בעולם שלנו, לבני אדם אין כמעט רצון חופשי. טבע הבריאה הוא הרצון ליהנות, הקובע את כל מעשינו. אנו מעריכים כל נסיבות במונחים של יותר או פחות הנאה, ולאחר מכן בוחרים לטובת הסיפוק המרבי מהאגואיזם שלנו. אנחנו פשוט מחשבים את האפשרויות ובוחרים את זו שנראית לנו אופטימלית. ממה יכול להיות רצונו החופשי של אדם אם חלק מהנכסים מועברים לנו בירושה, חלקם נוצר בתהליך חינוך ושאר סולם הערכים מסופק לנו על ידי החברה? מסתבר שאנחנו סוג של מנגנון ביצועי? אחרי הכל, הבחירה שלנו תמיד נובעת מתכונות טבעיות וממה שהעולם סביבנו כופה. הרצון החופשי מופיע רק כאשר נוסף לרצון ליהנות, יש לאדם חיידק של רצון ליהנות ולתת. תכונה זו אינה מתייחסת לטבע עולמנו ואינה כוללת חזרה אגואיסטית של הרמה החומרית, דוגמה התנהגות של אם ביחס לילדה. כאשר, יחד עם התכונה האגואיסטית של קבלה, מתעורר באדם תכונת ההענקה האמיתית, אנו מוצאים את עצמנו בין שני כוחות, שני עולמות, יש לנו הזדמנות לתאם נכון ביניהם. האיזון בין תכונות הבורא לבריאה, קבלה והענקה, אהבה ושנאה מעמיד אותנו לפני בחירה, ומאפשר לנו להשתמש נכון בשתי התכונות הללו. הבחירה הנכונה, המעלה את קניין ההענקה על פני קניין הקבלה, מתבצעת בעזרת קבוצה. הקבוצה היא החלק שחסר לכל אחד מאיתנו ושעלינו להוסיף לעצמנו. בשאיפה להתאחד עם קבוצה, אנו מקבלים ממנה את הכוח המאפשר לנו לעשות את התנועה החופשית הראשונה שלנו, הבחירה החופשית הראשונה שלנו. מאמצים להשוות בין תכונות הקבלה/נתינה לבין שילוב נכון בעצמו הוא המקום בו מתממש הרצון החופשי. עם זאת, כלל לא קל ליישם זאת במציאות. ואכן, במהלך התיקון הרוחני, האגואיזם שלנו מתמרד באיחוד עם חברים. הם נראים לנו לא הוגנים, מטעים, עקשנים. לוקח הרבה זמן עד שמתחילים להבין שהבורא משחק איתנו, יוצר בכוונה מצבים כאלה ושולח מחשבות שליליות על הקבוצה. ואז, למרות הדחייה, אנחנו מתחילים לעבוד על עצמנו, מנסים להצדיק את חברינו, "לשחק" נגד הבורא - ומאחורי המשחק הזה אנחנו מתחילים לחוש את האופי שלו, את מעשיו. הוא מתגלה לנו כחביב, אוהב, דואג, שרוצה לחבר אותנו ברמה גבוהה יותר.