שיעור בוקר 12.03.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 430, "הקדמה לספר הזהר",

אותיות א'-ח'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 430, "הקדמה לספר הזהר".

הקדמה לספר הזהר

אות א'

"רצוני, בהקדמה זו, לברר איזה דברים, פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם, לידי ידיעה, ברורה ומספקת.

שאלה א'. מה מהותנו?

שאלה ב'. מה תפקידנו, בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?

שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו, מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם, תצאנה פעולות שלמות?

ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב. להטיב? ועכ"פ, לא להרע כל כך?

ה'. איך אפשר, שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות"?

אות ב'

"ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום האסור, דהיינו, בעצמותו של הבורא ית', אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל [אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל]. ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית', כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך".

והנה:

חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו, דבר חדש, שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו? בו בעת, שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו.

חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת?

חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם, היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש, בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' "כל", והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן, הנחצבת מהר, שאין הפרש, בין האבן לבין ההר, אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן, הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר, על ידי גרזן, המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל, איך יצוייר זה בו ית' וית', שיפריד חלק מן עצמותו ית', עד שיצא מעצמותו ית', ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו, לנשמה, עד שיתכן להבינה, רק כחלק מעצמותו ית'?"

אות ג'

"חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?

חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו? ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?

חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו (זהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה, בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה, לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה"?

אות ד'

"ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי, שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית.

ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות, ועזב אותה לנפשה. כי מחמת האפסיות, שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית', לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן, הפעוטות והמגונות. אכן, לא מדעת דברו זאת. כי לא יתכן, להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו.

אבל בה בעת, שאנו מחליטים, אשר הבורא ית', השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת. וכל פעולה, מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו, של בגד מקולקל, אם איזה חייט, לא יוצלח תפר אותו?

ועיין כגון זה (במס' תענית, כ'): מעשה, שבא ר"א בר"ש וכו'. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו'. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש וכו'". אמר לו: "לך, ואמור, לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה, שעשית וכו'". עש"ה.

הרי, שמתחכמים האלו, לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו, אין מתאים לו ית', להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם, אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך: אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו, לברא בריות, מלכתחילה בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם, כמונו. ולא עוד, אלא להשליך אותן, אחר גיוו, מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט. כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת, כזה, על מחויב המציאות ית' וית'?"

אות ה'

"ולפיכך, השכל הבריא, מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת, בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים, לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון, שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו, ואת כל הטבעים שבנו. שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע, כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת, מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות, שנטע בנו. אלא הוא הדבר, אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו"."

אות ו'

"וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם.

ויש להתבונן: כיון שמחשבת הבריאה, היתה, בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות, מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל, את אשר חשב ליתן להן. שהרי, מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה, במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה, בעצמה, מחייבת בהכרח, לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב, לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד".

אות ז'

"ואחר שידענו זה, כבר הגענו, להבין חקירה הב', עד סופה, בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת: מה היא המציאות, שאפשר להחליט עליה, בבירור, שאינה מצויה, ואינה נכללת, בעצמותו ית', עד שנאמר, שהיא בריאה מחודשת, יש מאין?

ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא, בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח, מדת רצון לקבל, ממנו ית', את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם. הנה, הרצון לקבל הזה, ודאי, שלא היה כלול בעצמותו ית', מטרם שבראו בנשמות. כי ממי יקבל? הרי, שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'.

ויחד עם זה, מובן, על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל, לברוא משהו, יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית', למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו, להנות אותנו.

אבל, כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל"."

שאלה: מצד אחד בעל הסולם מעודד אותנו לחקור, הוא מעלה פה הרבה מאוד שאלות מהותיות. מצד אחר, כתוב פה באות ד' "מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת".

כן.

תלמיד: מאיפה מגיעה הנחת היסוד הזו? זה לא מתחבר למציאות, אנחנו מסתכלים על המציאות ואפשר להגיד שהיא בזויה ומקולקלת.

אם הפועל הוא השלם, אז כל פעולותיו שלמות.

תלמיד: אז אנחנו מתחילים את החקירה שלנו מנקודת מוצא שהפועל הוא השלם?

כן.

תלמיד: למה הפועל הוא שלם?

כי כך קיבלנו. להשיג את זה בפועל אנחנו נוכל רק בסוף הבריאה, במטרה, אבל בינתיים אנחנו סומכים על המקובלים שאומרים לנו שהבורא הוא טוב ומיטיב, אין לו שום חיסרון, ולכן לאף אחד הוא לא יכול לגרום שום חיסרון, ולכן כל פעולותיו הן פעולות שלמות וטובות.

בינתיים זו הנחה בשבילנו כי אנחנו לא משיגים את זה בתוך החושים שלנו, בתוך הכלים שלנו, אבל זה מה שאומרים המקובלים שאנחנו צריכים לקבל בינתיים.

שאלה: אותם מקובלים אומרים שבזוהר יש את הכוח הכי גדול לתיקון שלנו, הוא הגיע בדיוק לזמן הזה, והשאלה היא למה אנחנו צריכים את ההקדמה? כבר קראנו אותה הרבה פעמים, אז עם איזו כוונה לקרוא את ההקדמה הזאת?

כל דבר שאנחנו מקבלים, אותה מתנה כביכול, מסירה, אנחנו צריכים לקבל לפי חשבון מה אני רוצה מזה, ממי זה מגיע, ומי בדיוק בפנים, בתוכי, הוא הרצון שמקבל את זה, איזה קשר יש ביני לבינו, בין האדם לבורא, איזו התקשרות יש בינינו, כי כשמגיע לי משהו זו כבר התקשרות, ולכן מהרגע הראשון שמתקשר אלי המסר הזה מלמעלה, איך מתפקידי להגיב, לשנות את עצמי כדי לקבל את המסירה הזאת בצורה נכונה.

שאלה: בעל הסולם אומר, עד שהגוף לא יירקב הנשמה לא יכולה לעלות לגן עדן. מה זה הגוף שצריך להירקב?

אני לא יודע, הוא אומר תנאי. אנחנו לא יודעים בדיוק מהי ההגדרה של גוף, וגם מה זה להירקב אנחנו לא יודעים.

תלמיד: ומה זו נשמה?

גם לא יודעים. אלו עדיין שמות והגדרות שאנחנו שומעים, אנחנו נותנים להם איזה מקום בנו, זוכרים, ולאט לאט אחר כך כששוב ושוב חוזרים לברר אותם בכל מיני צורות, אז מתחילים להבין את ערכם, את היחס שלהם וכן הלאה.

תלמיד: אני חשבתי שהגוף זה הרצון לקבל עבור עצמי, וכל עוד כולו לא לגמרי בהשפעה, ברצון לקבל על מנת להשפיע, הנשמה לא יכולה לעלות לגן עדן.

נראה, בעל הסולם צריך להגיד לנו את כל הדבר הזה. זה לא לפי מה שאנחנו חושבים אלא נלך לפי הספר.

שאלה: בעל הסולם כותב בכמה מקומות "ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה."

כן.

תלמיד: מה זה נקרא להסתכל על סוף המעשה?

בינתיים, בשבילנו כך זה נראה, שנקרא את כל ההקדמה בסבלנות, נרצה לענות בדרך על מה שאפשר לענות, לברר מה שאפשר לברר, ובסופו של דבר על ידי הלימוד, שגם מתפתח בנו במשך הזמן, אנחנו נשיג את הדברים האלו.

תלמיד: הוא ממשיך וכותב ש"אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו." מה זה הסוף הזה שבו אתה ממוקד ועושה הכול ביחס אליו? מהו סוף המעשה שביחס אליו אתה חוקר, אתה שואל?

סוף המעשה זה עולם שבו נמצאות נשמות מתוקנות שנמצאות ביניהן בהיכרות וקשר בצורה שהן יכולות להכיל את כל האור אין סוף ולפי זה להתקיים.

שאלה: האם זאת עצה פרקטית בכלל לחיים, כלומר אם אנחנו באיזשהו מצב, משהו לא ברור, לעצור רגע ולשאול את עצמנו, איך זה אמור להיות בסוף המעשה?

אני לא יכול לתאר לעצמי את המצב הזה בסוף המעשה. אומנם סוף מעשה במחשבה תחילה, אבל זו מחשבה וזו מחשבה כביכול. אז אני צריך לכוון את המחשבה שלי להגיע לאותה מחשבה אחרונה שנקראת "סוף המעשה".

תלמיד: האם בעל הסולם מכוון לכך שעכשיו תראו את התשובה לפי מה שאני מלמד, או שהוא נותן לנו עצה לחיים, כשאתם נתקלים במשהו, בבעיה, במשהו שלא ברור, תעצרו רגע, תסתכלו רגע איך זה צריך להיות בסוף המעשה ומכאן זה נותן כיוון.

אני לא חושב שזה מדריך לכל פרטי החיים שלנו, אלא הוא אומר שאנחנו רואים שככל שאנחנו מתקרבים למטרת הבריאה, אנחנו נתקלים בדרך בכל מיני מצבים הפוכים ומתגברים עליהם ומבררים אותם, ואחרי שאנחנו מסדרים אותם נכון אנחנו מתקדמים משלב לשלב עד שמגיעים לסוף כל השלבים.

שאלה: בחקירה א' הוא כותב פה "איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת". למה זה חשוב בכלל, מה זה אומר "מחודשת"?

נראה מה זה מחודשת, האם הבריאה היא נצחית או שהיא מחודשת. אנחנו אומרים שאנחנו יכולים להתחיל לחקור מנקודה מסוימת, שהרצון לקבל יתחיל להראות פעולותיו. זו אצלנו תחילת הבריאה, וסוף הבריאה הוא שהרצון לקבל מקבל את צורת הרצון להשפיע, ובין הנקודות הללו הבריאה מתקיימת.

תלמיד: אז אולי היא דווקא לא מחודשת אלא הכול יוצא מהבורא.

נראה לפי הדרך שלו, מה זה נקרא מחודשת.

שאלה: לא ברור מה זה שהרצון לקבל מתחיל להראות פעולות, האם זה מרגע שהוא מנותק לגמרי או שהבורא עוד שולט עליו?

כשהרצון לקבל נעשה חופשי ונפעל על ידי כוח הטוב, כוח הרע, בהתאם לזה אנחנו רואים מצידו פעולות שונות ואז אנחנו דנים מה הוא עושה, למה, באיזו כוונה וכן הלאה.

תלמיד: מאיזה שלב אנחנו מתייחסים שקורית הבריאה? מתי קורית הנקודה הזאת שהרצון לקבל נהייה חופשי?

אי אפשר להגיד שאי פעם הוא נעשה חופשי, אלא לרצון לקבל שנקבע כרצון לקבל יש רק תפקיד אחד, כל הזמן לחפש ולמצוא את המילוי שלו.

תלמיד: אבל אם הוא תמיד עושה את זה תחת שליטת הבורא, אז הוא לא חופשי, אין בריאה כאילו.

תחת שליטת הבורא נמצאים כולם. אין מי שלא נמצא תחת שליטת הבורא, אבל אם למרות זאת לפי הנתונים שגם הבורא ברא בו, הוא עדיין מרגיש שהוא רוצה להיות כביכול ההיפך מהבורא נגיד, אז זה מצבו.

תלמיד: אז זה לפי תפיסתו של הנברא?

כן.

תלמיד: הבריאה קיימת רק לפי תפיסת הנברא, לא לפי תפיסת הבורא?

אני לא יודע, נראה.

אנחנו לא יודעים, רק קראנו מה קרה שם בהתחלה ועכשיו אנחנו צריכים לברר באיזה יחסים קיימים הנבראים ואיך הם מגיבים לכוח העליון שרוצה להביא אותם לסוף הבריאה, ובדרך איך כל אחד מהם משתנה, בעיקר מתחבר לחלקים האחרים שבבריאה, ואיך הם משפיעים זה על זה.

שאלה: אתמול כרגיל התכוננו ללמוד מאמר רב"ש והייתה הפתעה שלומדים הקדמה לספר הזוהר. מה קרה שפתאום התחלנו ללמוד את זה ולמה לא לומדים מאמר רב"ש שהכנו אותנו אתמול?

אני רק יכול להגיד שזה שהתכוננת ללימוד המאמר - זה טוב, בכל זאת הרווח שלכם. זה שאנחנו התחלנו היום לקרוא את ההקדמה לספר הזוהר, יש לנו חשבון אחר. אנחנו נכנסים עכשיו ללימוד ההקדמות ומזה אנחנו נרגיש כמה אנחנו מתקדמים יותר לבצע קשרים בינינו ועם הבורא. אבל לא לחשוב שזה בניגוד למה שהיה קודם. אתם תראו שזה לא מנוגד.

שאלה: איך האדם צריך לראות את עצמו ביחס לכל ההגדרות, האם הוא צריך להזדהות עם הרצון לקבל, עם חלק אלוה ממעל? הוא נותן הגדרה שהנברא זה הרצון לקבל, וגם ש"נשמת האדם זה חלק אלוה ממעל", וגם עצמותו שהוא המקור של הכול. האם אדם צריך לראות את עצמו כרצון לקבל?

אדם צריך לקרוא מה שכתוב וכך לאט לאט להתקדם ואפילו אם יש לו שאלה שבוערת בו, הוא שומר עליה כדי לברר לבד.

שאלה: המאמר מתחיל משאלות קיומיות כמו מה מהותנו. באות ו' הוא כותב "שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו", וגם באות ז' הוא כותב "ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה ... בכדי להנות לנבראיו", וממשיך. איך אדם שהשאלות האלה בוערות בו יכול לעשות את הקפיצה ולקבל את אמונת החכמים?

מה שאנחנו לומדים אנחנו צריכים לראות איך זה מסתדר לנו עם מה שאנחנו מקבלים מהלימוד, ואז אדם יברר מה זה עושה עם הרצונות, עם השאלות שלו.

תלמיד: האם יש אפשרות למסור את הדבר הזה שאנחנו לומדים בלי שאדם מקבל עליו אמונת חכמים בתור התחלה, אדם אפילו מבחוץ?

למי למסור?

תלמיד: לציבור.

על הציבור אנחנו לא מדברים עכשיו, אנחנו לומדים לבד. יש לך מטרה אחת, ללמוד את זה, ללמד את עצמך.

אות ח'

"ומכאן באנו, גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם: איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן, אלא שזה "חלק" וזה "כל"?

ותמהנו: תינח, האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו, על ידי גרזן, מוכן לכך. אבל בעצמותו ית', איך יתכן לומר כזה? ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית', ויצאו מכלל בורא ית', להיות נבראים?

ובהמתבאר, מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן, מחתך ומבדיל, בדבר גשמי, לחלקהו לשנים, כן שינוי הצורה, מבדיל ברוחני, לחלקהו לשנים.

למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. ולהיפך, כשהם שונאים זה את זה, תאמר, שהם רחוקים איש מרעהו, כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום, או ריחוק מקום, אלא הכונה היא, על השתוות הצורה: שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה.

ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה.

ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה".

שאלה: ההסבר איך דרך שני אנשים להסביר את חוק השתוות הצורה, יש לי הערה מלפני כמה שנים, שצריך כאילו לשמוע את המאמר ולבנות את הכול בתוך העשירייה. איך מגיעים למצב שכל מה שהחברים שלי אוהבים גם אני אוהב ומה שהם שונאים אני שונא, איך מממשים משהו כזה?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: מצוין. גם בהכנה דיברנו על המאור המחזיר למוטב. יש איזה כוח שמזיז משהו ממקום לא טוב למקום טוב. מה זה בדיוק המאור המחזיר למוטב מה הוא לוקח ומזיז?

הוא מזיז בנו את המחשבות והרצונות, הבנות והכוונות, כול מה שיש בנו. מזה אנחנו מבינים שאנחנו יותר ויותר מתאימים, קרובים, שווים זה אל זה.

תלמיד: לפני כן צריך לראות שאנחנו לא נמצאים במקום טוב כי אם מישהו אומר שהכול טוב, הכול בסדר, אז אין לו סיבה לזוז.

לא. מדברים על כך שמתקרבים בזמן העבודה.

תלמיד: אנחנו צריכים לבקש מהלימוד, מהמפגשים שלנו, שיבוא כוח ויקרב בינינו, שנהיה במצב שכל מה שחברי שונא, אני שונא, כל מה שהוא אוהב אני אוהב?

כן.

תלמיד: מה טוב במצב הזה? למה זה נקרא "מוטב"?

כי בזה אנחנו הופכים להיות אחד.

תלמיד: מה טוב בלהיות אחד? למה זה נקרא "מוטב"?

אם כל הבריאה בסופו של דבר תגיע לכך היא תהיה ממש גוף אחד, רצון אחד, ובורא אחד יתגלה בהם, וזה נקרא גמר התיקון.

תלמיד: זה מה שהשבת לחברים על סוף המעשה, לשם צריך ללכת?

נניח, כן.

שאלה: אנחנו הרי שונים זה מזה וברור שאנחנו אוהבים ושונאים דברים אחרים. במה אנחנו צריכים להיות שווים? כי לא נהיה שווים אף פעם. כפי שאני מבין השלם הוא, שכל אחד יביא את השונות שלו וכך ניצור אחד שלם. מדובר באיחוד, לא באחדות.

נכון.

תלמיד: לכן לא ברורים לי המושגים עליהם בעל הסולם מדבר פה.

אני מבין שיש לך טענות על בעל הסולם.

תלמיד: אני רוצה להבין במה אני צריך להיות שווה לחבר. האם הוא צריך לאהוב את החריף שאני אוכל ואני את המתוק שהוא אוכל?

אנחנו צריכים לקרוא הלאה ולראות מה נקרא השתוות הצורה.

שאלה: מהי החקירה שנקראת מצוות "דע את אלוקי אביך ועבדהו"?

כך כתוב על ידי חכמים מלפני אלפי שנים. עלינו להגיע לידיעת הבורא, לדעת מה רצונו, ובכל מקום בו אנחנו נמצאים להתקרב לאותה הצורה ולהידמות לה. ממנה נדע את האלוקים ונהיה כמוהו.

קריין: נקרא שוב אות ח'.

אות ח'

"ומכאן באנו, גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם: איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן, אלא שזה "חלק" וזה "כל"?

ותמהנו: תינח, האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו, על ידי גרזן, מוכן לכך. אבל בעצמותו ית', איך יתכן לומר כזה? ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית', ויצאו מכלל בורא ית', להיות נבראים?

ובהמתבאר, מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן, מחתך ומבדיל, בדבר גשמי, לחלקהו לשנים, כן שינוי הצורה, מבדיל ברוחני, לחלקהו לשנים.

למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. ולהיפך, כשהם שונאים זה את זה, תאמר, שהם רחוקים איש מרעהו, כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום, או ריחוק מקום, אלא הכונה היא, על השתוות הצורה: שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה.

ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה.

ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה."

אות ט'

"והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל, אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר.

באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'.

וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'. דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק. הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל", וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה."

שאלה: הוא לא מדבר על לאהוב ולשנוא בגשמיות, כי אם מדובר בדברים גשמיים אז אין הגיון, אנחנו לא אוהבים אותו אוכל וכולי. הוא מדבר ביחס לעבודה.

כן.

תלמיד: מדובר על כך שאנחנו אוהבים השפעה ושונאים את עצמנו, ואז אוהבים ושונאים אותו דבר בעבודה. האם זו הכוונה?

כן, אבל גם ברוחניות יש לך דברים כמו בעולם הזה, זה אוהב כך וההוא אחרת. כך גם הנשמות נבדלות זו מזו.

תלמיד: מה יש ברוחניות, שאני אוהב והוא ישנא?

כמו בגשמיות.

תלמיד: אבל ברוחניות המטרה היא להידבק לבורא, זו המטרה היחידה?

אם כך אני שואל אותך, אם ברוחניות כל אחד שונה מהאחר בוודאות, כי הרצון לקבל בכל אחד שונה מחברו לפחות במשהו, אז איך יכול להיות שהאחד יאהב בדיוק כמו מה שהאחר אוהב?

תלמיד: על ידי למעלה מהדעת, כשזה מנותק מהם והמסך שלהם מכוון לאותו דבר. מעל המצע, מעל הטבע הרגיל שלהם.

אני לא כל כך מבין. נניח שאני אוהב בשר וחברי תפוח, אז איך יכול להיות שנשתווה עמו?

תלמיד: אבל אתה מדבר על דברים גשמיים, לכן, נכון שאני לא יכול לאהוב את מה שהוא אוהב, כי אם קוראים ומשליכים על גשמיות אז באמת אין שום סיכוי, זה מנותק. אבל כאן אתה מדבר על להידבק לבורא, לא?

כן.

תלמיד: אז מה זה קשור לטעמים של בשר או תפוח? הרי הדרך להידבק אליו דומה בפעולות שלה. זה בסדר שכל אחד מגיע בצורות שלו, אבל המטרה הכללית היא אותה מטרה לכולם.

כן. בסדר, אתה צודק.

שאלה: יוצא אם כך שכל אחד יאהב את הבורא אחרת?

כן, גם עכשיו כל אחד מאיתנו מבטא יחס אחר משלו לעולם, לחבר, לאוכל, לכל דבר. לכל אחד יש יחס משלו. בזה אנחנו לא יכולים להיות כאחד.

תלמיד: האם אחד יאהב יותר ואחד פחות? אני לא מבין את ההבדלים האלה.

יהיה גם שוני. בוודאי. לפי הנשמה, לפי הפנימיות, לכל אחד יש רצונות שונים קצת ואז הכוונות שלו שונות.

תלמיד: אז איך אני משלים את החבר, אני גם צריך לעזור לו בזה?

נלמד איך משלימים, אתה צודק. יש כאן הרבה שאלות ועוד נגיע אליהן. אבל עד עכשיו זה בסדר.

שאלה: מתוך קריאת ההקדמה מה עלינו ללמוד מבעל הסולם?

אנחנו צריכים להידבק ככל האפשר לטקסט של בעל הסולם שאנחנו קוראים, שנרצה להבין, להרגיש אותו, להידבק אליו, גם לטקסט ודרך זה גם לאדם שחיבר את הטקסט. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, בינתיים.

תלמיד: אמרת, "ניגשנו ללמוד את ההקדמות". מה משותף לכול ההקדמות מה מאחד אותן?

אנחנו עכשיו נמצאים כבר במצב מאוד מיוחד כלפי התיקונים שלנו. ולכן כדאי לנו שוב לחזור על כמה הקדמות, ייתכן לא על כולן, כדי לראות כמה צורת החיבור יחד נדרשת מיסודה של חכמת הקבלה.

שאלה: מה התפקיד של הגרזן? הוא כותב פה, אבן נחצבת מהר והגרזן מפריד את הנשמה.

כוח שמפריד, זה שינוי צורה שיש בכל רצון ורצון, ועל ידי זה כל רצון נבדל מיתר הרצונות וקיים לבד.

תלמיד: מה ההבדל בתכונות בין ההר לבין האבן שנחצבה ממנו?

ההר כלול מהרבה אבנים, מהרבה חלקים, והם מחוברים יחד להר. ואנחנו צריכים כל אחד ואחד, כל אבן ואבן להבדיל מההר, לתקן אותה כלפי הבורא בעל מנת להשפיע, ואז לגרום לזה שכל האבנים יתחברו שוב יחד.

תלמיד: מאיפה אנחנו יכולים לקבל כוח שבעזרתו נתגבר על כוח הגרזן שהפריד אותנו?

אנחנו נקבל אותו מלמעלה. זה הכוח שיצר את כל הבריאה, אחר כך חילק אותה להרבה חלקים, וסידר אותם לפי ניצוצין, רשימות וכל מיני חלקים. אבל אנחנו צריכים שוב לפנות לאותו כוח אחד שהוא אחד לכולם, שהוא יחבר אותנו יחד, ואז במידה שאנחנו מתחברים אנחנו מתקרבים לבורא.

שאלה: האם הבורא ברא את הבריאה כדי לבטא את השלמות שלו בסביבה הפוכה אליו, כדי שהם ירכיבו אותו?

כן, אפשר לומר כך.

תלמיד: באמצעות המאור המחזיר למוטב.

כן.

תלמיד: מה זה "סוף מעשה במחשבה תחילה"?

"סוף מעשה במחשבה תחילה", זה כשכל פעולה מגיעה לסופה, אז אנחנו מתחילים להבין את תחילתה.

שאלה: יש לנו דעות שונות ואנחנו צריכים להגיע להשתוות, לדעה משותפת, לבד אנחנו לא מסוגלים להגיע לזה, אנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו להגיע להשתוות מעל הדעת השונות.

מעל הדעות השונות, כן.

תלמיד: האם זו נקודת האיחוד בינינו, בפנייה לבורא, בהרגשה אליו?

כן. כל זה בינתיים תלוי באוויר, אנחנו עוד לא יכולים להרגיש את זה.

שאלה: בעל הסולם מדבר על הנבראים כיש מאין, דבר שלא היה לפני כן. לעומת זאת הוא אומר שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, כאילו שהיא חלק ממשהו שכבר קיים. לכאורה זו נראית סתירה. איך להתייחס נכון לדברים האלה?

כך הנבראים בונים מעצמם כלי שנעשה נצחי כמו הבורא, ולפי התכונות שלו הכלי גם רוצה להיות כבורא בהשפעה. אז הם מגיעים לדבקות ביניהם, וזה הסוף הנכון וסיום של הכול.

אומנם בתוך הסיום הזה כל החלקים של הנבראים לפי הטבע שלהם לא מתאימים זה אל זה, אלא ההפך, הם נמצאים בניגודיות זה לזה, אבל לפי התיקון הם נעשים כאחד, כי יש להם צמצום, מסך ואור חוזר. על ידי האור החוזר מכל אחד ואחד הם מתחברים ומגיעים לאור החוזר הכללי, שהוא באמת שווה לאור הבורא שמשפיע עליהם, ואז הנבראים והבורא נעשים כאחד, דומים זה לזה לגמרי.

שאלה: מדוע האדריכל עשה דברים הפוכים זה לזה, ובוא בזמן כולנו מחפשים תענוג, הנאה?

אם אנחנו מתחברים מתוך ההפכיות, אז אנחנו יכולים למדוד ולהעריך באיזו מידה ההפכיות הזאת שאנחנו מתקנים עכשיו מביאה לנו רווח גדול, מצב נעלה, ועד כמה אנחנו מהופכיות הצורה מגיעים להידמות לבורא. לכן זה נעשה כך.

הבורא מלכתחילה ברא בריאה שהיא לגמרי הפוכה ממנו, כדי שכל פרט ופרט שבבריאה ירגיש שהוא הפוך מהבורא, ויבין מה הוא צריך לעשות כדי להידמות לבורא גם בחלק שלו וגם בחלק של הכלל. יוצא שכל הבריאה עד חלקה האחרון הקטן, מבינים, משיגים איפה הם נמצאים, כמה הם הפוכים, ואיך הם יכולים להגיע להשתוות.

תלמיד: מתוך המאמר וההסבר שלך אני מבין כך. התאים בגוף האדם, נגיד התאים של הלב ושל הכבד, הם שונים, הם לא יכולים להיות דומים כי הם ממלאים תפקיד שונה, אבל יש להם מטרה משותפת, הם עובדים למען הבריאות הכללית של הגוף. כך גם אנחנו, למרות שאנחנו שונים עלינו למטרה משותפת שהיא גדלות הבורא. מתוך גדלות הבורא עלינו להנות אותו, להפוך להיות דומים אליו, וזאת נקודת החיבור של כל החברים שלנו, סביב זה אנחנו צריכים להתחבר.

נכון מאוד.

תלמיד: אנחנו תמיד לומדים על הרצון לקבל יש מאין, בסעיף ז' כתוב, "כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל"." והשאלה למעשה אין "יש מאין", יש "יש מיש" ותמיד אנחנו למדנו שהרצון לקבל זה "יש מאין". כשאנחנו נרגיש את השלמות של הבורא אנחנו נגלה למעשה שזה היה קיים במחשבת הבריאה והכול זה ממנו.

נגלה ונראה.

שאלה: ברוחניות האם האדם יכול להתלבש בקשר שהוא רואה את החבר, את הקשר שיש לו עם הבורא, ולפעול בתוכו כדי לאהוב את הצורה הזאת ובזה הוא בעצם משווה צורה עם החבר?

כן.

תלמיד: זה עניין של התלבשות ברצון או בקשר של החבר עם הבורא, ובזה אנחנו יכולים להשוות צורה. וזה גם דומה לצורה שבה בעצם אנחנו משווים צורה עם הרצון של הבורא, כי גם הרצון של הבורא הוא לא תמיד נעים לנו או טוב לנו. זה שאני משווה צורה עם הרצון של החבר. האם זה גם אומר שאני בעצם משווה צורה עם הרצון של הבורא?

כן.

שאלה: כאשר אני חושבת על הרצון לקבל, לא ברור לי בדיוק מה אני מקבלת. מה הם הדברים שאני יכולה לבקש מהבורא שישפיע לי? מה אני יכולה לבקש מהבורא?

את היית בחיבור עם אחרים, את הפעלת את הרצון המשותף שביניכם, את פנית עם הרצון הזה לבורא, ועל רצון הזה עכשיו את מקבלת. ועכשיו את שואלת, מה אני יכולה לבקש על הרצון הזה?

תלמידה: מה אני יכולה לקבל כדי להשפיע על החברות שלי?

שיהיה לך רצון להשפיע להן, חיסרון, ושיהיה לך אפשרות להביא להן אור מהבורא, שהן ירצו אז לקבל. זה מה שאת צריכה. את צריכה כאן בעצם לבצע שתי פעולות. פעולה הראשונה היא להשפיע לחברות שלך חיסרון, והפעולה השנייה, להביא לתוך החיסרון הזה מילוי מהבורא.

שאלה: מהו הכוח ששומר את האדם שלומד זוהר אף על פי שהוא לא מבין כלום?

אפילו אם הוא לא מבין, זאת אומרת שהוא לא יכול לעבוד בצורה אקטיבית אבל הוא נמצא בצורה פסיבית, זה בכל זאת פועל עליו ומתוך הפעולות האלה שהוא נמצא בהשפעת הזוהר שמקרין עליו, הוא מתקדם. הוא מחזיק את עצמו. כמו אחד שנמצא בסירה בתוך הים, אז עדיין יש לו סירה והוא נמצא בתוך הים ולעת עתה אין שום בעיה, למרות שלא מתקדם למטרה.

שאלה: אלו סימנים השאיר הבורא במכת הגרזן כדי לעזור לנו לחזור ולדבוק בו?

אנחנו מרגישים את עצמנו נפרדים וזאת המכה, זה הרשימו שיש לנו, ואותו אנחנו עכשיו מבצעים, ממנו והלאה אנחנו פונים לבורא שיחזק לנו את הקשר בינינו ושאנחנו מהקשר הזה נפעל.

שאלה: אני לא מצליחה להבין, אם נחצבנו מאותו הר איך זה שאנחנו כל כך שונים זה מזה?

אנחנו לגמרי שונים כל אחד ביסודו, כי אנחנו מגיעים כל אחד מרשימו שונה, אבל כשאנחנו מתחברים אנחנו עושים איזה איחוד, והאיחוד הזה מחבר אותנו ואז אנחנו מתחברים על ידי איזו כוונה שהיא יותר רחבה מאיתנו, יותר חיצונית, וכך אנחנו בונים את הקשר בינינו.

תלמיד: כן, אבל מאיפה הגיעו ההבדלים? נניח שאני עכשיו אחתוך לחם, אז החתיכות יהיו די דומות, אולי שונות בצורה אבל אותה תרכובת, אותו מרקם. ואצלנו כל הבחנה היא כביכול מעולם אחר, מאיפה זה בא?

כי כולנו נכללים מאותן הספירות, אבל כל אחד נמצא בהפעלה מספירה אחרת מתוך עשר הספירות האלה. ולכן אנחנו גם נראים, גם פועלים בצורה כזאת שכל אחד שונה מהאחר.

תלמיד: ולפני כן הכול היה באמת מחובר בנשמה אחת?

לפני זה הכול היה מחובר בנשמה אחת מתוך זה שכולנו היינו מכונסים תחת אור אחד, מטרייה אחת. והאור הזה סגר אותנו יחד ובהשפעה הגדולה, העוצמתית, האחידה שלו, הוא ביטל את כל הרצונות המנוגדים שלנו והביא אותנו לאיחוד, אבל איחוד על ידו, לא על ידינו. ואז הייתה שבירה ואנחנו צריכים עכשיו לצאת מהשבירה הזאת ולהביא את עצמנו לאותו איחוד אבל על ידינו.

תלמידה: אז מה אנחנו מתקנים בעצם עכשיו?

אנחנו מתקנים את הפירוד, את השבירה.

תלמידה: איך אפשר לתקן שבירה, זה משהו פנימי?

תשמעי ותביני.

שאלה: האם זה שאוהב את מה שחברו אוהב ושונא את מה שחברו שונא זה תוצאה מזה שיש להם אהבה או שאהבה היא תוצאה מזה שהוא אוהב את מה שחברו אוהב ושונא את מה שהוא שונא?

לא. קודם לאהוב ולשנוא בדיוק את מה שחברו שונא או אוהב, זה מביא לאהבה, להשתוות הצורה.

שאלה: דווקא ההפכיות של הבריות בצורה שלהן לקבל זה יוצר את המגוון, זה הפליאה של הבורא שהוא עשה, אבל אנחנו נלחמים עימו. כך זה במחשבה תחילה?

כן.

תלמידה: אנחנו צריכים להגיע לבקשה, נכון?

חייבים.

שאלה: האם הנשמה הייתה כבר שבורה והייתה מחוברת ואחרי זה שוב התפוצצה מחטא אדם הראשון, או שהנשמה יצאה חדשה ומושלמת וזה היה הפיצוץ הראשון שלה?

נניח שזה היה הפיצוץ הראשון.

(סוף השיעור)