שעור בוקר- 02.01.15- הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי "שלבי הסולם",

עמ' 429, מאמר: "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

"אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.

כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".

ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב."

מהי התרופה שאותם המייעצים מגישים לאדם?

במילה אחת, מהו השם של התרופה שממציאים לאדם בִמקום "לשמה", כשהוא מחפש את משמעות החיים? למה מתכוון כאן רב"ש?

תלמיד: זו דת.

נכון, דת. לא חשוב איזו דת ולא חשוב מה. האדם שמחפש מרגיעים אותו בעל מנת לקבל חיים טובים יותר בעולם הזה, ובטוח בעולם הבא ועוד כל מיני דברים. הדת מרגיעה את האדם והוא כבר לא מתקדם לקראת "לשמה". בפסוקים האחרונים הוא מדבר על זה. תראו לְמה הוא מתכוון, הוא לא רוצה להגיד, הוא מפחד, אבל כך זה.

"ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם." לא נגד האגו.

"מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא"." להגיע לגילוי. "זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.

זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס"," להגיע לדבקות, להשתוות הצורה. "אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה." כי מעשה זה בכל זאת לקבל, ואין יותר כלים. אלא הכוונה היא המשנה את תוכן המעשה, מהות המעשה. "זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".

וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו." בלי שכר הוא לא יכול לעבוד, כי הרצון לקבל זה כל הטבע של האדם. בכוונה על מנת לקבל הוא מסוגל לעשות זאת, כי הוא רואה את השכר והמקום איך שמקבל אותו ואיך הוא נהנה. וללא השכר הנכון שיהיה מורגש ברצון לקבל, הוא לא מסוגל.

אז השאלה היא כך, איך הרצון לקבל שלנו, יכול ליהנות מזה שהוא רואה בורא גדול? נניח שיש לפניו איש גדול מאוד, מה יש לו מזה שהוא משרת אותו? האם מזה יש לו תענוג, מזה הוא ממלא את הכלים דקבלה שלו? נראה לי שזה כמו שיש לי קיבה ואני צריך למלא אותה בכל מיני מאכלים ובִמקום זה אומרים לי, "אנחנו ננגן לך איזה מוזיקה יפה". זה יעזור? אז איך אנחנו בכל זאת מסתדרים עם הכלים דקבלה?

"והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.

היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאין כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה."

"והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של "הבא". יכולים לומר "הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאין כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים."

כאן באמת יש בעיה. כי אם האדם מגלה שאין לו שום אחיזה בבורא ולא מאיר לו שום דבר, וזה כואב לו שהוא לא יכול להגיע לבחינת ההשפעה, כי הוא באמת רוצה בזה, במקצת, כמה שאפשר לפי הדרגה שלו. אז הוא בורח מהכאב הזה, הולך לאיזה שיגרה וממשיך ללמוד קצת וגם לפרסם מה שצריך. להפיץ ולעשות דברים, אבל לא עומד על הדרישה שצריך להרגיש את גדלות הבורא. כי דרישה צריכה לבוא קודם מחיסרון, מכאב, והרצון האגואיסטי כאילו מכסה את הכאב הזה מיד, ולא נותן לאדם לפתוח.

כמו שנניח יש איזה פצע, אז האדם לא יגרום לעצמו בכוונה כאבים לגלות את הפצע והוא יכסה אותו. וכאן יש בעיה, שאנחנו בדרך כלל נמצאים בסכנת ההרגל. ירידה להרגל, לחיים הרגילים, ואפשר להמשיך כך עד סוף החיים. ללמוד את חכמת הקבלה, אפילו ללמד בקבוצות ולטפל בזה והכל, אבל לא לדרוש את המטרה.

"לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך." חסרה לו הרגשה. "אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר." אין גילוי ה'.

"וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה." הוא כבר לא רוצה להרגיש את הבורא כדי שיהיה לו גילוי, אלא הוא מבין שבלי להרגיש את גדלות הבורא הוא לא יוכל לקיים פעולות השפעה.

"ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי." לא מהבינה אלא ממלכות. לא מהנקודה שבלב אלא מהרצונות של הלב. "ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאין כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.

אז איך הוא יכול לעשות הבדל ביניהן? איזה תהליך הפרדה בין המחשבות שהן שלו, לבין לא שלו, אלא באות מכל העולם? שבטוח יוכל לעורר משהו משלו, כי את זה הוא צריך לתקן, ולא שיתקן נטיות ומחשבות של כל העולם.

יכול להיות שאנחנו כל השנים שלנו, כל החיים שלנו ניזונים מהעולם בכל הרצונות והמחשבות, ומקבלים את זה כמו המחשבות והרצונות שלנו ועובדים את זה. ואת הנשמה שלנו, של כל אחד ואחד, בכלל לא מרגישים, לא מטפלים בה, לא מתקנים.

איך אנחנו יכולים להבדיל בכל מחשבה ורצון, אם זה שלי או לא שלי? יש לכם תשובה?

תלמיד: שהאדם יברר את הסביבה שבה הוא נכלל, שבה הוא נמצא.

אז מה הסביבה תיתן? נגיד שזה בדרך, כי אין כאן באמת משהו אחר פרט לאדם, סביבה ועולם. אז איך על ידי הסביבה האדם מברר את המחשבות הפרטיות שלו ולא של העולם?

תלמיד: שהוא לומד לזהות הרגשות, דעות שנמצאות מחוצה לו ואז הוא חושב איך קודם הוא מוכרח להיבדל מהנטייה האישית שלו, ולהיות מסוגל לקבל את זה מהזולת והחברה. ואחרי זה הוא הולך ודואג שבחברה יהיו הערכים שהוא רוצה.

יפה, מישהו יכול להוסיף?

תלמיד: ברגע שהוא שומע את הדעות האחרות ורואה אם הן נוגעות לו אישית.

לא. אם היה יודע שאלה דעות שונות, לא שלו, אלא זרות ומתנגשות עם הדעות האישיות שלו, אז היה בסדר. הבעיה שאני לא יכול, יש עלי עולם שעובד כל הזמן כדי למלא את הראש והלב שלי במה שיש לו. אני לא יכול לגלות מאיפה יש לי רצונות ומחשבות, זה כבר מגיע אלי וזהו. זה מתלבש בי ללא שום שליטה משלי.

תלמיד: אם כך צריך רק להידבק בקבוצה.

ברור שצריכה להיות עבודה עם הקבוצה. אבל איך על ידי הקבוצה אני יכול להבדיל, איך אני יכול לעשות שקבוצה באמת תהיה כמגן בין האני שבפנים ובין העולם החיצון שבחוץ?

תלמיד: כשהוא כל הזמן נמצא בנקודת ההפצה הוא כל הזמן מפריד ומפיץ. זאת אומרת הוא לא מזדהה עם העולם החיצון, אלא מפיץ להם. הוא שואב מהקבוצה את האמת והוא מפיץ החוצה.

האם לא מספיק לו רק להידבק לקבוצה. זאת אומרת אין עולם, אני לא מקבל אותו, אני לא רוצה, אני רוצה פשוט להיטמע בקבוצה. האם זה לא מספיק בשבילו?

תלמיד: אבל את כל הכוח הוא שואב מהקבוצה.

את המחשבות והרצונות הוא מקבל מהקבוצה, וכך הוא נשמר מעצמו, כי גם לו בעצמו יש את יצר הרע וגם מהעולם. זאת אומרת, אם אדם הולך למלא את עצמו אך ורק מהחשבונות, מהידיעות, מהרצונות והמחשבות של הקבוצה, ורוצה ממש לקבל את כל מה שנמצא שם, זה בעצם המגן.

ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.

ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".

שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי."

מה עם הקבוצה? הוא לא כותב כאן כלום. הרב"ש לא כותב שאני צריך לבטל בה את עצמי, להתקשר אליהם, לקבל דרכם את המאור המחזיר למוטב. שהנשמה שלי נמצאת בקבוצה ואני בעצמי זה רק רשימו. מה קורה, למה הוא לא כותב לנו? תחשבו למה יש מאמרים בהם הוא לא נוגע בכלל בעניין החברה.

"וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי." איך אדם יכול להגיע למצב שהוא יודע שהרופאים כבר לא יכולים לעזור לו. האם הוא היה באמת אצל כל הרופאים בעולם, איך הוא מגיע להחלטה כזאת?

"ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.

וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה".

איך מגיעים לייאוש כזה יפה, כי מתוכו צומחת פנייה לבורא, צעקה. איך הם לא מרגיעים את עצמם, לא סומכים על ניסים, ולא על כך שאולי גם לבורא יש סבלנות ולכן נחכה עד שהבורא ירצה ויעזור. איך מגיעים למצב של "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", זאת אומרת איך מגיעים לייאוש חזק, להתפרצות?

"שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים."

המצב הזה שיוצאים ממצרים, מתעלים מעל האגו ומקבלים כוח מלמעלה, הוא אך ורק כשרואים שאין יותר עזרה אלא מהבורא. כדי להגיע לכך צריכים לחשוב אילו צעדים חסרים לנו כדי שנגבש את הצער הגדול הזה. זאת אומרת אני חייב להתעלות אבל בכוחותיי אני לא מסוגל, ואף עזרה לא יכולה להגיע משום מקום אחר, מקור אחר. לא מהקבוצה, לא מהמורה ולא מהצלחות כאלה ואחרות בעולם וכולי, אלא רק מהבורא. מתוך השלילה של כל השליחים האלה כביכול, אני באמת מגיע לבירור מי זה הבורא ואיך לפנות אליו.

"ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.

ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח".

וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל."

זה מגיע לו בהכרח מתוך זה שהוא מתחיל להרגיש מהי תכונת ההשפעה, לפי הגודל שלה, לפי העוצמה ולפי הקדושה שבה.

תלמיד: היו לנו שלוש שאלות. למה יש מאמרים שהוא לא מזכיר את עניין החברה. איך האדם יודע שהוא היה כבר אצל כל הפרופסורים בעולם. ואיך מגיעים לכזה ייאוש שאנחנו לא מרגיעים את עצמנו?

נדבר על השאלה השלישית. איך מגיעים לכזה ייאוש שכבר ברור לנו למי צריך לפנות שזה לבורא. איך מגיעים לצורת הפנייה ולמי לפנות, מה הכיוון שכבר מיוצב מתוך התסכול. אילו דברים אנחנו צריכים לגייס, מה לזרוק מעצמנו ומה לקבל לתוכנו כדי שנהפוך להיות לבעלי הצורך האמיתי?

למה זה דווקא אפשרי אך ורק בתוך הקבוצה, למרות שהוא לא כותב על כך במפורש?

(סוף השיעור)