שיעור בוקר 28.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1209

מאמר "מהו מעשיים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה"

קריין: רב"ש ב', עמוד 1209, מאמר "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה".

מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה

תשנ"א - מאמר ה'

1990/91 - מאמר 5

"רש"י מביא דרשת חז"ל על "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". למה לא כתוב את השמות של הבנים שם, חם ויפת. אלא, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

ויש להבין, זה שאמרו שתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, הידיעה הזו היא, ששאר אנשים שידעו דבר זה, או שהצדיקים בעצמם צריכים לדעת זה. ידוע, בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד. נמצא, זה ששאר אנשים צריכים לדעת, מה הם התולדות של צדיקים מעשים טובים, הוא גם כן בגוף אחד. כלומר, שהצדיק בעצמו צריך לדעת, שתולדותיו הם צריכים להיות מעשים טובים. ויש לדעת הידיעה הזו לגבי הצדיק בעצמו. מה מוסיף לו הידיעה הזו, בעבודה.

ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו בעבודה, מעשים טובים או מעשים רעים. הנה מעשים טובים הוא, היות שידוע שבקיום תו"מ יש להבחין בחינת מעשה, היינו שהאדם מקיים תו"מ בבחינת מעשה. היינו, שהוא מאמין בה', ומקיים מצותיו, וקובע עתים לתורה. אולם על ענין כוונה הוא לא משים לב, כלומר, לתועלת מי הוא עובד. אם כוונתו הוא לתועלת עצמו, שעל ידי קיום בתו"מ הוא יקבל שכר, שזה נקרא תועלת עצמו, או שהוא עובד לתועלת הבורא, שהיא, שלא על מנת לקבל פרס.

וההבדל ביניהם הוא, כי בזמן שהאדם עדיין עובד לתועלת עצמו, והוא עדיין משוקע בקבלה עצמית, שעל קבלה זו היה צמצום והסתר, כלומר, שענין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אין הוא מסוגל לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שמעשים, שהכוונה היא לתועלת עצמו, נקראים מעשים רעים, כי המעשים האלו מרחקים אותו מלקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהאדם, כשעושה מעשים, הוא צריך להרויח. וכאן הוא מפסיד מזה שהוא נמצא במצב הפירוד מהבורא.

מה שאין כן אם האדם עושה כל מעשיו לתועלת הבורא, שהבורא יהנה מזה, נמצא, שהוא הולך על קו ודרך להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה. וכשיש השתוות הצורה, אז ממילא עובר ממנו הצמצום וההסתר. ואז האדם זוכה להטוב ועונג, מה שהיה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. לכן נקראים המעשים שהאדם עושה לתועלת הבורא, בשם מעשים טובים, משום שהמעשים האלו מביאים את האדם לזכות להטוב.

ובהאמור יש לפרש, שהצדיק צריך לדעת, שהתולדות של צדיקים, הם מעשים טובים. ידוע שתולדות נקראים פירות, שהם תוצאה מהמצב הקודם, שזה נקרא סיבה ומסובב, או אב ותולדה. נמצא, שהאדם, כשהוא מקיים תו"מ, ורוצה להיות צדיק, איך הוא יכול לדעת, אם הוא צדיק או לא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא, או רשע הוא [ידע אדם בנפשו, אם צדיק הוא, או רשע הוא]." אולם איך הוא יכול לדעת זה.

לכן אמרו, "תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים". אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו"מ, מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו"מ שהוא עושה, גורם לו אח"כ, שיעשה הכל בעל מנת להשפיע, כנ"ל, שהוא לתועלת ה', זהו סימן שהוא צדיק.

אולם אם אין התו"מ שהוא עושה, מביאו, שיוולדו אח"כ תולדות של מעשים טובים, אלא מעשים רעים, היינו, שיעבוד רק לתועלת עצמו, ואינו מביאו שיוכל לעשות מעשים טובים, שהוא לתועלת ה'. אין הוא נכנס בגדר צדיק, אף על פי שהוא מקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. אולם זהו רק בדרך עבודה. אבל בבחינת הכלל, מי שמקיים תו"מ בכל הדקדוקים, כן נקרא צדיק.

על הכתוב, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מביא רש"י דרשת חז"ל, "שיש שדורשים לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי". ויש לפרש, מדוע דורשים לשבח, ומדוע דורשים לגנאי. כלומר, מה היא האמת.

בדרך העבודה, כשמדברים הכל באדם אחד, נמצא, שגם הדורות, אין הכוונה בכמה גופים, אלא בגוף אחד בכמה זמנים. אם כן, מה יהיה הפירוש לשבח ולגנאי. הנה בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) אומר שם וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. ותדע, שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עליה שהוא כקטן שנולד. ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד. שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה' יתברך. ויתגלה לנו כל טוב ועונג הגדול של מחשבת הבריאה. ואז נראה בעליל, כי כל העונשים שהיו בימי הירידה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכיות ממש. וזהו "יום ליום יביע אומר".

ובהאמור יש לפרש "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", שיש כאן לדרוש לשבח, ויש לדרוש לגנאי. ושניהם אמת. כלומר, אם כתוב "בדורותיו", לשון רבים, משמע שהדור נחלק לכמה הפסקות. לכן יש הרבה דורות. וזה יתכן שבזמן עבודה היו לו ירידות ועליות. לכן נתחלקו לכמה דורות.

נמצא, שזמן הירידה, נקרא בחינת גנאי, כמו שאומר בהסולם, שבאים לפעמים להיות לבחינת "תוהה על הראשונות", ואין לך יותר גנאי מזה. נמצא, יש דורשים לגנאי, היינו על הירידות. וכמו כן יש דורשים לשבח, היינו זמן העליות, שזהו שבח, שיש לו אז חיבור עם הקדושה.

ותמים נקרא, שכל הדורות נעשו לבחינת שלימות, הנקרא תמים. כלומר, שזכה לבחינת גמר התיקון, היינו כנ"ל, שגמרו לתקן את הכלי קבלה לקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שכל ריבוי הדורות, שהיה הפסקות באמצע, היינו ירידות, כנ"ל, קיבלו תיקון, ונעשו תמים בדורותיו. וזהו ענין שדורשים לשבח, וענין שדורשים לגנאי, ושניהם אמת, ומשניהם נעשה ענין אחד, הנקרא "תמים בדורותיו".

אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, אין להם ענין של עליות וירידות, עד כדי כך, שיכולים לבוא לבחינת תוהה על הראשונות, מטעם, שכל זמן, שלא רוצים לפגום בהרצון לקבל, אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה. לכן אנשים האלו מחזיקים עצמם שהם שלמים. וכשמסתכלים בתורה, הם רואים את עצמם, שהם ברוך ה' לא נורא, פחות או יותר הם בסדר.

וזה נקרא עין פנים לתורה, היינו שיש כאן להבחין ב' בחינות:

א. צר עין הוא נותן פנים לתורה, כלומר, שהוא מפרש את התורה על דרך צר עין, הנקרא "צר מחסדים", כלומר, שיותר מתועלת עצמו, הוא בכלל לא מבין, איך יכול להיות דבר כזה. לכן הוא מפרש את התורה, באופן שלא יגיע שום רע לתועלת עצמו. וזה על דרך שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אין אדם לומד, אלא ממקום שלבו חפץ". כלומר, אם הוא צר עין, נמצא, העין פנים לתורה, הוא על דרך שיצמח מזה אהבה עצמית.

ב. יש בחינת עין יבורך, כמו שכתוב, "טוב עין הוא יבורך", שפירושו, שמי שיש לו טוב עין, היינו שהוא אוהב להשפיע, שזהו ההיפך מצר עין, לכן, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא, כשמסתכל בתורה, הוא רואה, שמכל המקומות שבתורה, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שהוא למד ממקום שהוא. היינו, הוא רואה שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע. נמצא, שטוב עין, הוא זוכה להברכות, שנקראות בחינת חסד, שהוא זוכה לבחינת דביקות. וע"י זה הוא זוכה אח"כ לבחינת טוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.

נמצא, שהאדם צריך לתת עבודה, בכדי להשיג את הצורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. אולם כל אדם רוצה מקודם השכר ואח"כ הוא יכול לתת עבודה. כלומר, כל אדם רוצה שמקודם יתן לו את הרצון להשפיע, הגם שעדיין אין האדם מבין שנחוץ לו את הרצון. אבל הוא שמע, ששכר, מה שמקבלים עבור העבודה, הוא שנותנים לו מן השמים את הרצון להשפיע. לכן הוא רוצה שיתנו לו את הרצון. וכל כוונתו היא, בכדי שלא יצטרך לעבוד בכדי להשיג אותו.

אולם, אין אור בלי כלי. כלומר, זה שהאדם צריך לתת מקודם יגיעה, בכדי שיהיה לו רצון וצורך לזה, מטעם, כי אין מילוי בלי חסרון, לכן האדם צריך לקבל כל פעם ירידות, מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הכח, שיהיה בידו כח לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון להשפיע.

ולכן בזמן שאנו מבקשים מה', שיתן לנו את הרצון להשפיע, בכדי שיהיה לנו דביקות בה', ואנו, מצידנו, אין לנו את היכולת להתגבר על הרצון לקבל שלנו, ולהכניעו, שיבטל את עצמו, וליתן את מקומו, שהרצון להשפיע ישלוט על הגוף.

וסדר התפלה הוא, כמו שכתוב "אבינו מלכנו, עשה למענך, אם לא למעננו". והנוסח הזה לכאורה קשה להבינו, כי מסדר העולם, כשמבקשים מאדם איזה טובה, אומרים לו, עשה לי טובה למענך, היינו לטובתך. ואם אין אתה רוצה לעשות לי טובה, מטעם שזה יהיה לטובתך, עשה מטעם רק לתועלתי.

הלא בטח, אם לא רוצה לעשות לו טוב, אע"פ שיהיה מזה גם כן לטובתו, ומכל מקום הוא לא רוצה, בטח אם מכאן לא יהיה לו שום טוב, בטח שלא יעשה לו טובה. אם כן מה הפירוש, "עשה למענך", ואם לא, היינו אם לא למענך, "עשה למעננו", היינו רק לטובתינו. היתכן.

אלא שיש לפרש כנ"ל, אנו אומרים, "אבינו מלכנו, עשה למענך". אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו.

אולם האדם צריך לדעת, כי אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון. לכן האדם צריך מקודם להרגיש, שחסר לו את הרצון להשפיע. כלומר, זה שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אין זה אצלו בחינת מותרות, היינו, שאליבא דאמת [לפי האמת] הוא בסדר, אלא חסר לו שיהיה יותר שלם. יש לדעת, שזה לא נקרא חסרון לגבי רוחניות. כי ברוחניות כל דבר צריך להיות שלם. זאת אומרת, אור שלם, חסרון שלם. מה שאין כן מותרות לא נקרא חסרון שלם. וממילא לא יכול לכנס אור שלם.

לכן האור, המכונה שה' נותן לאדם את הרצון להשפיע, הוא נקרא אור התשובה.

כי מטרם שהאדם מקבל את הרצון להשפיע, הוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהוא ההפכיות דקדושה, הנקראת רצון להשפיע, שהרצון לקבל שייך לקליפות. לכן אמרו חז"ל, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וזה שכתוב בתע"ס (דף י"ח אות י"ז) וזה לשונו, "ועל כן נקראות הקליפות מתים, כי בהיפוך צורתם מחיי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו יתברך כלום, ועל כן גם הגוף, הניזון ע"י שמרי הקליפות, נמצא גם כן נחתך מחיי החיים. וכל זה הוא, משום הרצון אך לקבל, ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים.

ובהאמור, אין האדם יכול לקבל את הרצון להשפיע, שה' ישפיע לו, מטרם שיש לו חסרון שלם, היינו שהוא מרגיש שהוא רשע, מטעם שמונח תחת שליטת הרצון לקבל, והוא נפרד מה', והוא רוצה לחזור בתשובה, היינו לחזור ולהדבק בה', שלא יהיה נפרד, כי הפירוד עושה בחינת מיתה, כנ"ל, "שרשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא, שאם אין האדם מרגיש עצמו לרשע, אין לו חסרון שלם, שה' יתן לו את העזרה, היינו הכח של רצון להשפיע, שאאמו"ר מכנה אותו, טבע שני. לכן לא שייך לומר, חוזר בתשובה, בבחינת עבודה, מטרם שהוא מרגיש מקודם, שהוא רשע.

ואח"כ הוא מבקש מה', שיעזור לו, היות שהוא רוצה לחזור בתשובה. והוא רואה, שאין בידו כח לעשות תשובה בלי עזרת ה'. לכן, במצב כזה, כשיש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם, אז הוא מוכשר לקבל את העזרה השלימה מה', היינו הרצון להשפיע.

אולם חז"ל אמרו, "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות י"ח). והטעם הוא, כי בעבודה, "עבר ושנה", אמרו חז"ל, "נעשה לו כהיתר". אם כן, אין אדם משים עצמו רשע, שיכול לומר, שיש לו כלי שלם, היינו ממש שהוא מרוחק מה', עד כדי כך שהוא מרגיש עצמו למת. כלומר, שענין, "רשעים בחייהם נקראים מתים", יש לפרש, מתי האדם יכול לומר, שהוא מרגיש עצמו לרשע בפני ה'. יש לומר, בזמן שהוא מרגיש עצמו למת. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אז הוא מרגיש עצמו לרשע.

אם כן מאין האדם לוקח הרגשה זו. והתשובה היא, כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שידיעה והרגשה זו באות מלמעלה, כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ושואל, מי הודע. ומשיב, ה' הודע לו". נמצא, שגם הידיעה וההרגשה הזו שחטא, באה גם כן מלמעלה. כלומר, הן החסרון והן המילוי, היינו הן האור והן הכלי באים מלמעלה.

אבל ידוע, שלכל דבר צריכים אתערותא דלתתא. התשובה היא, שהאדם צריך מקודם לעשות מעשים טובים. כלומר, שסדר עבודה מתחיל, שהאדם רוצה לעשות מעשים טובים, שזה נקרא, שהוא רוצה לעשות מעשים לתועלת ה', הנקרא לשם שמים. ואז, ע"י זה שהוא רוצה להתקרב לה', והוא חושב, שחסר לו רק קצת שלימות, אבל באמת הוא בסדר, אבל היות שרואים מלמעלה, שהוא רוצה להתקרב לה', מתחילים לתת לו כל פעם את החסרון שיש בו, שהוא מרוחק מה' מכל וכל.

וזה לא כמו שהוא חשב מקודם, שחסר לו קצת שלימות, אלא מלמעלה מגלים לו איך שהוא מרוחק מה' בהפכיות הצורה, עד שהאדם מרגיש עצמו לרשע בפני ה', ואין בידו לעשות משהו לצורך לעשות נחת רוח ליוצרו.

ואז הוא בא לדרגת רשע, ואז הוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אלא הוא ממש מת. ואז יש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם. ואז יש מקום, שה' יתן לו אור שלם, היינו עזרה שלמה, שהוא הרצון להשפיע. וזה נקרא, שהוא נעשה אז "חוזר בתשובה".

אולם יש לדעת, שבסדר עבודה יש להבחין, שיש לפנינו בחינת אמונה, שהוא בחינה למעלה מהדעת, הנקרא חוק, ויש בחינת תורה, הנקרא משפט. ואמר אאמו"ר זצ"ל, ש"חוק נקרא אמונה למעלה מהדעת, ומשפט נקרא בחינת תורה", ששם דוקא בתוך הדעת. ואמר, כי מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה (מי שלא יודע הציווי של האדון, איך הוא יכול לעבוד אותו). לכן האדם צריך להשתדל להבין דברי תורה, הנקרא בחינת משפט.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (בראשית חמישי) "ויקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה, ושם השנית צילה". ויש להבין, מה זה בא ללמדנו, בעבודה, כמה נשים היה לו. וגם לדעת את שמותיהם. והענין הוא, כי "למך", הוא אותיות "מלך", שזה מרמז לנו, שהאדם צריך לעשות צירופים טובים, שהכוונה היא, שיזכה להרגיש שיש מלך העולם, ויש להאדם זכיה גדולה, אם הוא משמש למלך העולם.

וענין נשים היא בחינת עוזרת, כמו שכתוב "לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", שהאשה הכוונה העוזרת. זאת אומרת, מבחינת מה שהיא עוזרת לו, היא נקראת אשה, היינו, שמשלמת לו את העבודה, על ידי זה שהוא משמש עם בחינתה. לכן נבחן, שהיא עוזרת לו להשיג את שלמותו.

ויש לדעת, ששלמות העבודה היא בב' בחינות:

א. בחינת מצוה,

ב. בחינת תורה.

וידוע, שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודעת נקרא בחינת שמש, כמו שכתוב "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא, שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש. וזה נקרא בחינת צל. ובזה יש לפרש, שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקחת בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פירוש, "ושם האחת הוא צילה". היינו, שהוא מקבל עזרה לזכות לשמש את המלך על ידי האמונה. אולם זה עוד לא נבחן לבחינת שלימות. כי הצל על השמש, היינו הלמעלה מהדעת, מה שצריך להיות על האמונה, זה עוד לא נבחן לשלימות עבודה.

וצריכים גם כן לבחינת תורה, שזה נקרא בחינת משפט. וידיעה, כי מה שלא מבינים, לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. מה שאין כן תורה נקראת בחינת עדות. כידוע, שאין עדות מפי השמיעה, אלא מבחינת הראיה. כי ראיה נקראת ידיעה.

וזה שכתוב, "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת, הנקראת אשה, שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהוא בחינת אור ולא צל. ודוקא שיש לו בחינת תורה ומצוה, אז הוא נקרא אדם השלם.

עדה = עד ה' על ה' זהו תורה הנקרא עדות.

צלה = צל ה' הוא צל על ה' היינו אמונה."

שאלה: הצדיק, המקובל, צריך לדעת מה התוצאה שלו או שמה שבעיקר חשוב לו זו היגיעה ולא אכפת לו איזו תוצאה?

לא, אבל לפי התוצאה הוא רואה עד כמה הוא הצליח לעשות את מה שהבורא רוצה ממנו.

תלמיד: אז הוא עוסק בתוצאה?

הוא רוצה תוצאה, ודאי.

תלמיד: ואיך לעסוק ביגיעה, שזה יהיה החשוב לו, שימדוד את עצמו לפי היגיעה שהוא נותן?

את היגיעה הוא משיג על ידי כך שנותן כוח, מרץ בחיים שלו להשיג את הדבקות.

תלמיד: אבל אז הוא מודד כל הזמן את היגיעה שלו כלפי התוצאה, כלומר הוא עושה חשבון?

אבל אי אפשר בלי למדוד. איך אפשר? אם הבורא רוצה שאעשה פעולות כלשהן, בשביל מה זה? כדי שאראה את עצמי משיג משהו כלפיו, כלפי הבורא. אז איך אעבוד בלי תוצאה?

שאלה: העזרה שאנו מצפים לקבל מהבורא היא שנרגיש שאנו רשעים? זה הכיוון להגיע לחיסרון השלם?

לא. אנחנו לא עובדים כדי להגיע לחסרון השלם, אנחנו עובדים כדי לעשות נחת רוח לבורא, לזה אנחנו רוצים להגיע.

שאלה: מה זה אומר להשיג תוצאה כלפי הבורא?

שאני רוצה לעשות נחת רוח לו ולא שום דבר אחר.

תלמיד: דרך העבודה שלי עם החברים, אני צריך להראות שאני בהשתוות הצורה כמו שהבורא רוצה שאני אעבוד אתם, כך אני צריך לראות שאני עושה נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: כל עוד אני לא עובד מול החברים כמו שהבורא היה רוצה שאני אעבוד מולם, אני לא יכול לעשות לו נחת רוח?

לא. נכון.

תלמיד: איך כל יום מחדש אני מגיע, נותן את היגיעה ויודע שאני עושה באמת נחת רוח לבורא?

תנסה.

תלמיד: אני מנסה כל יום.

בסדר.

תלמיד: אבל אם אני רואה שחלק מהחברים עדיין לא נמצאים פה איתי ביחד בחשיבות המטרה, האם זה אומר שאני עדיין לא עושה נחת רוח לבורא?

כן, כנראה שיש עוד משהו שאתה לא יכול עדיין לבצע.

תלמיד: מה עוד אפשר לעשות חוץ מתפילה? תפילה זה העיקר, אני מבקש כל יום שייתן לחברים ולי את הכוחות ואת חשיבות המטרה לעשות נחת רוח לבורא, שיחבר אותנו. אבל אם הבורא מראה לי דרך החברים שזה לא קורה, מה עוד צריך לעשות?

לחפש. לחפש מה עוד אפשר לעשות.

שאלה: "תמים" זה אומר "שכל הדורות נעשו לבחינת שלמות". מה הקשר בין תמימות לגמר התיקון, לשלמות, איך זה קשור לתמימות?

תמימות מביאה לשלמות.

תלמיד: זו פעולה שהאדם עושה, יחס לחיים ולדרך?

כן.

שאלה: אמרנו שצריך לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. האם אפשר להשפיע נחת רוח בלי ביטול עצמיותו או שזה חלק בלתי נפרד מזה?

אני חושב שזה בלתי אפשרי.

תלמיד: זה חייב להיות ביחד?

חייב להיות.

תלמיד: יש פער. נניח שאנחנו רוצים לעבוד כדי לעשות נחת רוח לבורא, לא מורגש מיד שזה דורש מאתנו ביטול.

כן.

תלמיד: אם הכוונה שלנו לעבוד בלהשפיע לו נחת רוח, זה יכול להתקיים גם בלי ביטול עצמיותו לכאורה? אם צריך שיהיה גם ביטול, איך לעורר גם את הבחינה הזאת?

חייבת להיות מידה שלמה בביטול של האדם, אז יכול להיות שעדיין אין לו את זה.

תלמיד: ומה מקדם אותו לכך? אם אנחנו רוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע נחת רוח, לא נראה שזה ממש מביא לעניין הזה.

לא, הוא צריך ממש לאסוף את זה בחלקים קטנים, בפרוטות, עוד קצת ועוד קצת ולא לעצור בדרך.

תלמיד: אז מה העבודה? האם כוונה נוספת חוץ מלעשות נחת רוח, היא זו שתעורר את הפרוטות האלה? איך האדם מעורר בעבודה שלו את ההרגשה שהוא צריך לבטל את עצמו?

הוא פשוט רואה שזה בעיקר מה שהוא צריך לעשות, שממצב זה והלאה מתחילה להיות העבודה האמתית.

תלמיד: נאמר שהאדם מזהה את זה, אבל הוא רואה שהעבודה לא מביאה אותו באמת להיכנס ולעורר את זה בצורה שהוא יוכל להרגיש את הרשע ולהיות בחיסרון שלם כמו שכתוב פה.

אז עוד לא הגיע זמן, עוד לא התאספו כל האמצעים.

תלמיד: אז מה הכיוון כדי שהאדם יידע שזה מצטבר לו, מה הוא צריך להחזיק בעבודה?

שאין לו מה לעשות בעבודה הרוחנית, רק ביטול לה' במלואו.

תלמיד: להחזיק את הידיעה הזאת תוך כדי עבודה?

כן.

שאלה: מה זה אומר שהתורה צריכה להיות כעדות?

שהיא מעידה על כך שהאדם עשה פעולה נכונה, שביטל את עצמו ונתן להתקשרות לבורא את הכוחות שלו.

תלמיד: ופה הוא מחשיב את האמונה כצל. מה זה אומר שהאמונה היא צל?

על הצל כתובים הרבה דברים, אני לא יודע בדיוק.

תלמיד: אנחנו אומרים שיש את אור האמונה, שאני מחשיב את האמונה כאור, אבל פה רב"ש כותב שלא מספיקה האמונה, אלא צריכים את העדות של התורה.

ככל שהתורה מתגלה בו, זו עדות שהוא מגיע לאמונה.

שאלה: מה זה אומר ביטל את עצמו?

ביטל את עצמו זה שאין בו רצון שמכוון אליו אישית, אלא כל הרצונות שלו, כולם מכוונים לבורא.

שאלה: הוא כותב "מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הכח, שיהיה בידו כח לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון להשפיע." כשאדם מבין שבעצם הירידות הן חשובות להתקדמות, מהו בעצם הכאב בירידה כדי שהוא יגיע לבקשה אמיתית מהבורא? יש ירידה שבה הוא צריך להרגיש שהיא זו שמקדמת אותו לבורא אבל הוא צריך להגיע לתפילה אמיתית, לכאב שבעצם הוא לא רוצה להישאר בירידה. איך משלבים בין שני הדברים?

אני חושב שזאת לא בעיה, אם אתה נמשך לעשות נחת רוח לבורא, אתה צריך להיות גם בירידה כדי להבין עד כמה אתה רחוק וגם בעלייה כדי להבין שאתה הולך לעשות משהו גדול בשבילו.

תלמיד: אז מה כואב בירידה, המרחק מהבורא?

כן.

תלמיד: כשחברים רואים חבר בירידה מה צריך לכאוב לחבר, שהוא רחוק מהבורא?

כן, שהוא רחוק מהבורא.

תלמיד: אז מה הבקשה על החבר?

לקרב אותו.

שאלה: הוא כותב פה על הגישה ללימוד וחשבתי שאנחנו תמיד אומרים שאדם לומד במקום שליבו חפץ, וזה טוב שזו הגישה, ופה הוא כותב שזה על מנת לקבל. זאת אומרת אם אני משתוקק ומחפש באיזה מקום אני אלמד, מה שנקרא "ליבו חפץ", אז צריך להתרחק מזה, זו כוונה על מנת לקבל?

כן.

תלמיד: אנחנו תמיד ממליצים, אומרים איך ללמוד, מה לקרוא, אנחנו אומרים "אדם לומד במקום שליבו חפץ".

כן.

תלמיד: ופה יוצא שזה הפוך, כאילו אני לומד על מנת לקבל, אז התורה הופכת לסם המוות במקום לסם החיים. אז איך מפה להתכונן נכון ללימוד?

אתה צריך ללמוד מה שהכי משפיע עליך כדי לעלות אותך לדרגת ההשפעה, לדרגה הרוחנית.

תלמיד: זאת אומרת, זה מקום שבו אני לא רוצה ללמוד, דווקא שם אני צריך לעשות מאמצים?

יכול להיות, כן.

תלמיד: הוא כותב פה שהאדם רוצה להתקרב לה', מתחילים לתת לו כל פעם הרגשות כמה הוא מרוחק, כמה הוא הפוך, כמה הוא רשע.

כן.

תלמיד: זו גם בעיה. אני חושב על זה אפילו שהאדם מתחיל קמפוס, הוא אומר, "אני אלך, אלמד חכמת הקבלה, זה מעניין, זה טוב, אני בן אדם בסדר אבל אני אלמד ככה להיות יותר טוב ברוחניות". שיעור ראשון אומרים לו, יש רצון לקבל, אתה יכול להשתמש בו או לתועלת עצמך, או לבורא, ולתועלת עצמך זה לא טוב. בן אדם הולך הביתה וכבר מרגיש רע. זאת ההרגשה שעליה תלמידים מספרים אחרי השיעור הראשון, הולכים הביתה, מתחילים לחשוב, "כל העולם זה רצון לקבל, הוא רצון לקבל, ההוא רצון לקבל, אני רצון לקבל", לפני כן לא חשבו על זה, לא ידעו כלום, הכול היה טוב, עשו צעד אחד לכיוון הרוחניות וכבר קיבלו מכה.

אני לא הייתי מסביר להם כך. מי לימד אותך להסביר כך?

תלמיד: ככה אנחנו עושים שנים. שוב, מנסים לתת לאדם תמונה איך הטבע פועל, איך הוא פועל, איך הבורא פועל.

כן, אבל מצד שני גם לתת תמיכה.

תלמיד: מה יש בצד השני?

הצד השני זה למרות שאנחנו צריכים לעשות נגד הטבע שלנו, הכוח העליון עובד כדי לעזור לנו, וכל העבודה שלנו צריכה להיות גם בזה שאנחנו נמשכים אליו וכך מתקרבים.

תלמיד: כן. כי אנחנו במצבינו שמים מעלינו את החברים, את העשירייה, שמים מעלינו את הרב, שמים מעלינו את רב"ש ובעל הסולם ואת הבורא, מכוונים את עצמנו ששם יש ערכים שהם גבוהים מאיתנו, והוא אומר פה, שמישהו שיוצא לדרך, מתחילים להראות לו, מתחילים לגלות לו, מישהו מלמעלה נותן לו, מלמעלה מראים לו. העשירייה צריכה להראות לבן אדם שהוא רשע? מה זה הלמעלה הזה שכל הזמן מגלה לאדם את המצב שלו?

מלמעלה זה מלמעלה, אבל לא שהעשירייה מיועדת לגלות לאדם את הרע שבו. אין דבר כזה.

תלמיד: אתמול דיברנו על קנאה, אז עשינו איזו הפסקה רגע והתחלנו להסתכל, אני אומר, "זה יותר טוב ממני, ההוא יותר טוב ממני", וכולי, ואז פתאום התחלתי להרגיש רע, לא חשבתי על זה ככה, חשבתי שאנחנו בסדר, שאנחנו ביחד, פתאום אתה רואה שהוא בא מוקדם, וההוא לומד, אחר שומע את השיעור ארבע פעמים. הבדיקה הזאת נותנת לך הרגשה שכביכול אנחנו לומדים לחיות כל הזמן עם הרגשה שמשהו לא בסדר אצלנו.

הרגשה כזאת?

תלמיד: כן.

לעומת זה יש עוד משהו?

תלמיד: נראה שיש אנשים בחוץ שנהנים מהחיים, זה מה שיש. נראה שאלה שאנחנו קוראים להם רשעים שנראים מתים, שאין להם שאלות ואין להם בעיות, ויש טיולים, ויש ארוחות טובות וחיוכים, אנחנו כאילו כל הזמן מתעמקים בלברר את דרך העבודה, ואז אנחנו נהיים רשעים, ורע פה, ורע שם. איך מכניסים קצת שמחה וכיף לעבודה שלנו?

זה הכול תלוי בכם בלבד, כי לי נראה שבחיים שלכם יש אפשרויות לשמוח הרבה יותר מכל קבוצה אחרת בעולם.

תלמיד: ממה לשמוח?

מזה שיש לכם מטרת החיים, שאתם מבינים למה אתם צריכים להגיע, איך לזרז את ההתפתחות, איך להתקשר ולהגיע יותר מהר למטרת החיים, למטרת הבריאה, איך להתקשר לבורא ולהיות עמו ממש בקשר הדוק. אני חושב שכל הדברים האלה צריכים לעורר את האדם.

תלמיד: המאמר נקרא, "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה". זאת אומרת שהמעשים הטובים הם תוצאה של העבודה.

אבל לקראת סוף המאמר הוא אומר שסדר העבודה מתחיל כשהאדם רוצה לעשות מעשים טובים. אז המעשים הטובים הם התוצאה, או הם התחלת התהליך?

אפשר להגיד שזה התחלת התהליך מצד האדם, שבזה הוא רוצה עכשיו לבדוק את עצמו ולגדול.

תלמיד: ואז הוא מגלה כמו ששמענו לפני רגע, שהוא לא מצליח, ואז הוא פונה לבורא ומתפלל?

כן.

שאלה: האם בסוף התהליך הוא יצליח לעשות מעשים טובים, ואז הוא יוכל להגיד שהוא צדיק?

בטוח שכן.

תלמיד: זאת אומרת, העבודה מתחילה שאני רוצה לעשות מעשים טובים, מגלה שלא יכול, מתפלל לבורא, עושה חיבור, ובסוף בסוף אני מצליח לעשות מעשים טובים, נהייתי צדיק.

כן, כך צריך להיות.

שאלה: האם אנחנו יכולים לשלוט על הגורל שלנו?

ודאי.

תלמיד: האם זו השמחה שאנחנו צריכים לגלות שאנחנו יכולים לשלוט על הגורל שלנו?

כן.

תלמיד: האם לשלוט על הגורל זה מהכוחות שאנחנו מגלים בקשר בינינו?

כן. שאנחנו לא נהיה כמו חיות במדבר, בשדה. אנחנו הולכים לקראת המטרה שהיא נעלה, גבוהה, מיוחדת, ורוצים להגיע אליה בכוחותינו, ואנחנו רואים שאנחנו כן יכולים להתקרב אליה.

תלמיד: כלומר יש מטרת הבריאה ויש תיקון הבריאה.

כן.

תלמיד: אנחנו צריכים לקחת את שני הדברים האלה, לשלב אותם ביחד.

לא. קודם זה מטרת החיים, מטרת הבריאה. שמטרת החיים שלי תהיה מטרת הבריאה. כדי לממש אותה אז אני צריך להגיע לתיקון הבריאה.

שאלה: מה זה רוחניות?

רוחניות זה התכונות שהן למעלה מהעולם הזה.

תלמיד: כתוב במאמר, שבן אדם מגלה שאין לו חיסרון להשפעה, וזה עדיין לא רוחניות. ורק אם הוא מגיע לאיזו שלמות, שהוא נהייה רשע גמור, אז הוא יכול להיכנס לרוחניות. איך זה קורה?

איך זה קורה? נגיע ונראה, אבל אומר נכון.

תלמיד: לפי כל הבירורים שאנחנו עושים, לי לפחות עוד אין תחושה שאני מכיר את כל הרשעות שלי, וזה חייב לקרות.

אל תדאג, יתגלה. אם יש לך עוד אז יתגלה. על זה אין מה לדאוג.

שאלה: רב"ש כותב - "לא אלה מרגישים רשעים שכאילו מתים ומדכאים חיים מסתובבים בחוץ ונוסעים לחופש, אלא האדם שרוצה לעשות מעשים טובים בא לו מלמעלה גילוי כזה שהוא מרגיש רשע והוא מנותק מחיי החיים". אם סדר העבודה הוא שהאדם מנסה קודם לעשות מעשה טוב ואז מגלים לו עד כמה הוא רשע ומנותק, איך באמת אנחנו יכולים להישאר בתהליך הזה כי זה לוקח זמן, כך בכל מדרגה, ולהישאר בכל זאת בשמחה והתגברות וכוחות ולהמשיך עבודה?

לבקש, כל הזמן לבקש. חוץ מצא, כמו שכתוב. על זה לבקש, אני מוכן הכול לעשות חוץ מצא.

כן.

שאלה: המצב של רשע "שבעבודה "עבר ושנה", אמרו חז"ל "נעשה לו כהיתר". אם עבר כבר מותרת לו אז איך בכלל מגיעים לתיקון?

זאת שאלה. כנראה שאחרי הרבה, הרבה, הרבה מעשים רעים מרוב מכות, הוא בכל זאת יגלה שיש כאן יחס של הכוח העליון שרוצה לשנות לו את הגורל ואז הוא נמשך לזה.

שאלה: במאמר נאמר - לפעמים אנו מגיעים למצב של בהיותו ""תוהה על הראשונות", אין גינוי גרוע מזה. מה המשמעות של תוהה על הראשונות?

מה אתם אומרים?

תלמיד: כשהאדם שואל למה בכלל התחלתי ללמוד, בשביל מה אני צריך את כל זה? אני מסתכל מסביב ורואה שכולם חיים טוב, אז בשביל מה אני צריך את זה.

כן.

תלמיד: כשמתחילים לקיים תורה ומצוות נהנים מהעבודה, אבל בשלב כלשהו הגוף מתחיל להתנגד, כשמתחיל להיות ממש קשה, ואז צריך להבין באמת מה אתה צריך לתת כדי להגיע לדבקות בה'.

בסדר.

שאלה: כתוב, "לכן האדם צריך לקבל כל פעם ירידות מטעם שעל ידי הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שייתן לו את הכוח, שיהיה בידו כוח לנצח את הרצון לקבל שבו ויזכה לבחינת רצון להשפיע." איך לקבל את הירידות בצורה הזאת?

כנראה שהאדם צריך להמשיך בדרך ובאיזשהו שלב מגיעה אליו כזאת הרגשה, שאלה.

שאלה: האם נכון לעשות מעשים טובים בצורה מאולצת, בכפייה?

זה טוב לעשות מעשים טובים גם בכפייה. אני חושב שזה מאוד עוזר.

שאלה: למה כל כך קשה לבקש עוד אמונה?

תוספת אמונה? כנראה שהאדם לא נתקל בזה שחסרה לו אמונה, הוא לא מרגיש שזה חסר לו ולכן הבורא לא מוסיף לו.

שאלה: לפני שבוע היינו בכנס של יום אחד. הכנס עבר ואחרי כמה ימים פתאום גיליתי שהוא מאוד השפיע עלי, על אף שבכנס עצמו לא כל כך הרגשתי את זה. ההרגשה שנולדה שם היא מין חושך כזה לא ברור. פעם זה היה מאוד ברור, הרצון לקבל היה מתגבר, היו כל מיני דברים, היית מרגיש את זה, עכשיו נעשה מן חושך כזה.

יש את ההרגשה הזאת של החושך, אבל מה התשובה הנכונה לחושך הזה? זה לא חושך ברור, זה לא חושך כלפי משהו ספציפי, אלא זו מין הרגשה כללית כזאת של "לא טוב", העולם לא טוב, החיים לא טובים. מה צריכה להיות התשובה של האדם כדי לצאת מהמצב הזה לעלייה ולא להתעסק בחושך הזה?

תנסה להתכלל עם החברים ולהגיע יחד לאיזו החלטה לעלות או שתעזרו זה לזה.

תלמיד: עשינו אתמול תרגיל בעשירייה וכל כך לא רציתי לעשות את הפעולה הפשוטה שהחברים רצו שנעשה. הייתה הרגשה שהתשובה לחושך של הכנס היא לעשות פעולה נוספת של חיבור.

בעצם זו השיטה, אם אפשר להגיד, שאני עושה פעולת חיבור, מקבל איזושהי הכבדה, לא משנה אם זה חושך או איך שזה מרגיש, והתשובה לזה היא עוד פעולת חיבור ועוד פעולת חיבור וכך אני עובר מפעולת חיבור לפעולת חיבור?

כן.

תלמיד: אבל אתה נמצא במין הרגשה שלא בא לך לעשות את זה. אתה בא לשיעורים ואתה עושה את כל הפעולות הסדורות, אתה לא מפסיק אותן, אבל איך אתה מקבל אקסטרה כוח? כי יש אקסטרה חושך, אז צריך גם אקסטרה כוח?

זה רק על ידי החיבור. מאיפה אתה יכול לקבל כוחות? רק על ידי זה שאתה מוסיף לרצון שלך עוד רצונות.

תלמיד: האם במצב של החושך הזה, זה נכון לבוא לחברים להגיד, חברים אני נמצא במין מצב כזה, תעזרו לי? או שאולי עדיף לא להיכנס לזה כדי לא להוריד את כל העסק, אלא כל הזמן לנסות להיות בהתפעלות?

להשתדל לגרום להתפעלות, כן.

שאלה: האם בדרך אנחנו צריכים להרגיש רשעים, האם זה חלק מתהליך ההתפתחות? כי נראה שהפסקאות האחרונות של המאמר הופכות את כל זה. רב"ש אומר שצריך לעשות "צרופים טובים" שזה אמונה ותורה. אפשר קצת להסביר את זה?

תיכף נקרא.

שאלה: כתוב "לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו." הבקשה פה היא למענך, למען הבורא. אבל בסוף חוזרים לזה שאנחנו נשארים ברצון לקבל. מהי כוונה נכונה בבקשה הזאת לבורא ומהי כוונה לא נכונה? איך אנחנו מבקשים את זה, מהי הכוונה שלנו?

הכוונה היא שהבורא יעזור לנו ויעלה אותנו קצת מהמצב שבו אנחנו נמצאים.

תלמיד: ואת זה אנחנו מבקשים בשבילו, לא בשבילנו?

בסדר, אבל בכל זאת כדי לעשות משהו בשבילו אנחנו צריכים גם לעלות.

שאלה: אמרת קודם "הכול חוץ מצא". אנחנו שומעים את זה שנים, ופעם היה מורגש שמדובר על מישהו שיוצא מהדרך, מתנתק מהחברים, לא מגיע יותר וזה נקרא צא. היום גם מורגש שהכול "חוץ מצא", זה לעשות הכול במשך היום כדי לא לצאת מהקשר עם החברים. איך עושים "הכול חוץ מצא" במשך היום?

אני לא יודע. צריכים לחפש כל פעם במה להתעסק כדי שנהיה יותר ויותר עמוק בתוך החיבור בינינו ונקשור את עצמנו זה עם זה בצורה חזקה ככל האפשר.

תלמיד: אני יכול להיות בקשר עם החברים גם בלי לשלוח להם משהו, לדבר איתם?

יכול להיות, אני לא יודע. לי נראה שאדם ממש צריך לבקש מהבורא, צריך לדבר בשקט מתוך עצמו עם הבורא, שהבורא יעזור לו להיות בקשר עם החברים, שהבורא יכוון אותו נכון ויסדר לו יחסים כאלו עם החברה, כך שכולם יוכלו להשיג בקשר ביניהם את האור העליון שיקשור ביניהם.

תלמיד: אם אדם לא נמצא בקשר הזה עם הבורא, והוא נמצא בנטייה להיות בקשר, להרגיש את החברים, זה נקרא שהוא ב-צא?

יכול להיות, לכיוון זה.

תלמיד: יכול להיות שאדם מגיע לשיעור בוקר והוא נמצא פה בגוף והוא ב-צא?

יכול להיות.

תלמיד: אז לסיכום, מה זה צא? איך אני יודע עכשיו שאני ב-צא?

ב"צא" זה שאני נמצא באותו זרם שמגיע לתוך הקבוצה ואחר כך יוצא החוצה.

תלמיד: מה זה החוצה?

החוצה, זאת אומרת, ללא קשר בינינו, מחוץ לקשר בינינו.

תלמיד: כל דבר שהוא מחוץ לקשר בינינו זה אומר שהאדם נמצא ב-צא?

כן.

שאלה: הוא כותב שצריך חיסרון שלם, שזה תנאי לפני שאדם מגיע ללשמה לרצון להשפיע.

כן.

תלמיד: וגם לומדים ב"הקדמה לספר הזהר" שצריך בשלב ב' להגיע להכרת הרע, לרצון לקבל שלמות בגודל הזה. אז השאלה, מה חסר לנו, מה מפריע לנו להגיע להכרת הרע במידה מושלמת, להגיע לחיסרון השלם ולהגיע ללשמה?

חסר לנו חיסרון ללשמה.

תלמיד: אבל אנחנו נמצאים בתהליך הזה ומרגישים כל אחד את הרע שלו, את מה שהוא לא רוצה, הדחיות, הירידות, אבל נראה שחסר לנו להגיע למידה השלמה.

כנראה שהקשר בינינו עדיין חסר.

תלמיד: קשר במה, בחיצוניות או בפנימיות?

בפנימיות. מה זה בחיצוניות, שנחזיק זה בזה ידיים?

תלמיד: בחיצוניות הכוונה, שיש לוח שלנו שזה שיעורים, תורנויות, הפצה, עשיריות, זומים.

לא, לא.

תלמיד: אז למה אתה מתכוון שחסר קשר פנימי בינינו?

שאנחנו רוצים בלב להרגיש שזו החיסרון.

תלמיד: אז יש בכל אחד הכרת הרע שלו וזה לא מספיק, צריך להיות קשר בינינו שנותן את התוספת כדי להגיע להכרת הרע השלמה?

כן.

תלמיד: ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לעשות צעד אחרון להשלים את ההרגשה המשותפת של הכרת הרע שלנו?

חסר עוד זמן. צריכים עוד ועוד יותר להתחבר, יותר ללמד זה את זה, יותר לחשוב יחד, יותר לעשות מאמצים יחד וזה יקרה, זה יקרה.

שאלה: כשאומרים מעשה טוב, איך בנוי מעשה טוב, ממה הוא בנוי?

במחשבה על הבורא, קודם כל. ואחר כך על החברים ועל ידי מה אנחנו יכולים לממש אותו.

תלמיד: וזה אומר שנבנה איזשהו חיסרון לבורא ועל החברים ואז תפילה לבורא שהוא יעזור לנו שזה יהיה מעשה טוב?

כן.

תלמיד: ומה הסימן שזה מעשים טובים, שעשינו מעשה טוב?

מעשים טובים הם מכוונים דרך כל החברים לבורא ושאנחנו יחד נמשכים אליו, כדי לבנות עימו מערכת קשר מיוחדת.

שאלה: הוא כותב "לכן האדם צריך לקבל כל פעם ירידות, מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שייתן לו את הכח, שיהיה בידו לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון להשפיע." השאלה שלי, איך בירידות האדם לא מבקש, כי בצורה טבעית להיפך, האדם רוצה למלא את הרצון לקבל ופה הוא אומר שבירידה האדם צריך לבקש לנצח את הרצון לקבל.

כן.

שאלה: איך עובדים את הירידה נכון, לא בעד הרצון אלא נגד הרצון?

מפני שדווקא בירידה הוא מרגיש עד כמה שעכשיו הרצון לקבל שולט עליו והוא מבקש כוחות לשלוט על הרצון לקבל.

תלמיד: בהמשך הוא אומר "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות י"ח). והטעם הוא, כי בעבודה, "עבר ושנה", אמרו חז"ל, "נעשה לו כהיתר"." אז זה ממש חוק טבע שכל הרע שבאדם הופך את זה למותר, לבסדר. אז איך בסוף אפשר להגיע לבקשה על הרע?

אבל האור מאיר והאדם מרגיש יותר ויותר עד כמה שהוא רע.

תלמיד: זאת אומרת, שבאיזשהו שלב נעשה לו כהיתר, אז זה כבר לא נעשה לו כהיתר?

כן.

שאלה: מה זה עבודת לשמה?

זה על מנת להשפיע בצורה נקייה.

תלמיד: אפשר לברר את זה קצת יותר, לפתוח את זה?

זה רק אדם מתוך עצמו.

שאלה: הוא כותב, "אולם על ענין כוונה הוא לא משים לב, כלומר, לתועלת מי הוא עובד. אם כוונתו הוא לתועלת עצמו, שעל ידי קיום בתו"מ הוא יקבל שכר, שזה נקרא תועלת עצמו, או שהוא עובד לתועלת הבורא, שהיא, שלא על מנת לקבל פרס." לתועלת הבורא לאדם אין הבחנה בזה, אבל על מנת לא לקבל פרס הוא כן יכול לעשות בדיקה אם הוא מרגיש שמה שהוא מקבל, הוא יכול לדחות את זה, הוא יכול להגיד זה לא בשבילי ועל זה לעבוד. האם אתה חושב שצריך לשים לב לשתי הבחינות האלה, או שמספיק רק אחת מהן?

אני לא חושב שזה קשה כל כך. כדאי לעשות על שתי הבחינות. זאת אומרת, על הכול.

תלמיד: כי הוא אומר שזה כאילו אותו דבר, אבל בעבודה זה שני דברים שונים. אז לשים לב, כשאני בא לעשות נחת רוח לבורא להגיד לעצמי, זה מה שאנחנו רוצים לעשות. והבירור של זה יהיה, אם אני מרגיש שאני מקבל משהו לדחות את זה?

כן.

שאלה: כתוב "שבסדר עבודה יש להבחין, שיש לפנינו בחינת אמונה, שהוא בחינה למעלה מהדעת, הנקרא חוק, ויש בחינת תורה, הנקרא משפט." והוא כותב שדווקא בחינת תורה, שם זה צריך להיות בתוך הדעת ו"לכן האדם צריך להשתדל להבין דברי תורה, הנקרא בחינת משפט." ושאלתי, כשאנחנו לומדים את האות קנ"ה בהקדמה לתע"ס והרצון שלנו למשוך את המאור המחזיר למוטב בזמן השיעור זה בחינת אמונה, או איך להבין את הגישה לתורה דווקא, לגישה לתיקון?

מה בדיוק אתה רוצה מזה?

תלמיד: הוא כותב שבעבודה יש שני נתיבים, יש את האמונה ויש תורה. זה למעלה מהדעת, זה בתוך הדעת, ודווקא שניהם מרכיבים את העבודה. אז השאלה שלי, איך משלבים בלימוד את שני הדברים האלה?

אנחנו עוד לא יכולים, עוד מוקדם.

תלמיד: כאילו, למעלה מהדעת מנתק אותך להבין את הדברים, להיכנס פנימה.

עוד מוקדם. תרשום טוב ובעוד חצי שנה נחזור לזה.

שאלה: כמה אנחנו יכולים לבדוק את ההופכיות שלנו לעומת העולם שהפוך כלפינו? איזו מערכת זאת?

אנחנו לא יכולים, זה יבלבל אותנו.

שאלה: אמרת שצריך לפנות מתוך עצמי לבורא שהוא יחבר את החברים, יביא אור. איך בצורה נכונה לפנות לבורא מבפנים? אפילו אמרת לדבר עם הבורא מבפנים. איך לדבר אתו?

כמו עם הגורם הראשון שהאדם מרגיש בתוכו.

תלמיד: מה זה אומר, "הגורם הראשון"?

הגורם הראשון, כלומר הגורם הראשון לזה שהאדם שואל, מרגיש וכן הלאה.

שאלה: למה אמונה היא צל על הבורא? האם זה לא אמור להיות עבורנו אור?

צל של הבורא זה אור, אבל כך אנחנו כביכול מקבלים את זה, כהעתקה.

שאלה: אמרת שבזמן הנפילה צריך להשתדל לתת התפעלות לחברים, מצב רוח. אבל בזמן הירידה האדם מגלה חוסר הסכמה כלפי הבורא. איך לתת התפעלות לחברים?

אם הוא רוצה לעזור לחברים, אז הוא יכול לעלות.

תלמיד: כשאדם בנפילה, בירידה, האם החברים יכולים לקחת את הנפילה שלו לתוך עבודה בעשירייה?

כן.

תלמיד: בשביל זה צריך להתקרב.

אז צריך להתקרב, אין מה לעשות.

שאלה: נראה שיש פה משהו מסוכן שגדל בעשירייה. לדוגמה, הבורא אומר שהעיקר הוא החיבור הפנימי. אני יכול להגיע, לא לפתוח מצלמה, להגיד שהכול פועל אצלי בלב ולא להתייחס לפעולות. ויש עוד גישה, אנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים לחייב חברים, אלא אם הוא מגיע, אז הכול טוב. איך לעבוד בשני הניגודים האלה ולפתח את הרגישות למצב של העשירייה?

העיקר בשבילנו להרגיש את החברים בתוכנו, בלב.

שאלה: מה ההבדל בין מעשים טובים לרעים בעבודה הרוחנית? ואיך זה משפיע על היחסים בין העשירייה שלנו לבורא?

ודאי שזה משפיע בצורה ישירה. ככל שאנחנו יכולים לסבול את החברים, להתקרב אליהם וכן הלאה, כך אנחנו מקורבים, מבינים יותר, מרגישים יותר, מגלים יותר.

שאלה: פעמים רבות אני שומע שהמטרה שלנו היא לעשות נחת רוח לבורא. המעשים הטובים, למעלה מהדעת, כל אחד מהדברים האלה מאוד נעלה, גבוה עבורנו. למה דווקא לעשות נחת רוח לבורא זה הדבר הגבוה ביותר? למה זו המטרה הכי גדולה?

כי זה סוף הפעולה שלנו, סוף כל הפעולות הוא לעשות נחת רוח לבורא. לא חשוב על ידי מה אנחנו מתעוררים, על ידי מה מתקשרים, מה עושים, אבל כדי לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: יש עין רעה, עין טובה, ויש צרות עין. כשבעשירייה אנחנו מתחברים בהתחלה עם רצון להרוג זה את זה, איך להסתכל על החברים?

את כל הזמן צריכה לבדוק את עצמך שהלב שלך פתוח כלפי החברות.

תלמידה: יש גם מצב שעובדים יחד בפרויקטים, ואז החברים מגלים את הרע לא בעצמם אלא בחברים.

לקבל את זה כנכון ולהיתקן.

תלמידה: האם לבקש מהבורא על התיקון?

כן. כמובן.

שאלה: האם אפשר להגיד שעדה וצילה זה קו שמאל וקו ימין?

כן.

תלמיד: בידע, בבדיקות כאלה, האם זה אינדיווידואלי או של העשירייה?

אינדיווידואלי.

תלמיד: תורה היא ידע אבסולוטי, שיא הידע. את הצל צריך כדי להידבק בבורא, כי רק עם ידע אני נפרד מהבורא, ולהיות דבוק זה רק על ידי צל.

כן.

שאלה: בסוף המאמר מדובר על עדה וצילה. מה זה אומר עדות הבורא, ולמה זה נקרא תורה?

אנחנו עוד נעבור את זה.

תלמידה: מה זה אומר צל הבורא, ולמה זה נקרא אמונה?

קשה לי להסביר את זה עכשיו. אמונה היא מה שלא בדעת, לא בהרגשה.

תלמידה: מה ההבדל בין תורה לאמונה?

תורה היא ידיעה, הרגשה ברורה, מוחשית.

שאלה: אני מסתכל ורואה בתוך הדעת שלי שחברים לא מגיעים לשיעור, לא מצטרפים לפגישות שלנו, אין להם כוח. אני מנסה לתת דוגמה, להיות בשיעור, לתת כל מה שיש בי. איך אנחנו מתעלים לדרגה הבאה אם אין מבחן בינינו?

מה חסר בינינו?

תלמיד: אני לא מרגיש כוח מהחברים, אני מרגיש שאני נותן הכול מעצמי אבל מהם בחזרה אין כוח להמשיך. האם אני צריך להשוות את עצמי לחברים, או רק לכוון את עצמי למטרה, רק להמשיך?

אתה צריך לכוון את עצמך לחברים, מפני שיחד איתם אתה מגיע למטרה. אחרת אתה לא מגיע למטרה.

שאלה: האם ניתן להגיד שהצל מייצג את החיסרון?

כן, צל מייצג את החיסרון.

שאלה: אם גם החיסרון וגם המילוי, גם האור וגם הכלי, מגיעים מהבורא, איפה אנחנו נמצאים בכל זה? מה בדיוק העבודה שלנו?

העבודה שלנו היא להרגיש מה שיש בידינו ומה שאין לבקש, ואחר כך לחבר את כול הנתונים האלה ולפנות לבורא.

שאלה: לפעמים אני יודע שהיצר הרע התגלה בי, ואז בעשירייה אני רואה משהו רע באחד החברים, ואז אני חושב שזה סימן שהיצר הרע שבי עוד לא התגלה עד הסוף. אז אני חושב שחסר חיבור בינינו, שעוד לא הגענו ל"ואהבת לרעך כמוך".

כן, בסדר.

(סוף השיעור)