שיעור בוקר 13.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 230. מאמר "בענין העזרה הבאה מלמעלה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 230, מאמר "עניין העזרה הבאה מלמעלה".

בענין העזרה הבאה מלמעלה

תשמ"ו - מאמר ח'
1985/8 - מאמר 8

"חז"ל אמרו (סוכה נ"ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו".

ובזהר (וישלח דף ג' ובסולם אות י', י"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר רבי חזקיה, אם כן למה כתוב, ויוותר יעקב לבדו. ואיפה היו כל מחנות המלאכים, שאתה אומר, שסבבוהו ובאו עמו. אמר רבי יהודה, משום שהביא את עצמו לסכנה, שנשאר, יחידי בלילה, והיה רואה בעין את הסכנה, ולפי שלא באו לשומרו, אלא מהסכנה שאינו נראה לעין, לכן נפרדו ממנו. ואז אמר, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית עם עבדך. אשר אלו הם מחנות המלאכים הקדושים, שסבבוהו ועתה נפרדו ממנו, מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין. רבי יצחק אמר לכן נפרדו ממנו המלאכים, כדי לעזוב אותו לבדו עם אותו הממונה של עשו, שברשותו העליון בא אליו. עד כאן לשונו.

ולפי המשמעות, נשאלת השאלה, מתי נפרדו ממנו המלאכים. בשעה שהכניס את עצמו לסכנה, אז נפרדו. היינו, מקודם הכניס את עצמו לסכנה, ואח"כ נפרדו ממנו המלאכים. ועל זה נאמר, "ויוותר יעקב לבדו". זאת אומרת, בשעה שהם ראו, אז נפרדו, צריכים לומר, כמו שזה נכנס וזה יוצא.

ויש להבין, מה הטעם, שבסכנה הנראית לעין אין המלאכים באים לשומרו. כאילו, אם נגיד, שאין בכוחם לשמרו מסכנה אמיתית שנראית לעין. אלא מתי יש להם כח לשמרו, דוקא בזמן שאינה נראית לעין. ואם אין נראית לעין סכנה, אם כן מי יודע שיש כאן סכנה, שצריכים שמירה. פירוש הדבר, אצל מי צריך להיות ניכר לעין, לגבי האדם, או שאם המלאכים רואים, שהוא סכנה הנראית לעין, אז הם מסתלקים, ואף על פי שאין האדם יודע.

ולבאר את זה על דרך עבודה, קודם כל עלינו לדעת, מה זו הסכנה שיש שמה. ואח"כ נבאר, מה זו סכנה הנראית לעין. ידוע, שסדר העבודה מתחיל מקו ימין. הנה ימין פירושו, דבר שאינו צריך תיקון, נקרא ימין. מה שאין כן דבר הצריך תיקון, נקרא שמאל, כדרשת חז"ל, מנין תפילין שהוא בשמאל, שנאמר "והיה לך לאות על ידכה". יד-כה. והנה חז"ל אמרו, "שמאל דוחה ימין מקרבת".

ומשום זה, בזמן שמדריכים את האדם ללכת בדרכי עבודה, מתחילים מימין תחילה. כי בימין אין שום סכנה לחיי הרוחניים. כי תמיד הוא יכול להיות מוסיף והולך. כי קו ימין נקרא חסד, שפירושו, שהאדם מחשיב את התורה והמצות, ואומר שהקב"ה עשה עמו חסד, בזה שנתן לו מחשבה ורצון לקיים תו"מ. ואפילו הכוונה הכי פשוטה, היינו, שאינו יודע מחשבות לחשוב בעת עשיית המצות, ובעת התעסקותו בתורה, אלא פשוט, שהוא יודע, שמקיים מצות ה', מה שציווה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, זה מספיק לחייב אותו לקיים התו"מ, כל אחד כפי יכולתו, זה מספיק לו.

ולפיכך, בכל עשיה ועשיה, שעוסק בתורה או שעוסק בעשיית המצות, הוא מודה ומשבח לה', בזה שעשה עמו חסד, כנ"ל, שנתן לו מחשבה ורצון לקיים התו"מ. אי משום זה, בכל מצוה ומצוה, הוא מודה ומשבח לה', על שזיכה אותו להיות לו אחיזה בתו"מ, לא חשוב כמה, אלא כמה זמן שיש לו אפשרות, שהגוף נותן לו ללמוד, הוא לומד, ועד כמה שאפשר, הוא עושה מאמצים לקיים את המצות. והוא שמח, בזה שיכול לקיים רצון ה', מה שלא ניתן לשאר אנשים כמוהו, היינו, שאין הקב"ה נתן להם שכל ורצון לקיים מצות ה'.

וההולך על קו הזה, עוד לא נקרא זה קו ימין. כי אנו רואים, שבזמן שאין יותר מקו אחד, ואין האדם רואה קו שני, אי אפשר לומר, שזה נקרא קו ימין. כי לשון ימין שייך לומר, שיש עוד קו, אז אני יכול לומר, שזה הוא ימין וזהו שמאל.

ומשום זה, כשמדריכים את האדם ללכת בדרכי ה', אומרים לו, שתדע, כי לא רוצה ה' ממך שום דבר, אלא שתקיים התורה ומצות בתכלית הפשיטות, כבר מספיק לך, ואין אתה צריך לכוון כוונות גדולות, כמו הצדיקים הגדולים. אלא הקב"ה דורש מהאדם, שיקיים תורה ומצות לפי שכלו של אדם, כל אחד לפי תכונתו, היינו עם הכשרונות שהוא נולד, שאי אפשר לדרוש מהאדם, שיעסוק בתורה ומצות כפי בעלי כשרונות גדולים, או בעל אמיצי לב. אלא כל אחד ואחד לפי תכונתו שהוא נולד בו. כמו שאומר האר"י הקדוש, ש"אין יום דומה לחבירו, ורגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה, מה שלא תתקן הלבונה". זאת אומרת, כל אדם, שצריך לתקן את עצמותו ותכונתו, שהוא נולד בה, ואין דורשים מאדם שום דבר יותר מכפי כוחו ושכלו, שעמהם הוא נולד.

נמצא, שקו אחד הוא, שאומרים לו, שאין אתה צריך למצוא חסרונות בעבודה שלך. אלא אם אתה מקיים את התורה ומצות בתכלית הפשיטות, זה הוא דבר גדול מאוד, היות שאתה מקיים מצות המלך. והאדם צריך לעשות לעצמו חשבון, ולהחשיב את עבודתו בתכלית הפשיטות. היינו, אם הוא מתפלל ואומר איזה פסוק או שאומר איזו ברכה, הן ברכת המצות והן ברכת הנהנין, צריך לחשוב אז, למי הוא מדבר. ובטח, כפי שיצייר לעצמו, כי מלפני מי הוא עומד, בטח שיקבל הרגשה אחרת בעת אמירת הברכות, ובעת שהוא מתפלל. ואפילו שהוא לא יודע פירוש המילים, הוא גם כן חשוב מאוד, כי לא חשוב מה שהוא מדבר, כי כאן חשוב למי הוא מדבר.

לכן, כשעושה איזה מצוה, למשל לובש ציצית, אז הוא מסתכל, שיש כמה יהודים בעולם, שלא ניתנה להם ההזדמנות ללבוש ציצית. ולו, כן היתה הזכיה לקיים מצות ה'. כמה תודות הוא צריך לתת להבורא עבור זה. לכן, כפי שכלו הפשוט, לפי מה שמאמין בגדלות ה', ושיש לו זכיה גדולה, שיכול לעשות רצון ה', בגלל זה אומר הברכה "ברוך אתה ה'", היינו שמברך לה', ונותן לו תודה רבה, עבור שזיכה אותו, ונתן לו מה שלא נתן לאנשים אחרים.

וכמו כן כשמברך על ברכת הנהנין, גם כן נותן תודה לה', במה שזיכה אותו, שיאמין שה' המציאו את ההנאות, שיוכלו בני אדם להנות. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם השכל הזה, שיאמינו, שה' נתן להם את כל המצרכים, שיוכלו האנשים להנות. וכמו כן אומר האדם בברכת י"ח ברכות בבוקר "ברוך אתה ה', שלא עשני גוי", שנותן תודה רבה לה', על זה שעשה אותו ישראל.

אם כן אנו רואים, שאנו צריכים להודות לה', על החלק הכי קטן שיש לנו בקדושה, לדבר גדול יחשב. ואף על פי שאין לנו היכולת להעריך את זה, מכל מקום אנו צריכים להאמין את זה. ואני שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר פעם, שעד כמה אנו מבינים להעריך את חשיבותה של תורה ומצות לשמה, ולאמיתו של דבר חשוב השלא לשמה, מה שאנו עושים, יותר לאין ערך, למה שאנו מעריכים את הלשמה.

זאת אומרת, שאין בידינו כח להעריך את הנחת רוח שיש להבורא, מזה שאנו רוצים לקיים את רצונו. והיות כל מעשה שנעשה למטה בעולם הזה, גורם התעוררות למעלה בעולמות עליונים, כמו שאומר בזה"ק "בעובדא דלתתא, איתער עובדא דלעילא", והיות שהאדם, שעוד לא זכה להכנס בהיכל המלך, ולהשיג את האורות, שמתחדשים ע"י המעשים של התחתונים, אין לו אלא להאמין שכך הוא.

היינו, כשאדם בא לבית הכנסת, ואומר שם פסוק אחד לה', אין ערך לחשיבותו של המעשה להקב"ה, כיון שהאדם עושה אז מעשה, ובהמעשה אין מה להוסיף, וזה הוא סימן שיש בהמעשה שלימות, והוא חשוב לפני הקב"ה, כאילו הוא קיים אותה בכל הכוונות של הצדיקים גמורים. זאת אומרת, שאומרים לו, שיש צדיקים, מה שהם מוסיפים על המעשה רק כוונות, אבל על המעשה בעצמו אין מה להוסיף, כנ"ל ועל המעשה נאמר "לא תוסיף ולא תגרע".

אבל אומרים לו, העבודה של כוונות זוהי לא בשבילך, זהו שייך רק ליחידי סגולה. וממילא אם זוהי השלימות שלו, לכן הוא משים כל מרצו וכוחו לשמור את כל מה שהוא קיבל מהחינוך. ובזה הוא יודע, שכל מה שעליו לעשות, הוא רק לשמור על הכמות. ולהאיכות, היינו להשביח את הכוונות, היינו הסיבות שמחייבו לקיים תורה ומצות, הוא יודע מה שמסרו לו מטעם החינוך. שבאופן כללי יהיה לו עולם הזה וכמו כן עולם הבא תמורת עבודתו בשמירת התורה ומצות. וזה נקרא קו אחד, ולא קו ימין, כי עדיין אין כאן בחינת שמאל, שנאמר, שקו הזה נקרא ימין, כנ"ל, כי אין ימין בלי שמאל.

ועל דרך הזה אין שום סכנה, שיאבדו לו החיים רוחניים דקדושה. אלא תמיד הוא מתקדם, כי החשבונות שלו נמדדים לפי המעשה. ובכל יום ניתוספו לו מעשים חדשים. לכן הוא תמיד מתקדם קדימה, בגלל שהוא רואה תמיד, שהוא מוסיף כל יום מעשים חדשים. נגיד על דרך משל, כשהוא הגיע לגיל עשרים, הוא יודע, למשל, שכבר יש לו שבע שנים של קיום תורה ומצות. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז כבר יש לו רכוש של תורה ומצות שבע עשרה שנה.

נמצא לפי זה, שזו דרך בטוחה, שאין כאן שום סכנה לחיי הרוחניות שלו, היות שיש לו בסיס על מה להסתכל, ולמדוד את ההתקדמות שלו. ומשום זה נקראת הדרך הזו, דרך בטוחה. ואין כאן שום סכנה לחיי הרוחניים שלו, היינו בדרך הזו לא שייך שיפול ממדרגתו, ויבוא פעם לידי יאוש, מסיבת שהוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודתו. אלא תמיד הוא יכול להיות בשלוות הנפש. אלא כל מה שהוא מצטער לפעמים בעבודה, הוא, שכואב לו, מדוע שאר אנשים הנמצאים בסביבתו, אינם עובדים את ה' כמותו. רק מזה הוא מצטער בעבודתו. אבל על עצמו הוא רואה, שיש לו עם מה לשמוח, שברוך ה' יש לו רכוש של תו"מ.

אולם בזמן שאומרים לו, שיש עוד דרך, המכונה קו שמאל, שפירושו, שבדרך הזה האדם רואה, שאף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום הוא צריך לתקן את עצמו בעת העבודה, ולא שהתיקון הוא על המעשה, אלא שהוא צריך תיקון על הכוונה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה המעשים שלו, זאת אומרת, מהי הסיבה שמחייבו לקיים התורה ומצות, זה כבר נקרא "דרך סכנה". מב' טעמים:

א. היות שאומרים לו, נכון שבלי שכר לא יכולים לעבוד. אלא כל אדם העובד איזו עבודה, לא חשוב עבודה גדולה או קטנה, הוא צריך לחומרי דלק, שיתנו לו כח לעבודה. ואם אומרים לו, שהשכר הוא בזה, שיזכה לעשות נחת להבורא, הנקרא "שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע להבורא", הסיבה הזו אין הגוף מבין תמיד, שתהיה סיבה מספקת, שתיתן לו כח לעבודה. מטעם שזהו נגד הטבע של האדם, היות שחומר של האדם הוא רצון לקבל בעמ"נ לקבל.

ומשום זה, כשהיה עובד בקו אחד, היינו הבסיס של שכר בעולם הזה ובעולם הבא הוא יקבל תמורת עבודתו בעולם הזה, אז הגוף יכול להבין, שבשביל עצמו, היינו שהוא יהנה ויקבל תמורה, כדאי לעבוד.

אבל בזמן שאומרים לו, שהוא צריך לעבוד עם כוונות, היינו שיכוון בכל עשיה ועשיה שהוא עושה מעשה זה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא נשאר בלי כוחות עבודה, שאז הגוף שלו דורש הסבר על זה: "איך אפשר, שאני אעבוד ואני אוותר על הרבה דברים, שהגוף יכול להנות מהם, בכדי שתהיה הנאה להבורא". זוהי דרך שיש בה סכנה, היינו שיאבדו לו כל החיים הרוחניים, אפילו מה שרכש מזמן היותו עוסק בקו אחד.

ב. וטעם ב' של סכנה הוא, שאפילו הוא מתגבר בכל פעם, ורוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והיות שהוא רואה, שמבחינת הכוונה הוא לא מתגבר, אלא הוא רואה תמיד להיפך, דהיינו, במקום עבודתו, שהיה עובד בקו אחד, היה רואה שהוא מתקדם, כנ"ל, שאם עבר עליו עשר שנים בעבודה, אז יש לו תו"מ של עשר שנים, ואם כבר עבר עשרים שנים, שהוא עוסק בתו"מ, כבר יש לו רכוש של עשרים שנים. וכאן, בקו ימין, להיפך, אם עבר עליו שלוש שנים, והוא לא יכול לכוון בעשיותיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא יותר שבור ורצוץ, הוא כבר עובד עבודה של דרך השפעה שלוש שנים, ואין לו על מה להסתכל, היינו, שאין לו שום רכוש בידו, אף על פי שהשקיע שלוש שנים בעבודה. ומכל שכן שהשקיע חמש שנים, וכן הלאה. לכן כל מה שהשקיע יותר זמן בעבודה, הוא רואה, שהוא יותר גרוע.

אבל באמת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שמצד אחד יכולים לומר, שהאדם כן מתקדם יותר להאמת, היינו בהכרת הרע. שמטרם שהתחיל בעבודה, הוא חשב, שהוא לא כל כך שלא יוכל להתגבר על הרע שלו. וזה כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "רשעים יצר הרע נדמה להם כחוט השערה, וצדיקים, כהר גבוה".

אולם מצד השני, אדם צריך לראות האמת כפי שהיא, היינו, שרע שלו בזה לא זז כמלוא נימא. ומזה יש סכנה, שהוא בא לידי יאוש חס ושלום, כי אומר, שלא לשמה אין לו ערך, כי עיקר עבודה, שיהיה נחת רוח להבורא, ועל זה הוא רואה, שלא יוכל להתגבר, נמצא, שע"י זה שהולך בקו שמאל, יכול חס ושלום יהיה נדחה לגמרי מחיי הרוחניים. כי הוא כבר פגם בהשלא לשמה. נמצא, שהוא קרח מכאן וקרח מכאן, ואין לו שום אחיזה בחיים דקדושה.

ובגלל זה אין מדריכים את האדם רק בקו אחד כנ"ל. ואם הוא מתעורר בעצמו, ויש לו דחיפה מצד עצמו, שמתחיל לחפש את האמת, אם זה שהנחוהו ללכת בדרך זה הוא לעולמים, או שרק שהוא היה אז בתחילת עבודתו, לא היה מגלים לו את הקו שמאל, שהוא צריך לתקן עצמו, שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

וזהו כמו שאומר הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדים אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו מאהבה".

אי לזאת, צריכים ללכת בקו ימין ובקו שמאל, שפירושו, אפילו שכבר יודע, שיש ענין של אמת, הנקרא לשמה, מכל מקום הדרך שהיה הולך בה, בזמן שהיה לו רק קו אחד, עכשיו הקו הזה קיבל שם חדש, ונקרא עכשיו קו ימין.

אולם מה מוסיף לנו, בזה שאנו מכנים עכשיו את הקו אחד בשם קו ימין. ההסבר הוא, כי עכשיו ניתנה כבר כוונה על קו ימין. זאת אומרת, בזה שנשנה השם של קו אחד לקו ימין, נופל השם הזה על כוונה מיוחדת, מה שלא היה בזמן, שהיה נקרא קו אחד. והוא, שאסור לו לבטל את הקו שמאל, וללכת בקו ימין, כי אין ימין בלי שמאל. אם כן מוכרחים לומר, שבזמן שהולך בקו אחד, לא היה יודע אם יש עוד דרך אחר. וכנגדו יש עכשיו קו שמאל, אז נקרא קו אחד עכשיו בשם קו ימין.

והפירוש, את השלימות, שהוא מקבל עכשיו, היא אינה מצד שהולך בלי שום חסרונות, אלא שמרגיש את עצמו בשלימות, והוא בשמחה מהעבודה שלו, כמו שהיה מטרם שנכנס לעבוד בקו שמאל, הוא מסיבה אחרת. כאן, בקו הימין, השלימות היא, מטעם, היות שהוא רואה, שהוא איש פשוט, והוא יודע, שיש דרך אמת, היינו שצריך לעסוק לשם שמיים. אבל הוא רואה, שהוא רחוק מזה, היינו שהגוף שלו לא מרשה לו להיבטל כולו לה', היינו שכל מגמותיו בהחיים שלו יהיה בעמ"נ להשפיע. ומכל מקום הוא רואה, שקצת לנגוע בהקדושה, הקב"ה כן נתן לו כח. ולאחרים אין כח כזה. נמצא, שהוא מודה ומשבח לה' עבור זה. נמצא, במצב כזה הוא בשלימות.

אולם עכשיו, כשהוא התחיל לעבוד בקו שמאל, והבין שעיקר הוא עבודה דהשפעה, לכן קשה לו להסתפק במועט, אלא אם לעבוד כדאי לעבוד להגיע לשלימות. אבל לתת כוחות ולזכות רק לקצת נגיעה בעבודת הקודש, אין בהגוף חומרי דלק. וזה נקרא כמו שכתוב "בכל מקום, שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לקליפות", היינו שהקליפות נותנות לו להבין, בשביל שכר כל כך קטן, היינו בכדי שיהיה לך קצת אחיזה בקדושה, אתה צריך לתת כל כך כוחות גדולים.

נמצא, שיש להקליפות כח להרחיק אותו מהקדושה בצורה הגונה מאוד. היינו, שאין אומרים לו, שלא כדאי לתת כוחות עבור לזכות לקדושה. בטח שהקדושה, היינו להיות משמש המלך, זה דבר גדול. אבל אתה רואה בעצמך, שאין לך הכוחות לזה. לכן מתעוררת אז הסכנה, שלא יפול בכלל מהעבודה, כי הגוף יש לו עכשיו אחיזה גדולה בעבודתו, היות שהאדם בעצמו רואה החסרונות שלו בעבודה.

מה שאין כן בעבודה דקו אחד, היה יודע, שזוהי השלימות שלו. כי הדריכו אותו מלכתחילה, שהענין של "לשמה" שייך לאנשים גדולים, שנולדו מצד הטבע בכשרונות גדולים, ובמידות טובות, וגם הם נולדו עם כוחות גדולים, שיכולים להתגבר על הגוף שלהם, היינו שהם שולטים בעצמם, ומה שמוצא חן בעיניהם הם מסוגלים להוציא לפועל, ואין מי שיכול לעצור בפניהם.

ולך, היינו מה שדורשים ממך, הוא רק כפי יכולתך. היינו, מה שאתה מסוגל לעשות, אתה צריך לעשות. ובזה אתה כבר יצאת לידי חובתך, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת, כי אם לכל הכלל כולו, כל אחד כפי יכולתו.

אולם לאחר שהתחיל ללכת בקו שמאל, היינו שהוא הרגיש, שגם הוא צריך להגיע לדביקות ה', ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומאז והלאה כבר אינו מוכשר להרגיש שלימות בעבודה דקו ימין, משום שהשמאל מפריע לו, כנ"ל. כאן מתחילה העבודה באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהוא צריך להאמין, שהעבודה דקדושה היא עבודה חשובה מאוד מאוד. ומשום זה, לא חשוב אם הוא זוכה לשלימות אמיתית, או להשלימות שמגיעה לו. היינו, שעוד אין לו הזכיה הגדולה, לעבוד את עבודת הקודש במאה אחוז, אלא באחוז קטן מאוד. וזה נבחן עבורו הון רב, שאין הוא מסוגל להעריך את חשיבותו.

ונמצא, בעבודה זו, שהוא הולך על קו הזה, הוא מחשיב את הקדושה, שתתעלה כל פעם חשיבותה. והוא מטעם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת את גדלותה, אפילו שעדיין לא מרגיש את זה בפועל. והוא צריך לומר לעצמו, מה שאני צריך להאמין למעלה מהדעת את חשיבות התורה והמצות, הוא מסיבה, שעוד איננו ראוי עוד להרגיש את חשיבותה ורוממותה, כידוע, שכל זמן שהאדם עדיין משוקע באהבה עצמית, אין הוא מוכשר עוד להרגיש את הטוב והעונג שמלובש בהם. אולם באמת, כשאני אהיה ראוי, אני אראה את זה בפועל ממש.

אי לזאת, יוצא, מה שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, אינו מסיבת חסרון בהאור, המלובש בתורה ומצות, אלא החסרון הוא בהכלי של התחתון, שעוד אינו ראוי לזה, והקב"ה יודע, מתי שאני אהיה ראוי, בטח הוא יתן לי להרגיש את טעם התורה והמצות. ולפי זה יוצא, מה שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין ברירה להרגיש את הטוב שבה, משום שהאור נעלם, ולא יכולים להשיג. אם כן, מהו הפירוש "כי הם חיינו", הנאמר על תו"מ. אלא שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, כל זמן שעוד לא תיקן את הכלי קבלה שלו, כנ"ל. אולם כשיגמור את התיקון שלו, יתפשט הטוב והעונג בכל דבר שבקדושה, שהוא עוסק בו.

אי לזאת, אם הוא הולך בקו ימין ומאמין למעלה מהדעת את חשיבותה, ואז בשיעור החשיבות שהוא מעריך התו"מ, כן הוא יכול להחשיב אפילו דבר קטן, היינו אפילו קצת נגיעה, היינו אפילו שלא לשמה דשלא לשמה הוא גם כן יכול להיות בשמחה, משום שבמעשה הוא מקיים מצות ה'.

אולם אח"כ הוא צריך לעבור לקו השמאל, היינו שיעשה בקורת על המעשה, אם המעשה שהוא עושה, הוא בחינת עצה איך להגיע לדביקות ה', כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", אם באמת הוא הולך על מטרה זו. וזה נקרא, שמכניס את עצמו לסכנה, כנ"ל. ובזמן שהוא נמצא בקו שמאל, העבודה שלו היא בעיקר בתפלה, היינו שיצעוק לה', שיתן לו עזרה משמים, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

ובזה יכולים לפרש את ענין המלאכים, שסובבוהו את יעקב כנ"ל בדברי הזה"ק, שהמלאכים באו לשמרו, היינו שזה הוא בחינת עזרה הבאה מלמעלה, לתת לו סיוע, שיוכל להמשיך בדרכו. אולם סיוע הבא מלמעלה, מתחיל בעת שהאדם התחיל כבר בעבודה, ועומד באמצע, וצועק לעזרה. מה שאין כן מטרם שהתחיל לכנס בעבודה, לא שייך לתת לו עזרה.

לכן שיעקב נכנס בעבודה, שכבר הכניס את עצמו לסכנה, ומבקש לה', שיתן לו סיוע, אז נשלחו לו מלאכים לשמרו, שיוכל לנצח את המלחמה, שהוא כבר נכנס. מה שאין כן שכבר גמר את עבודתו שהתחיל, וקיבל סיוע מהמלאכים, ורצה להתחיל עבודה חדשה, המכונה "פכים קטנים", ותחילת עבודה היא חושך, המכונה "לילה", זה נקרא "סכנה הנראה לעין", היות שבמקום חושך, הנקרא קו שמאל, הוא סכנה. אבל הוא בעצמו צריך להתחיל לבדו. ואח"כ, כשהוא רואה שלא יכול, אז הוא מתחיל לבקש עזרה מה', ואז שוב יקבל עזרה מלמעלה."

שאלה: לפי המאמר יוצא שיש סדר כזה של קו אחד, ואחר כך יש קו ימין לעומת קו שמאל, ואז הקליפות נותנות לו להבין שאין לו כוחות מצד עצמו והוא צריך להתחיל ללכת באמונה למעלה מהדעת ואז להתפלל. מתי העשירייה נכנסת לפעולה, באיזה שלב היא באה לידי ביטוי, ואיך עובדים עם העשירייה בשלבים האלה, האם בכל אחד מהשלבים האלה יש עשירייה או שרק משלב מסוים?

באיזה שלב הוא יכול לעבור בלי עשירייה?

תלמיד: מה שהוא מתאר פה כקו אחד שבכלל אין לשם שמים, שהוא יכול לעבוד בכוחות עצמו, לא מגלה שפלות אלא סופר שנים, ואם עשרים שנה הוא עושה, אז יכול להיות שאין פה עשירייה. האם זה נכון להסתכל על זה כך?

יש אנשים שסופרים כך, כן.

תלמיד: הוא כותב שאם אין קו נוסף אז אין קו ימין, כביכול צריך שיהיה קו ימין, קו אחד ואז אפשר ללכת בקו השני. ולפי מה שהבנתי במאמר, קו ימין זה שאתה עושה פעולות ויש שכר, הוא נותן שם את הדוגמה שבן אדם דתי עושה פעולות חיצוניות אז הוא יודע שיש לו, הוא צובר שכר לזה, ורק אחר כך מתגלה לו קו שמאל ששם הוא לא רואה את השכר והוא צריך לעבוד מעל הדעת. בדרך שלנו, מה זה קו ימין? אנחנו לא כל כך למדנו שקו ימין זה לעשות פעולות חיצוניות ויהיה לנו עליהן שכר?

קו ימין לא שייך לפעולות חיצוניות, קו ימין זה פעולות על מנת להשפיע, קו ימין זה ל"לשמה".

תלמיד: מה שהבנתי מהמאמר שקו ימין עושה פעולות למשל חמש שנים, אז יש לו שכר של חמש שנים. ובקו שמאל הוא יכול לעבוד עשר שנים אבל הוא לא רואה בכלל כלום, הוא רואה קצת, ממש מעט, אז איך זה בעבודה שלנו קו ימין וקו שמאל?

מי יכול לענות?

תלמיד: אולי שבקו ימין הוא מחשיב יותר את ה"שלא לשמה", ובכל מה שהקב"ה נותן לו איזו אחיזה ורצון לרוחניות הוא מחשיב את זה כשלמות והוא עושה את המעשים עם הכוונה, וקו שמאל במצב הזה, שהוא כבר מבין שהוא בשלמות אבל רוצה להתקדם ולקדש את האמת שהיא "לשמה", אז הוא כבר פותח רצונות חדשים, חסרונות חדשים, רואה איפה עוד יש לו להתקדם בכוונה ופה הוא כבר זקוק לעזרה מה' ממש, כי פה יש סכנה.

מי יכול להוסיף?

שאלה: יוצא שהקו האחד ושני הקווים זה עבודה שונה לחלוטין. בקו האחד האדם עסוק בלספור את המעשים שלו, את הזמן כמו שהוא מתאר פה, ובשני קווים הוא בכלל לא עוסק בזה אלא הוא עוסק בכמה הוא יכול לעשות נחת רוח לבורא, ושם הוא נמצא בפעולות האלה, מזהה שהוא לא נמצא בכוונה הנכונה, הוא קורא לזה פה קו שמאל, ואז יש איזו פעולה שנקראת למעלה מהדעת שהוא עובר איתה לקו ימין. מה זו הפעולה של לעבור לקו ימין בלמעלה מהדעת, מה השלמות פה? כי אני רואה שאני לא בכוונה הנכונה. בדקתי, ראיתי, אז איך אני עובר לקו ימין ואני פתאום למעלה מהדעת אומר, "אה, הכול בסדר", אני לא מצליח להבין את זה?

כי המצב שאתה מצייר הוא לא טוב.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זאת אומרת שאתה רואה שאתה נמצא בקו שמאל.

תלמיד: בקו שמאל כמו שהבנתי, האדם עושה את הפעולה, למשל חיבור עם החברים, אנחנו מנסים להתחבר, אנחנו מנסים לעשות פעולות של חיבור, אבל מגלים שהכוונה שלנו שם היא לא כדי לעשות נחת רוח לבורא אלא היא כוונה אחרת, נגיד כדי להרוויח משהו לעצמנו, אם אני מבין נכון זה נקרא קו שמאל, לפחות ככה הבנתי ממה שכתוב במאמר.

לא, קו שמאל זה קו דקדושה, זה שאתה מתכוון להרוויח בזה משהו זה לא שייך בכלל לעבודה בג' קווים.

תלמיד: לא הבנתי מה אמרת?

שיש לי הזדמנות להתקרב לבורא ואני מתקרב, על ידי זה שאני רוצה לצרף את כל הכוחות שלי החיוביים לתהליך, למעשה, זה נקרא "ימין", אחר כך אני רוצה להוסיף לזה גם את כל הכוחות שהם כביכול רוצים להכשיל אותי. ואני, או לא עובד איתם או שאני יכול לעבוד בחלק מהם, לכופף אותם לעבוד כמו בימין איכשהו, ודאי שלא בכל הכוחות שלהם אבל איכשהו כן, ואז זה נקרא שאני עובד בשני קווים.

תלמיד: אז עכשיו אני מנסה לעשות את העבודה שתיארת בסוף, שבה אני מנסה לרתום את כל הכוחות למרות שכנראה אני לא כל כך מצליח, ואז עושה חשבון עם עצמי ורואה שאני לא במקום שצריך להיות, נכון?

למה לא?

תלמיד: אם אני כל הזמן בעבודה שאני חושב ואני נמצא בכוונה הנכונה, אז אני בכוונה הנכונה והכול בסדר, מה יש לי פה לעשות קווים?

כן.

תלמיד: אבל אם אני בודק את עצמי ורואה שעשיתי את הפעולה אבל לא הצלחתי לעשות אותה עבור הבורא, אלא עשיתי אותה עבור איזשהו רווח אישי שלי נגיד, אז אני מגלה שם שאני צריך עזרה כדי לעשות את הפעולה של לעשות לו נחת רוח?

כן.

תלמיד: האם הנקודה הזאת נקראת קו שמאל, זאת אומרת זה קו שמאל או מה נקרא קו שמאל, נתחיל מזה אולי, כי אולי לא הבנתי מה זה קו שמאל בכלל?

בסדר, עוד שאלות בנושא הזה?

שאלה: אנחנו מסתכלים על כל התהליכים שהם בבן אדם אחד, אם הוא רגיל לעבוד בקו אחד עבור השכר בעולם הזה, בעולם הבא, איך בכלל מתעורר בו חיסרון לעבודה בשלושה קווים, נראה שזה בלתי אפשרי?

למה?

תלמיד: הוא רגיל להרבות במעשים, מרגיש את השכר, אין לו שאלה, איך מתעוררת השאלה בכלל?

מה זה הוא רגיל לעבוד, איזה עבודה הייתה לו שהוא רגיל אליה?

תלמיד: עובד בקו אחד, אומרים לו שצריך להוסיף במעשים והוא מרגיש את עצמו בטוח, יש לו שכר עבור המעשים שלו.

אין לו יצר רע בכלל?

תלמיד: כן, יוצא ככה, שהוא לא מרגיש את היצר הרע.

אם אין לו כוחות התנגדות אז אין על מי לדבר.

תלמיד: אז מכאן השאלה, איך מתעורר החיסרון, איך מתעורר בו יצר הרע?

אם לא מתעורר אז לא מתעורר, פשוט מאוד, אז הוא לא אותו אדם שיכול להגיע למטרת הבריאה בג' קווים.

תלמיד: אפשר איכשהו לזרז את תהליך ההתפתחות או לא?

כן, אם ייכנס לקבוצה נכונה וישתדל להתקשר אליהם ולהיות כמוהם, אף על פי שהוא לא מבין ולא מרגיש הרבה הבחנות שהם עובדים איתם, אבל כן, לאט לאט זה ייקלט בו.

תלמיד: זאת אומרת לחפש סביבה טובה להתפתחות.

כן.

שאלה: הוא אומר שבעבודה בקו אחד מרגילים את האדם לעבוד באהבה. זאת אומרת, יש לה תפקיד לעבודה הזאת, אז רק אחרי שהוא מתרגל לעבוד באהבה, אומרים לו שהוא רשאי לבדוק את הכוונה שלו, מתחילים ללמד אותו לבדוק כוונה, ואז מתגלה לו קו שמאל, זה מה שהבנתי מהתהליך של המאמר. מה זה להתרגל לעבוד באהבה? איך אדם מרגיל את עצמו לעבוד באהבה? מה הוא צריך לעשות?

להרגיל לעבוד באהבה, זה כבר לעבור את כל השלבים האלו שעליהם אנחנו מדברים.

שאלה: כשאני הגעתי ללמוד, ישר למדתי שצריך לבדוק כוונה, פסחתי על השלב הזה, ודווקא היום אני שם לב שאני חייב לעבוד באהבה, אחרת אני לא מסוגל לעשות פעולות כלפי הבורא, כלפי חברים, אני צריך לחפש אהבה. איך אני יכול להרגיל את עצמי להתעמק בזה? איך רוכשים את הכוח הזה של אהבה ואז באמת אפשר לעשות את הפעולות? אני מרגיש שפסחתי על השלב הזה, ישר לימדו אותי לבדוק כוונה.

נניח שאתה לא כל כך קשור למאמר. להתקשר לחברים בכל הכוח ולקבוע שהעתיד שלך בחיבור איתם, וכדי שאתה תוכל להתחבר איתם צריך להידבק לכל תכונה שאתה מזהה בהם, ואז אתה מגיע לדבקות.

תלמיד: כלומר, ההתעמקות בקשר עם כל חבר זה אומר עוד ועוד להיכנס, שם האדם מקבל כוחות של אהבה.

כן. אנחנו מלכתחילה מגיעים לעשירייה כל אחד מאיתנו, כשכל התקלות שלה בנויות כדי לתקן כל אחד מאיתנו. ולכן אנחנו צריכים לראות את העשירייה כאיזה מיתקן שעליו אנחנו צריכים לעשות את הבדיקה שלנו, איך להתקדם לבורא.

שאלה: הוא מדבר פה בהרחבה על הסכנה שיש לאדם, ברגע שהוא מתחיל לעבוד עם קו שמאל. מהי הסכנה?

סכנה שיכול להיכנס לכאלו חשבונות בקו שמאל, שיישאר שם וזה יראה לו הגיוני וברור שנמצא לפניו והוא יכול לעבוד עם זה בכוח, בצורה ברורה, כמו שכל העולם חושב שהוא נמצא באיזו צורה נכונה.

תלמיד: זה נשמע כמו סכנה אם הוא לא ייכנס לקו שמאל, לא?

שלא ייכנס לקו שמאל, אז הוא יישאר במשהו בין שמיים וארץ, אבל אם ייכנס לקו שמאל, אז תהיה לו יכולת להצדיק את עצמו בזה שעובד כביכול עם כוח הרע.

תלמיד: אז על מה הוא מדבר פה, על ייאוש ועל שיישאר קרח מכאן ומכאן? אנחנו עובדים כל הזמן במגמה אחת, אנחנו מעלים חשיבות בעשירייה וגדלות הבורא, גדלות החברים וכן הלאה, ודרך זה כל אחד כבר עובר כל מיני מצבים.

זאת אומרת, אני כל הזמן צריך לחבר את עצמי לעשירייה שבה אני ממש כאילו לא נמצא, עד כדי כך שלא רואים אותי שם, אני מדלל את עצמי בין כולם.

תלמיד: והוא אומר שלאחר מכן נכנסים לאיזה מצב, ונעזוב לרגע את המעשים, שאנחנו מדברים כבר על להתחיל לעבוד על כוונה.

כן.

תלמיד: והוא אומר, כאן, שכשמתחילים לעבוד על הכוונה, יש סכנה.

כן.

תלמיד: אז פה שאלה, מהי הסכנה? ואם זו סכנה, איך להיזהר ממנה?

הסכנה היא בזה שאם אני לא אתקשר לעשירייה בכל מה שאפשר לי לפי התכונות שלי, אני לא מתקרב לבורא ולא נעשה דומה לו. בכל מצב ומצב אני צריך לראות איך אני אדמה לבורא. ו"להידמות לבורא" זה נקרא לגלות עשירייה ולהתכלל בה. זאת אומרת, "להתכלל בה" זה נקרא שאני פשוט מבטל את עצמי כלפיה.

תלמיד: והסכנה היא שלא נצליח לעשות את זה?

יש כאן כמה סכנות, שבדרך אני יכול להיכשל, למשל שאני מתחיל לראות שהידיעה שלי יותר גבוהה בלהתקשר לחברה מהידיעות של החברים. יש כאן הרבה דברים. אבל העיקר זה שאני בכל זאת נכלל בעשירייה. כאן העבודה.

תלמיד: כן, אבל מה מסוכן בזה, שזה יזרוק את האדם מהדרך, שזה יפגע בעשירייה?

כן, שאדם יכול "לעוף" מהעשירייה. יש לו התנגשות פנימית שהוא הולך בדרך אחרת מהעשירייה, והוא עד כדי כך בטוח בצידקתו, שאין לו מה לעשות, רק ללכת בדרכו.

תלמיד: וזה הדבר הכי מסוכן בעצם שיכול להיות למי שהולך בדרך?

כן. בטח מחזירים אותו אחר כך.

שאלה: שני מלאכים מלווים את האדם, אפשר להגיד, עד מקום הסכנה, וכשמתגלה הסכנה הם נעלמים. והסכנה זה זמן שאדם צריך להתפלל לבורא, רק הבורא יעזור לו.

זו בעצם כניסה לקו אמצעי, כי הם לא שולטים בקו אמצעי, אלא או בשמאל או בימין ורק בורא שולט בקו אמצעי.

אתה שואל איך האדם מחבר את עצמו לקו אמצעי?

תלמיד: בזה שהוא נדבק לבורא, הוא מתפלל לבורא.

איך הוא מתפלל לבורא אם יש לו עכשיו נטייה לימין או לשמאל?

תלמיד: הכוחות ששומרים אותו נעלמים, אין לו ברירה, הוא נשאר לבד, בודד.

תבדוק את זה, אחר כך שוב תגיד לנו.

שאלה: מה ההבדל בין סכנה נראית לעין לסכנה שלא נראית לעין?

אלה דברים יותר פנימיים. סכנה שנראית לעין היא סכנה שהיא ברורה ושאפשר לעקוף אותה, להתרחק ממנה, וסכנה שלא נראית לעין זה מפני שאדם לא שמע לפני זה בעצות הבורא, לא שמר על עצמו, ואז הוא נתקע בסכנה שלא נראית לעין, אז הוא פתאום מגלה שיש כאן סכנה.

תלמיד: למה דווקא בזאת שומרים עליו ובזאת לא שומרים עליו, בזאת שנראית לעין אומרים שלא שומרים עליו וזאת שלא נראית לעין כן שומרים עליו?

זה ברור, כשהסכנה נראית לעין ברור לו מה הוא צריך לעשות בצורה גשמית, וסכנה שלא נראית לעין גם צריך להיות ברור לו מה הוא עושה איתה בצורה רוחנית.

תלמיד: סכנה זה בעצם בירור הכוונה?

נגיד.

תלמיד: אז למה זה מסוכן לאדם להיכנס לבירור הכוונה אם זה נראה לעין, למה אם עכשיו אני רוצה להיכנס לבירור הכוונה זה מסוכן, לא שומרים עלי?

כי "עיניים להם ולא יראו", אסור לנו לראות בעיניים, אם אנחנו רוצים לעלות לרוחניות, לא השכל ולא העיניים עובדים בצורה נכונה, זאת אומרת, כדי להביא אותנו לדרך צלחה.

תלמיד: איך להישמר מהסכנה?

אני לא חושב שזה אפשרי, אני חושב שעיקר הוא שאנחנו צריכים לדעת איך להתגבר על כל סכנה וסכנה שמופיעה לנו בדרך, אבל לברוח מהסכנות זה בלתי אפשרי, ודווקא על ידי הסכנות האלה אנחנו עולים, פותרים בעיות.

שאלה: הסכנות מתחילות מהרגע שהאדם מתחיל לברר מהי הסיבה שמחייבת אותו לעבודה, ואז הוא מפרט כאן שתי סכנות, סכנה ראשונה "א. "היות שאומרים לו, [נכון] שבלי שכר לא יכולים לעבוד. אלא כל אדם העובד איזו עבודה, לא חשוב [עבודה] גדולה או קטנה, הוא צריך לחומרי דלק, שיתנו לו כח לעבודה. ואם אומרים לו, שהשכר הוא בזה, שיזכה לעשות נחת להבורא, הנקרא "שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע להבורא", הסיבה הזו אין הגוף מבין תמיד, שתהיה סיבה מספקת, שתיתן לו כח לעבודה. מטעם שזהו נגד הטבע של האדם, היות שחומר של האדם הוא רצון לקבל בעמ"נ לקבל". ואז הוא כותב דיאלוג, שהגוף אומר לאדם, ""איך אפשר, שאני אעבוד ואני אוותר על הרבה דברים, שהגוף יכול להנות מהם, בכדי שתהיה הנאה להבורא". זוהי דרך שיש בה סכנה, היינו שיאבדו לו כל החיים הרוחניים".

אני רוצה לשאול על הנקודה הזו שמלווה אותנו כל הדרך, על ההתנגדות של הגוף. הסכנה היא ברורה, היא מובנת, אבל מהי העצה כדי לצאת מהסכנה ולהפוך אותה לעליה? בשלב הזה, כשהגוף פועל עליו בצורה נוקבת, והאדם אפילו לא שם לב לזה, מה לעשות?

מה אתם חושבים? האם לשמוע מה שיוצא מהמצב הזה או לא? מה הבדיקה אומרת לך?

תלמיד: הדבר היחידי שאני מצליח לחשוב עליו זה להגיע לשיעור בוקר, לקרוא מה שהרב"ש כותב, להבין מה קורה איתי ולהתפלל שנצליח להשתמש במה שקיבלנו כדי להשתמש במצבים האלה. אבל הרבה פעמים המצבים האלה הם בהיסח הדעת, האדם לא מבין איך הגוף פועל עליו ומבטל את כל העבודה שלו ברגע אחד ומעיף אותו. אבל אם כבר הוא הצליח לשים לב שהגוף מתנגד, אז גם פה לא ברורה העצה מה עליו לעשות. כי הרי לא מאיר לו פה כלום, זה נגד הטבע.

יש למישהו מה עוד להוסיף?

תלמיד: ברור שהעצה היא להתכלל בסביבה, לקבל כוחות מהסביבה, גם מצד האדם שבסכנה, וגם העשירייה צריכה להשפיע על האדם. מורגש שבכאלה מצבים כשהסכנה מאוד עמוקה וחזקה, כאילו יש נתק, ואפילו כשהאדם נמצא בתוך הסביבה, גם אם הוא נכלל בתהליך, הגוף פיזית נמצא שם, הוא לא מצליח לספוג משם כוחות, הסביבה לא מצליחה לתת כוחות, הוא לא מתעלה מעל הסכנה. ואז השאלה, מה עוד אפשר לעשות.

שאלה: במאמר מדובר על קיום תורה ומצוות. מה זה לקיים תורה ומצוות בתכלית הפשיטות?

לקיים תורה ומצוות זה לתקן את כול הקשרים שיש בין אדם לדומם, לצומח, לחי ולבני אדם, שהוא נמצא בסביבתם. כלומר שהקשר שלו לטבע הכולל, דומם, צומח, חי, מדבר, יהיה קשר נכון מצידו. זה נקרא לקיים תורה ומצוות. מה שהתורה רוצה מאיתנו זה שנתנהג נכון באותו עולם שבו אנחנו קיימים.

שאלה: איך לבדוק את עצמי אם אני נמצא בקו ימין או בקו אחד?

אתה נמצא בקו אחד, כאשר כל ג' הקווים בשבילך הם כמו קו אחד. ובקו ימין אתה נמצא כאשר אתה מסוגל להיות בקשר עם מישהו במצב של הצדקה מוחלטת של כל מה שמגיע אליך.

שאלה: מה זה אומר שלא חשוב מה להגיד לבורא אלא מספיק שאני פונה לבורא? הוא כותב במאמר, לא חשוב מה הוא מדבר, כי כאן חשוב למי הוא מדבר. מה הכוונה?

כי באמת חשוב למי הוא מדבר. אתה יכול לדבר לקיר, אני לא יודע למי. אבל אם הוא מדבר לבורא, אז הפנייה שלו כבר חשובה בפני עצמה.

שאלה: במאמר מדובר על זה שיש מלאכים שהם באים לשומרו. מה הקשר בין המלאכים שבאים לשומרו ומה התפקיד של העשירייה בתוך התהליך הזה? איך כל הדברים האלה משתלבים בעשירייה?

אלו אותם הכוחות שהבורא סידר לבריאה, והוא סידר מהם כמה תפקידים. בתפקידים האלה יש ביניהם כאלה שהם שומרים על האדם שלא ייפול, מקדמים אותו קדימה אפילו שהוא לא כל כך פועל בזה, ויש תפקידים אחרים למלאכים אחרים. זו רשת כוחות שפועלת על האדם שבה הוא צריך למצוא את עצמו, ולהשתמש בה כמו בנהיגה נכונה.

שאלה: איך עשירייה יכולה לדעת אם היא נמצאת בעבודה אמיתית במצב שהחסרונות עדיין לא מבוררים?

אני לא יודע איך היא יכולה לברר, למיין את החסרונות, את הרצונות שלהם בצורה נכונה, אם הם עדיין לא הגיעו למיון הסופי.

שאלה: אתמול בהתאם לעצה שלך, כתבתי סיכום קצר למאמר, ואני רוצה לבדוק אם כתבתי נכון. קודם יש קו אחד פשוט, כשיש עבודה פשוטה ללא כוונה. אחר כך כשמגיעה הכוונה, העבודה היא בלא תוסיף ולא תגרע, זה קו ימין. ואחר כך בעבודה עם כוונה, זה קו שמאל. אבל מאחר וקו שמאל הוא תמיד חיסרון, עד גמר התיקון, אז מזה מתעוררת בקשה, כי את הכוונה יכול לשנות רק הבורא. אז יש בקשה לבורא, וזה כבר קו אמצעי. האם זה כך?

לא. אם אתה לא מוצא תמיכה, זה לא אומר שזה קו שמאל.

תלמיד: מה הכוונה תמיכה, תמיכה ממי?

מהתכונות שלך.

תלמיד: והעבודה עצמה עם הכוונות לא נחשבת כקו שמאל?

לא.

תלמיד: אמרת שאם אתה לא מוצא תמיכה מהתכונות שלך, אז זה לא נחשב שאתה עובד בקו שמאל. איזה תכונות שלי יכולות לתמוך בעבודה בקו שמאל?

את זה אני לא יודע. למעשה אין לנו כאלה.

תלמיד: אז יוצא שצריך לבקש את התכונות האלה מהבורא?

עוד לא הגענו לזה, אבל עוד מעט.

תלמיד: אבל זה הכיוון?

כן.

שאלה: מהי הכרת הרע?

הכרת הרע האמיתית היא כשאנחנו בדיוק מבינים שהרע הוא ממש נגד הבורא ואנחנו מוכנים לדחות את הכוח הזה דווקא עבור התכונה הזאת, ואז אנחנו בונים בעצמנו, על ידי מלאך הטוב אפשר להגיד, אנחנו בונים בעצמנו ציור נכון של הבריאה.

שאלה: אדם נמצא נגיד בשיעור ובינתיים אין לו שום כוונה, הוא פשוט מתכלל, משתדל לקרוא. מה נקרא שהוא עובר לקו ימין?

איזה קו ימין או שמאל יכול להיות לו אם הוא רק קורא?

תלמיד: על זה אני שואל, איך מהמצב הלא נכון שלו לעבור לקו ימין?

אני לא חושב שהוא יכול מיד לקפוץ לקו ימין. בפנים בתוכו בכל זאת יושבות כל מיני שאלות, תכונות, שהן הפוכות לבורא. הוא צריך לאסוף מתוך הקבוצה שלו את היחס הנכון לבורא ולהפגין אותו בפני כולם ולבקש כאילו סימוכין, אישוש, לזה שהוא מתייחס בצורה נכונה לבורא. אז יתחיל להופיע, להתעורר בו קו ימין.

שאלה: מה זה אומר להפגין את היחס שלו לבורא כלפי העשירייה ואחר כך לקבל איזה סימוכין שזו פעולה נכונה?

כשהוא קורא לעשירייה להתחבר בצורה מסוימת, בכוונה מסוימת, למטרה מסוימת, והעשירייה מסכימה ומתחברת עמו בזה אז הם כבר נמצאים יחד ובקו ימין.

שאלה: בהמשך כתוב במאמר שמהמצב הזה עליו לעשות אחר כך בדיקה ומעבר לקו שמאל. איך לעשות את הבדיקה בצורה נכונה?

בעבודה הזאת הוא מקבל כוח בקו ימין ואז על הקו הזה הוא מושך את הכלי כולו, ובצורה כזאת הם עושים תיקון של כל הכלי, אבל אך ורק דרכו, ואחרי זה יתר החברים שלו צריכים ללכת בעקבותיו.

שאלה: מדובר שבשלב כלשהו המלאכים עוזבים את יעקב והוא נותר לבדו. למה הכוונה בעבודה שלנו שהמלאכים עוזבים אותנו?

הוא לא מרגיש שיש לו הבנה, הכרה, הרגשה במה שהוא רכש קודם והוא נמצא עכשיו מול כוחות הטבעיים ואין לו מה לעשות, רק למצוא קשר עם הכוחות הלא מוכרים לו.

תלמיד: מה צריכה להיות פעולה נכונה כשאנחנו מזהים שזה המצב, שמלאכים עוזבים אותנו. איך אנחנו צריכים לנהוג נכון?

זה שהמלאכים עוזבים אותנו זה יכול להיות לרעה ויכול להיות לטובה. אצלו זה דווקא לטובה כי הוא מנצח אותם, את המלאכים, ומגיע למפגש עם השר של עשו.

תלמיד: אז בשלב הזה אנחנו צריכים לבקש עזרה מהבורא? זו צריכה להיות הפעולה?

כן.

שאלה: הדבר שאני הכי מתפעל ממנו ממאמרי רב"ש זה שהוא מרגיש מה קורה איתנו, הוא מתווה לנו את הדרך, זה נותן כוחות, זה נותן צדקת הדרך, אני יכול לתאר את עצמי על המפה שהוא משרטט ואני מניח שכולנו כך. מצד אחד זה מעורר תחושה של התרגשות, והודיה והתרעננות, מצד אחר זה גם מעורר שאלות וספיקות. האם זה נקרא העבודה ב-ב' קווים שהוא מתאר כאן?

עוד לא בדיוק, אבל צריך להמשיך.

תלמיד: הרבה פעמים יוצא שקוראים את המאמר ואפשר להלביש את עצמנו בתוך מה שהוא כותב, אבל לא תמיד שומעים את העצה, לאן לפנות, לאן ללכת. האם זה בכוונה כך כדי להשאיר אצל האדם חיסרון כזה, או שפשוט אין עדיין כלי כדי לספוג את הכיוון שלו?

הבעיה שלנו, שאנחנו לא מחוברים מספיק. שבכל זאת יש כאן כוח גדול מאוד, אבל הוא מפוזר, ואנחנו רואים איפה אותו כוח שאנחנו יכולים לגבש אותו יחד ולעשות עימו צעד קדימה, כמה צעדים קדימה. זו בעיה, לא הולך.

אנחנו צריכים להשתדל להיות קרובים ככל האפשר ואז זה ייצא לנו. אנחנו צריכים להבין בשביל מה היא כל התורה. שהיא רק לצורך זה שאנחנו נתחבר, ואז בחיבור הזה לפי ההתאמה עם הבורא הוא יתגלה.

שאלה: שמעתי שהאדם צריך להתקשר לחברים בכל הכוח, להידבק בכל תכונה שאתה מזהה בהם. מה זו העבודה הזו של להידבק בכל תכונה שאני מזהה בחברים?

להיות דבוק בהם.

תלמיד: אני מזהה בחברים כל מיני תכונות, ביחס שלי אליהם, חבר אחד נראה לי חכם, חבר אחד נראה לי ענו, חבר אחד נראה לי שחצן, חבר אחד נראה טיפש. אלה תכונות?

לא.

תלמיד: אז מה זה להידבק בכל תכונה שאתה מזהה בהם?

כל תכונה ותכונה נבנית על היחס של האדם לבורא והיא מורכבת, כמו שאתה מנגן אקורד במוסיקה, לא צליל אחד אלא כמה יחד, שעושים ביניהם הרמוניה מיוחדת.

תלמיד: אפשר לחזור רגע לעניין התכונות, כי אני חושב שזה משהו מטריד.

כן.

תלמיד: האם האדם צריך לבטל את עצמו כלפי התכונות הרוחניות שקשורות ליחס האדם לבורא או כלפי תכונות אנושיות שהוא מבחין בהן?

התכונות האנושיות נכנסות לתכונות הרוחניות, אבל העיקר זה התכונות הרוחניות.

תלמיד: אם אפשר רגע לסדר את העניין הזה של תכונות אנושיות, תכונות רוחניות, שעל ידן נבנה היחס של האדם כלפי החברים שלו בעשירייה.

כלפי תכונות אנושיות, אם אפשר לסדר את היחס הנכון אליהן, כי הן מאוד דומיננטיות, הן גם מאוד בולטות ומעצבות את היחס של החבר לשאר החברים שלו בעשירייה. יש חברים שמתלבשים לו בצורה נוחה על הרצון לקבל שלו והוא מעריך אותם, ויש חברים שהוא נדחה מהם, כלפי תכונות אנושיות פשוטות. מה לעשות עם התופעה הפסיכולוגית הזאת?

האדם צריך להגיע למצב שהוא לא מסתכל על זה, זה לא חשוב לו. אחד יכול להיות עם קרחת והשני ג'ינג'י והשלישי עוד משהו, האם אני אסתכל על זה ויחליט אם הוא מתאים לי או לא מתאים לי כחבר?

תלמיד: אתה משווה את זה כמו אדם עם קרחת או ג'ינג'י, אז כך גם אם אני אסתכל על חבר שהוא חכם או טיפש, ענו או שחצן, כלומר זה ממש צריך להיות בצד ובכלל לא להביא את זה בחשבון.

כן.

תלמיד: זה כלפי התכונות האנושיות. יש גם עניין של תכונות רוחניות. מה זה תכונות רוחניות שהאדם מבחין בחברים שלו בעשירייה?

מידת הנטייה שלו לבורא.

תלמיד: נראה לאדם שהוא רואה את מידת הנטייה של החבר לבורא, הוא מתפעל ממידת הנטייה של החבר לבורא, האם זה נקרא תכונה רוחנית שאדם מבחין בחברים שלו בעשירייה?

אם הוא מסוגל.

תלמיד: נראה לו שחבר אחד הוא מאוד מטרתי ומאוד משתוקק, וחבר אחר בכלל לא בכיוון כלפי המטרה, אלו כבר קרובות יותר לתכונות רוחניות. האם איתן אפשר לעבוד איתן בעשירייה?

על מה אתה שואל?

תלמיד: אני רוצה לדעת איך אדם צריך לתקן את היחס שלו לתכונות שהוא מזהה בחברים שלו בעשירייה, איך הוא נדבק בתכונות האלה? למה התכוונת כשאמרת שאני צריך להידבק בכל אחת מהתכונות של החברים שלי בעשירייה?

לא אמרתי כך בדיוק, אבל נניח. אם החברים שלי, אם הקבוצה הזאת נמצאת בתהליך של התקרבות לבורא, והבורא סידר אותם, בחר בהם, משך אותם מכל האנושות דווקא להיות יותר קרובים אליו, אז אני מכבד אותם קודם כל על זה.

תלמיד: עכשיו אני צריך לבנות יחס כלפיהם, כלפי הבחנות שאני מרגיש כלפיהם.

מה אתה צריך לבנות?

תלמיד: אני צריך להעריך אותם.

אתה צריך לקבל אותם כך שהם ימלאו לך את כל הפנימיות שלך. אין לך יותר. זה מה שהבורא נתן לך, זה מה שעומד כמקשר בינך לבין הבורא.

תלמיד: מה ממלא את הפנימיות שלי בחברים, מה אני רואה בחברים שאני צריך לתאר לעצמי שעכשיו אני רוצה שזה ימלא את הפנימיות שלי?

אתה רוצה שהחיבור ביניכם ימלא את הפנימיות שלך.

תלמיד: אבל כשאני מתאר את החברים שאיתם אני רוצה להתחבר, אז עם מה אני רוצה להתחבר בחברים?

אתה רוצה להתחבר עם אותה פנימיות שיש ביניכם, בין כולם, שאתם משיגים את זה.

תלמיד: הפנימיות הזאת נמצאת בינינו?

כן, בינינו.

תלמיד: ומה יש בכל חבר?

בכל חבר אין כלום, חוץ מביטול האגו שלו והחיבור שלו עם כל החברים למעלה מהאגו.

תלמיד: אז כשאני רוצה להתחבר עם החברים, עם מה אני רוצה להתחבר?

אתה רוצה להתחבר עם הרצון שלהם להתחבר בין כולם.

תלמיד: נניח שבחבר אחד נראה לי שהרצון שלו להתחבר עם כולם הוא גדול, אני מתפעל מהרצון שלו להתחבר עם כולם, ובחבר אחר אני רואה שאין לו כזה רצון להתחבר עם כולם. אז כשאני מתחיל להבחין בהבדלים ביחס שלי לחברים כלפי הרצון שלהם להתחבר עם כולם, מה אני אמור לעשות עם ההבדלים האלה?

אתה צריך להגיד לעצמך שאתה לא יכול לראות עד כמה הם נמצאים באהבה הדדית אלו לאלו. אלא אתה רוצה להיכנס לתוך החברה הזאת, לתוך הרשת הזאת, לתוך העשירייה הזאת, וממש להתכלל איתם.

שאלה: כתוב על הבורא, כי אש אוכלה הוא, אי אפשר להגיע לדבקות בבורא, אלא הידבק במידותיו. בעשירייה עליי לקבל דוגמה מחבר אותו אני רואה כגדול וכמודל לחיקוי בעיניי. איך להסתכל עליו כגדול ולא לראות אותו לפי תכונות בהמיות כג'ינגי' או כקרח?

תסתכל עליו כאילו הוא באמת נמצא בצורה אותה אתה מתאר לעצמך, שהוא חכם, מסור, בקיצור רוחני.

תלמיד: ומה, מלבד נס מלמעלה, גורם שבמקום לראות את הג'ינג'י והקרח אראה ממש עזרה מלמעלה המתלבשת בחבר בשביל לדגמן לי את הדבר הזה, את מה שבדיוק עליי להיות?

כשאתה מפתח אהבה, אתה מפסיק לראות את הג'ינג'י והקרח וכולי. אתה דבוק כבר בהבחנות יותר פנימיות שלו.

תלמיד: כלומר, אם אני רואה את הדוגמה האלוהית העומדת מולי, זה כי אני אוהב את החבר העומד מולי?

כן.

שאלה: אדם המגלה את השמאל, את הרע, רוצה להתחבא מהעשירייה ואתה דווקא אמרת שזה המצב בו עליו לקבל כוחות מהעשירייה.

למה הוא רוצה להתחבא מהעשירייה?

תלמיד: כי הוא גילה את הרע שבו.

הם גילו את הרע שבו?

תלמיד: לא, הוא גילה את הרע ביחס לעשירייה.

נניח שהוא מפחד מזה, אז מה הלאה?

תלמיד: איך במצב הזה הוא מקבל כוחות מהעשירייה?

האם הוא רוצה להיות כמוהם או רוצה להתחבא מהם? אם הוא רוצה להתחבא אז אין תשובה.

(סוף השיעור)