שיעור בוקר 03.07.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

זוהר לעם, בראשית ב', חלק א', עמ' 39,

מאמר: "שבעה היכלות של או"א דבריאה היכל חמישי, חסד",

פסקאות 121 - 126

heb_o_rav_zohar-la-am-bereshit_2012-07-03_lesson_n131

בדרך כלל לפני קריאת הזוהר ובכלל לפני הלימוד עלינו מה שנקרא "לברך על התורה", לפני שמתחילים ללמוד תורה עושים ברכה, "נותן התורה לעמו ישראל", וכן הלאה. אז אנחנו צריכים להצטייד בשאלה, בבקשה, בתפילה, מה אנחנו צריכים לקבל, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"¹, אנחנו צריכים להביא יצר רע לשינוי, לתיקון, אז אנחנו לומדים תורה.

אם אנחנו לא נמצאים בחיסרון שהלימוד עכשיו יביא לי כוח שיתקן את החסרונות שבי, זאת אומרת, את הפגמים שבי שהם אגואיסטיים, את הרצון לקבל לעצמי, לרצון להשפיע לזולת, אם לא הכנתי כזה חיסרון, אז אני לא לומד תורה, אז אני לומד חכמה, "חכמה בגויים תאמין"². זאת אומרת, אין לי מזה שום תועלת רוחנית, אלא יכול להיות ההיפך, שאני כעטלף במקום תרנגול, אני מקבל את סם המוות במקום את סם החיים. התורה היא או סם המוות או סם החיים, תלוי איך נשתמש בה. זה כוח חזק, זה כוח הטבע החזק ביותר בטבע.

לכן עלינו להכין שאלה, "שואלים על הגשמים", קראנו על זה, שאלה זה נקרא שאני מכין את הפגמים שלי, מה שאני רוצה לתקן, שאני באמת רוצה, שאני סובל מזה שיש לי אותם. ואני מאוד מאוד רוצה נניח שהיום הלימוד יתקן לי אותם, ובלי זה אני לא קם. אני הגעתי, ואני אהיה כאן, ואני אדרוש עד הסוף שזה יקרה. עם מה שהגעתי חייב להיתקן, אני לא יכול יותר לסבול את הדבר הזה בי.

בצורה כזאת אנחנו מגיעים במיוחד לספר הזוהר, כל אחד עם מה שהוא גילה אתמול. אתמול זאת אומרת, לפני הלימוד. לכן יושבים ועושים כוונות לפני הלימוד, לפני הלימוד הכוונה הדרישה, מה אני חייב שיתקן בי. זה בדרך כלל. אם אנחנו נמצאים עכשיו לפני מעשה משותף, כמו הכנס, כדי לקיים אותו בהצלחה בסוף השבוע, אז כולנו צריכים להיות כבר בהכנה לקראת זה, מה אנחנו מכינים לתיקון.

יכול להיות שאני עכשיו לא נמצא בהשתוקקות לאיחוד, לא בא לי, לא כל כך בוער לי. החברים חשובים או לא חשובים, הלימוד חשוב או לא חשוב, הבורא נראה לי איפה שהוא רחוק, וכולי. דווקא על ידי הלימוד אני רוצה שיבוא האור ויראה לי את הפגמים שלי, שיגלה לי מה מפריע לי להשתוקק לאיחוד, להשתוקק לחיבור. או בכלל, אפילו את זה אני לא כל כך מרגיש, מה אני צריך לתקן.

זה נקרא שאלה לפני שאלה, תפילה לפני תפילה. תראה לי על מה אני צריך להתפלל. גם את זה אני מבקש, גם זה בעצם אין לי בדיוק מה. הרבה פעמים בחיים אנחנו כאלה ריקניים, "אני רוצה משהו" מה זה משהו? משהו, זה דבר לא מבורר. גם זה טוב, אז אני רוצה עכשיו על ידי הלימוד לברר, מה חשוב היום.

אז כל אחד ישתדל לא לשמוע חכמה, אלא להשתמש בזה כמו תורה. שהכוח בא כדי לתקן את יצר הרע, והוא בא כתבלין להפוך אותו ליצר הטוב, מתכונת הקבלה לתכונת ההשפעה. מה חסר לנו כדי להגיע לזה, לקראת הכנס?

"121. ועתה הם זכרים, בעת שהניצוץ משפיע הארת הבינה, אור זכר. ועושים שליחותם בעולם, שמאירים לתחתונים. אבל טרם שגמרו את שליחותם, הם נכבים. שכל עוד שמאירים בימין, עושים שליחותם בעולם, ואז נבחנים לרוחות. אבל כשנוטים לשמאל, הם נכבים, ואינם יכולים להמשיך שליחותם. ואז נבחנים לדינים.

וניצוץ מכה ומאיר אליהם, אחר שכבו. והם מתחדשים כמקודם. והם נקבות, שהניצוץ משפיע להם עתה הארות המלכות. והולכים ומשוטטים. וטרם שגמרו שליחותם בעולם, הם נכבים. כלומר, כל עוד שהאירו בימין, נקראים רוחות, והם הולכים ומשוטטים. וכשנוטים לשמאל, נקראים דינים, והם נכבים. והניצוץ חוזר ומכה ומאיר אליהם, אחר שכבו, וחוזרים ומתחדשים כמקודם. וכן תמיד.

כי בכל פעם שנכבים, מחדש אותם הניצוץ, פעם בימין ובשמאל דבינה, ברוחות ובדינים זכרים. ופעם בימין ובשמאל דמלכות, ברוחות ובדינים נקבות. ונמצאים מתהפכים תמיד על ארבע בחינות הללו. משום שהניצוץ הזה כלול מכולם, וכלול מד' גוונים. ומשום זה ב' הניצוצות המקבלים ממנו, מתהפכים לכל אלו הגוונים הנזכרים, לזכרים ולנקבות לרוחות ולדינים.

122. רוח התחתון נכלל ברוח האחר העליון, ונראים שניהם כאחד. ולא כאחרים הראשונים, שבעת שנכללו זה בזה, לא נראה אלא אחד. אבל כאן נראה שניים, העומדים באהבה וכלולים מכל היכלות התחתונים. ואע"פ שנראים שניים רוחות, הם אחד, כשמתפשט רוח ברוח, ונראים באהבה כלולים מכל התחתונים. כמ"ש, שני שדייך כשני עופרים תאומי צבייה הרועים בשושנים.

123. וכששני הרוחות מתפשטים זה בזה, חוזר ההיכל הזה ונעשה להיכל אהבה. היכל האהבה עומד תמיד בקיומו, ונגנז בסודי סודות, זולת למי שצריך להתדבק בו. וכאן כתוב, אתן את דודַיי לךְ.

ביאור הדברים. ב' רוחות עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים, צריכים לכלול זה בזה, בג' מינים של התכללות:

א. שהרוח דמוחין דאחוריים נכלל כולו ברוח דמוחין דפנים, עד שלא נודע כי בא אל קרבו. ונמצא, שאין כאן אלא רק מוחין דחסדים בלבד, כי הארת החכמה, שנמשך במוחין דאחוריים, נכללו במוחין דפנים ואינם.

ב. שהרוח דמוחין דאחוריים נכלל ברוח דמוחין דפנים, ולא נתבטל בו, אלא שנראה שם מציאותו. ונראים שם ב' מיני המוחין. אמנם רק מוחין דפנים מאירים. ומוחין דאחוריים, אע"פ שנמצאים שם, לא יוכלו להאיר. אבל כאן נראה שניים, העומדים באהבה. ואע"פ שנראים שניים רוחות, הם אחד. שאע"פ שמציאות הרוח עם המוחין דאחוריים נמצאים שם, מ"מ מבחינת ההארה הם אחד, כי רק הרוח העליון מאיר." האם נעשה יותר ברור מה לבקש?

"ג. כשנכללים ב' הרוחות זה בזה, אשר הרוח העליון כלול ומאיר גם במוחין דאחוריים של הרוח התחתון, ורוח התחתון כלול ומאיר גם במוחין דפנים מרוח העליון. כי עתה יש הארות חכמה וחסדים ברוח העליון, וכן ברוח התחתון.

וזהו שמביא הפסוק, שני שדייך כשני עופרים תאומי צבייה הרועים בשושנים, בביאור ההתכללות של מין הב'. כי בחינת המלכות בעיבור יניקה מוחין דפנים, מנעולא, נקראת עָפר. ובחינת המלכות בעיבור יניקה מוחין דאחוריים, מפתחא, נקראת צבייה. כמ"ש, שני שדייך, ב' הרוחות, הרוח של הברק, עיבור יניקה מוחין דפנים, והרוח הלוהט, עיבור יניקה מוחין דאחוריים, שניהם כשני עֲפָרים. כלומר מחמת התכללות רוח העליון שבו, נבחנת המלכות בשם עפר, ברוח התחתון. וע"כ אפילו רוח התחתון נבחן בבחינת עפר. והם שניהם כשני עפרים.

וכן נבחנים שניהם בבחינת תאומי צבייה, מחמת התפשטות רוח התחתון, שבו נבחנת המלכות בשם צבייה, ברוח העליון. וע"כ אפילו רוח העליון נבחן בשם צבייה. והם שניהם תאומי צבייה. באופן, שמעלת ב' הרוחות נראים בכל אחד מהם, מחמת התפשטותם זה בזה. ועכ"ז מאירים שניהם רק כרוח אחד, כבחינת רוח העליון, מוחין דפנים. וע"כ כתוב, הרועים בשושנים. שבניין המלכות במוחין דפנים נקרא שושנה. להבדיל משאינם מאירים ממוחין דאחוריים שברוח התחתון. שמבחינה זו נקראת המלכות חבצלת, ולא שושנה.

124. כשמאירים ב' הרוחות שהם אחד, ההתכללות של מין הב', יוצאים מהם כמה צבאות לכמה בחינות, לאלפים ולרבבות שאין להם שיעור, חלק מהם נקראים דודאים, כמ"ש, הדוּדאים נתנו ריח. ומהם שנקראים גפנים, כמ"ש, אם פָּרחה הגפן. ומהם שנקראים רימונים, כמ"ש, הֵנֵצו הרימונים.

בהיכל הזה נאמר, אתן את דודיי לך. הזוהר מבאר הכתוב, נַשׁכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן, פּיתַח הסמדר הנצו הרימונים, שם אתן את דודיי לך. הדודאים נתנו ריח.  וג' בחינות אלו נמשכים מחג"ת, מוחין דפנים. דודאים חסד, רימונים גבורה, גפנים ת"ת. עד שמגיעים כמה צבאות לחוץ מההיכל, עד כוכב נוגה, שמכוכב הזה מושפע לתחתונים.

אחר שנכללו הרוחות זה בזה, הם כולם באהבה, ואינם נפרדים לעולם. כאן כתוב, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. כאן נוהג הרכנת הראש ופישוט ידיים, כדי להתדבק באהבת ריבונו. בהיכל הנצח נאמר, הרכנת הראש בלבד, הרכנת הראש עד שיראה איסָר כנגד ליבו. ובהיכל הרביעי נאמר קידה, עד שייגע פניו בארץ, שכולל לכל הגוף, ולא הוצרך שם פישוט ידיים. מטעם כי שם ו"ק דפנים, וידיים הם ג"ר, ורק בהיכל החמישי, שהוא ו"ק דג"ר, צריכים לפישוט ידיים."

שאלה: מצד אחד אתה אומר לנו לדרוש עבור החברים, ומצד שני אתה אומר לברר מה אני חייב שהוא יתקן בי, איך מחברים את שניהם לבקשה ותפילה אחת?

לבקש גם על זה בירור. "הרבה מחשבות בלב איש ורק עצת ה' היא תקום"³. אין כאן מה לעשות. אני עכשיו מסתכל על הטקסט, אני לא יודע מה כתוב שם, אבל אני עם המוח הגשמי, עם השכל האגואיסטי שלי, רוצה לחדור לתוך מה שכתוב כאן. וכאן מדובר על איזו מערכת שלגמרי לא יכולה להיות מתוארת בי היום. כי הקשר בין החלקים, הוא לא לפי הסדר שאני בנוי היום, הרשת הפנימית שלי היא רשת אחרת.

כמו שבעולם שלנו, מתחילה להתגלות רשת אינטגרלית, שכולנו קשורים לכולם, כל אחד חשוב כמו כולם, ואנחנו מתייחסים לעולם הזה בצורה אגואיסטית, ליניארית. אפשר למחוק, אפשר לחתוך, אפשר לעשות מה שנראה לנו ומה שבא לנו. זאת אומרת, הגישה הכללית, האינטגרלית, הרוחנית, היא גישה שאתה לא נוגע בכלום חוץ מעצמך. וגם בעצמך רק במה שמותר לך, איפה שאתה באמת יכול לשנות רק את נקודת המבט שלך על מה שאתה מרגיש, על מה שאתה מזהה, מתאר בלבד. אין לך זכות להתערב יותר במשהו, זה מה שדורשים מאיתנו.

אל תתקן שום דבר חוץ מעצמך, שום דבר לא צריך תיקון. ולכן כשאני רואה את הטקסט, מדובר בו על המערכת האינטגרלית, הרוחנית, השלמה, שבה הכל נמצא בחיבור הדדי מושלם. בהתאם לזה אני צריך שמשם יאיר לי האור, אני רוצה שהוא יאיר עליי, אני צריך להשתדל להתכלל במערכת הזאת, להיות כמוה, לשפוך את עצמי, לזרוק את עצמי אליה.

מה אני רוצה שהאור הזה יעשה? שהוא ישפיע עליי, הוא יעשה אותי גם באותו חיבור כמו המערכת הרוחנית הזאת. בכמה שאני במערכת שלי אהיה דומה, בחיבור הפנימי שלי, למערכת החיצונה, אז אני אבין את מה שכתוב. כי כאן כתוב על ההתקשרות, ועל עבודה הדדית של כל החלקים במערכת המתוקנת. והאור העליון שנמצא אחרי המערכת הזו, דרכה הוא מאיר עליי, כמו דרך איזו שבלונה, דרך איזו תבנית, ואז הוא מתקן. אבל זה בתנאי שאני משתוקק דווקא לצורה כזו שלו, להשפעה כזו שלו.

להשתוקק למה שלומדים זה להשתוקק לדעת, להתקשר, להזדווג עם אותה מערכת ממש להתכלל בה, חסרה לנו השתוקקות לזה. ונתנו לנו יכולת להתחיל את ההתקרבות על ידי חיבור בינינו. אתה רוצה להיכנס לאותה מערכת? בבקשה, על ידי חיבור. זו כל האיכות של אותה מערכת, שכולם מחוברים בצורה שווה, אינטגרלית, תלותית, הדדית מלאה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבדוק את האפקטיביות של ההכנה שלנו לקראת קריאה בספר הזוהר?

חיסרון. אם יש חיסרון אז זה יועיל, אם אין חיסרון, אז זה כמו שאתה סופר דפים. כתוב "בית המקדש נחרב מפני שלא ברכו בתורה תחילה". זאת אומרת, שהפכו את התורה, את כוח האור שמשפיע על האדם ומחזיק אותו, ומתקן אותו, הפכו לחכמה. לא ברכו בתורה תחילה. זאת אומרת, לא התייחסו לכוח הזה כ"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אלא כאילו כתובות כמה אותיות, כמה דברים, ואיך זה חשוב לחיים שלנו, איך אני יכול להרוויח, איך אני יכול להצליח. זה בעצם היחס לתורה שהופך אותה לסם המוות. סם המוות, הכוונה שהיא מביאה לך גלות במקום גאולה.

עד שאתה לא תהפוך אותה למכשיר שמגלה לך את תכונת ההשפעה, שזאת הגאולה, אז אתה נמצא בסם המוות, ולומד חכמה במקום תורה. והחכמה הזאת גם היא חכמה בהמית, היא אולי מלמדת אותך איך להתקיים בעולם הזה, אבל בעצם אתה נמצא בחזקת "חכמה בגויים תאמין", כי אז אתה נקרא "גוי", נפלת מדרגת ישראל לעל מנת לקבל. וכן היא חכמה, חכמה גשמית, בהמית. זה לא חכמת התורה שמשיגים אחרי שמתקנים את עצמנו, כבר אחרי חסדים.

שבעה היכלות של או"א דבריאה

היכל השישי, ת"ת

"125. ההיכל השישי. כאן הוא הרוח, הנקרא חוט השָׁני, כמ"ש, כחוט השָׁני שִׂפתותייךְ. הרוח כאן הוא הרצון, אשר כל אלו הרוחות התחתונים רצים אחריו להשיגו, להתדבק בו בנשיקה באהבה.

126. הרוח הזה נכלל בשישה ועומד בשישה, כי נכלל משישה ההיכלות התחתונים ממנו, ועומד בשישה עליונים. שהעליון כלול בעצמו מכל התחתונים ממנו. וע"כ יש בו עצמו שישה היכלות מהתכללות.

ואלו נבחנים בו להיכלות עליונים. ומלבד זה, הרי עולים אליו כל ההיכלות התחתונים דרך העמודים שבאמצע כל היכל. וע"כ יש בו שישה היכלות מבחינת מה שמקבל בתוכו את ההיכלות התחתונים ונכלל מהם. ואלו נבחנים בו לשישה היכלות תחתונים.

ומשום זה הוציא הרוח הזה י"ב (12) אורות, שכל אחד כלול מלמטה ומלמעלה. י"ב אורות אלו הם שמחים כולם לעלות למעלה, וכן שמחים כולם לקבל כל אלו שלמטה. כי שישה היכלות, אע"פ שהם שישה, מ"מ נבחנים לע"ס, כי ההיכל התחתון כולל שתיים, יסוד ומלכות, והיכל העליון כולל שלוש, כח"ב, וע"כ הם עשר. והיכל השביעי הוא ע"ס בפני עצמו, קודש קודשים.

כי נכלל משישה היכלות התחתונים ממנו, ועומד בשישה עליונים. והרי למטה ממנו רק חמישה היכלות ולא שישה? אלא הכוונה, שהוא לבדו כולל ג"ר, כח"ב, ותחתיו נבחנים לחג"ת נה"י, שהם שישה. וזה שמביא הכתוב, כחוט השני שפתותייך, להורות שהרוח שכאן היא בחינת ראש. כי השפתיים הם בראש. ונקרא חוט השני, בלשון משנה, ע"ש המלכות דראש, שהם השפתיים, להיותה מתוקנת במשנה, בב' המלכויות, מנעולא ומפתחא, כנוהג בג"ר.

משא"כ בו"ק מגולה רק מלכות אחת, מפתחא לבדה, והמנעולא נסתר ונעלם שם. ולפיכך הזיווג שכאן הוא להמשכת אוירא דכיא, בדבקות רוח ברוח, שהוא ד' רוחות האהבה, שהוא אור הרוח דג"ר העליונים, ו"ק דג"ר, כי הג"ר דג"ר אינם מתגלים בעולמות."

האדם צריך לשאול את עצמו לאילו ארבעה בנים הוא שייך. הוא רוצה לצאת מהגלות, מהניתוק מהרוחניות, אז עליו לפחות לשאול לאיזה סוג הוא שייך. כמכוון לא כמכוון, אפשר, אי אפשר, למדנו זאת. או לפי ארבעה בנים, באיזה מצב הוא נמצא. ומה כתוב על זה שאינו יודע לשאול? "עד פתח לו". אבל שירגיש שהוא לא יודע לשאול. אין לו כל כך רצון, הוא לא יודע, הוא מבולבל, אבל הוא מחזיק את עצמו בזה שהוא כזה. זאת אומרת הוא משתדל לברר את מצבו, וכנגד מצבו הוא מבקש בירור, ואז פותחים לו. דווקא המצב שלא יודע ומבולבל הוא מצב טוב, אבל שהברור שלו יהיה, שהוא מבולבל.

(סוף השיעור)