שיעור בוקר 05.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית" –

שיעור 3: צעקה משותפת לבורא

דווקא לצעוק אפשר במצב שנקרא "מדבר". שאין בורא בינינו, אין הרגשה שנמצאים בקשר עימו, הסתלק, עזב, ואז ישנה הצעקה, קול במדבר.

קריין: אז קטע מספר 6, מתוך "משיבת נפש".

""יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואים עדיין בחוש מי המנצח, כי עדיין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר. אעפ"כ, כל זמן שאוחזים עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת ח"ו, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון."

(משיבת נפש. אות מ')

זאת אומרת, הבורא דואג שיהיה לנו כל יום ויום רצון לקבל חדש, מתגלה מאותו רצון לקבל השבור, ואנחנו כל יום, כל פעם, מרגישים עד כמה שאנחנו רחוקים, כל פעם יותר ויותר רחוקים מהמטרה. כי הרצון שמתגבר לתיקון הוא מיום ליום גובר יותר, גודל יותר, וכשמתגבר אז האדם צריך להתגבר.

זאת אומרת, התנאים הם די ברורים. שאנחנו כל רגע מגלים, כל פעם מגלים שאנחנו יותר רחוקים מהמטרה. יותר חלשים, פחות מבינים, יותר מיואשים, והכול הולך לא לפי השכל שלנו הרגיל, הרציונאלי, ואיך יכול להיות שכמה שמתקרבים אנחנו מתרחקים? איך יכול להיות? וזה בדיוק לפי המבנה של הפרצוף הרוחני. עד כמה שהרצון לקבל יותר גדול, מרגישים לפי הרצון יותר רחוקים מהמטרה. עד כמה שמתגברים ועולים מעליו בכוונה על מנת להשפיע, אז יותר קרובים למטרה, דבר והיפוכו קורים בכלי אחד, ולכן האדם לא כל כך מבין, תמיד נמצא תחת שליטת המצב, מצב רוח, ולכן קשה לו העבודה הזאת, כי היא ממש קורעת אותו לשני כיוונים. אז מחויב כל פעם לחזק את עצמו מחדש, כל פעם לייצב את עצמו שוב ושוב, לסגור עיניים ולהיטבע בקבוצה וכך להתקדם.

זאת אומרת, שרואה עד כמה שהוא יותר רחוק ויותר קרוב, עד כמה שהוא נזרק מהקבוצה וצריך להתקרב לקבוצה, שזה נקרא "להתקרב לבורא". ובצורות כאלה הוא יכול לנצח את היצר הרע שכל פעם מתגבר, וגם לא שהוא מנצח, אלא בפנייתו לבורא בלבד.

אז "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", קודם כל, זה שכל פעם הרע יותר גדול זו בעיה, הבעיה שנייה שלא יכול בכוחותיו עצמו בצורה ישירה להילחם נגד הרע שמתגבר, אלא חייב לפנות לבורא שלא רואה אותו, ולפנות לבורא אפשר דרך הקבוצה. אז הוא כל פעם צריך להעלות את החשיבות של החברים, של הקבוצה ולהתכלל בהם. זאת אומרת, יש כאן כמה כאלו תחנות בדרך שהן לא בצורה טבעית קיימות בנו, שאנחנו ניגשים בצורה ישירה, אלא כל פעם צריכים לעשות חישוב מחדש, חשבון, חיזוק בלמעלה מהשכל ורגש, ואז כמו שקראנו בקטע, "רק שאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ובלי לייאש את עצמו בשום אופן".

שאלה: בקטעים מדברים חז"ל, שכל אחד צריך לחזק את עצמו, לצעוק לבורא, להתפלל, מה זו צעקה משותפת? איך להרגיש את הצעקה המשותפת דווקא?

אם אתם רוצים שהמאמצים שלכם יהיו לבורא, לבורא לא יכול להיות אחרת אלא בצעקה משותפת. זה ההבדל בין דת לחכמת הקבלה. בדת כל אחד יכול לצעוק, וזה עוזר לאדם בצורה פסיכולוגית ולא יותר ברור שהכול שקר, אבל לעמך זה עוזר, מה שאין כן, מי שבאמת מגיע למגיע עם הבורא, או רוצה להתקרב למגע עם הבורא, מגע אמיתי, אז הוא צריך להבין שזה רק מתוך המערכת הנכונה, מתוך הכלי, והכלי זה דרך אהבת הזולת. דרך המבנה של האדם הראשון.

כאן אנחנו צריכים לשים לב, האם אנחנו נכללים או לא? וכל פעם אנחנו נזרקים יותר רחוק מהעשירייה, מזלזלים יותר, מרגישים את עצמנו חלשים ובחוסר אונים, ובכלל שאין לנו עניין בזה, יום יום כך, ומה שהיה אתמול שיכולתי להתחבר איתם ולבקש, ובכלל, להיות כמה דקות קשור אליהם ולבורא, לחבר איכשהו את שלושתנו יחד, אני, קבוצה ובורא, היום זה לא נראה לי מציאותי, ומה פתאום? ובשביל מה? ואני מקבל איזו דחייה על הסף, וכאן אני צריך לשים לב שאם אני רוצה באמת להגיע לגילוי הבורא, לגילוי מטרת הבריאה, לאחוז באמת, אז האמת היא כך, היא נמצאת למעלה מהטבע שלנו, באמונה למעלה מהדעת, בכוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה, וזה יכול להיות אך ורק על ידי התרגילים האלה שכל פעם יש לנו הכבדת הלב.

הכבדת הלב מתראה בזה שאני נדחה מהחיבור בעשירייה, אני נדחה מהמבנה של עשר הספירות, פרצוף, נשמה. קודם כל, אם אני נמצא בתהליך כזה שכל הזמן דוחים אותי על מנת שאני אעשה צעד קדימה לחיבור עוד יותר חשוב וקשה, אז אני כך מתקדם לאמת. ואם היום אני לא מרגיש שיש לי קושי יותר גדול להתחבר לחברה, אז לא נקרא שאני נמצא בהתקדמות למטרה, לכן דעת התורה הפוכה מדעת בעלי בתים, העמך לא יכול ללכת בדרך כזו, כשכל פעם קשה לו יותר ויותר נגד השכל שלו, נגד ההיגיון שלו, איך זה יכול להיות שאני מתקדם וכל יום קשה לי יותר, אני נדחה יותר, אני מקבל כאילו עונשים, ייסורים יותר גדולים מיום ליום, זו התקדמות? אבל זה באמת כך ולכן דעת תורה, זאת אומרת שהתקדמות היא על ידי המאור המחזיר למוטב, היא הפוכה מדעת בעלי בתים, מי זה בעל הבית? שהולך ורוכש ומקבל ומבין, מרגיש בטוח יום יום, וממש התהליך הוא הפוך, עד שיורדים לשמעון מין השוק, עד שאתם רוצים להרוג זה את זה, עד שממש כמו שכותבים בספרי קבלה אמיתיים, שככה מתקדמים.

לכן צריכים להזכיר זה לזה והגישה הזאת היא צריכה להיות ממש באוויר, שאנחנו רוצים לעזור זה לזה בכל הדברים האלה כי סך הכול כלי אחד הוא וזו כל ההתקדמות, עד כמה שאנחנו יום יום חוזרים על המאמץ הזה ומחזירים את עצמנו לשיטה נכונה, לגישה נכונה, לכלי נכון, שיש עביות ומעליה צמצום ומסך, אור חוזר והכאה ואז יש מגע עם הכוח עליון, ומי שלא מסוגל לא רוצה, חלש בזה, אין לו סבלנות, העיקר זה סבלנות כי כולם צריכים להגיע בכל זאת, אז מי שלא מגלה את מידת הסבלנות המספקת בורח, בצורה כזאת שאפילו לא יכול להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, ופשוט להיות מונח כבאלונקה לידם, אז מחכה לו הגלגול הבא אבל בזאת "לא ידח ממנו נידח¹", כולם יגיעו.

שאלה: מה ההבדל בין ייאוש, כשבעל הסולם אומר שזה מצב מאושר והייאוש פה שהוא אומר לא להתייאש?

ייאוש מכוחותיו, זה ייאוש מכובד מאוד, אבל לא שאני עכשיו אומר "אני מתייאש, אין לי שום כוח, לא, זאת אומרת אם זה בא כתוצאה מסדרת פעולות, מאמצים, בירורים אז זה טוב, שבאמת אין לי שום כוחות, אני לא מסוגל לכלום רק לבקש, לצעוק, להתחנן לבורא שיביא לי כוחות ואז הכוחות שאני מקבל מהבורא בניגוד למה שהוא ברא, בראתי יצר הרע, הם כבר כוחות דהשפעה, אז ייאוש מכוחותיו, אבל מגיעים אליו אך ורק כשמנסים כל פעם להשתמש במה שיש, ואז האדם בכאלה מצבים ש"אין לי כלום ולא יכול להיות שום דבר ולפי השכל ורגש, לפי כל ההיגיון שלי, אני מבין שבדרך הזאת אי אפשר להצליח", כי בינתיים הכול שופט בתוך מה שיש לו, בהגיון שלו וודאי שמגיע להחלטה כזאת.

על זה כתוב "גאוות אדם תשפילנו²", שזה מתוך הגאווה שלו, שהוא חושב שהוא באמת בשכל וברגש שלו יכול לייצב את עצמו נכון ולהגיע למטרה, שזה בכוחות שלו, שהוא מסוגל לזה, הוא חושב שכך עשו כל המקובלים. לא מכניע את עצמו, בקיצור, כל השאלה היא בסופו של דבר איך אנחנו בקבוצה, בעשירייה כל הזמן דואגים שהעשירייה תשלוט על כל אחד, זאת הערבות שלנו, שאנחנו יכולים להבטיח שאנחנו נגיע למטרה, שאנחנו דואגים, ומאוד מכבדים את הערבות שבינינו שהיא משפיעה על כל אחד בעשירייה ואז העתיד מובטח. אחרת אדם אחד אם הקבוצה לא משפיע עליו הוא בורח, כל אחד, לכן שיש לנו כאלה מקרים, אז העשיריות צריכות להיות בביקורת חזקה למה זה קורה להם, כנראה שלא סיפקו לאותו איש ובכלל לכולם, לא ספקו את הביטחון, הערבות.

שאלה: מה זה לשלוט על כל אחד ואחד? לרוב אנחנו שולטים באהבה דווקא, אתה אמרת שעשירייה צריכה לשלוט על כל אחד ואחד.

אני לא יודע מה זו אהבה, זו מילה שלכל הכיוונים אפשר למשוך אותה. אהבה זה נקרא קשר, זהו, אז אם דואגים לקשר הדוק בין כולם, ושכולם יהיו בתוך הקשר הזה ויקבלו התרוממות, אז אפשר לדבר על החיבור שמחזיק את כולם. אבל כל פעם וכל רגע ורגע, אדם מרגיש שהוא נקרע מהחיבור הזה, ואז החיבור צריך שוב להחזיר אותו, וכך אנחנו צריכים לבנות את המערכת, שהיא כל הזמן עובדת בכאלו פעולות, שבכל רגע כל אחד מאיתנו מתרחק מהקבוצה, מה זה נקרא "יצרו של אדם מתגבר עליו יום יום"? במידה שמתגבר אני מתרחק מהקבוצה וכאן הקבוצה צריכה לדאוג כל פעם, זאת אומרת בצורה בלתי פוסקת, אני קשור, אני נופל קצת והם מחזירים אותי קשור, זאת אומרת אנחנו צריכים לדאוג שגדלות ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא כאחד זה כל הזמן יחיה בתוך הקבוצה.

תלמיד: כלומר האלמנט המרכזי אנחנו עושים בדק בית בעשירייה, זה שהכול מקושר לישראל אורייתא קודשא בריך הוא?

כן, זה העיקר וזה דבר מאוד מאוד נדיר ואין בעולם, כי כל הדתות הן קיימות בצורה אינדיבידואלית, הן כולן יצאו מחכמת הקבלה על ידי זה שנחלשו האנשים, הפסיקו להיות בערבות ביניהם ואז התחילו לייצר לעצמם כל מיני מערכות אחרות שיהיה אפשר להחזיק בהן, שהעמך יוכלו לחיות, וזו הבעיה. אז יצאו מחכמת הקבלה כל מיני צורות הדתות, אמונות, מתנות מה שנקרא, שכך בחכמת הקבלה אין מתנות, אבל באין ברירה לרצון האגואיסטי אתה חייב לפרגן במשהו.

תלמיד: מה זה לפתח, להחזיק בישראל אורייתא קודשה בריך הוא בעשירייה? אם אתה יכול לתת לנו קצת יותר על מה לעבוד בדיוק?

נקודה אחת, שאנחנו כולנו כגוף אחד אדם הראשון, מחוברים כולם עם הרצון לקבל שלנו, שנעשה רצון לקבל גדול אגואיסטי גדול, אחד רב גווני ואנחנו כולנו נמצאים בצמצום עליו, מתנפלים עליו מנקודות הלב שלנו המחוברות מתנפלים על הרצון לקבל הזה ותופסים אותו, לא נותנים לו לפרוץ, נקודות הלב שלנו הן כולן נפרסות על פני הרצון לקבל ומחזיקות אותו, וכך אנחנו למעלה מזה רוצים להיות מחוברים עם הבורא, עם העביות שלנו כנגדו, עם הנקודות שבלב שלנו, שזה הופך להיות ככוח התנגדות לרצון לקבל, המסך, ואז יחד שניהם אם הם מחוברים אנחנו מתחילים לגלות את הבורא, את הכוח שיצר את שניהם, את הרצון לקבל ואת המסך, וכשאנחנו מסוגלים לחבר את רצון לקבל והמסך יחד למקור אחד מלכתחילה ולמטרה אחת העתידה, אז אנחנו באמת מכוונים לבורא ואז אנחנו מגיעים לגילוי, ישראל, אורייתא, אורייתא זה אותו המבנה הנכון עם עביות וצמצום ומסך וקודשא בריך הוא, האור העליון שמתגלה מעל זה, הכול במקום אחד מתייצב, כך אנחנו משיגים.

תלמיד: אם לחבר קשה להיכנס לציור הזה, איך אני יכול לעזור לו?

כולם שיעזרו זה לזה, כולם.

תלמיד: איך? הרי זו איזו הרגשה פנימית.

עכשיו אתם יושבים בעשיריות, בבקשה, תייצבו את המצב הזה, תדברו עליו שהתמונה הזאת תהיה כמה שיותר ברורה, וודאי שכשיבוא רצון לקבל חדש, וזה יהיה בטוח בעוד רגע נגיד, אז תצטרכו לבנות שוב את הצורה הזאת ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא ושוב ושוב ומנקודות כאלו אנחנו בונים את הדרך.

שאלה: אם אני רואה שאני נזרק אני צריך לבקש מהעשירייה שיעזרו לי להתחבר לאותו מצב?

יכול להיות אבל אפילו אם לא תבקש אתה תרגיש שהנטייה הזאת, המאמצים האלה הם חיים בתוך החברה ואז אתה תרגיש איך שזה עובד, זה יפעל עליך.

תלמיד: ואם אני בעשירייה מרגיש איזה חבר מתרחק קצת, כדאי אולי להזמין אותו ואז לעשות את הדיון הזה שאמרת שנעשה, או איך הכי טוב להכניס אותו לתוך החיבוק הזה של העשירייה?

כן, להכניס אותו לדיון כמה שיותר אקטיבי.

תלמיד: כלומר אם יש לנו מצב בעשירייה שלי שלמישהו יש פתאום ספקות בדרך והכול, אנחנו צריכים כל החברים לקרוא לו, לעשות סדנה ככה ולהתחיל לחמם את המצב הזה?

סדנה כדאי לעשות כל פעם שיש לכם הזדמנות, לפחות פעם ביום לחמש דקות, לעשר דקות, אבל לא שטחי, שזה באמת יהיה מאוד ענייני, שזה יהיה בדרך "ישראל אורייתא קודשה בריך הוא חד הוא", זהו.

תלמיד: מה זה ענייני?

שיהיו בעיינך כחדשים, שאתם מרגישים שיש מצב חדש, רצון חדש, יחס חדש חלש יותר, יותר גרוע, מבולבל, זאת אומרת גם במוחא וגם בליבא, יש איזה שינוי ואז מבררים במקצת והעיקר איך אנחנו מתחברים מעל זה. הפעולות הן כולן אותו דבר, 0, 1, 0, 1, 0, 1, זהו.

תלמיד: אז בכל מפגש של עשירייה צריך שתהיה איזו תמונה מאוד ברורה של הפירוד בינינו ועל זה אותה הדרישה להתחיל לאסוף?

תברר פירוד כי אתם הגעתם עכשיו למצב שצריכים להתחבר אז לברר את הפירוד, לא יותר מידי אלא ככה, להתכלל בו, לברר את הפירוד והעיקר איך אנחנו מגבשים את הכוחות לאיחוד מעליו.

שאלה: עדיין לא ברור למה במצב כזה אדם לא יברח? זה רק דורש ממנו הרבה יותר כוחות.

קודם כל אנחנו נמצאים בקשר ואפילו אם הוא עכשיו מתנתק הקשר קיים ואם בקבוצה יש כוח ורצון להחזיק את העשירייה וכל אחד דואג פחות או יותר, אז הקבוצה מייצרת איזה שדה שלא נותן לאדם לברוח, מצד אחד. מצד שני יש לנו שדה אגואיסטי, כמו שכתוב שאי אפשר היה לברוח מהמצריים ואז אנחנו צריכים להשתמש בשניהם, זאת אומרת האדם הוא לא סתם חופשי, תלוי באוויר.

שאלה: השדה מחזיק את מי שיוצר את השדה, מי שעושה את המאמצים לבנות את השדה או גם את מי שמרים ידיים?

לא, גם את מי שמרים ידיים השדה מחזיק כי הוא בכל זאת קשור אליהם אבל אם הוא עושה מאמצים כדי לצאת, הוא יכול לצאת או שהם מחלישים את השדה, מבטלים את השדה ביניהם ואז הוא יוצא. זה נקרא למתים חופשי, שמת כוח ההשפעה, כוח החיים אז חופשי.

תלמיד: אפשר לעשות עכשיו סדנה לעיצוב התמונה של ישראל אורייתא קודשה בריך הוא חד הוא בעשירייה?

אנחנו עושים את זה כל פעם, אתם צריכים לעשות את זה במשך היום ואז אחרי כמה מאמצים אתם תגיעו לכמה דברים מאוד חשובים, מאוד מיוחדים, תתחילו לגלות שכוח האהבה מכאן והלאה מושך אתכם, זה ממש כוח פיזי שנותן לכם אפשרות להתקדם, ומה שהיה קודם לגמרי לא חשוב, כבר כל כך זניח והעיקר זה כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח המשיכה קדימה כי הוא המושך.

קריין: קטע מספר 7, מתוך רב"ש ב', "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה".

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

סדנה

אם אנחנו לוקחים בחשבון רק תוצאה אחת, לעשות נחת רוח לבורא, איזו פעולה, איזה מאמצים, באיזה פורמט, באיזה מקרה, אנחנו יכולים לבצע את זה?

אם העבודה שלנו לגרום נחת רוח ליוצרנו, באיזו פעולה אנחנו יכולים את זה לבצע? פרטי הפעולה.

*

קריין: קטע מספר 8, בעל הסולם אגרת נ"ז.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

איך לא להתייאש, איך להיות בכוחות כשמגיע אליי כזה ייאוש? כי לפני זה בדרך כלל אנחנו נופלים, אין לנו שום רצון, אין לנו תקווה, אין שום דבר. נכנסים לאיזה שטויות, לאיזה משחקים, חיים למיניהם, בורחים, אם לא לגמרי.

איך אנחנו מגיעים לייאוש הנכון? שמחזיקים את עצמינו לא בלהתקדם לעבודה, אלא אפילו שיורדים אבל יורדים בהבנת המצב הנכון. שהירידה הזאת היא לצורך עלייה ואנחנו צריכים להיות מגובשים עוד יותר על פני כל ההפרעות שבירידה מרגיש כל אחד ואחד, איך אנחנו אז בונים את הקבוצה, במצבים הקשים, שיש דחייה וחוסר אונים וחוסר תקווה ובכלל לא רואים כלום, איך אנחנו אז בונים את הערבות? לשם זה היא ניתנה.

במצב הטוב אני לא צריך ערבות, אני נמצא באור והוא מחזיק ומחבר את כולם. איך אנחנו בונים מצב, כמו שהוא כותב, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין." למה המצב הזה הוא הכי מאושר? כי אז ראוי לתפילה השלמה. בדרך כלל אנחנו לא מגיעים לתפילה, אנחנו נופלים ועוזבים ואין לנו כאן תפילה משותפת, חזקה, דרישה ככה אכזרית, אין. איך אנחנו נגיע לזה? רק מנקודה כזאת אנחנו עושים צעד רוחני קדימה. איך מתארגנים כדי להגיע לצעקה אמתית?

*

קריין: קטע מספר 9, מתוך רב"ש א', "וכאשר יענו אותו".

"כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה"... שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

וזה נקרא "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מן העבודה דווקא. שרצו לעשות יותר ולא יכלו.

תלמיד: אמרנו כשמתקרבים אז יותר מתרחקים. בעשירייה כשרואים חבר שהוא כביכול מתרחק, אז יש לך מין הרגשה או אווירה שזה שמתרחק, זה לא בסדר שהוא מתרחק. יש אווירה של ספרטה. יש כאלה דוקטורים שהם לא מבינים שאין הבנה של חסד, שזה מתרחק, אני חושב שהיום הייתה נקודה כזאת שהיא חשובה.

אני אגיד לך, אנחנו צריכים פשוט לשמור על כל אחד ואחד. בלי להיכנס לתוך האדם ולהתחיל לחטט שם במה הוא חושב ומה קורה בו, מה עובר עליו, אלא אנחנו צריכים לחזק כל אחד ואחד. באווירה זאת שאנחנו דואגים ביחד וכולנו, ולא על כל אחד ואחד בצורה ספציפית אלא על כל העשירייה, זה מה שצריכים לעזור.

ערבות זה שדה שאנחנו מייצבים בעשרה כלים, בעשרה חברים, שאנחנו צריכים לייצר את השדה שלאף אחד אין שום דבר, אבל דווקא בגלל זה אנחנו חזקים, כי משום דבר שאין לנו אנחנו רוצים שיהיה לנו כוח משותף. הכוח המשותף הזה לא יכול לתת לנו אף אחד, גם בורא, לא יכול, רק אנחנו בעצמינו.

לכן אנחנו בעצמנו צריכים לייצר, לייצב, את הכוח שאנחנו מחזיקים זה את זה ועל זה לבקש, את זה לדרוש. שהאור העליון שהוא פועל ומאיר לכולם, אנחנו ניקח ממנו את הכוחות האלה כדי לבנות את כוח התמיכה שיפעל בקבוצה.

כוח התמיכה הזה נקרא "ערבות" שבזה אנחנו מבטיחים כל הקבוצה לכל אחד ולכולה, שאנחנו לא בורחים, שאנחנו כל הזמן נמצאים בקשר הדדי. וכל אחד תולה את התקווה שלו, העתיד שלו, רק בקשר הזה. כי על הקשר הזה אנחנו אחר כך בונים את המבנה של עשר הספירות, פרצוף, נשמה.

לכן אין לנו יותר חשוב דווקא במצב הריק, ללא כלום, נתנו לנו במיוחד שאנחנו נתחיל מאתנו, מלמטה, להתחיל לבנות את הקשר הזה, את הביטחון הזה, את התמיכה הזאת והיא כולה שלנו. כי לפי המאמצים שלנו, יבוא האור העליון ויתלבש בתוך המאמצים שלנו ואז יהיה לנו כוח הערבות שמקשר בינינו לעשירייה. אז תהיה עשירייה. וכך אנחנו מתחילים לבנות את הפרצוף, נשמה.

שאלה: אפשר להגיד שנגיד אם חבר מתרחק, אז רוב המאמץ צריך להיות בדאגה לשדה המשותף?

דאגה לשדה משותף. לא ספציפית לאף חבר, זה לא יעזור, רק שדה משותף. הוא צריך להיות כזה שאף אחד לא יוכל לברוח.

תלמיד: ובכל מקרה צריך להיות איזה מאמץ גם כלפי אותו חבר?

לא, זה יכול להיות כסימן, אבל אנחנו צריכים לדאוג לכוח הערבות הזה יום יום. לא שאנחנו רואים שאתה נגיד לא הגעת, או לא עשית משהו, או משהו זה, סימני חולשה. לא, אלא יום יום אנחנו צריכים לדאוג שאנחנו נמלא את הקשר בינינו בהרגשת הערבות, בהרגשת החיבור, בנחיצות לזה. כאותו שדה שאנחנו מכינים לבורא. הבורא אחר כך מתלבש בכוח הזה. הערבות זה בינינו, אחר כך אנחנו בונים על זה כוח השפעה הדדי, לפי כוח ההשפעה מגיע עוד האור העליון ומתלבש לפי השתוות הצורה, ואחר כך אנחנו מתחילים לגלות את הבורא. זה כך שכבה אחרי שכבה. כך בונים.

שאלה: איך יכול להיות שיש עשירייה, יש בה ערבות, חלק מצליחים להשתמש בכוח הזה וחלק לא מצליחים, איך זה עובד?

ככה זה, חלקית, זה לא ערבות ממש אבל חלקית.

תלמיד: איפה החלוקה הזאת בין האחריות של העשירייה, לאחריות הפרטית של כל חבר?

במידה שאדם משקיע, במידה הזאת זה פועל עליו, כי עד כמה שהוא משקיע זה החיסרון.

שאלה: זאת אומרת יכול להיות שתהיה חבורה שיש בה ערבות ברמה מאוד מאוד גבוהה, אבל יהיה שם חבר שלא מצליח, זה לא עוזר לו, מה שנקרא?

כן. מפני שהוא לא משתתף מספיק. אבל בכל זאת הם מקרינים לו, גם בצורה פיזית, גם בצורה פנימית, את הרגשת החיבור.

שאלה: על מה למעשה הייתה צעקת בני ישראל אל ה'? במצריים היה להם כל טוב, ויכלו להתחבר, ויכלו לעשות כל מה שהם רוצים.

נכון.

תלמיד: אז מה הייתה הטענה? אילו הם לא היו מעוררים.

זה שמצריים לא תבלע אותם.

תלמיד: אבל זה היה תלוי בחיבור שלהם, אילו הם לא היו מעוררים.

אז לכן, הם צעקו שיהיה ביניהם חיבור נכון, כי יש חיבור לא נכון, מצריים זה חיבור אגואיסטי, יכול להיות מאוד חזק, מאוד מועיל, מאוד טוב, שמראה לך עד כמה שטוב אצלנו. בוא תבוא אלינו, נתפלל, נעשה כאלה דברים, תראה איך שיופי, איך זה טוב, איזו התלהבות יש כאן, איזו גישה, איזה חיזוק מהעם כולו, וכו' וכו'. זה קשה מאוד לצאת מהמצרים.

תלמיד: אז בכל אופן אני שואל מה הייתה הטענה? להם היו כל הנתונים להתחבר, להתחבר בצורה טובה, ולהתחבר בצורה ממש "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", הייתה להם האפשרות. אילו הם לא היו מעוררים על עצמם את הדובים, כדי להתבלט, כדי להיות.

אני לא מבין מה אתה אומר, אני לא מבין, יש אפשרות להתחבר יותר? צועקים, מחפשים חסרונות, מצליחים. אם לא, לא. אני לא מבין תמונה שלך.

תלמיד: למה הרב לא מבין, אם יש אפשרות להתחבר ועושים את זה, אז מה פה העניין?

אז אין עניין.

תלמיד: אבל עובדה שהיה, הם צעקו.

אז זאת אומרת שלא יכלו, שרצו להתחבר ולא יכלו. ועל זה צעקו.

שאלה: איך בונים שדה משותף? זה מצב שאנחנו בונים כאילו כל לבנה ולבנה, או שזה משהו שיורד וכתוצאה של המאמצים.

כולם ביחד בונים.

תלמיד: מה זה לבנות שדה משותף?

לבנות שדה משותף זה שכולם מקבלים מה שאומרים לנו מקובלים, שאנחנו תלויים זה בזה.

תלמיד: ואיך אפשר למדוד שאני בונה את זה, ושזה משהו ממש.

בזה שאתה מחזק את הקשר בסביבה, שחוץ מכוח השפעה בינינו, אנחנו לא זקוקים לשום דבר.

שאלה: אנחנו כל הזמן שומעים שצריך לעשות נחת רוח לה'. מהי באמת הנוסחה לתת לו נחת רוח ולא לפנטז שאנחנו עושים לו נחת רוח.

לעצב כוח משותף בהשפעה הדדית. אם אני משפיע לחברה כל מה שהם צריכים כדי להתקדם לחיבור ההדדי, השווה, אז אני בזה כבר משפיע נחת רוח לבורא. אחר כך יש מרכיב יותר למעלה מזה, אבל זה אחר כך.

תלמיד: איך אני יודע שאני מצליח לעשות את זה? יש פידבק, שאני ארגיש שאני עושה נחת רוח?

כשאתה רואה שהחברים שלך, כל אחד מהם עובר מצבים כאלו שמכוונים להתעלות מעל עצמם. להתכלל בעשרה.

תלמיד: יש דרגות לנחת רוח?

125. עד גמר התיקון.

תלמיד: כשאתה עושה נחת רוח לבורא, האם אתה מקבל ממנו פידבק?

רק בתנאי שאתה עושה את זה ללא שום חשבון לעצמך ואז אתה מקבל פידבק ועל הפידבק הזה אתה צריך לעשות עוד עבודה גדולה כדי לקבל אותו נכון.

תלמיד: במה זה כרוך? מה זה?

אי אפשר להסביר, כי את זה לא מקבלים בכלים דקבלה, זה לא כמו שאתה חושב, "אז אני מבין, אני מרגיש, אני עושה". לא, אין דבר כזה.

קריין: קטע מספר 10 מתוך רב"ש א', "מהו שהתורה ניתנה מתוך החושך בעבודה".

"התורה ניתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג... נמצא, שהתורה ניתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה."

(רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)

אני נניח נמצא בבית. אתמול בערב חשבתי שאלך ללמוד, אלך לקבוצה, להיות איתם יחד, להתקדם, לעשות עוד צעד אחד קדימה כי "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"³ וכך להתקדם, ואחר כך אני לא מצליח, לא הולך, נשאר במיטה כמו שרב"ש אומר, "אני עייף, אולי אפילו יש לי חום וחס ושלום זה מסוכן, מה יהיה"? וכן הלאה. ואני נשאר. לא הולך לקבוצה ולא לישיבת חברים או לעוד אירועים. אחר כך אני מחליט שבכל זאת צריך לשים לזה סוף.

איך אני מקבל כוחות כדי שכן אתקדם? איך אני צריך להתכלל איתם כדי לקבל מהם כוח? זה שהרצון לקבל שולט עליי אני מרגיש. האם זה מספיק כדי שארצה להיפטר ממנו או לא? מה אני עושה? מה אני עושה במצב שאני לא יכול לקום, שיום יום אני נחלש יותר ויותר עד שאני יוצא [עוזב]. מה אני מסוגל לעשות במצב כזה? איזה פעולות יש לנו כאן להחזיק את עצמנו, לחזק את עצמנו, לקשור את עצמנו, ממש כמו שהימאים קושרים את עצמם לאוניה כדי שהגל לא ייקח אותם לעומקי הים? איך אנחנו כך מחזיקים את עצמנו?

*

קריין: קטע מספר 11 מתוך רב"ש א'. "ענין השפעה".

"אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה"... פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

שאלה: ממה אדם צריך להתקדם, האם מהביקורת שהוא עושה, למה אין לו כוונה על מנת להשפיע, או מזה שהוא שואל את עצמו, איך אני משיג את המאור המחזיר למוטב?

לא מזה ולא מזה, אלא מכך שהוא חייב לחזק את הקבוצה כל יום, כל רגע. כל הזמן להיות בדאגות לזה. הדאגה הראשונה, לפני הבורא ולפני הכול, היא לחזק את העשירייה.

תלמיד: ועל מה הייאוש? במה הוא צריך להתייאש?

הוא לא צריך להתייאש. למה הוא צריך להתייאש? איזו מטרה זאת להתייאש?

תלמיד: פעם הייתה ציפייה שתהיה תפילה בסוף המאמצים.

שתבוא, אני לא יודע. אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות. אני צריך לחזק את העשירייה שלי כי הבורא "שם ידי על הגורל הטוב"⁴ ואומר "קח את זה", ואני בזה צריך לחזק את החברים ולהיות ממש "כאיש אחד בלב אחד"⁵. נקודה. הכול נובע מכאן. מהנקודה הזאת והלאה כך מתקדמים.

תלמיד: לאורך הפעולות שעכשיו תיארת, על מה הוא צריך לעשות ביקורת?

רק על ההשתתפות שלו בעשירייה עד כמה הוא מחזיק אותם על הידיים.

שאלה: איך להתייחס למצבים בהם נניח יש פעולות שמסכימים עליהן, שאין ויכוח שצריך לבצע אותן, בין אם העשירייה החליטה או הקבוצה החליטה, והאדם רואה שיש בעיה ואין הירתמות לדבר הזה?

אם הוא אדם ישר הוא עושה מה שאפשר בכל הכוח, ואם לא, אז הוא מתחנן לפניהם שיעזרו לו.

תלמיד: זה לא שאצלו אין הירתמות, אלא נניח מחליטים בעשירייה על איזו פעולה כמו הכנה לשיעור או משהו אחר, ואחרי יומיים שלושה רואים שאף אחד לא מבצע אותה, היא פשוט מתפוגגת.

אז צריכים לחשוב האם זו פעולה קבוצתית הכרחית לכולם או שסתם בא לכם, כמו שאתם מחליטים על הרבה דברים.

תלמיד: ואז מה עושים? אפשר להחליט על פעולה ואז לבטל אותה כי היא לא נעשית?

כן, ודאי שאפשר לבטל אותה. ויותר טוב אם אתם מחליטים ומבטלים, מאשר סתם כך עוזבים, כי אז נראה לכם שאתם עדיין נמצאים בעשייה.

תלמיד: וכאשר יש החלטה על פעולת הפצה שבאה מטעם הקבוצה למשל, ורואים שגם בזה יש בעיה?

פעולה קבוצתית זאת בעיה מאוד קשה אם היא לא מתרחשת. הקבוצה לא תתקדם. אם מחליטים לעשות פעולה קבוצתית ממש, נניח אתם כולכם חמש מאות איש, והאדם לא רוצה להשתתף בזה אז יש לו בעיה. לקבוצה יש בעיה ולאדם יש בעיה ואת זה אנחנו לא רואים, לא נותנים לנו לראות עד כמה זה מונע את ההתקדמות.

אם ישנה החלטה, אז כאן כבר אני רוצה או לא רוצה, אני יכול לראות דווקא בזה הזדמנות להיכנע, להתכופף. ואם אני לא עושה את זה והקבוצה מחייבת ואני בכל זאת בורח, אז אני כבר לא נמצא יחד איתם בהתקדמות. נניח החלטתם על איזו פעולה קבוצתית גדולה ומחמש מאות איש הגיעו עשרים. אז אותם עשרים ממשיכים בדרך, החשבון מאוד פשוט. יחד כן או לא. ואז אותם הנותרים, יכולים להיות מוצלחים, מפולפלים לא חשוב במה, הם לא יתקדמו. הם זלזלו בהחלטת הקבוצה הכללית, במורה הדרך, ואז לא חשוב לנו איזו הצדקה כל אחד שם תופר לעצמו.

תלמיד: ואותם עשרים, איך הם יכולים לעשות כל מה שאפשר כדי כן לנסות למשוך ולקרב?

שיבואו שוב ושוב לכל הקבוצה וידברו, שיגיעו לראש הקבוצה ושהוא ידבר עם כולם. צריכים לעשות פעולות כאלו, אבל בסופו של דבר רק הם יתקדמו. והאחרים [גם] יתקדמו אבל בדרך ייסורים גדולה. ככה זה, אין מה לעשות, "ישרים דרכי ה'".

שאלה: אם למחרת אותם חמש מאות מחליטים על עוד פעולה ומגיעים עשרים אחרים, אז הם עכשיו העשרים המתקדמים?

יכול להיות. אבל אני לא מחפש תירוץ כמוך. אתה מבין, אתה מחפש תירוץ.

תלמיד: לא, אני מחפש להבין איך לעבוד נכון.

לעבוד נכון זה לבוא, ולא להסתכל כמה באים.

תלמיד: בסדר, אבל אני גם צריך להיות באיזה יחס של ערבות כלפי החברים שלי.

אז מי שבא, זאת הקבוצה.

תלמיד: אז מקודם שאלת, כשאין לי כוח לקום איך אני עוזר לעצמי? אני לא באמת יכול לעזור לעצמי במצב כזה כמו שתיארת בשאלה.

אתה צריך מראש להכין את עצמך שאתה רוצה להפסיק את המעגל הזה, שאתה לא קם, אז אתה צריך מראש להכין את הקבוצה שהיא תשפיע עליך בחשיבות. גם לפני שאתה הולך לישון, נגיד, או עוד כל מיני פעולות.

תלמיד: עשירייה יכולה לחייב את החבר בתוכה לעשות פעולה כזו? איך היא מחייבת, איך נכון לחייב חבר?

אם הוא נמצא בעשירייה הוא חייב לבצע מה שהם אומרים לו לעשות. ואם לא, זה לא נקרא שהוא נמצא בעשירייה.

שאלה: ואם אין לו כוח כמו שתיארת בשאלה, אז מה היחס של העשירייה כלפי האדם? הוא רוצה, הוא באמת רוצה לבוא, להיות, אבל אין לו כוח.

מחייבים, ואם לא, אז הוא לא נמצא בעשירייה. אני שוב חוזר, אתה לא שומע, הוא לא נמצא בעשירייה, הם מוחקים אותו מהעשירייה, לא נמצא. מה לעשות עם אדם שאנחנו רשמנו אותו, וברשימה שלנו הוא קיים שנה, ואיפה הוא? לא יודעים, נעלם. אז מה אתה רוצה שנעשה? אתה רוצה בצורה כזאת להמתיק את המצפון שלך שאתה נמצא? אתה לא נמצא. יותר טוב שאז אתה תדע שאתה לא נמצא, אולי זה ידחוף אותך לעשות איזו פעולה אקטיבית.

תלמיד: אנחנו מאוד מפחדים לעשות פעולות כאלה.

אתה מאוד מפחד לראות את הרע, למרות שזאת אמת. אתה מפחד מהרע, אתה לא מפחד מהשקר. שקר מתוק, שיהיה, האמת המרה, לא. זה לצערי מה שקורה לך.

שאלה: נדמה לי שאם היה אפשר להעלות את האחריות כלפי החברים וכלפי הבורא, אז זה היה נותן כוחות אדירים, רק לא ברור איך להעלות את רמת האחריות?

זה תלוי בקבוצה. זה אצלנו נקרא "חשיבות", "אחריות", זה תלוי בקבוצה. דברו על זה, כן. וצריכים להתחשב, להתחשב בחברים שהם עייפים, שיש שחיקה, שזה יום יום, הם לא מבדילים שיש מצבים חדשים, יום חדש, לא מבדילים, זו בעיה. צריכים יותר ויותר לעבוד על זה.

אבל המצב משתנה, גם בתוך הקבוצה משתנה וגם בעולם. העולם משתנה מאוד מהר, ואני בתקווה שהוא יראה לכולנו עד כמה שאנחנו צריכים להשתנות. גם לכל באי עולם וגם לנו, לקבוצה שלנו. שדווקא נקודת התיקון הכללית, גמר תיקון, הצורה העתידה שצריכה להתגלות, היא תשפיע עלינו ותחייב אותנו לעבודה יותר אינטנסיבית. אנחנו נמצאים לפני שלבים כאלו.

תלמיד: איך אדם יכול להסביר לעצמו, להוכיח לעצמו, שאני אחראי עליהם? אם אני לא עובד, אני מזיק להם, מזיק להם ולבורא. שאני אחראי בקיצור.

כל אחד ואחד מאיתנו אחראי על כל הכלי דאדם הראשון. כי זה חוק בעבודה השלמה, בכלי השלם, ברוחניות. שאם אפילו פרט אחד קטן, רצון אחד קטן לא יהיה מתוקן, אז כל הכלי לא מתוקן, זה נקרא "אין מקצת ברוחניות". ולכן אנחנו חייבים ממש להיות מודעים לזה.

שאלה: ממה שאני מבין, אנחנו כל הזמן צריכים להגדיל את רוממות הבורא, רוממות העשירייה. איך אני יכול כל הזמן להגדיל בתוך העשירייה את המהלך הזה, שאנחנו כל הזמן מרוממים את ה'?

"הבורא" זה תוצאה מהעבודה שלנו. אם אנחנו מחוברים, אם אנחנו מתייחסים יפה זה לזה, אנחנו מייצבים אותו, "אתם בראתם אותי", "עשיתם אותי". אם אנחנו לא עושים בינינו יחס כזה בעשירייה, אז אין בורא, לא כלפינו ובכלל. ואז אנחנו מתקיימים בעולם על ידי כוח עוד יותר עליון שלא מתייחס אלינו. אנחנו את הבורא שלנו, את המנהל הרוחני שלנו, אנחנו מייצבים בקשר בינינו. ואם לא עושים זאת, אנחנו נמצאים תחת מערכת יותר עליונה, שהיא כבר לא מתייחסת אלינו בצורה מדויקת, מסוימת, להביא אותנו לתיקון.

שאלה: בקשר לצעקה, אנחנו לא צועקים היות ואנחנו מרגישים שאנחנו עדיין מחוברים, שזה חיבור במצרים.

אתם לא צועקים מפני שזה לא כואב לכם, בסך הכול. בוא, תבוא אלי, אני אקח איזו סיכה ואדקור אותך ונראה איך אתה צועק. אתה רוצה או לא רוצה, אתה תצעק. אז אתה לא צועק בגלל שלא כואב לך, בסך הכול. הרצון לקבל הוא מגיב מיד, זה לא תלוי בהחלטה שלו.

שאלה: איך מגבירים, איך פותחים, חושפים את עצמך לכאב? איך עובדים על הסיפור הזה?

אנחנו לא עובדים על הכאב, אנחנו עובדים על אהבה. כי אהבה כוללת בתוכה את כל ההבחנות הכי טובות בערבות החזקה ביותר, זה הכול.

תלמיד: יש איזו קהות חושים כזאת ככל שמתקדמים בדרך, האדם פחות ופחות מתפעל.

זה מפני שהוא נמצא באותה רמה, אז מוספים לו רצון לקבל והוא עדיין לא עובד על הכוח להשפיע כנגדו. הכבדת הלב היא דבר נכון וטוב בכל מצב ומצב, אבל הוא צריך להתעלות מעל זה.

שאלה: שמענו אותך עכשיו אומר על אחד בעשירייה שרק רשום, שמוחקים אותו. אנחנו רוצים לעשות בעשירייה בירור, מה זה מוחקים אותו, כמה הוא לא משקיע ומוחקים אותו, כמה אחוזים? אולי הוא בא לפעמים, אולי הוא רוצה, רוצים לעשות בירור, איך עושים בירור?

אני ממליץ לא לעשות את הבירורים האלה לפני שאתם בטוח מטפלים באהבה. כשבטוח מטפלים באהבה, אז אפשר אחרי זה לעבוד קצת בביקורת.

תלמיד: לטפל באהבה כלפי אותו חבר?

בכולם. אם אתם מגדילים את האהבה בעשירייה, אז אפשר לראות אם זה פועל או לא פועל, ואז אפשר לעשות ביקורת מה חסר. אבל קודם להפעיל את כוח האהבה.

שאלה: האם אפשר לחדד את מה שאמרת, שהמדבר זאת הרגשה שהוא הסתלק, שהוא עזב, שאין בורא בינינו.

כן, זה נקרא מדבר.

תלמיד: מה עושים במצב הזה?

מה עושים? צועקים. דווקא מהמדבר צועקים, "קול קורא במדבר". זאת אומרת, שאין חיוּת, שאין מים, שאין במה להחיות את הנפש, זה המדבר. יכול להיות שהגשמיות יפה מאוד, אבל רוחניות אין. או שיכול להיות שאנחנו מתאספים בעשירייה, ואני ראיתי כאן בקבוקים, צימוקים, גרעינים ומה לא, וָופלים, כאילו שנפלתי לגן ילדים, ממש איזה דברים, עוגות, עוגיות, כל טוב, הכול יפה, יש מזגן ומה לא, אבל ביניכם מדבר.

(סוף השיעור)

---

1. "כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח." ( שמואל ב יד, יד )↩

2. "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד." (משלי כט,כג)↩

3. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם". (יתרו י"ג, י').↩

4. "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך." (רש"י, דברים ל').↩

5. "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות י"ט, ב').↩