שיעור בוקר 18.01.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י"ב, קטעים נבחרים, עמ' 176,

פרק: "יצר הרע ויצר הטוב"

נהיה כולנו יחד.

שלוש הנהגות באדם

"46. ויוֹלֶד נוח שלושה בנים. אלו שלוש הַנְהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, הנקראת שֵׁם. והנהגת התאווה והיצה"ר, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, הנקראת חם. והנהגת היצה"ט, המנהיג את האדם בכל טוב, וליַפּות מעשיו בתורה וביראת השם, הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליך אותו בדרך חיים.

("אלה תולדות נוח", נוח, זוהר חדש)

נחיצות ביצר הרע

57. היצה"ר נצרך לעולם, כמו הגשם שנצרך לעולם. כי אלמלא יצה"ר, לא הייתה חדוות הלימוד בעולם. אבל לא יהיה אז מנוול כמקודם לכן, לחטוא על ידו. כמ"ש, לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי. הר קודשי הוא הלב, שבו משכנו של יצה"ר.

לב טוב, הוא בניין של הגוף ושל הנשמה. וע"כ כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. כי הלב הוא עיקר הכול.

("שיתוף מדה"ר בדין", תולדות)

שני מלאכים יש על האדם

170. בִּרְצוֹת ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שני מלאכים יש לאדם, שליחים מלמעלה להתחבר עימו. אחד לימין ואחד לשמאל. והם עדים על האדם. ובכל מה שהוא עושה, הם נמצאים שם. וקוראים להם יצה"ט ויצה"ר.

171. בא האדם להיטהר ולהשתדל במצוות התורה, אותו יצה"ט שמתחבר בו, כבר מתגבר על יצה"ר, והשלים עימו, והיצה"ר נהפך לעבד ליצה"ט. וכשבא האדם להיטמא, אותו יצה"ר מתחזק ומתגבר על יצה"ט.

כשאותו האדם בא להיטהר, כמה התגברויות הוא צריך להתגבר, וכאשר מתגבר יצה"ט, אז, גם אויביו ישלים איתו. כי היצה"ר, שהוא אויביו, נכנע לפני יצה"ט. כשהולך האדם במצוות התורה, אז, אויביו ישלים איתו. זהו היצה"ר וכל הבאים מצידו, ישלימו איתו.

("הברכות", תולדות)

שליטת יצר הרע בעולם

111. כשהאדם אוחז בדרכי התורה, הוא אהוב למעלה ואהוב למטה, ונעשה אהובו של הקב"ה, שהיה אהובו של הקב"ה ואהב אותו, וכאשר האדם נוטה מדרכי התורה, אז צר כוח כה, השכינה, שנעשתה צר ואויב שלו, והוא נעשה שונא שלה. והרע ההוא, יצה"ר, שולט עליו, עד שהוא מקטרג עליו בעוה"ז ובעוה"ב."

עלינו לחבר יחד את הרושם מהשיעור בעניין האמונה למעלה מהדעת ואת החובה להתחבר שהזוהר דורש מאיתנו, כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב הטמון בספר.

"112. הרע הזה, יצה"ר, שולט על העולם בהרבה אופנים, והרבה ממשלה יש לו בעולם, והוא נחש העריץ שחטא בו אדה"ר, ובני העולם נכשלים בו, וממשיכים אותו עליהם עד שמוציא נשמתם מהם.

113. כאשר היצה"ר שולט על הגוף, וכיוון ששולט על הגוף יוצאת ממנו הנשמה, כי מכיוון שהגוף נטמא הנשמה עולה ממנו. ואינו שולט להוציא נשמתו של אדם, עד שמקבל רשות. והרבה הם הבאים מצד היצה"ר ושולטים בעולם. וכל המעשים שנעשו בעולם הם שולטים בהם, שע"י פיתויים נעשו. ויש לו ממונים ומשרתים, כולם משרתים במעשי העולם. כלומר, שמפתים בני אדם לעשות מעשים רעים."

("וייצא יעקב מבאר שבע", וייצא)

שאלה: מה ההכוונה לגבי הקריאה בזוהר? בחלק הראשון מאוד התאמצנו במחשבה בלנסות להתעלות.

במה? סתם במחשבה? אני טרוד במחשבה, האם אני עושה מניפולציות?

תלמיד: בהתאם לכל מה ששאלת.

שאלנו, איך להידבק בעליון ועד כמה שהפרעות הן דבר טוב, שעוזרים לנו בזה.

תלמיד: מה צורת המאמץ בזוהר, האם אני ממשיך להתאמץ אותו דבר או כמו שאני מדליק מוסיקה קלאסית ושומע?

מהצורה ההיא אתה לא נפרד אף פעם. אתה תמיד צריך להיות באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, לקבל שכל מה שיש בא מלמעלה, מהבורא, שלם, ואתה חייב להיות בזה למרות כל ההפרעות שמגיעות אליך מלמטה, מהשכל שלך ומהרגש שלך, שזה נקרא "דעת", "דעתך". ואתה יכול להיות דבוק לבורא, לעליון, להתכלל בו, כעובר ברחם אימו, רק בתנאי שאתה נמצא בניגוד לדעת שלך. אלה שתי רמות, אני נדבק לעליון, דווקא בזכות ההפרעות שיש לי בדעת.

יש כאן שתי רמות, (ראו שרטוט מס' 1) אחת זו "דעת", והשנייה "למעלה מהדעת", למעלה נמצא העליון, אליו אני רוצה להיות דבוק. אני נמצא בין שתי הרמות האלה, ואני רוצה להיות דבוק לעליון. מה זה להיות דבוק לעליון? אפשר להגיד שזו "שלמות". על פני מה זו שלמות? על פני הדעת שיש לי. הדעת אלה חסרונות, בעיות למיניהן, ביקורת על כל מה שקורה לי, כל מיני הפרעות, גשמיות, רוחניות, הכול רק כדי למשוך אותי מהרגליים למטה. ועל פני הדעת אני חייב לעלות ולהיות דבוק בלמעלה מהדעת.

זאת הצורה הקבועה. וכך אני צריך כל הזמן להרגיש, שלמרות שאת כל העולם אני רואה בכלים דקבלה שלי, בתוך הדעת שלי, "לפי דעתי", שהוא כולו מלא חסרונות ובעיות, לחצים, שנאה, וכולי, אבל אֵלֶּה האחוריים של העליון.

ואני צריך להיות דבוק בפָּנִים שלו. את הפנים שלו אני לא רואה, ולא יודע כלום, אלא אני מבקש ממנו שייתן לי אפשרות, דווקא מהאחוריים לבנות את הפנים. שאם יאיר עליי איזה אור מלמעלה, אז אני אוכל להתעלות מעל האחוריים ולבנות מהם פנים. אחרת, לא תהיה לי מציאות. איך אני בונה את המציאות הרוחנית? אני רק נקודה, אין יותר, לא ניתן. את כל היתר אני צריך לבנות. הבורא מעורר רצון שאין לו שום כיוון, שום צורה, רק נקודה שבלב. ואנחנו צריכים מהנקודה שבלב לבנות את דמות הבורא בנו, שהיא נקראת "נשמה".

שרטוט מס' 1

תלמיד: למה בזמן פעולה, אנחנו לא יכולים להרגיש את ההדרכה? נניח עכשיו אמרת משהו ועשינו מאמצים, אבל אין כלום.

עדיין אין בך את זה. אין לזה עדיין אחיזה, אבל כבר אפשר לדבר על זה.

שאלה: מצד אחד צריך להתפלל לבורא, צריך לקוות שהמאור יחזיר למוטב. מצד שני בזמן שאני מתפלל לבורא, אז זה מראה שיש משהו שהוא לא מושלם. כי גם אתה וגם המקובלים אומרים שאנחנו צריכים לשחק, כאילו הכול מתוקן כל הזמן, הכול מושלם.

אבל אני לא משקר לעצמי, אני נמצא בין שתי רמות. הרמה הבהמית שלי, שרואה את מה שרואה, איך שהבורא מצייר לי בתוכי, במוחא וליבא, את העולם שבו אני כביכול נמצא. והתמונה הזאת היא תמונה זוועתית, מיום ליום היא יותר גרועה. ולמעלה מזה אני צריך לצייר לעצמי צורה אחרת של העולם. העולם הטוב, היפה, הנאור, השלם, שבו שולט רק כוח הבורא, ומהעולם הרע אני בונה, למעלה מדעתי, את העולם הטוב. מה זאת אומרת? בזה אני בונה את הכלי של הנשמה. בכלי השבור של הנשמה שלי אני רואה את העולם הזה ואת עצמי. ובכלי שאני מהעולם הזה רוצה לבנות, הפוך, מהאחוריים את הפנים, אני בונה את העולם האמיתי. ואז זה נקרא שאני נמצא בעולם האמיתי הזה למעלה מדעתי, למעלה מהדעת.

הכוח שאני נמצא שם נקרא "אמונה". מאיפה זה בא? ודאי שעל ידי המאור המחזיר למוטב. ציירתי כך שיהיה קצת יותר ויזואלי, שאדם נמצא בין הדעת ולמעלה מהדעת, ואז צריך להשתדל להיות כל הזמן דבוק בעליון.

תלמיד: האם בזמן שאני מבקש מהבורא, זה לא אומר שאני נגד הבורא? זה כאילו שאני אומר שאין "אין עוד מלבדו", מה שהוא עשה זה לא נכון.

ההיפך, אני אומר שאת כל הדעת שלי, ההרוסה הזאת, האגואיסטית, הוא בנה, "בראתי יצר רע". ולמעלה מהדעת, זה שאני רוצה להיכנס לעולם שלו, למציאות שלו, זה גם הוא. ומה שיש בי, כל ההבחנות, כל הדברים, זה גם הוא. והנקודה שבלב, שמעוררת אותי להידבק אליו, זה גם הוא. אלא שמתוך הנתונים הללו, עכשיו אני צריך לעשות מאמץ. זה אני שעושה את המאמץ, או הבורא הוא זה שמעורר בי הכול, ואז המכונה הזאת מתחילה איכשהו להסתובב, וזה נקרא שהיא עושה את המאמץ? אני לא יודע, זה יתגלה לי אחר כך, אלא "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות", אם אני מרגיש שזה המאמץ שלי, אז זה שלי.

אחר כך יתגלה אולי שזה המאמץ שלו. בינתיים, אני קורא לזה שאני עובד, ואחר כך אני אקרא לזה, "עבודת ה'" ולא שלי. אבל המאמצים האלה, שאני עושה בהסתרה, שמוסתר ממני שהוא הכול עושה, ההסתרה הזאת עוזרת לי להרוויח את המאמץ, שכאילו אני עושה. והכאילו הזה הופך להיות שלי, למרות שזה הוא פועל, אבל המאמץ הוא ממני, בגלל ההסתרה.

שאלה: מה היא הדעת הזאת, כל מה שאנחנו תופסים, כל מה שאני תופס זה נקרא הדעת?

"דעתי" זה נקרא כל מה שיש לי, המציאות שלי (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס' 2

תלמיד: אז כל מה שאני מרגיש, מה שאני חושב, רוצה, כל זה נקרא, "דעתי"?

כן.

תלמיד: ומה זה "למעלה מהדעת"?

למעלה מהדעת זה שיש לי רצון להיות דבוק בעליון ואני מוכן להתנגד לדעתי ומרגיש בזה התעלות. בהתחלה אני מרגיש בזה נעימות, אני מרגיש בזה עונג לנפשי, אבל מתוך זה שאני קיבלתי כזה מצב, איזו דבקות, זה נקרא כמו זירעון שנכנס לתוך הרחם, עכשיו אני דווקא רוצה לעבוד נגד הדעת, בינתיים בצורה אגואיסטית, יש כאן גם הבחנות, וזה נקרא שהעובר גדל בתוך הרחם.

תלמיד: איפה הדעת של העליון הזה, ה"למעלה מהדעת"? כלפי מה אני מסתכל? למה להשתוקק?

אתה בונה את זה לפי דעתך, מעל הדעת שלך. עכשיו אתה מבין שכל ההפרעות האלה הן דווקא ניתנו לך כדי לבנות מזה את צורת העליון, שאת כל צורת העליון, צורת הבורא, אתה בונה מתוך ההפרעות. אלא מאיפה תבנה אותו? לבורא אין שום צורה. "בוא וראה", מה שתעשה, כך תקבל.

תלמיד: אבל הפרעות הן מעל הדעת שלי?

למעלה מהדעת שלך. ואז אתה תצטרך לעלות ולעלות, כל הזמן לעבוד ולעבוד עד שאתה תבנה את הצורה הראשונה, שנקרא "הפרצוף הראשון", וזה עשר ספירות. מפני שזה חייב להיות עשר ספירות, כי זה בורא, זו צריכה להיות צורה שלמה, קטנה אבל שלמה, אתה צריך לעבוד כאן הרבה עד שתקבל תוצאה.

תלמיד: מה היא הבדיקה, שבאמת עובדים למעלה מהדעת ולא עובדים בתוך הדעת? כי נראה שיש כאן גבול מאוד עדין.

כשאדם מתחיל, לפחות הוא רואה שיש לו תשוקה לעליון, להידבק, ולהילחם עם הרע שבו, עם הרצונות שלו, עם המחשבות שלו, עם כל מה שיש לו בעולם הזה, רק כדי לקבוע שהמציאות העליונה היא השולטת, החשובה, והיא אפילו קובעת את כל מה שיש כאן. בהתחלה זה עדיין די אגואיסטי, אבל לא חשוב, יש רצון לעלות למעלה מהדעת.

שאלה: האם אפשר להגיד שכל הכתבים שאנחנו קוראים, ומה שאתה אומר לנו, ההכוונה שאתה נותן לנו כל בוקר וההכוונה של רב"ש במאמרים שלו, האם המציאות הזאת שאתם מתארים לנו אותה, זה נקרא למעלה מהדעת?

זה רק כדי להדבק למעלה מהדעת, זאת אומרת, להתקשר לעליון לפחות בנקודה אחת. כמו שאני נדבק לנקודה אחת בתקרה, ואז אני כבר מתחיל להעביר לשם דרך הקשר הזה כל מיני הבחנות אחרות. בזה שאני מצדיק את הבורא בזה שעושה את כל הצרות, את כל הבעיות, ועל ידן אני יכול להתעלות אליו.

שאלה: מה קובע אם נצליח ללכת למעלה מהדעת?

אתה בונה את העולם העליון. אין עולם עליון, אלא מה שאתה בונה.

תלמיד: מה זה אומר לבנות עולם עליון?

שאתה בונה מהכלים השבורים. האור העליון בונה, אבל במאמצים שלך, שהופכים להיות כל פעם יותר ויותר הכרתיים, מודעים, שאתה מבין, מרגיש, שאתה משתתף. אתה לא סתם מבקש, אלא יש לך שיתוף.

שאלה: לגבי ההיפוך שאמור לקרות בתוך האדם שהופך אותו מאחוריים לפנים. יש הבדל בזמנים שאנחנו נמצאים כרגע, בעבודה כקבוצה שיש לה אחוריים שהופך לפנים. האם אתה יכול לפרט על המצב החדש שאנחנו נמצאים בזמן הזה?

אי אפשר להיות דבוק למעלה מהדעת אם אתה לא מקבל תמיכה מהקבוצה, ואז אתה מרגיש שההתעוררות שקיבלת כביכול אישית, אבל כדי להיות דבוק, לא מהתעוררות אישית אלא כבר מהתעוררות משלך אתה חייב את תמיכת הקבוצה, שהיא תחזיק אותך. כאילו אתה מגיע לתקרה, אבל בגלל שתשעה חברים מחזיקים אותך.

שאלה: למעשה, אפשר ליישם את העצות רק אחרי שאתה נמצא בהשגה רוחנית.

כן. אבל זה שאנחנו לומדים מראש, זה קצת נותן לנו פרספקטיבה, איזו ראייה קדימה. אמנם אני עדיין לא נמצא שם, אבל יש כבר לאן להשתוקק, באיזו צורה. אנחנו נמצאים במצב די טוב. אנחנו עברנו כמה שלבים טובים.

תלמיד: יוצא שאני אומר לעצמי שאני יושב פה ועושה דברים עם הגוף ומחכה שמשהו יפתח.

כן. אפשר להגיד כך, שאתה עושה כל מה שניתן לך לעשות, כל מה שאתה מרגיש, בתקווה שיפתח משהו בלב. הלב כולו נמצא בשק כזה סגור.

תלמיד: האם אני צריך להיות מרוצה מזה שאני לא מרגיש כלום, רגשית או רוחנית?

אני לא מרוצה מזה בכלל. אני רוצה שאני אוכל להרגיש שכל העולם זה בעצם מה שאני מרגיש בתוכי, שכל העולם זו מין צורה כזאת עגולה קטנה עם כל היקום, עם הכל. שאני נמצא בתוך הראייה הזאת, והראייה שמצטיירת בתוכי בלבד היא ראייה ראשונית, התחלתית, שממנה והלאה אני צריך לגלות את הצורה האמיתית. כאילו סגרו אותי באיזו ספירה כזאת, די קטנה, עלובה, נוראית, שהכל בה שקר, הכל עיוות, אנחנו רואים את העולם, אנחנו מבינים עד כמה הוא לא שלם, ואני רוצה לראות את השלמות. אם יש לאדם את הדרישה הזאת, הוא מממש אותה ומגיע לזה.

ואנחנו רואים שיותר ויותר אנשים בעולם מרגישים פגם בחיים שלהם. קודם היה להם רע והם לא שפטו את זה כרע, כאילו זה החיים, אין מה לעשות. ועכשיו הם שופטים את זה ואומרים שלא, "זה רע", זה אומר שהם לא מסכימים לצורה הזאת, הם לא מסכימים להרגיש את זה, הם רוצים אחרת. זה סימן שאנחנו נמצאים לפני מהפיכה בתפיסה.

שאלה: מה זה נקרא להצדיק את הבורא מתוך המצב הנוראי הזה, כשאין לך שום תפיסה רוחנית?

אני יכול להיות דבוק לדעתי ולחיות בה, כמו כל בני האדם. זה נקרא חיים בהמיים, דרגת חי. ואני יכול להיות דבוק לרמה העליונה שזה "למעלה מהדעת", להשתוקק לזה. אני צריך לעשות בשביל זה מאמצים, דרך חברה, חברים, לימוד, כל מה שרק אפשר. אז אני עושה מאמץ לראות את העולם בצורה המושלמת, איך הוא צריך להיראות. לכן ההפצה שלנו, הלימוד שלנו, כל מיני הדברים, תמיד צריכים להיות לימין, לשלמות. בזה אנחנו איכשהו מושכים עלינו מאור ולאט לאט מגיעים למצב שחוץ מזה שאנחנו מרגישים את העולם הזה, אנחנו מקבלים פתאום איזה רצון להיות דבוקים לעליון.

אני מתחיל איכשהו להרגיש את האזור הזה (ראו שרטוט מס' 3), "למעלה מהדעת", אני מתחיל להרגיש שהוא נמצא, ואני רוצה להיות שייך לו. וכשאני מקבל את נקודת הדבקות בו, זה נקרא שאני נכנס לרחם. השאלה היא, איך אני מתפתח שם? אז אומרים, אתה מתפתח שם על פני הדעת שלך, שאתה הופך אותה לצורה ההפוכה, מאחוריים לפנים, זה נקרא "למעלה מהדעת".

למה הדרגה העליונה הזאת נקראת "למעלה מהדעת"? שהיא תיקרא באיזו צורה משלה. לא, אין לה צורה משלה, אין לה רמה משלה, אלא רק כלפי דעתי. כך זה, כי לרוחניות אין צורה, אין דרגות, אין סולם, אין כלום. אנחנו בונים את זה מעצמנו.

שרטוט מס' 3

שאלה: איך אפשר להכניס את הברית בינינו בסיפור הזה?

אני אמרתי על זה, שאם אני נדבק, אני חייב עכשיו תמיכה כדי לגדול, כל רגע ורגע. אני צריך עכשיו לגדול כעובר, תשעה ירחי לידה. בשביל זה אני צריך את הקבוצה, את העבודה בקבוצה, את השלמות האפשרית שלנו וכולי, אז אני מתחיל להוסיף בשר.

אני לא מסוגל להוסיף למעלה את העולם הזה עם ההפרעות שלו, עם כל מיני הבעיות שלו, זו לא צורה. הצורה באה מתוך חיבור בקבוצה, שעל פני הבעיות והצרות אני בונה את החיבור שבקבוצה, ומהקבוצה המחוברת נעשה הגוף הרוחני שלי. אז אני מתחיל לראות שאין כאן חברים, אלא זה הגוף שלי. וכך מתקדמים. מרגישים את זה, רואים, משיגים וכך מבצעים. אנחנו צריכים ללכת לקראת זה. אני אומר לכם, תנסו להתאמץ ואנחנו בזה.

שאלה: אני מזהה שתי צורות מאמצים. מצד אחד, אתה אומר לנו שאנחנו מחוברים כבר, בדרגה עליונה. מצד שני, אנחנו רואים שלא ואנחנו צריכים עוד להתאמץ בחיבור.

אני לא אמרתי שאנחנו מחוברים. אני לא יודע מה אתה רוצה לבנות על זה, אז תמשיך.

תלמיד: אני שומע אותך אומר הרבה פעמים בשיעורים שהקבוצה נמצאת בחיבור, בגמר תיקון, ואני פוסל ולא רואה אותה כך.

אנחנו לומדים כך.

תלמיד: מצד אחד אנחנו עושים מאמצים להתחבר ומפעילים את עצמנו לפעולה שנקראת חיבור בינינו ומנסים להתחבר, ומצד שני יש את המצב המחובר שאני לא רואה אותו כרגע. מהי צורת המאמץ היותר נכונה, שמביאה יותר מאור, זו שאנחנו רוצים להתחבר, או שלא מפעילים את הרצון אלא מנסים להסכים עם דעתך שאנחנו מחוברים?

מה פתאום. אנחנו צריכים לתת את סכום היגיעה כדי להתחבר. ברגע שאנחנו נותנים את סכום היגיעה, אנחנו מגלים "ישן נושן", כלומר שכבר היינו מחוברים. אבל זה לא נגלה לנו, זה מתגלה אחרי שאתה נותן את כל היגיעה הנדרשת. אז מצד אחד הכל קיים ואין סוף קיים, וגמר התיקון קיים. אבל מתי זה מתגלה? אחרי היגיעה שתיתן. אחרת לא יהיה לך כוח לעמוד בזה בצורה המתוקנת.

תלמיד: ברור שאנחנו נותנים יגיעה. אני שואל על צורת היגיעה היותר נכונה.

צורת היגיעה היא חיבור. שאני מחזיק את עצמי למעלה מדעתי ואני רוצה להיות שם בחיבור עם כולם. אני לא יכול לקחת את כל העולם לדבקות בעליון בבת אחת, אבל דרך החברה אני כן יכול לעשות את הצעד הראשון.

אני מבין ומרגיש שעדיין לא מסתדרים כל הדברים האלה יחד. כאילו מובנת כאן עבודת האדם בצורה הפרטית שלו, בלי קבוצה. למטה כל האגו שלי, למעלה ההיפך מהאגו, ואני משתדל להיות למעלה מהאגו, דבוק לעליון. איפה כאן הקבוצה, הלימוד, המורה והספרים? עוד נתרגל לזה, אי אפשר בבת אחת.

שאלה: בעשיריות יש כאלה שיותר תורמים, יש כאלה שפחות. איך לבנות את היחס בתוך העשירייה לחברים השונים?

אלה שעדיין לא יכולים להיות ממש במאה אחוז כמו שצריך, יש להם בינתיים הפרעות כאלה. הם לא מבינים, מסכנים, שיש עוד במה להשלים את ההשתתפות שלהם כדי להתקדם. אבל הבורא שמסדר את העשירייה, הוא אומר לך, קח אותם בחשבון כמו כולם.

תלמיד: זאת אומרת, להתייחס אליהם בשווה.

תתייחס בשווה. כעבור זמן הם ישתנו, נקווה שישתנו, ואם לא אז נראה.

תלמיד: זה לא מחליש את אלה שקצת יותר חזקים?

לא. תקבלו אותם כשווים. ופעם בכמה זמן אנחנו נעשה ביקורת.

שאלה: אנחנו מנסים לפתוח את הלב אחד כלפי השני, לשבור את המחיצות בין הלבבות. אם אני מרגיש קרוב או רחוק מחבר, אהבה או דחייה, באיזה כלי אני מרגיש? לא בלב, לא בתוך הדעת, לא בכלי האגואיסטי?

אתה קודם תשתדל להרגיש את העליון, להיות דבוק בו, לקבל הכל בשלמות כאילו שאתה נמצא בשלמות.

תלמיד: זו כבר עבודה מוחשית, לתפוס את הנקודה. אז יש דחיות ויש התקרבויות, אבל מה התוצאה הסופית, האם אני צריך להרגיש גם בלב שאני אוהב את החבר?

את החבר אתה צריך לאהוב כמו את הבורא. שבתוך העשירייה שלך, סך הכל הקבוצה הזאת, היחס אליה צריך להיות כמו לבורא, כי הבורא מתגלה בצורת הקבוצה.

תלמיד: כשאנחנו אומרים שאנחנו באים עכשיו במטרה לשבור את המחיצות בין הלבבות שלנו, מה התוצאה הזאת?

לשבור את המחיצות זה נקרא שאתה רוצה לבטל את היצר הרע שלך, האגו שלך בכל מיני הצורות שנמצא בך. זה היינו הך, שאתה רוצה לעלות למעלה מהדעת, זו אותה פעולה.

תלמיד: עם הפעולה הזאת אני מסכים ועובד איתה. יכול להיות שבסוף היום אני עדיין אשנא אותו, אבל אהיה מעל הדעת, מעל השנאה הזאת. האם גם בסוף אני צריך להבין, כשהשלמתי את המדרגה, שאני באמת אוהב אותו בכל החושים שלי?

זה יתגלה לך. ובכל פעם, ודאי שזה מדרגות, מה שהשגת אתמול נחשב לך היום כההיפך. מבירור של אתמול אתה רואה היום עד כמה שאתה עוד יותר שונא וגרוע ורחוק. כרגיל, במדרגות.

שאלה: אז בסופו של דבר אפשר לומר שעובי המחיצה שיש בלב, בין החברים, היא תוצאה של העבודה מעל הדעת?

גם כן. אני לא יודע אם כדאי להיכנס לפרטים. כדי להחזיק בדבקות בעליון אני צריך לגלות שאני זקוק לערבות, ואז אני מתחיל באמת להעריך את הקבוצה, שהיא עוזרת לי להיות בעליון. הקבוצה הופכת להיות בשבילי אותה השילייה, חבל הטבור, שאני בונה לעצמי. היא הקשר שלי עם העליון. אם אני מתבטל כלפי הקבוצה, אני בעצם מתבטל כלפי אותו מקום איפה שאני קשור לרחם, השילייה.

שאלה: בהמשך לשרטוט (ראו שרטוט מס' 3) אז בסופו של דבר העבודה לעשות את העלייה הזאת היא אישית. אבל אני לא יכול לעשות את העלייה הזאת, את העבודה הזאת, בלי אותה ערבות.

את המגע הראשון אתה מקבל עם העליון כאילו אתה לבד, ואחר כך כדי לגדול אתה חייב כבר קבוצה ותמיכה והרבה דברים.

שאלה: באיזו מידה ההתכללות, ההתפעלות וההתבטלות, חשובות כדי שנשיג את זה?

אלה אותן התכונות שקושרות אותנו לעליון. כן, ודאי.

שאלה: אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגביר את השימוש בהן, לא רק בעשירייה אלא בכל הקבוצה?

כשאנחנו מקבלים את הרגשת השייכות לעליון, ומתחילים לחפש איך להיות למעלה מהדעת שייכים לעליון, אז אנחנו מרגישים בזה פחד, איך לא להתנתק מהעליון. וכאן אנחנו צריכים ערבות מהקבוצה. ומהקבוצה צריכה לבוא אלי גם התפעלות, גם התרגשות, גם כל הביטול. הכול צריך להיות בקבוצה.

שוב אני אומר, אני עדיין מתקשה, ולא כל כך מעוניין עכשיו לגמור את כל הסיפור, איך הקבוצה משתתפת בזה. כי כאן זה יש מצד העליון ומצד האדם. זה עוד יבוא.

שאלה: אז אמרת שהמגע הראשון זה סוג של עבודה פרטית, שהאדם צריך להגיע לנקודת הדבקות הראשונה בעליון.

זו לא עבודה פרטית. איזו עבודה פרטית יש אם כל זה שייך לי, אם כל זה הוא הכלי שלי? איזה עבודה פרטית יש כאן? אין עבודה פרטית ברוחניות. אלא אדם מרגיש כך, שהוא חלק קטן מכל המציאות, וחייב לחבר לעצמו את כל המציאות ולמשוך אותה לבורא. אבל זה רק כדי להסביר לנו קצת.

ואנחנו עדיין נמצאים במצב שאני לא יכול גם להסביר בצורה מילולית, שאתה חושב שאתה פרט, והוא חושב שהוא פרט, ואז כל אחד מהפרטיות שלו מתחיל לחבר את כולם לבורא. זה לא מסתדר אצלנו, בראש שלנו, איך זה יכול להיות שאני מסתכל על כולם וזה הכול הכלי שלי. וכל אחד מהחברים, או בכלל מבני האדם בעולם, גם מסתכל על האחרים שהם הכלי שלו, וכך יוצא שיש שבעה מיליארד צורות המציאות, שהן מתחברות למציאות אחת שלמה. קשה לנו להסביר את זה במילים, אבל זה מסתדר.

שאלה: מדי פעם אני שומע מחברים, וזה כואב לי לשמוע את זה, שהם נעלבו או נפגעו מאיזה חבר לפני כמה שנים, ועדיין הם לא מצליחים להתחבר אליו ולהיות איתו בערבות. והם מרגישים איזושהי טינה שאותה הם סוחבים שנים. מה אפשר לייעץ, איך לפתור את הבעיה הזאת?

צריכים קודם כל לברר את הדבר הזה, האם זה נכון. האם זה באמת היה כך, ולמה זה נגרם? אדם צריך להשתדל לא סתם לכסות ולשכוח, אלא אם נתנו לו כך לראות מהשמיים, אז הוא צריך בדיוק לברר מה קורה עם זה. למה זה היה כך ומאיפה, לברר עד הסוף.

ומפני שכל הדברים בסופו של דבר, מסודרים לנו כך בדרך מלמעלה, אז עלינו להגיע להסכמה ולהגיע להשלמה. חייבים להגיע לכך. בחברה לא יכול להיות שיש אנשים שהם ממש בדחייה זה מזה. אני לא מדבר בענייני עבודה במפעל או משהו כזה, שם יכולים להיות ויכוחים. אבל גם זה צריך להיות מאד ענייני כלפי משהו מיוחד וזהו. אבל לא במה ששייך לחיבור. מי שנמצא עם מישהו בצורה שהוא נדחה ממנו, דוחה אותו, זה לא טוב. זה פגם בחברה. במיוחד זה בין נשים. אבל בין הגברים גם צריכים לסדר. צריכים לעשות את זה.

שאלה: מורגש בתקופה האחרונה שהקבוצה עוברת איזשהו תהליך האצה. איזו אינטנסיביות איכותית. אני אפילו לא יודע איך לתאר את זה כל כך.

נכון. תראה מה קורה עם העולם. אנחנו חייבים עוד יותר תאוצה.

שאלה: האם תוכל לתאר בצורה כללית את התהליך שאנחנו עוברים עכשיו? לאן אנחנו נכנסים? מה לצפות ומה נדרש מאיתנו עכשיו?

אנחנו צריכים ככל האפשר מהר יותר להגיע למצב שנעמוד במדרגה הרוחנית, לפחות הראשונה. שיהיה לנו איזה בסיס. שנוכל לעסוק בהשפעה בלי להתבלבל. שתהיה לכולם הבנה איך לגשת לקהל ואיך לעלות למעלה. להיות בשני הכיוונים, כלפי מטה וכלפי מעלה.

שרטוט מס' 3

זה כמו שאנחנו ציירנו כאן, (ראו שרטוט מס' 3) כאן בציור הזה דיברנו על האדם, אז כך נדבר על העולם כולו שמצטרף אלינו. קבוצה ועולם. אנחנו צריכים מהר לשפר את עצמנו. העולם דורש את זה בצורה כזאת שיש לנו עוד לעשות צעדים קדימה. אנחנו עדיין לא תואמים גם למצב וגם לקצב שהעולם מתפתח. אנחנו חייבים. אני מקווה שנשיג את זה.

אם לא נזרז את עצמנו קדימה, אנחנו נקבל דחיפה מאחור וזה לא יהיה כל כך טוב. אין לנו ברירה. אני אומר על זה כי אני מקבל שזה נופל עלינו כנטל וזהו, אין מה לעשות. אנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו באמת מלמדים את כולם לאן פני העולם חייבים להיות מכוונים.

אתה רואה מה שקורה בעולם, איזה בלבול, בלגן, חוסר אונים. הם מבינים שהם נמצאים בחוסר אונים. אתה תראה עוד בשבועות ובחודשים הקרובים, מה יקרה בכל העולם עם המצב הכלכלי, עם הקשר בין המדינות, שפתאום הוא יתחיל להתנתק. אנחנו חייבים מהר מאד להגיע לשינוי. וזה רק בחיבור ולפי מה שעכשיו אנחנו למדנו. כאן אנחנו נראה.

(סוף השיעור)