרגיש אותה. או משהו שנמצא באיזה יחס ביניהם. זה מה שאני מרגיש. אני מרגיש רק מה שנמצא בי, וגם אם יהיו לי שינויים אז יהיו, אותם אני יכול רק לתאר.
לכן מה שאני צריך לעבוד עליו נקרא עבודה ב"אמונה למעלה מהדעת", שאני הולך לרכוש תכונות שעדיין אין בי. ובמידה שאני רוכש אותן על ידי המאור המחזיר למוטב, ואני פתאום מרגיש שיש בי משהו חדש, פתאום אני חושב אחרת, פתאום אני מרגיש אחרת, פתאום אני מתייחס אחרת. אם התכונות האלו משתנות בי, אז לפי זה אני מגלה את הבורא, אני מבין אותו, אני מרגיש אותו, אני יודע יותר טוב ויותר נכון להתקדם. אבל אך ורק לפי כמה שהוא מתגלה בי. ותמיד ההתקדמות היא באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת אני הולך לבצע פעולות שיבנו בי את תכונת ההשפעה, רק אז אני אבין וארגיש מהי.
קודם אני הולך לרכוש, אחר כך מתוך מה שנמצא בי, אני מרגיש ומבין. ולא יכול להיות אחרת, כי העולם נמצא בי, כל המציאות נמצאת בי. איך אני יכול לזהות את העולם העליון אם אני לא נמצא בתכונות של העולם העליון? הוא חייב להתגלות בי, אין מחוצה לי שום דבר.
(סוף השיעור)