שיעור בוקר 05.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1098,

מאמר "מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1098, מאמר "מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה".

מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ט
1989/90 - מאמר 29

"חז"ל (סנהדרין, כ"ו ע"ב) אמרו "אמר רבי חנין, למה נקרא שמה של התורה תושיה, מפני שהיא מתשת כוחו של אדם". ויש להבין זה, הלא חז"ל אמרו (אבות, פרק שישי ז') "גדולה תורה, שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר, כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא". וכמו כן אמרו (עירובין, נ"ד) "חש בראשו, יעסוק בתורה. חש בגרונו, יעסוק בתורה. חש במעיו, יעסוק בתורה. שנאמר, ולכל בשרו מרפא". אם כן זהו בסתירה להנ"ל.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם להבין, מהו בחינת תורה. כלומר, לאיזו מטרה נתן לנו הקב"ה את התורה. הנה חז"ל אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". משמע מכאן, כאילו אם לא היה יצר הרע, לא היה בורא את התורה. כמו שכתוב "בראתי תורה תבלין". היתכן לומר כך, שהתורה נברא בשביל היצר הרע.

הנה בזהר (חלק א', הקדמת ספר הזהר, מראות הסולם, דף רמ"ב) אומר "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת הכנה אל הדבר נקרא בשם אחור. ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע בקול דברו, נקרא המצות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהוא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף".

ובהאמור משמע, שהתורה ומצות נבחנים בב' מדרגות:

א. בתור עצה, וזה שכתוב תרי"ג עיטין. כלומר, שע"י זה שיקיימו את תורה ומצות, יהיה להם כח לבטל את היצר הרע. ובזה יש לפרש מה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שהתורה היא בחינת תבלין ליצר הרע. זה נקרא בזהר "תרי"ג עיטין".

ב. תורה לשם תורה, שהם בחינת תרי"ג פקודין, שהתורה הזו היא בחינת שמותיו של הקב"ה. ובחינת תורה זו משיגים לאחר שתיקן את מעשיו, שיכול כבר לעבוד בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו.

אולם בזמן שמתחילים ללכת לזכות לכלים דהשפעה, ולזה אמרנו, שצריכים את התורה לבחינת עצות כנ"ל, המכונה "תרי"ג עיטין", בטח שיש עבודה לפני זה גם כן, שהיא בחינה הראשונה שמשם מתחילים להכנס לקיים תו"מ. וזה מכונה בשם "שלא לשמה". זהו בחינה א'.

ובחינה ב' היא, הזמן שרוצים ללכת לשמה. שבזמן הזה צריכים לעשות כל מה שיש בידו, בכדי להגיע לשמה. היינו, שיהא בידו כח להגיע, שיעשה את כל המעשים בעל מנת להשפיע.

ואח"כ באים למצב הג', שאז זוכים לבחינת תורה, הנקרא "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בזהר "תרי"ג פקודין", כנ"ל.

לכן כשמתחילים את קיום תו"מ בבחינה הא', היינו שלא לשמה, אלא בכדי לקבל שכר, כמו שכתוב בזהר (במאמר הפקודין, חלק א', הקדמת ספר הזהר, מראות הסולם, דף רמ"ב) "שתחילת עבודת האדם בתו"מ הוא מטעם שכר ועונש בעולם הזה, או בשכר ועונש בעולם הבא, נמצא, שבמצב הזה עוד אין הוא נצרך לתורה ומצות בתור עיטין. אלא לפי מה שהוא מאמין בשכר ועונש, אז השכר ועונש מחייבים אותו בקיום תו"מ".

ולא מטעם עצות כנ"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שהתורה היא עצה נגד יצר הרע שבאדם. והאדם רוצה לצאת משליטתו, היינו האדם רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולעשות הכל לתועלת ה', ובגלל זה הוא מקיים תו"מ. אלא הרצון לקבל לעצמו הוא המחייבו לקיים תו"מ.

אם כן לפי זה, מהו הפירוש "מתוך שלא לשמה באים לשמה". הלא אין אנו רואים שום קשר בין זה שהאדם מקיים תו"מ בכדי לקבל שכר, שזה יתן לו קרש קפיצה לעבור משלא לשמה להגיע לשמה. וחז"ל אמרו "מפני המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, המאור שיש בתורה מאיר להאדם, שירגיש שאין הוא בחינת אדם, אלא הוא דומה לכל בעלי חי. וזהו כמו שכתוב (יבמות ס"א) "אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאמרו "למה נקרא התורה תושיה, מפני שהיא מתשת כוחו של אדם. הלא אמרו להיפך "לכל בשרו מרפא".

הפירוש יהיה, שהאדם, בזמן שהוא לומד שלא לשמה, התורה הזו מביאה לו לידי הרגשה, שבחינת "אדם" שבו היא חלשה מאוד, היינו תש אצלו כוחו של "אדם", אלא כמו שאר בעלי חיים הוא דומה. אבל מהי הצורה שהאדם רואה, איך שבחינת אדם שבו היא חלשה מאוד.

הנה עיקר מה שאנו מבחינים בין אדם לבהמה, כידוע, שאין לה ענין הרגש הזולת, המכונה "רצון לקבל רק לצורך ותועלת עצמו". וזה מכונה גם כן בשם "רע". היינו, הרצון לקבל לעצמו נקרא "רע", משום שעליו היה הצמצום וההסתר, שלתוך הרצון לקבל הזה לא יוכל להגיע שום אור דקדושה.

והיות שהרצון לקבל הזה הוא כל המפריע, שלא יכולים לקבל את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים, לכן הוא מכונה בשם "רע", או בשם "יצר הרע". אולם זה קשה להבין, מדוע כשאדם מקיים תו"מ על הכוונה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אם כן מדוע אם האדם כבר בא לידי הרגשה שיש לו רע, היינו שהיה לו טוב כבר בזמן עליה, ואח"כ קיבל ירידה, ומרגיש את הרע שבו, ולמה יש לו הרבה ירידות.

כי התורה היא התבלין של יצר הרע. אם כן מדוע לא רואים, שהיצר הרע אבד כוחו. אלא כל פעם מתגלה הרע מחדש. כי אנו רואים, בזמן שמתחילים ללכת בדרך להגיע לעשות את כל המעשים בעל מנת להשפיע, יש הרבה ירידות. היינו כל פעם מתחדש הרע עוד ביותר תקיפות, מבטרם שהתחיל בעבודה על הכוונה להגיע למצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

אלא הענין, שזה החלק של רצון לקבל לעצמו, שנקרא "רע", כבר נתבטל אצלו. אלא שיש עוד חלקים שהוא עוד לא ביטל על ידי המאור שבתורה. וזה יכולים להבין על דרך הציור. נגיד שבהרצון לקבל יש רצון לקבל מאה קילו תענוג. אולם על רצון של מאה קילו עדיין אין האדם מסוגל לבטל בפעם אחת. ואם האדם יראה את גודל הרע שיש בו, תיכף יברח מהמערכה. לכן זה הולך לפי סדר והדרגה.

כלומר, בתחילה האדם מרגיש, שהוא יכול לקבל מתענוגים הגשמיים קילו אחד תענוג. וכשמקבל עליה אז נתבטל אצלו את כח הרע. כלומר, הקילו תענוג שהיה מרגיש בדברים גשמיים, על זה הקילו הוא כבר יכול להתגבר. והיות שהוא צריך לקבל כח לבטל את כל המאה קילו תענוג שיש בגשמיות, אולם כנ"ל, שאינו יכול להתגבר תיכף על מאה קילו תענוג, לכן מוסיפים לו טעם בגשמיות, עוד קילו.

ממילא הוא מקבל ירידה, מטעם שהיה לו כח התגברות רק על קילו. וכשמוסיפים לו הרגשה של תענוג יותר גדול, לכן מזה הוא מקבל ירידה, היות שהוא נכנע תחת תענוג גדול. וכשהוא מתגבר, שזה נקרא "עליה", נותנים לו להרגיש ג' קילו תענוג בגשמיות. עד שהוא גומר כל עניני התגברויות, שנוהג בעבודה דעל מנת להשפיע בהתענוגים הגשמיים.

נגיד שהוא כבר יכול להתגבר על כל התאוות גשמיות, שיעשה אותם בעל מנת להשפיע. ובטח על זה צריכים כל פעם לקבל עזרה מלמעלה, אחרת לא יכולים להתגבר, אפילו על תענוג קטן. כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

אולם האדם צריך תמיד לבקש עזרה. ואם יתגלה לו בהתחלה גודל התאוה בהרצון לקבל, תיכף יראה שזהו לא בשבילו העבודה הזאת. לכן מראים לו בהתחלה טעם קטן בתאוות גשמיות. אולם אח"כ, כשכבר קיבל כח התגברות על כל התאוות גשמיות, אז האדם זוכה לקבל תאוות רוחניות. ששם נוהג את הענין של מסכים, שהוא ענין התגברות על אור תענוג רוחני.

וגם שם הולך לפי סדר. היינו, מתחילים למשל, ממדרגה קטנה, היינו אור הנפש. וכשהוא כבר יכול לקבל זה בעל מנת להשפיע, נותנים לו אור הרוח, עד שזוכה לכל בחינת נרנח"י. כמו שכתוב בזה"ק "כד אתיליד, נותנים לו נפש. זכה יתיר, נותנים לו רוח".

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". שענין "גדול" פירושו, שהוא כבר זכה לבחינת עליה ברוחניות, היינו שהוא כבר יכול להתגבר על שיעור מסויים של תענוג, ולקבל אותו בעל מנת להשפיע. ושוב נותנים לו תענוג, שעל שיעור תענוג במידה זו עוד לא היה בכוחו להתגבר.

וכשזוכה להתגבר על זה התענוג, ונעשה שוב גדול, היינו שבא לגדלות, הנקרא "עליה", שוב נותנים לו מדרגה יותר גבוהה. וכנגדה הוא אף פעם לא התגבר עליה. לכן הוא רואה, שעכשיו הוא יותר רע. היינו נגד מדרגה זו הוא לא יכול להתגבר. וגם עתה הולך אותו סדר, שהוא מבקש, שה' יתן לו כח מלמעלה, שיהיה בידו להתגבר גם על מידת רצון לקבל הגדול הזה. וזה נקרא, שהתחתון עולה לעליון לבקש כח המסך.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "למה נקרא שמה "תושיה", מפני שמתשת כוחו של אדם". היינו כנ"ל, שכל פעם, לפי ערך גדלותו, הוא מקבל שיעור רע יותר גדול. כלומר, שכל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה להתגבר עליו. נמצא, שבחינת "אדם", הנקרא בחינת "משפיע". כידוע, שאדם גימטריא מ"ה, מ"ה נקרא ז"א, משפיע. ב"ן נקראת מלכות המקבלת. מ"ה הוא בחינת זכר, אדם, משפיע. מה שאין כן "בהמה" גימטריא ב"ן, שהיא בחינת נקבה, היינו המקבל ואינה משפעת.

נמצא, שבבחינת הגדלות, שהוא האור היותר גדול, יותר קשה להתגבר. נמצא, שבחינת "אדם" נעשה כל פעם יותר חלש, מסיבת שכל פעם יש לו אור יותר גדול.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו "חש בראשו יעסוק בתורה". ולפי שאאמו"ר זצ"ל אומר, יהיה הפירוש:

"חש בראשו", היינו המחשבות שלו אינן בסדר.

"חש במעיו", היינו כל מה שנכנס בתוך מעיו, הכל עבור הרצון לקבל שלו.

"יעסוק בתורה, שנאמר, לכל בשרו הוא מרפא". היינו שעל ידי התורה הוא זוכה לגדלות, מפני "המאור שבה מחזירו למוטב". והוא זוכה להיות גדול.

ואח"כ הוא זוכה למדרגה יותר גדולה, שעליה עוד לא היה לו כח להתגבר. והוא צריך לבקש מה', שיתן לו עזרה, שיהיה בידו כח גם להתגבר עליה. נמצא, שכל פעם יש לדבר מב' דברים הפוכים זה לזה. ויש תמיד להבחין בכל מדרגה שני צדדים:

א. שהתחתון עלה לגדלות, שנקרא "עליה" בדרגה. שקיבל הרגשה להחשיב מהי התקרבות לה', שמבין עתה, שאין לדאוג רק לתועלת ה', והוא בעצמו אינו עולה בשם. כלומר, בשביל עצמו אין הוא צריך לכלום, והוא יכול לוותר הן על גשמיות והן על רוחניות, מה שנוגע לתועלת עצמו הוא מוותר. וכל מעשיו שהוא עושה, יהיו רק לעשות נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא, שהתורה היא נותנת חיים לכל. כמו שכתוב "גדולה תורה, שהיא נותנת חיים לעושיה, ולכל בשרו מרפא".

ב. "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". היינו לאחר כך, הוא מקבל תענוג יותר גדול. כלומר בזמן שעוד לא זכה לכלים דהשפעה, נמצא, שעדיין דבוק בתענוגים גשמיים. אז כל פעם הוא מקבל טעם יותר גדול בדברים גשמיים, בכדי שהוא צריך להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, שלא מראים לאדם את טעם גודל התענוג שיש בגשמיות, מסיבת שלא יוכל להתגבר. אלא שיש שיעור מסוים, שכל אחד מרגיש בתענוגים גשמיים.

מה שאין כן כשאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לעשות הכל להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז נותנים לו מלמעלה יותר טעם של מתיקות באהבה עצמית. נמצא, בזמן שהתחיל להכנס בגדלות העבודה, היינו שהוא רוצה להיות בין העובדים בעל מנת להשפיע, אז כל פעם מוסיפים לו יותר טעם באהבה עצמית. וממילא הוא רואה כל פעם, שיש לו יותר רע.

ובהאמור אנו רואים, אפילו בזמן ההכנה, שהאדם רוצה להכנס בעבודה דעל מנת להשפיע, הגם שעוד לא זכה לזה, כבר מתחיל ענין של "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". היינו כנ"ל, שזה שהאדם רוצה לכנס בעבודה של גדולים, שעוסקים בעל מנת להשפיע, הוא מקבל הרבה פעמים עליות מבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז הוא בחינת "גדול".

ואח"כ נותנים לו לטעום קצת יותר רע כנ"ל, בכדי שיבקש מה', שיתן לו עזרה. נמצא, שיש כאן להבחין ב' דברים כנ"ל:

א. שהתורה נותנת לו חיים ונעשה גדול,

ב. ואח"כ נותנים לו רע, כנ"ל ש"כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

נמצא אז, שהוא במצב, שעל ידי התורה שנעשה "גדול". הוא בא לידי ראיית האמת, שבחינת אדם שבו תש כוחה, והוא דומה לבהמה, מבחינת שהרצון לקבל לעצמו מתחזק אצלו כל פעם ופעם בשיעור יותר גדול, כפי שיעור הטוב שקיבל מהתורה, שהיא מחזירו למוטב. לכן יש לפרש "למה נקרא שמה של התורה "תושיה". שעל ידי התורה הוא רואה, שכוחו של "אדם" הוא חלש אצלו, רק כח "בהמית" שלו נעשה יותר חזקה.

ואותו דבר הוא גם ברוחניות. היינו לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, יש כל פעם התגברות על העביות שלו. וכל פעם הוא צריך לעלות להעליון שלו, ולבקש כח התגברות על הרצון לקבל, שהוא עתה בשיעור יותר גדול מכפי כח התגברות, שיש לו ממה שקיבל מקודם. היות שקיבל עתה עביות יותר גדול. לכן גם שם, היינו לאחר שכבר זכה לכלים דהשפעה, יש תמיד ללכת קדימה בכדי לתקן את הרצון לקבל, כל אחד לפי דרגה דיליה (שלו).

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, אז האדם רואה, שיש לו רק קצת רע. כלומר, שהאדם יודע מצד עצמו שיש לו קצת רע. נמצא, שהרע שיש לו בא לו מצד ידיעתו עצמו. לכן מבין האדם, שיש לו כח התגברותו מכוחו עצמו. אי לזאת כנ"ל "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

נמצא, שמלמעלה נותנים לו ידיעת הרע. היינו, שהרע, שנתגלה לו עתה, הוא בא מלמעלה. אז האדם עומד וחושב, מאין בא לי הרע הזה, לאחר, לפי הכלל "המאור שבתורה מחזירו למוטב". והוא בתחילה כבר הרגיש קצת שקיבל עליה ברוחניות. אם כן מהי הסיבה, שיש לי עכשיו יותר רע.

והרע הזה שקיבל עתה, נבחן אצלו, שזה בא לו מלמעלה מהדעת. כלומר, שאין הדעת יכול להבין, איך הוא נפל למצב של שפלות, הנקרא "רע", היינו שקיבל עתה יחס משותף עם כל הדברים גשמיים. מה שמטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה כבר מרוחק מהם. ועתה קיבל התקרבות יותר לאהבה עצמית.

וזהו כמו שכתוב בספר "פנים מאירות" (דף ס"ח, דברי המתחיל "לתת") "ענין שכר טוב לצדיקים הוא השגתם בעצמם לאותם המדרגות, שעל ידי מעשיהם הטובים השיבו האורות לזו"ן העליונים. וענין העונש של הרשעים הוא סוד הכתוב זה לעומת זה. שבאותו השיעור שהאדם נדחה מהשגות אור הנצחי, ממש באותו השיעור נמצא הולך ויורד לתענוגי הקליפות המזוהמים, שנקראים "שאול ואבדון", מפני שנצמח בקרבו מין יחס להם, שיוכל לסובלם".

נמצא, שהרע, שמתגלה אצל האדם, לא מצד עצמו. אלא שהאדם רואה, כאילו הרע הזה בא לו למעלה מהדעת שלו. אז האדם רואה, שאין לו שום אפשרות שיוכל להתגבר על הרע הזה, שנתווסף לו עכשיו על ידי זה שנתן יגיעה ועבודה. ומה היתה התוצאה, שקיבל יותר רע. אם כן הוא שואל "ומה יהיה הסוף", היות שאין עבודה ויגיעה עוזרים, שתהיה יכולת לצאת משליטת הרע, שהיא ענין של אהבה עצמית.

והתשובה היא, שהאדם צריך לידע, כמו שהרע בא לו מלמעלה, כן יציאתו מהרע גם כן יבוא לו עזרה מלמעלה. וממילא אין להאדם להתפעל מזה, שהוא רואה, שאין לו שום אפשרות לצאת משליטת הרע בכוחות עצמו. אלא הוא צריך לדעת, כמו שהרע שבו שנתווסף לו כל פעם ופעם, לא היה בכוחות עצמו, היות שהוא לא נתן יגיעה, בכדי שישיג יותר רע, אלא שבא מלמעלה, שהוא למעלה מהדעת, שאין האדם מבין זה.

כמו כן האדם צריך להאמין, שגם לצאת מהרע, הוא גם כן יקבל כח מלמעלה. היינו, שכל הדברים הבאים מלמעלה מהדעת, כן הם מתבטלים למעלה מהדעת. שיכולים לומר, זה שהאדם נמצא בגלות תחת שליטת הדעת, זה לא בא לאדם מכוחות עצמו, אלא מלמעלה. כמו כן הגאולה, גם כן באה מלמעלה.

ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, והוא יודע, שיש לו קצת רע, היינו שעוד לא מוצא כל כך טעם גדול באהבה עצמית. אלא בזמן שהוא רוצה לבטל את האהבה עצמית שלו, ולעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא מקבל מלמעלה יותר תשוקה לאהבה עצמית. כלומר, שמודיעים לו מה שהיה נסתר ממנו, את גודל השליטה, ואת כוחה, שיש באהבה עצמית.

ואז האדם רואה, איך שהוא ממש מקצה אל קצה מרוחק מה'. שה' כולו להשפיע, והאדם כולו לקבל. ובזמן שה' עוזרו, אז האדם מרגיש את גדלותו של ה', איך שה' מטפל עמו, בכדי להוציאו משליטת הרע. וכל פעם שמתגלה אצל האדם יותר רע, היינו שהאדם יותר שפל, אז הוא רואה, שהקב"ה מטפל עם אדם היותר שפל.

וזה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל, "אמר רבי יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו". ויהיה הפירוש "בכל מקום, שהאדם רואה את גדלות ה'", אז האדם רואה, שהקב"ה הוא ענו, שמטפל עמו ביחידות בהשגחה פרטית. לכן שהבורא נעשה יותר גדול, אז האדם רואה, שהבורא יותר ענו."

שאלה: רב"ש אומר "שיהיה בידו להתגבר גם על מידת רצון לקבל הגדול הזה. וזה נקרא, שהתחתון עולה לעליון לבקש כח המסך." מה נקרא "כוח המסך" בעשירייה?

כוח המסך בעשירייה הוא כוח משותף של כמה חברים, שמחזיקים ומרגישים זה את זה, ונותנים דוגמאות זה לזה עד כמה צריכים להשקיע יחד כדי להתגבר על ההפרעות.

תלמיד: רב"ש אומר פה שהתורה מתישה את כוחו של האדם, ואני לא פעם מרגיש שזה כך. אני נופל בגדול, גם מול החברים, בבית, בעבודה, אני לא מצליח להתרומם מעל זה. איך אני מתגבר על ההתשה הזו ומקבל כוח להתרומם?

עוד יותר תתחבר לחברים ועוד יותר תבקש מהבורא כוחות.

תלמיד: ואז הוא ייתן כוח להתגבר על ההפרעות?

בסופו של דבר הוא ייתן לך כוחות כאלה, שתוכל להתגבר על היצר הרע שלך, ותכבד את הבורא, את החברה, יותר מהיצר הרע.

תלמיד: אבל שמתי לב שכל פעם אני נופל שם חזק מאוד.

אין מה לעשות, זה בהתחלה.

תלמיד: ואחר כך יהיה יותר קל?

אחר כך תלמד איך לעבוד עמו. אבל בכל זאת, הכיוון הוא שאתה חייב להתגבר על היצר הרע בבקשתך לבורא.

שאלה: לא ברור למה רב"ש משתמש בדוגמה של תענוג, כי כשהאדם עובד בלא לשמה ורוצה להגיע לשמה, הוא מרגיש דווקא בחינת ייסורים בעבודה, ולא שיש לו תענוג שהוא צריך להתגבר עליו.

אז על מה הוא מתגבר, על ייסורים?

תלמיד: הוא לא מרגיש את התענוג, הוא מרגיש חוסר כוחות, חוסר חיות. איזה תענוג יש בחוסר חיות? אנחנו אמורים להתגבר על רצון לקבל לעצמנו, על תענוג גדול שאני אמור לקבל, ופה רב"ש מדבר על תענוג כזה, אבל בעבודה שלנו אין כזה דבר עדיין.

אנחנו נמצאים ברצון לקבל בעל מנת לקבל, רוצים להגיע להתקרבות לבורא, זאת אומרת לעלות למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל, כך שהוא יהיה במשהו על מנת להשפיע.

תלמיד: העבודה הזאת קשה ובאמת מתישה את הכוחות הפנימיים של האדם, את הרצון לקבל שלו. פה רב"ש מדבר על כך שהאדם מתגבר על התענוג שהוא מרגיש, אבל בהתחלה אין תענוג, אז למה הוא מדבר על כך שהתורה מתשת כוחו של אדם מבחינת זה שהוא לא מצליח להתמודד עם התענוג שיש לו?

תענוג ממנוחה.

תלמיד: כלומר, אנחנו לא מרגישים ייסורים, אלא התענוג שלוקח אותנו אחורה ומושך אותנו להישאר במצב הבהמיות, כך שאין לנו כוח להתקדם, זה נקרא תענוג? כי זה לא מורגש כתענוג.

כן, בינתיים ככה.

שאלה: אני בהבחנה שהכול הפוך פה, כשאני רוצה להשפיע, אני מקבל. כשאני רוצה לקבל אני לא מקבל. הרצון לקבל שלי מבין את זה ונותן לי לעבוד כך בשביל לקבל, האם צריך לעבוד בצורה זו?

להשפיע על מנת לקבל?

תלמיד: בתענוגים הגשמיים שאני מקבל, אני מקבל עוד עביות, ומקבל עוד כוח להתמודד. כשאני מקבל עוד הרגשות גשמיות טובות ואני עולה עוד יותר, אני מרגיש יותר טוב.

בינתיים יש לך מצבים כאלה, שאתה נכנס לטעום מה זה על מנת להשפיע.

תלמיד: מתי זה יסתיים? מתי זה יגיע למקום שאני יוצא ממנו לגמרי?

כשתרצה לצאת.

תלמיד: זאת אומרת אני צריך לבקש את זה ולעבוד עם החברים, זו המטרה?

כן.

שאלה: כתוב, וזה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל, "אמר רבי יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו". זה נראה כסתירה, הוא גדול וקטן בו זמנית, איך אנחנו מגיעים מתמונת עולם כזו לתמונת עולם של אחדות ושלמות, אם בבורא יש פיצול כזה?

זה לא פיצול. למה גדול לא יכול להיות עניו?

תלמיד: כאילו.

לא כאילו. אם הוא באמת גדול אז אתה מצפה ממנו שיהיה עניו.

תלמיד: הכוונה היא שהוא לא צריך לנופף בגדולה שלו?

בוודאי שלא. מה זה, הוא ילד קטן?

תלמיד: זאת אומרת שהוא גדול, בלי צורך לנפנף בזה או לעשות משהו.

כן.

שאלה: אנחנו רואים פה תהליך קבוע. אדם מקבל הכבדה ואז מקבל יכולת לגלות שהכול מגיע מהבורא, נמצא במצב רע ומבין שרק הבורא יכול להוציא אותו מזה ופונה אליו לעזרה, ואז שוב חוזר אותו תהליך. האם זה המנגנון היחיד בהתפתחות הרוחנית שלנו?

בקטע הזה, כך זה קורה, פשוט מאוד.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו אמורים לעבור כל הזמן הכבדות, להתגבר ולדעת שהכול מגיע מהבורא. האם הכבדות יכולות להיות לאו דווקא מכות, אלא תענוגים שאדם פתאום מקבל והוא לא משייך את זה לבורא?

לא, בדרך כלל זה מה שכתוב.

שאלה: רב"ש כותב ש"האדם צריך לידע, כמו שהרע בא לו מלמעלה, כן יציאתו מהרע גם כן יבוא לו עזרה מלמעלה." נראה שקבלת הרע היא מלמעלה, אבל חייבת להיות עבודת האדם לפני זה.

ודאי, תמיד יש לנו שתי עבודות, עבודה מצד הבורא, עבודה מצד האדם.

תלמיד: אז זה כמו ביצה ותרנגולת. מי מתחיל? האדם מתחיל את העבודה ואז הבורא נותן לו את הכלים?

לא, אף פעם האדם לא מתחיל שום דבר ואפילו לא עושה שום דבר, אלא הבורא עושה או בצורה גלויה או בצורה נסתרת.

תלמיד: זה יוצא מוזר. הבורא רוצה לקדם את האדם, לכן הוא יוצר בו מחשבה להתחיל לעבוד בלהשפיע ולגלות שהוא לא מסוגל.

כן. מה אתה עושה עם ילד שרוצה להתקדם?

תלמיד: האם זה כמו שמפרקים לו את הפאזל?

לא מפרקים לו את הפאזל, אתה לא משחק איתו בפאזל. אתה מביא לו ספרים ואומר לו, "אם תקרא אותם, אז תהיה גדול". הוא מסתכל בתוך הספרים וזה שובר אותו, הוא לא יודע מה לעשות ובא אליך בבכי. אז אתה מתחיל לעזור לו, באיזו צורה? אתה לא פותר במקומו את הבעיות הכתובות שם אלא אתה מסביר לו קצת, נותן לו כיוון, כדי שהוא יפתור את הבעיות.

תלמיד: גם כתוב שהרע מתגלה למעלה מהדעת, ולמעלה מהדעת גם הפתרון שלו.

כן.

תלמיד: מה העניין של למעלה מהדעת בגילוי הרע? כי קודם הוא כתב שגילוי הרע הוא ידיעה, שזה בתוך הדעת, לכן זו סתירה.

גילוי הרע הוא ידיעה, שיש לו רע והוא לא יכול יותר להתקדם. עכשיו ההתקדמות שלו היא בזה שלמרות שהוא רואה שהוא לא מסוגל, שאין לו חומר דלק ואין לו שום דבר, הוא בכל זאת משתדל עוד ועוד. כמו שרואים על ילדים שלפעמים הם נמצאים באותו מעשה הרבה פעמים.

תלמיד: האם ההשתדלות הזאת זה מה שהוא כותב שהתורה נותנת לו חיים, שהוא עולה ומחשיב את הבורא, מחשיב את העבודה?

נגיד.

תלמיד: יש עוד משהו או התכוונת למשהו אחר?

יהיו עוד דברים.

שאלה: מה מאפיין את גילוי הרע שלב לפני כניסה לרוחניות?

אדם רואה שיש לו מעצורים.

תלמיד: מה הכוונה במעצורים?

לא נותנים לו להתקדם, לא בעל מנת לקבל, לא בעל מנת להשפיע, הוא לא יודע בדיוק מה לעשות, ואז איך ומה הוא יעשה בחיים שלו, הוא מבולבל, מנותק מהכוח המניע.

תלמיד: האם כך זה קורה שלב לפני כניסה?

זה קורה אפילו אחרי שהוא נמצא בכניסה. צריכים להרגיש.

תלמיד: נניח שהוא מרגיש את זה, למה זה אמור להביא אותו?

זה צריך להביא אותו למצב שהוא יתקרב יותר לבורא ויראה בבורא את העוגן, את הכוח היחידי שיכול לעזור לו ולמשוך אותו לאמת.

תלמיד: זו קרן האור היחידה שיש לו, אין לו יותר.

אבל הוא צריך לעבור תרגילים כדי שיראה שזה כך.

שאלה: למה קשה יותר להתגבר על תאווה רוחנית מאשר על תאווה גשמית?

לתאווה גשמית יש לי ביד כל מיני תרופות, כך שאני יכול להסיר את דעתי ממנה, לעלות למעלה מזה. מה שאין כן תאווה רוחנית זו בעיה, אני לא יודע איך להיפטר ממנה, אני לא יודע מה לעשות עימה. יש כאן ממש מכשול, מכשול רוחני, מכשול פנימי, מכשול בשכל, ברגש, וזה הרבה יותר קשה.

תלמיד: רב"ש כותב שלהתגבר על תאווה רוחנית רק הבורא יכול לעזור לך, אתה צריך להתפלל אליו, ולהתגבר על תאווה גשמית זה רק על ידי העבודה שלך.

נגיד שכך.

שאלה: רע שמתגלה בעשירייה בצורה שיש תכונה של חבר שמאוד מכעיסה, לא נותנת לי מנוחה, מעצבנת, אני יודע שכל זה בתוכי. איך עובדים עם זה?

נגיד שאני מרגיש את זה, ואחרים יכול להיות שלא מרגישים, אבל אותי זה ממש מקפיץ, מחמם, אז אני צריך להבין שזאת הפרעה רוחנית. אם היא באה מתוך הקבוצה, מתוך החיים המשותפים בקבוצה, אז אני כבר צריך לדעת מה אני עושה עם זה.

תלמיד: מה עושים עם זה? זה מגיע מתוך העבודה בקבוצה ואני מנסה לעבוד לפי העקרונות שלנו, להבין שכל הפוסל במומו פוסל.

זה מחוסר אהבה. על כל פשעים תכסה אהבה. ברור שכאן זה מחוסר אהבה. אם במקום החבר הזה שאני מתרגז עליו, מתחמם עליו, היה מישהו אחר, אז הייתי מתייחס אולי אחרת.

תלמיד: רב"ש כתב שבגלל שאנחנו אוהבים את עצמנו אנחנו לא רואים את הפגמים, ודרך החבר אני רואה את הפגמים שלי. האם משהו שמעצבן אותי בחבר זו תכונה שלא נעימה לי בתוך עצמי ואני לא רואה אותה?

כן.

תלמיד: אם אני אצליח לייצר אהבה כלפי אותו חבר, אז האם התכונה הזאת תתוקן בי או שזה לא מספיק?

כן, בטוח שרק בי.

תלמיד: הדרך לתקן את התכונות הלא טובות שבי היא שאני רואה אותן אצל החברים שלי, מייצר אהבה, מצליח להגיע לרגש אהבה אמיתי, וברגע שהגעתי לאותו רגש, אני יודע שאותה תכונה שהפריעה לי תוקנה בי.

כן. בדרך כלל בצורה פשוטה.

שאלה: הוא כותב ש"בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת הכנה אל הדבר נקרא בשם אחור. ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע". מה הן תורה ומצוות לפי המאמר?

תורה ומצוות הן מה שיש לפנינו כאמצעים להתקשר לבורא ולהזמין ממנו אור שמתקן אותנו, שמקרב אותנו אליו.

תלמיד: מה הן תורה ומצוות מבחינת נעשה ומבחינת נשמע?

תורה ומצוות בבחינת נעשה זה מה שאנחנו מסוגלים לעשות, ובבחינת נשמע זה מה שאנחנו מתכוונים לבצע במידה שאנחנו מגיעים למצב של נשמע, זו כבר דרגה גדולה.

תלמיד: הוא כותב "לשמוע בקול דברו", שזוכים לזה. מה זה אומר לשמוע בקול דברו?

התוכן הפנימי של הבורא, של רצון הבורא, נקרא "נשמע". יש כמה מאמרים על זה.

שאלה: איך מבצעים את המעבר הזה? האם זה כמו שהייתי שחור ועכשיו אני לבן, מעבר דיכוטומי חד כזה, או שזה משהו הדרגתי?

זה הדרגתי. במידה שאתה מתקן את עצמך ונעשה יותר ויותר מתאים לבורא, אז אתה מתחיל להרגיש עד כמה אתה מתקדם לקראתו.

שאלה: בקשר לתכונות בחבר שמפריעות לי. בעצם את התכונה הזאת אני מתקן על ידי אהבה לחבר. יש גם מצב הפוך, שאני רואה כל מיני תכונות בחבר שדווקא מאוד מתפעל מהם, אני רואה שהוא גדול, הוא משפיע הרבה כוחות. מה היחס לתכונות האלה, אם גם אלה הן תכונות שיש בי ואני צריך כאילו להתייחס אליהן?

אם אתה רואה תכונות טובות, לפי מה שאתה רואה שהן טובות בחבר ואתה רוצה להידמות להן, כן?

תלמיד: כן.

מה לעשות?

תלמיד: איך להתייחס לזה? אמרת שהתכונות הרעות הן בעצם התכונות שלי שצריך לתקן אותן בעזרת אהבה. ותכונות טובות הן גם שלי או מה היחס אליהן?

התכונות הטובות שאתה רואה שהן טובות, אתה צריך כבר לייחס גם לעצמך. לפחות את התכונות האלה אתה רואה בהן פעולה טובה מהחבר.

תלמיד: זה אומר שאני צריך לקנא בו, אני צריך להיות יותר כמוהו?

להתחבר אליו יותר ולהשתדל להיות כמוהו.

תלמיד: המאמר מתחיל ב"עיטין" ו"פקודין". כתוב היה ש"עיטין" זה עצות, שזה בעצם בהסתר, אחור, ופקודין זה פנים. ואחרי זה מסבירים שכל העבודה שאנחנו עושים היא בעיטין.

כן, ופקודין מתגלים כתוצאה.

שאלה: נגיד אדם מקבל רצון לתענוג, רוצה לראות כדורגל מזהה כוונה בעל מנת לקבל. אם הוא מתגבר על זה, הוא לא רואה את משחק הכדורגל, במקום זה הוא פותח שיעור זוהר, או שהוא רואה את הכדורגל ומשייך את זה לבורא. האם הוא יראה את המשחק וישייך את זה לבורא או שהוא יעשה משהו בכיוון השפעה, כמו לראות שיעור זוהר או משהו בסגנון?

אני לא יודע. אבל אם הוא רואה את המשחק והקבוצה שלו מפסידה, תתאר לעצמך. הוא גם הפסיד את השיעור וגם הקבוצה שלו הפסידה, אז איך הוא מתחמם על הבורא.

שאלה: הוא מדבר בהתחלה על תענוג גשמי ואז אם מתגברים עליו ויש מסך, מתגברים על תענוג רוחני. מה רע בתענוג רוחני, למה צריך להתגבר על תענוג רוחני?

תענוג גשמי זה שאנחנו מזהים אותם בכלים גשמיים בעולם הזה בלי לעלות לדרגות רוחניות. תענוג רוחני זה כבר בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ומה רע בזה?

מה רע? לא רע, רק צריכים להגיע לזה ולקבל אותו בכלים דהשפעה.

תלמיד: הוא אומר להתגבר גם על תענוג רוחני, יש עבודה של להתגבר, והוא כאילו לא טוב.

בטח.

תלמיד: למה הוא לא טוב?

לא שלא טוב, אתה צריך לעשות אותו בהשתוות הצורה, זאת אומרת, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: נגיד אני בסעודה עם החברים, עושים סדנה, משבחים אחד את השני. זה נקרא תענוג רוחני?

לא.

תלמיד: איפה מתחיל תענוג רוחני? אני יושב עם החברים, סעודת חומוס, עושים סדנה, משהו מאוד פנימי, כוונות, ויש תענוג. זה תענוג רוחני?

תלוי איך חברים מקבלים את זה, איך הם מרגישים, איך הם מבצעים את הקשר ביניהם.

תלמיד: אני מבצע את זה בריכוז בסדנה, ומרימים "לחיים", אני מרגיש ממש - אני עם החברים ביחד.

האם יש לך כפתור שאתה לוחץ עליו ואתה נכנס לרוחניות?

תלמיד: לא, זו העבודה, כל השיעור אני כבר חושב על זה, מכין את עצמי, מגיע לסעודה, יש סדנה, אני כבר ממש בתוך זה, ואז יש תענוג. זה תענוג רוחני?

ממה תענוג?

תלמיד: מהחברים, מהמחשבות עליהם, מהחיבור שנוצר לנו. זה משהו שהוא לא בסדר, אני צריך להתגבר עליו, יש פה עבודה שאולי אני מפספס?

הכול לפי דרגות האדם.

תלמיד: מה העבודה בדרגה הכי גבוהה?

העבודה בדרגה הכי גבוהה היא, שאתה עושה את זה אך ורק כדי להיות מחובר עם החברים ודרכם עם הבורא.

תלמיד: וזה נקרא שהתגברתי?

אבל לא עושים זאת במילים, אלא עושים זאת בלב.

תלמיד: המאמר מדבר על תענוגים, והמצב של עם ישראל היום, הוא מצב מלחמה, אין תענוגים - יש ייסורים, יש הרוגים, יש פצועים, לָמה בחרנו את המאמר הזה אם המצב הוא כזה?

אולי נקרא עוד פעם ונדבר לכיוון זה.

שאלה: כתוב, "כשאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לעשות הכל להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז נותנים לו מלמעלה יותר טעם של מתיקות באהבה עצמית." והוא ממילא רואה שכל פעם יותר קשה לו. אני אמשיך את השאלה של הכדורגל, עכשיו בתור מתיקות גשמית אני צופה במשחק כדורגל, יש לי מזה תענוג מאוד גדול, אני נהנה. ממה הבורא יותר נהנה, מזה שאני אצפה במשחק הכדורגל ואיהנה, או מזה שאני אפסיק את משחק הכדורגל ולצורך העניין אשמע שיעור "זוהר", כמו שהחבר אמר, אבל אני אסבול, יהיה לי כאילו מרירות. איפה הבורא יותר נהנה?

אני לא יודע, הבורא זו הקבוצה, אתה נמצא שם במשחק.

תלמיד: לא הבנתי.

אתה מחבר את עצמך לאיזו קבוצה?

תלמיד: זה לא חייב להיות משחק כדורגל, זו דוגמה לצורך העניין, יכול להיות כל דבר אחר שאני נהנה ממנו, ואם אני אפסיק אני אסבול. אמנם יש לי גם קצת רע, אני מבין שאני עושה משהו שהוא לא מקדם אותי רוחנית, אבל זה לא ממש רע, אני לא סובל מזה, להיפך, אם אני אפסיק את התענוג הזה אני אסבול יותר.

יש חשבון.

תלמיד: אז יש פה שתי שאלות, אחת, ממה הבורא יותר נהנה? ושתיים, מאיפה אני בסופו של דבר לוקח כוח התגברות? כי אני אצטרך לעשות את הצעד, את הקפיצה הזאת.

אין כאן מצד הבורא ממה ליהנות, כי הבחירה שלך אגואיסטית והדאגה היא אגואיסטית.

תלמיד: גם אם אני לא מזיק לאף אחד? אני נהנה, אני לא מזיק למישהו כשאני עכשיו נהנה לעצמי, זה נקרא אגואיסטי?

כן, ודאי, כתוב "שינת רשעים טוב להם וטוב לעולם", אבל בכל זאת אתה לא עושה בזה שום דבר טוב לאף אחד.

תלמיד: אני רוצה לסכם את הנקודה הזאת, עדיף לי לוותר על תענוג גשמי ולהרגיש מרירות ותחושה לא טובה? אין לי כוח עכשיו לעשות משהו לטובת הכלל עדיף לי בכל זאת לוותר על אותו תענוג גשמי וללכת לישון?

לא.

תלמיד: אז מה?

רב"ש ואני עברנו לא פעם ליד מגרש כדורגל בדרך הביתה, ורב"ש אמר, אנחנו צריכים לכבד את המקום הזה, כי באים לפה הרבה אנשים ליהנות. ככה הוא הסתכל על המקום - אם אנשים באים ליהנות אתה צריך לכבד את המקום.

תלמיד: לכן שאלתי, בגלל הדוגמה הזו, אני זוכר אותה. האדם מונע מתענוגים, אני מתחיל ללכת בדרך הרוחנית, אני מקבל יותר תענוג באהבה עצמית. אם ניקח שוב את הדוגמה של הכדורגל, פעם לא הייתי נהנה ממש מכדורגל, וכשהתחלתי ללמוד את חכמת הקבלה, הכדורגל יותר מושך אותי, פתאום אני מוצא בו יותר תענוגים. מה אני עושה בשלב הזה? יש לי שתי אופציות, אחת, ללכת לשיעור קבלה, שתיים, לראות כדורגל, בכדורגל אני נהנה יותר.

כן, זה ברור, אבל הכול תלוי בהכנה, יכול להיות שאתה היית יכול ליהנות יותר מכדורגל ואז אתה תאכל את עצמך שאתה נהנה מכדורגל ולא מהשיעור, ואז, האם זה שווה?

תלמיד: זה עדיף?

אני לא יודע, יכול להיות שלא, אם אתה מצטער על זה שאתה לא רואה כדורגל, אז לא, זה לא פיתרון נכון. הפיתרון הנכון הוא ליהנות מזה שאתה נמצא באותה הדרך כמו הבורא.

תלמיד: זה שורש השאלה.

כן.

תלמיד: בדיוק, אם אני לא נהנה מזה שאני נמצא באותו דרך של הבורא אני מרגיש שזה בעצם הרע.

אז אתה צריך לבנות חברה שהיא תעזור לך לקבל הנאה נניח מהמשחק.

תלמיד: לא מהבורא, מהמשחק יש לי הנאה. בדרך הבורא אני לא נהנה, אני לא נהנה במקום לראות כדורגל לחשוב על החברים, זה לא נותן לי תענוג, אני נהנה לראות כדורגל. איך מייצרים טעם בלהשפיע, כי אם אני סובל מזה שאני משפיע, אז אני לא עושה כלום, עדיף להיות עם אותם אלה שנהנים בכדורגל, זה עושה יותר נחת רוח לבורא. איך אני מייצר תענוג בעבודה שהוא בעצם מרה לי?

אם היא מרה לך, אז אתה צריך להיכנס בין אנשים שמכבדים אותה, ואז בקשר איתם אתה תקבל מהם את התכונות שלהם, את הערכים שלהם, ואז המשחק יהיה לך חשוב.

שאלה: בהמשך לבירור של החבר, כל מה שאני עושה בעולם הזה - משחק כדורגל, רואה סרט, אוכל, על כל ההנאות גשמיות אני מסתכל בסופו של דבר דרך החור של המטבע, והחור של המטבע אומר - זה עושה נחת רוח לחברים, זה תורם לחברים לרוחניות, אם כן זה טוב, אם לא זה לא טוב. האם אני בכיוון הנכון?

אם אתה יכול כך למיין את הדברים ולהיות דבוק למה שאתה רואה, ודאי שזה טוב.

שאלה: כתוב שקודם אדם מתגבר על התענוגים הגשמיים ואח"כ עליו להתגבר על תענוגים רוחניים. האם ניתן להתגבר על תענוגים גשמיים אחת ולתמיד?

לא. על אף תענוג אי אפשר להתגבר פעם ולתמיד, כי כל פעם הכלים שלך משתנים, הכלים שלך, לא התענוגים עצמם. אני לא מוציא תענוגים מהקפה, אבל ככל שאני רוצה את הקפה בכלים שיש לי עכשיו, לפי זה אני נהנה. זאת אומרת, הכול נשקל לפי הכלים שלי.

שאלה: האם לרוע שנמצא בנו יש סוף או שהוא אינסופי?

ודאי שיש סוף, אנחנו מגיעים לגמר תיקון של הרע שלנו.

תלמידה: האם עלינו לפחד מגילוי הרע בתוכנו או לשמוח על הגילוי הזה?

לשמוח, אפילו לברך.

שאלה: איך העשירייה עוזרת לכל חבר להתגבר על הרצון לקבל?

בלי עזרה מהעשירייה אף אחד לא יוכל להתגבר. בהתחלה לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, רק כדי לייצב את האדם איכשהו בדרך. אבל אחר כך אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו היא רק בין החברים.

שאלה: כיצד באה לידי ביטוי צניעותו, ענוותנותו של הבורא?

האופן שאנחנו מקבלים, מעריכים ופועלים לקראת זה שונה בכל הדרגות.

שאלה: לא ברור איך מצד אחד התורה מתשת כוחו של אדם ומצד שני מרפאה.

זה לא כתוצאות לוואי של תרופה מהתורה, אלא התשת הכוחות על ידי התורה היא בעצם התוצאה הנכונה שאנחנו צריכים, כי אז אנחנו רוצים להיות קשורים במה שנקרא "תחת כנפי השכינה", תחת הבורא, ולהחזיק בו כמו ילד קטן באדם בוגר.

שאלה: האם אלה שני רגשות במקום אחד, של מתשת ומרפאה?

התורה 'מתשת' כוחו של אדם, כשהוא רואה שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמו, יחד עם זאת היא מראה לו את הדרך.

שאלה: כשאני נהנה ממשחק כדורגל גשמי לדוגמה, אני צריך לבנות גם את היכולת לא ללכת למשחק, כלומר גם אם אני לא אלך למשחק אז שום דבר לא ישתנה בהרגשה שלי. זו מין יכולת של כוח צמצום שאני בונה בתוכי, וכשמגיעים למצב הזה אז אפשר כבר גם להתקדם, האם זה כך?

כן, יש בזה משהו, שאם אני מגיע למצב שכבר יכול לעלות למעלה מהחשבון שלי, זו כבר התקדמות.

שאלה: כתוב "כשהאדם רואה את גדלות ה', אז האדם רואה, שהקב"ה הוא ענו, שמטפל עמו ביחידות בהשגחה פרטית "מהי תכונת ענווה, ובמה אנחנו יכולים להידמות בזה לבורא?

ה"ענווה" זה שעם כל הגדלות והיכולת שלו הוא נמצא בכל נברא ועושה הכול כדי להביל כל אחד לתיקון השלם. כמו מטפלת מסורה, מסורה עד הסוף.

שאלה: אז האם אנחנו יכולים ללמוד מזה שגם אנחנו צריכים להתייחס כך לכל חבר בעשירייה?

כן, לכל הבריאה.

שאלה: אז פשוט להיות בדאגה פנימית כל הזמן לחברים?

כן.

שאלה: כשאנחנו שומעים שמשהו חולה או פצוע או מישהו במשפחה כואב, קיימת תחושת כזו שכולם "בתוך זה". אבל איך אנחנו יכולים לגלות מצוקה רוחנית כלפי החבר בדיוק כאילו הוא חולה, פצוע או בצרה?

אתה לא יכול לראות את זה. באיזה כלים אתה תראה?

שאלה: זו השאלה, איך נגיע לדאגה כזאת?

זה מה שרב"ש מסביר לנו, שאנחנו צריכים להיות בדאגה, שאנחנו לא מאוחדים ואנחנו לא דואגים להיות ככלי רוחני אחד, וזו בעיה.

שאלה: כאשר יש צרה גשמית זאת דוגמה לאיך אפשר לדאוג. אבל מה חסר כדי שאנחנו נדאג כך גם כלפי הרוחניות?

רק קשר הדדי בינינו וכמה שיותר עמוק. אין לי יותר מה להוסיף. קשר הדדי ועמוק.

שאלה: כשאני קורא את המאמר לבד אני מתרשם מכך שהוא מאד ארוך וכשקוראים אותו עם חברים מרגישים שיש בזה משהו גדול, אמנם לא ברור מה זה בדיוק, רק שזה משהו גדול. וכשאני בא לשיעור בוקר עם כל החיסרון של החברים והנוכחות של כולם והמעמד בשיעור אני קולט פתאום שרב"ש מעביר לנו ממש את כל התורה בכל מאמר, את כל הדרך מההתחלה, את כל העבודה איך להפוך רצון לקבל שמתעניין מהי תורה, עם כל המושגים שבה, עד העבודה שלו לגילוי, והמאמר מסתיים באופן שאדם רואה את הבורא ומבין שהבורא גדול. זו פשוט התפעלות לראות איך כוח החיסרון של הקבוצה פועל עליך.

ואני רוצה לשאול על כך שהוא כותב שאדם צריך כל פעם לעלות לעליון שלו ולבקש כוח התגברות על הרצון לקבל, מה הכוונה לעלות לעליון שלו?

להתבטל. שאני מגיע לעליון, אני יכול לעלות אליו רק בזה שאני מתבטל אליו, נכלל בו, נכנס לפעולה עם העליון כאילו שאני לא נמצא, מבוטל, ומזה אני מקבל התרשמות מכל זה, אחר כך יכול לרדת למקום שלי ואיכשהו שאני בעצמי מבצע משהו.

שאלה: את מי האדם צריך לצייר בתור העליון שלו וכלפיו צריך לעשות את הביטול? לפעמים זה נראה שאת העשירייה, לפעמים זו כל קבוצה, לפעמים נראה שזה רב, או מה שנקרא הבורא.

עשירייה. עשירייה זה דבר הכי בטוח וקרוב.

שאלה: יש מצב שבסוף השבוע מרגישים שהכול עולה. לחץ הדם עולה, החשיבות עולה, האם זה קשור גם לזמנים, שיש ענין של סוג עליה כזו לקראת שבת או איזו ציפייה שלנו?

ציפייה, עייפות, ועוד משהו, אבל זה לא שייך לרוחניות.

תלמיד: אנחנו מלווים את התלמידים החדשים איתנו בדרך לאורך שלושים, ארבעים שיעורים, חלקם היו איתנו במפגשים פיזיים ואז בשלב מסוים הם אמורים לעבור לקבוצה וירטואלית, וזה מאוד מאוד קשה להם. יש להם חיסרון גדול והם רוצים להמשיך אבל הם לא מצליחים להתגבר.

מה זאת אומרת להתגבר, על מה?

תלמיד: להצטרף לקבוצה וירטואלית, ללמוד דרך המערכת.

מה קשה להם?

תלמיד: הם נהנו מאוד גם מהחלק הגשמי כשהגיעו לקבוצה פיזית, והם לא מצליחים לבוא. הם ניסו לבוא מספר פעמים והם לא מצליחם להגיע להתרשמות הזו, אבל עדיין יש להם חיסרון. מה אפשר לייעץ להם?

לצרף לקבוצה שלהם מישהו מאיתנו, מהקבוצה שלכם, שילווה אותם כל הזמן, שיהיה כראש הקבוצה.

תלמיד: יש מתוך הקבוצה שלנו אנשים שמלווים אותם כל הזמן, וגם מדברים איתם, מנסים.

אז מה עוד חסר להם?

תלמיד: אם הייתי יודע, לא הייתי שואל.

תשאל אותם.

תלמיד: חסר להם המפגש הפיזי, הם מתרשמים רק ממפגש פיזי ואין ביכולתנו לאפשר את זה.

למה?

תלמיד: כי אין מספיק אנשים באזור שיכולים להמשיך בשיטה הזאת, בדרך הזו. מידי פעם עושים מפגשים, פעם בחודש לערך.

גם אי אפשר פעם בשבוע?

תלמיד: אין מספיק אנשים להרכיב קבוצה.

אז לאחד מספר קבוצות יחד. אני לא יודע מה להגיד לכם. אני בעד ש"איש את רעהו יעזורו" שהם יבואו יחד למקום אחד פעם בכמה זמן וכך זה יחזיק אותם. כך זה היה אצלנו, בקבוצה שלי, עם רב"ש, היו סך הכול שישה אנשים ואנחנו נפגשנו פעם בשבוע בבית של מישהו, כל פעם אצל מישהו אחר, וכך זה נמשך הרבה זמן. רב"ש היה כותב מאמרים ואנחנו היינו קוראים אותם. רק שישה אנשים. מאוחר יותר היו קבוצות שבנו את עצמן, חמישה עשרה איש, ורב"ש אמר, בסדר, הם יהיו קבוצות כאלה ואתם תישארו אותה קבוצה. לא נתן לנו אפשרות להתאזן.

תלמיד: גם מצב כמו שהחבר תיאר, מצב לא מספק לפחות להרגשתו, מגיע מאין עוד מלבדו, איך אנחנו אמורים להתייחס לזה?

לעזוב מלהגיד "אין עוד מלבדו".

תלמיד: לא לנסות לשלוט בזה, לא לנסות לשנות את זה?

לשלוט בזה?

תלמיד: לא לנסות לשלוט בזה או לא להתיימר, לא לרצות להתקדם, להשאיר את זה כך?

להפסיק בכל רגע ובכל מצב להכניס אין עוד מלבדו. זה לא אומר כלום, אנחנו לא משיגים אותו ולא מרגישים אותו כך שאנחנו יחד. אבל חייבים להגיע למצב שבכל זאת יש מפגש פעם בשבוע, רצוי שזה יהיה ביום חמישי, לא חובה אבל רצוי, כך רב"ש קבע וכך גם היה גם אצלנו. ובאותו ערב שאתם מתחברים, קוראים מאמר, עונים על שאלות, תשובות, שותים אולי קצת לחיים. דברים כאלה קצרים.

תלמיד: זאת אומרת, אם אנחנו מחזיקים באין עוד מלבדו בכל מצב כולל מצבים לא רצויים, מה יגרום לנו להתקדם ולצאת מהם אי פעם? כלומר אם הכול מאין עוד מלבדו, שיהיה ככה?

לא, תפסיקו לדבר סתם, "אין עוד מלבדו", "בעזרת ה'", כל מיני דברים האלה, זה סתם מילים שמבלבלות אתכם. ככה לא עושים.

שאלה: מה זה לקבל את הרע מעל הדעת?

למה צריכים?

תלמיד: במאמר כתוב ש"אני צריך לקבל את הרע מעל הדעת". אנחנו יודעים שאת כל התהליך הזה אנחנו צריכים לקבל מעל הדעת גם את הטוב וגם את הרע, אבל פה הוא נותן דגש, דווקא להיות שותף אמיתי לתהליך הזה ולקבל את זה מעל הדעת.

לא יודע. תן דוגמה.

תלמיד: שאני נמצא במצב של עלייה ואני מרגיש שאני מחובר עם החברים ואני מרגיש שאני יכול לתת השפעה, ופתאום אני מקבל מצב הפוך, מנותק, ואני יודע שהכול מגיע מהבורא, איך אני צריך להתייחס לזה מעל הדעת? איך אני צריך בתהליך הזה להבין שזה בא לטובתי?

קודם כל ודאי שהכול לטובה והכול בא דרך הבורא, אבל בשביל מה זה בא, את זה אתה צריך לחקור.

תלמיד: אני שואל על למה, ואני רוצה להבין למה אבל הדעת שלי לא נותנת לי להבין את הלמה, חוץ מלדבר אחד, שאני יכול לבקש מהבורא שייתן לי לצאת מהמצב הזה, אבל מעבר לזה מה אני עוד יכול לעשות, מה זה מעל הדעת?

אבל לצאת מהמצב הזה, זה לא פתרון.

תלמיד: הפתרון גם ללכת ולהיות עם חברים ולהיצמד לחברים בכל מצב זה ברור, אבל אתה מרגיש פתאום שאתה רואה את כולם בצורה הפוכה לגמרי.

מצוין, אז יש לך עכשיו מקום להצדיק אותם.

תלמיד: להצדיק אותם?

כן.

תלמיד: איך אני יכול להצדיק אותם אם אני רואה הכול הפוך?

זה אתה רואה, "עיניים להם ולא יראו".

תלמיד: אז מה צריך לבקש בעצם באותו מצב?

שיתנו לך ראייה נכונה, כי אתה רוצה לאהוב את החברים.

תלמיד: התהליך הזה בעצם כל הזמן מלווה אותנו לאורך כל הדרך. אני לא יודע מה זה רע בכלל, אבל בשפלות הזאת אני מרגיש כמה אני מרוחק מאהבה והשפעה. למה הבורא נותן לנו עוד ועוד שפלות כל פעם כשאנחנו יותר מתקדמים?

כדי שאנחנו נעלה למעלה מהשפלות. השפלות הזאת היא דבר טוב מאוד, זו תכונה הכי טובה שיכולה להיות, שאם אני משתחווה לפני השפלות הזאת סימן שאני עולה עליה.

שאלה: נניח אני שומע שחברים רוצים לראות כדורגל, וחבר מספר לי ש"יש מחר משחק כדורגל שמאוד חיכיתי לו, אני רוצה לראות אותו".

אתה צריך להגיד שעל הדברים האלה אסור לדבר בחברה.

תלמיד: אז פשוט לסגור את השיחה על זה?

כן, שאסור לו להביא את זה לחברה ולדבר על זה.

תלמיד: אז אמרתי לו. אבל היחס שלי לזה, הוא שאני רוצה שיבוא לשיעור, אז אני יכול להגיד לו, תשמע השיעור חשוב מאוד, אבל זה נשמע לי כמו הטפה. אולי להתפלל עליו זה יותר טוב?

גם, ודאי, כן.

שאלה: אני תוהה האם מצב שמעל הדעת משקף את מצב האמונה שבי? האם זה מצב של אמונה מעל הדעת?

יכול להיות שכן.

שאלה: אנחנו באים לפה ועושים במשך היום מאמץ לבוא עם חיסרון לשיעור. מה צריכה להיות ההרגשה במשך היום לגבי השיעור? מה מידת האחריות שאני צריך להרגיש אותה במשך היום כלפי השיעור שעומד להגיע?

שאני עוד מעט הולך לשיעור, שם אני אפגש עם החברים שלי, ולכולנו יש אותה מטרה, ואנחנו על ידי השיעור רוצים להתקרב ולהתחבק בינינו, וגם יותר להרגיש את הבורא שנמצא מולנו. וכך אנחנו נתקרב אליו ונגיע לזה שהבורא יתגלה.

תלמיד: לשיעור כל אחד מגיע עם חסרונות, חברים שואלים, מרגישים את החיסרון שלהם. מה התנאי שאני אוכל להתכלל בתוך אותם חסרונות?

תפטר מהחסרונות שלך ותרצה להיות בחיסרון שלהם.

תלמיד: האם שיעור בוקר זה כמו משהו משותף שיש לי אחריות להביא איזה חיסרון לחברה?

כן, אנחנו צריכים להגיע עם החסרונות לשיעור.

תלמיד: האם יש קשר בין חבר שעושה מאמצים, כדי לבוא לשיעור בוקר עם חיסרון מאוד גדול, לבין שבחיסרון הזה שהוא מביא איתו הוא עוזר לכל החברים.

כן.

תלמיד: אז ככל שהוא יביא אתו חיסרון יותר גדול, כך יוכל להתכלל יותר מהחסרונות של האחרים?

לפחות מצדו הוא יעשה מאמץ, ומאחרים, אני לא יודע מה איתם, אבל כל אחד צריך לענות על החסרונות שאיזה חבר מגלה, שהוא נמשך אליו, ומתחבר עימו וכך ממשיכים כבר שניים, שלושה או יותר לבורא.

תלמיד: לא תמיד מצליחים להגיע לשיעור עם חיסרון בעוצמה גדולה. עושים עבודה, ולפעמים אתה פחות מצליח בעבודה במשך היום להגיע לשיעור. מה ההבדל בין המצבים האלה?

אז לפחות אני מגיע לשיעור עם מועקה שאין לי חיסרון, ומצפה לקבל אותו מחברים.

שאלה: הרבה יותר נוח להיות בשיעור הווירטואלי, אבל אני מבין שיותר טוב להיות בשיעור פה, ולהתכלל עם החברים, בחברה. איפה למקם את זה? לקום באמצע הלילה, וללכת למחשב אלה תנאים טובים, אתה מתיישב, אתה שומע ורואה את החברים. הרבה יותר קשה להוציא את עצמך בחורף, בגשם, להיכנס לרכב, לנסוע עד לפה, להגיע ולהתכלל. מה אתה מייעץ, להילחם כדי להגיע לפה או לבחור את מה שנוח יותר, ולשבת מול המחשב?

להגיד ש"שכר הליכה בידו".

תלמיד: מה זאת אומרת?

כשאתה נוסע, טורח, עולה לך הדלק, הזמן, הבריאות, המאמצים ובכלל, כל הדברים האלה נכללים ביגיעה. אני זוכר שגיליתי את רב"ש, והייתי מגיע ללמוד, הייתי בא מרחובות. היה לי רכב, הגעתי כמה פעמים, ואחר כך אמרתי לו "במקום לנסוע בוקר בוקר מרחובות לכאן, יותר טוב אם אני אשכור כאן דירה, ואעבור עם כל המשפחה".

והוא אמר, "לא, לא כדאי. בינתיים, לא". אמרתי לו, "מה, אני ילד קטן? יש לי אישה, ילד, ומקום עבודה. אני עצמאי, ואני יכול, אני לא ילד". והוא אמר, "כדאי, זה שכר הליכה. זאת אומרת, זה שאתה נוסע, נניח ארבעים דקות, זה כדאי לך". וככה המשכתי לנסוע עוד שנה. וכבר התייאשתי מלעבור לבני ברק. אני נוסע, ובסדר אני שומע, כבר שמתי לי באוטו טייפ. אז היו טייפים עם קלטות סלילים כאלה, וכבר לא חשבתי לעבור.

ופתאום הוא אומר, "מצאתי לך דירה, ובאמת, תבוא ככה ככה, היום בשתיים עשרה או מתישהו ותראה". אני הגעתי, והוא מצא לי דירה לא רחוק ממנו, שני בתים ממנו. אז לקחתי את הדירה, נכנסתי וזהו. אבל מה אני רוצה להגיד? עברה שנה וחצי מהרגע שאמרתי לו שאני רוצה לעבור. לכן אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב.

תלמיד: אז אני אשתדל לבוא, ובינתיים תחפש לי דירה בפתח תקווה, אני מתכוון לזה.

היום יש לנו מנגנון, הרבה חברים נמצאים כאן. אני בכלל לא יוצא לרחוב. מה אני אמצא?

תלמיד: תודה רבה,

אין עוד כמוך שרוצים לעבור? כאן יש הרבה.

שאלה: יש הרגשה שבכל רגע, כאילו, כל מה שנעשה עד הרגע הזה, כל המציאות הזאת, יש איום שהיא תיעלם. איך לעבוד עם איום כזה שיש כל הזמן, שכל מה שעשיתי בדרך, וכל מה שאני עושה בשנייה אחת ייעלם, ואני לא אמשיך את המציאות הזאת? זה קבוע. במה אני נאחז בדרך, איך אני עובד?

אני לא יודע. יש כאלה שמרגישים שהמציאות הזאת נצחית, ואני חי וחי מי יודע עד מתי. ויש כאלה שחושבים שכבר היום הכול נגמר, לפחות כלפי. יש כאלו וכאלו. הכול תלוי באדם.

תלמיד: כן, זה אמיתי, אני עומד כאן ושואל שאלה, ויום אחרי אני לא אעמוד כאן ואשאל שאלה. אז כשהמצב הזה כבר קבוע, וכל החיים זה ככה. במה אני נאחז? למה יש את הדבר הזה שכאילו ברגע אחד כל זה יכול להיעלם, בשנייה אחת? לא להיעלם מהלב שלי, או להיעלם מזה שאני חושב ומרגיש, אלא שהמציאות הפיזית לא יכולה להמשיך יותר.

באמת, כן. כי היא לא קיימת כמו שאנחנו תופסים אותה. אבל זה לא שייך לנושא. אנחנו חיים במציאות שאנחנו לא מרגישים מי אנחנו, ומי המציאות.

תלמיד: אז אני עדיין יושב פה, יש לי פה עשירייה, ושואל אותך במה אני נאחז כדי שהמציאות הזאת תמשיך גם מחר?

רק בדמיון שלך.

תלמיד: אני בונה את המחר ככה שהוא כל הזמן יהיה?

כן.

שאלה: אנחנו כל הזמן צריכים להגיע לחיבור, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד, כדי להתחבר עלינו להעלות תפילה, וכדי להגיע לתפילה אמיתית ומעומק הלב אנחנו צריכים אמונה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו מגיעים לבקשה שאמונה זה הדבר שחסר לי? כי כשהיא תהיה מלאה ושלמה, אני אוכל להעלות את התפילה באמת מעומק הלב לחיבור.

אני מרגיש שאני לא מצליח למצוא לזה את החיסרון האמיתי. זאת אומרת אני לא מרגיש שאני סובל אם אני לא מעלה את החיסרון הזה לאמונה. ברור לי שזה המפתח, שחסרה לי אמונה, אבל אני לא מצליח להעלות בקשה לזה.

כי אתה לא מרגיש מה זה בדיוק אמונה? אני רואה את זה.

תלמיד: כן, זו ממש מועקה מאוד מאוד גדולה.

ומה יקרה אם אתה תקבל אמונה?

תלמיד: אז התפילה תהיה, ואני אהיה בטוח שהתפילה תיענה. כי אני מאמין למי שאני פונה, אל הבורא, הצעקה. וכרגע אני מסתובב בחדר חשוך, ומחפש את הצעקה הזאת.

כן.

תלמיד: אז איזו פעולה בעשירייה לעשות, מאיפה אנחנו אוספים את עצמנו לקריאה הזאת, ואז כולנו פה יוצאים ממצרים?

אנחנו צריכים רק להרגיש זה את זה, לאחוז זה בזה, ואז יוצאים. החושך יברח, הוא ייעלם ברגע שנתחיל לקבוע לעצמנו כיוון אחד.

תלמיד: איך מעלים את הבקשה הזאת, דרך מה? דרך יותר מפגשים עם החברים?

כן. כשאתה מתפלל עבורם, וכל אחד עבור כולם. אבל זה נבנה לאט לאט. ודווקא בחודשים האחרונים יש תוספת יפה מאוד.

שאלה: בהמשך לדברים שהחברים דיברו על הרצון להגיע לכאן, על ההשתתפות, ועל מה שהם מרגישים בהגעה לפה. אני רוצה להוסיף ולהגיד שיש צוות גדול מאוד שמטפל בחברים מישראל. כל מי שרוצה לעבור, להגיע, להתקרב לכאן, אנחנו מבטיחים אישית למצוא לו מקום. יש לנו דירות גדולות מאוד, יש הרבה מקום פנוי.

אבל מה שאני באמת רוצה להגיד שמתוך הניסיון והעבודה שלנו איתם אנחנו רואים שעצם ההתעסקות, ברגע שמתחיל הבירור בעשירייה אם לבוא, מתי לבוא, מי רוצה לבוא? כל העיסוק בסיבה, בשאלה מה המטרה שרוצים להגיע לפה, מעלה ומרוממת את כל העשירייה, ונותנת כוחות להמשך הדרך.

אתמול קיבלתי הודעות גם מתל אביב, שביקשו לשמור להם שולחן קרוב לרב, כי אנחנו רוצים לשבת קרוב, אלה כוחות שהעשירייה מקבלת מעצם הבירור.

אנחנו רואים חברים שמגיעים לכאן מכרמיאל, עושים מאמץ כזה גדול, זה באמת ראוי להערכה. הנסיעה מתל אביב לפה, לוקחת כעשר דקות, אבל נראה שהמאמץ שהם עושים יותר גדול מהמאמץ של כרמיאל שנוסעים שעתיים.

היו חברים שדיברו על "אני מרגיש ריק, ואני מרגיש ככה", אנחנו מציעים לכם אחרי הרבה ניסיון של עבודה עם החברים, כדאי לכם לעשות פעולות יחד, להתקרב יחד, להכין סעודות ביחד, לטייל ביחד. כל דבר שעושים יחד, יש מזה רווח נקי לכל העשירייה.

כן. תודה.

שאלה: אני אחד מהמילואימניקים שחזרו עכשיו מהמלחמה, ואני מרגיש שאני מתקשה להשתלב בחברה. איך אני צריך להתייחס לחברה שלי שקרו בה כל מיני שינויים, באו חברים חדשים, חברים נחלשו? בנוסף, חוויתי במלחמה חוויה רצינית, כל מיני דברים חיצוניים כמו רבנים שבאים ומברכים, ופה אלו דברים פנימיים יותר. איך אני אמור להתייחס לזה?

אתה צריך לעשות מאמץ להיכנס בינינו, שהרוח שלך לאט לאט תיכנס בינינו ותחזק אותנו. יש לך עבודה, עבודה אישית גדולה, ואני מאחל לך הצלחה.

שאלה: כתוב במאמר שהרע שקיבל עתה, נבחן אצלו שזה בא לו למעלה מהדעת, כלומר שאין הדעת יכול להבין איך הוא נפל למצב של שפלות הנקרא רע. איך אני אוכל לזהות את הרע הזה שמגיע מלמעלה מהדעת בזמן שאני בעצמי נמצאת בתוך הדעת, איך אני אוכל להילחם ברע אם אני בכלל לא מודעת אליו?

את תרגישי שמה שבא אליך ואיך שאת מקבלת את זה, כבר נמצא למעלה מדעתך. את תרגישי.

שאלה: מה קורה פנימית בעשירייה כשאנחנו רואים לפעמים רתיעה, שנאה, ובפעמים אחרות אנחנו רואים גדלות והשראה?

זה טבעי שלפעמים מתקרבים, לפעמים מתרחקים, יש שנאה, יש אהבה, זמנים לכאן וזמנים לכאן. המצבים משתנים, ועל ידם גם אנחנו משתנים, עד שמגיעים לתיקון השלם, זאת אומרת לחיבור השלם ולתיקון השלם.

שאלה: למילים יש כוח, אבל אנחנו מתייחסים למעשים יותר מאשר למילים. כשאנחנו קוראים מאמר ורואים את הכוח שיש במילים, אנחנו למעשה מושכים את האור מתוך המאמר ונעזרים באור הזה כדי להרגיש בתוך עצמנו דברים ולהגיע לתיקון, או להגיע להבנות, לתובנות ולהשגות. איך אנחנו מגיעים למצב שמתייחסים למילים בצורה של קדושה?

רק על ידי אהבה בינינו, חיבור בינינו ומתוכנו לבורא. אין עוד מה להגיד, וגם לא צריכים שום דבר.

תלמיד: אני אתן דוגמה, לצמד המילים "תורה ומצוות" יש כוח מאוד מאוד חזק, ואנחנו קוראים תורה ומצוות וחולפים הלאה. אבל אם נקרא "תורה ומצוות" ונבין את המשמעות הרגשית של המילה "תורה" ואת המשמעות הרגשית של המילה "מצוות", אז נוציא מהמאמר הרבה מאוד כוח.

אבל זאת עבודה פרטית של כל אחד ואחד באשר הוא ששומע את המאמר.

שאלה: אני מבין שהדרך היא כמו ללכת שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. איך להסביר את זה, מה ההיגיון בלנוע קדימה ואחורה?

מפני שאנחנו נמצאים ברצון לקבל ועל פני תיקון הרצון לקבל אנחנו יכולים להתקרב לטבע של הבורא, לכן הדרך היא כזאת.

שאלה: אמרת שעלינו להתחבר יותר עם החבר ולהיות כמוהו. האם "ואהבת לרעך כמוך" זה לאהוב את החבר כמו את עצמך?

כן.

שאלה: כתוב במאמר "נמצא, שהרע, שמתגלה אצל האדם, לא מצד עצמו. אלא שהאדם רואה, כאילו הרע הזה בא לו למעלה מהדעת שלו." האם הרע הזה הוא רע פרטי, אישי, או רע שמגיע מנשמת אדם הראשון?

זה רע שמגיע מנשמת אדם הראשון השבורה ואנחנו צריכים לזהות את החלקים האלו שנשברו ולתקן אותם אחד אחד.

תלמיד: האם זה נכון שהרע הזה מגיע מאדם הראשון אבל אני אישית צריך לעבוד איתו?

כן, ודאי.

שאלה: צניעות בעבודה היא הסתרת האגו או היעדר האגו?

צניעות ברוחניות היא שאני מצניע את הידע שלי, את השכל שלי, את ההשגה שלי.

תלמיד: בשביל מה זה נעשה, למה להצניע את ההשגה שלי?

דבר ראשון, בכדי לא לעורר קנאה תאווה וכבוד, אני לא מגלה את ההשגות שלי. דבר שני, אני רוצה להיות קרוב לחברים שלי ולכן ככל שאני פחות מגלה את ההשגות שלי, כך אני יכול להתקרב אליהם יותר. זה בערך כך.

שאלה: איך אני יכול להיות בשיעורים יום ויום לא עבור החסרונות שלי, אלא דווקא עבור החסרונות של החברים מכל הכלי העולמי?

למה שלא יהיה כך? אם אתה יודע שבזה אתה עוזר להם ומחבר דרכך אלפי אנשים לבורא אז למה שלא תעשה? תחשוב רק על גודל העבודה, על החשיבות שלה, מה שמגיע לידך.

תלמיד: תמיד יש לי את ההרגשה הזו שאני נמצא כאן עבור עצמי ולא עבור החברים ולכן אני רוצה להתעלות מעל המכשול הזה.

בסדר גמור, הכול תלוי במחשבה שלך.

שאלה: לפי המאמר קראנו שיש שלושה שלבי עבודה, השלב הראשון הוא שאנחנו עובדים בלא לשמה, השלב השני הוא כאשר אנחנו עובדים בלשמה, והשלב השלישי הוא 613 עצות פקודין. מהו בדיוק השלב השלישי?

זוהי התמוססות מלאה בתוך הכלי הכללי. אבל אנחנו מדברים על זה לעיתים נדירות, העיקר להתגבר על מצב ההסתרה שאנחנו נמצאים בו כעת ולצאת מתוכו.

תלמיד: כלומר מכל מצב שבו האדם נמצא הוא צריך בכל זאת לעבור דרך שלושת השלבים?

כן, הסתר מלא, הסתר חלקי, גילוי חלקי וגילוי מלא.

שאלה: בעשירייה שלנו יש הרבה חברים חולים וחברים שהקרובים שלהם נמצאים במצבי בריאות קשים. האם דרך התפילות שלנו וקיום תורה ומצוות, אנחנו יכולים לעזור לחברים ולקרובים שלהם?

ודאי שכן. בכל מה שאנחנו עושים בפחות כוונה וביותר כוונה, יותר יחד ופחות יחד, בכל הדברים האלה אנחנו משפיעים הרבה מאוד על הסביבה שלנו, כולל על הקרובים.

שאלה: אמרת שאם מתגלה יחס של חוסר אהבה לחבר, צריך לפעול ב"על כל הפשעים תכסה באהבה". מה בדיוק נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה"?

נגיד שקודם רבנו ועשינו כל מיני דברים לא יפים זה לזה, אבל אם לאחר מכן אנחנו מגיעים לאהבה, אז האהבה מכסה על הכול.

שאלה: איך אנחנו מכסים באהבה, איזו פעולה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה כדי שבאמת נכסה באהבה, איזה פעולות יכולות לעזור לנו בעשירייה?

פעולות של חיבור, פעולות שעושים יחד, קריאת מאמרים, כל מיני דברים כאלה.

(סוף השיעור)