heb_t_rav_2010-05-23_lesson_otkrivaem-zohar_n23

פותחים הזוהר

(מאמר "דטעין חמרי", אות פ"ט - אות צ"ו)

שיעור 23

שיעור וירטואלי 23.05.10 – אחרי עריכה

אנחנו ממשיכים את המאמר מספר הזוהר "דטעין חמרי", מוביל החמורים. מדוע הוא נקרא כך? כי החומר שלנו הוא נקרא "חמור", כי אין לו בכלל ראש, הוא עובד רק לפי הרשימות הידע והגֵנים שטמונים בו, הוא לגמרי מופעל. לכן איך לשלוט בגוף שלנו, בתכונות שלנו, ובחומר שלנו, על זה מדברת חוכמת הקבלה. וזאת כדי להביא אותנו לאותה עליה רוחנית שהוכנה לנו מראש, כדי שאנחנו במהלך החיים האלה, בעולם הזה, נוכל להיכנס לדרגה הבאה, מפני שבעולם הזה אנחנו קיימים רק בצורה של חמור. חמור זה בעברית, וכמו שאנחנו יודעים השפה העברית זו שפה מיוחדת, שבה שמות המילים תואמים לתכונות של אותו עצם שעל שמו הוא נקרא.

"חמור" נקרא מהמילה חומר, מפני שהוא בעצם מעבד את החומר הבהמי ביותר, ממש בהמי, הוא נע רק מתוך נחיצות, בצורה רגועה וממש בלי שום טרדה. כך גם החומר האגואיסטי שלנו, הוא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת, זה המצב הטבעי שלו, ואם הוא עושה איזו תנועה, אז התנועה הזאת היא רק כדי לקבל איזה שכר מוגדר, שבצורה ברורה מראש מורגש על ידו כאותו מצב הרצוי שהוא נמצא בו. זאת אומרת, אנחנו מבזבזים אנרגיה בפעולה כדי להשיג שכר, היא צריכה להיות פחות מאותו שכר, שהשכר יהיה יותר גדול, ואז ההשקעה היא מוצדקת, ורק אז זה נחשב לשכר, ורק אז כדאי לעשות משהו, אחרת החמור הזה שלנו בכלל לא יזוז.

כל החיים שלנו בעולם הזה נמצאים בדרגות של דומם, צומח וחי, ואנחנו נחשבים לפי הקבלה לדרגת החי. אין פה שום דבר אלא זו מהותנו, כך נבראנו. ולכן פה מודגש שאנחנו מופעלים לגמרי מחוסר בחירה חופשית מוחלטת. אבל כדי להביא אותנו למצב של "אדם", שזו הדרגה הבאה, לזה ניתן לנו כוח מסוים, לא לכולם, אבל לאנשים מסוימים. בהדרגה הוא ילך ויתגלה לכולם בסוף, אבל הוא מתגלה בהדרגה. והכוח הזה הוא עובד עלינו כמו מוביל חמורים, ומוביל חמורים עובד מאוד פשוט, יש לו בידיים מקל שהוא המעורר, בתרגום מיוונית זה מקל עם שפיץ חד, ובאמצעות המקל הזה מוביל החמורים דוקר את החמורים, וכך הם זזים, אחרת הם לא יזוזו.

מספר לנו "ספר הזוהר", שבדיוק באותה צורה פועל עלינו אותו כוח שדוחף אותנו קדימה, וגם אנחנו נקראים במקרה הזה "חמורים". והכוח הזה, המלאך הזה שפועל עלינו, שדוקר אותנו שאנחנו נזוז קדימה, זה הכוח שמפתח אותנו. ולכן אנחנו גם מתפתחים, קודם כל מתפתחים בדרגת העולם שלנו, עד למצב החי הזה שאותו השגנו עד עכשיו. אחר כך אנחנו כבר מרגישים שכל התנועות שלנו למצב הזה היו נחוצות, אנחנו מרגישים שהמצב הזה ללא מוצא, והלאה לזוז אין. כך בדקירות מיוחדות של מוביל החמורים הוא הביא אותנו לחוסר מוצא. והלאה הוא דוקר אותנו ומאלץ אותנו למצוא מוצא מהמבוי הסתום הזה, ואנחנו כמו איזה חמורים מסכנים עכשיו בורחים. הבאנו את עצמנו למצב הזה, כמובן תחת השפעת הכוח הכפוי הזה של הטבע שלנו, ועכשיו אנחנו צריכים למצוא פיתרון למצב הזה. ופה אנחנו מגלים, מה שאנחנו קוראים "ספר הזוהר", שכתחליף למוביל החמורים הקודמים שלנו, מגיע מוביל אחר שמתחיל להזיז אותנו כבר לכיוון מעלה, למימוש היעד שלנו, לעבר הבורא, להשגת דרגת ה"אדם". "אדם" הכוונה היא דומה לבורא. ולמצב הזה אנחנו צריכים להגיע איתכם.

על זה מדבר המאמר הזה, מאמר מאוד מאוד רציני, מאמר חשוב מאוד ב"הקדמת ספר הזוהר". כל זה בעצם רק כדי לספר לנו איך עובד מוביל החמורים הזה, עם איזה דוקרן, ואיך הוא מעורר אותנו קדימה. כדי שאנחנו נתקדם לרוחניות, אנחנו צריכים ללמד את מוביל החמורים הזה, את המלאך הזה, ולהתחיל לסגל אותו עלינו בצורה כזאת, שלא הוא ידחוף אותנו ואנחנו נזוז לאן שהוא ונתקדם כחמורים, כי כך אי אפשר להתקדם כחמורים לרוחניות. כי תנועה רוחנית, החל מהשלב שלנו והלאה, במצב שאנו מרגישים את עצמנו בחוסר מנוחה, זה שלב שמאלץ אותנו לחפש בצורה מודעת, עם הכרה, משהו נראה ומובחן, שמוגדרת על ידינו איזו דרך מלפנים, ולא להתפתח כמי שלא יודעים איפה אנו נמצאים, וככה פשוט חיים בצורה מאולצת. כעת אנחנו רוצים לברר את המשמעות של כל הפעולות שלנו ואת כל משמעות החיים שלנו. זה אומר שלמוביל החמורים יש כעת מטרה אחרת, הוא עכשיו מאלץ אותנו לדחוף את עצמנו, כדי שאנחנו בעצמנו נגלה את המטרה הזאת, שאנחנו בעצמנו נמצא את המעורר הזה, את המקל הזה, את הדוקרן הזה, כדי שאנחנו נדקור את עצמנו, אבל כבר בכיוון למטרה, שהדקירות האלה יהיו אצלנו לשמחה, כי הן היו מקדמות אותנו אל הרצוי.

על זה בעצם אנחנו מדברים כאן. למרות שהחומר עצמו הוא מורכב מאוד, ניסיתי איכשהו לפשט אותו, קצת לשכתב אותו, הרי אתם מבינים שב"זוהר" כתוב הרבה פחות ממה שאני הוספתי כאן, אבל בכל זאת התוספות האלה שלי הן גם כן מורכבות. כדי שנתחיל להבין אותן נחוץ להכיר את כל מערכת ההנהגה, מעולם האצילות ועד העולם שלנו. אבל ננסה איכשהו לדבר על זה במילים פשוטות, כי זה בעצם מספיק. אתם יודעים שאנחנו לומדים את חוכמת הקבלה לא כדי לדעת, בכל מקרה לא נדע שום דבר עד שלא נראה ולא נרגיש על עצמנו, לא נטעם. לכן נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'", את כל מערכת הבריאה צריך להבין, להרגיש, לטעום, צריך לספוג אותה לעצמנו, רק בצורה ישירה כזאת אפשר להבין אותה, אבל עד אז אנחנו לא מבינים שום דבר. לכן נעורר על עצמנו עם הפעולות שלנו אור עליון, כדי שהוא יפתח לנו את הלב, את הרצון בצורה נכונה כדי שיורגש עולם עליון.

פה אנחנו מדברים איתכם על המוביל הזה, שרבי אלעזר ורבי אבא משכנעים אותו לשבת על החמור שלהם, זאת אומרת, על החומר שלהם, על הרצון שלהם, ולקחת אותם קדימה לאותו מצב שהוא נמצא בו. והוא אומר להם, שהוא נמצא בארמון שנמצא באוויר, שזה מקום מיוחד, שם הוא נמצא עם הבורא, ושם בתוך הארמון הזה גרים רק שניים, הוא והבורא.

רבי אלעזר ורבי אבא, הם החכמים הגדולים של ה"זוהר", הם כתבו את ה"זוהר". רבי אלעזר זו המדרגה הבאה אחרי רבי שמעון מחבר "ספר הזוהר", כלומר, זו המדרגה הגבוהה ביותר שהשיג גם כל מקובל חוץ ממשה. רבי אבא הוא אותו תלמיד של רבי שמעון שכתב את "ספר הזוהר", כי רבי שמעון הופיע לפני תלמידיו ורבי אבא ישב וכתב. הוא ידע לכתוב את מילותיו של רבי שמעון, וכך גם כתב את "ספר הזוהר". ולמרות שהוא רשם אותן, הוא כתב אותן בצורה כזאת, שמי שלא מבין אותן, הוא קורא ומבין אותן לגמרי לא נכון, בתמונה לא נכונה של אותו מצב רוחני.

מדוע זה נעשה כך? כדי שלא לקלקל את האנשים, לא לתת להם אפשרות לנגוע בכוחות הרוחניים שהם עדיין לא מוכנים להם. הרי כל הבעיה של האדם בעולמנו היא שהוא מתחיל לקבל כוחות שמוסרית הוא לא מוכן להם, לא מתאים להם. לכן תארו לכם, לאדם בעולמנו אפילו סכין ביד אסור לתת, ידיים ושיניים זה גם כבר יותר מדי. לכן תראו עם מה הטבע העשיר אותו, ולאיזה בעיות הביא אותו הטבע, איזה כוחות עצומים יש לו בידיים. כזה דבר אין בקבלה, בקבלה האדם תמיד משיג רק את אותה מדרגה, את אותה דרגה שהוא יכול להשתמש בה לטובת האחרים.

הם משכנעים אותו הלאה, ושואלים מי אבא שלו, מהי מדרגתו הקודמת של מוביל החמורים. רבי אלעזר ורבי אבא הם בתור החמורים, החומר, והם צריכים לשנות כדי הלאה להתעלות לדרגת הבורא, ומוביל החמורים זה אותו כוח שמעלה אותם, את שתי הנשמות האלה. והם משכנעים אותו שהוא יספר על עצמו, כי בצורה הזאת הם ידעו את המערכת הזאת שמנהיגה אותם, ולפיה הם יוכלו לעלות.

הם שואלים אותו, איפה אבא שלו, מי הוא? ואומר לו "פט) אבל אבא דילי וכו': אבל מקום מגורי אבי, היה בים הגדול." שזה מלכות דעולם האצילות, ים נקרא "ים של אור חוכמה". "והוא היה דג אחד," זאת אומרת, של כל החוכמה הזאת. "שהיה מסבב את הים הגדול מעבר לעבר. והיה גדול ויקר, וזקן ושבע ימים, עד שהיה בולע כל שאר דגי הים," כלומר, באותו ים חוכמה, כל מיני תכונות למיניהן כולן התאחדו באיזו תכונה אחת גדולה. "והוציאם אחר כך חיים וקיימים ומלאים מכל טוב העולם." אותם דגיגים קטנים. "ובתקפו היה שט כל הים ברגע אחד." אחרי שהוא קלט לתוכו את כל החוכמה, ואז שוב הוציא ופלט אותה. "ובתקפו היה שט כל הים ברגע אחד." זאת אומרת, כל המדרגות של כל העולמות מסוף אחד לסופו. לא בהדרגה, מדרגה מדרגה היה עובר אותם, אלא זו היתה נשמה שהיתה מדלגת מסוף לסוף, מקצה לקצה, היא כללה בתוכה לגמרי את כל המדרגות כשלם אחד, כמדרגה אחת. "והוציאני, כחץ ביד אדם גבור, והחביאני באותו המקום שאמרתי לכם, דהיינו במגדל הפורח באויר," זאת אומרת, הבורא הוציא אותו והרים אותו למגדל הפורח באוויר, את אביו, את אותה חוכמה עליונה. "והוא שב למקומו, ונגנז בים ההוא."

זה מה שהוא מספר לנו. ברור שאת התיאור אפשר להבין בהרבה צורות, אבל הוא לא מדבר על הרבה. כי אני מתאר לעצמי את הנפח הזה, את המדרגה הזאת, את אותה דרגה גבוהה של ראש דאצילות, שבה קיימת המערכת הזאת שנקראת "עתיק אריך אנפין". שני בלוקים גדולים שבהם נמצאת כל החוכמה, אור החוכמה של הבורא, וכולה נמצאת במצב כדג אחד גדול. מדוע דג? כי אור החוכמה הזה הוא נמצא בהתלבשות באור חסדים, בלבוש של אור חסדים, אנחנו יודעים שאי אפשר לקבל אור חוכמה בלי אור חסדים, אם הוא לא יהיה בתוך אור של השפעה, חסדים. גם אנחנו איתכם כך בהתחלה, כאשר אנחנו עולים מהעולם שלנו, אנחנו בתחילה עולים לתכונת הבינה, או שזה נקרא חפץ חסד או פשוט תכונת ההשפעה, ואחר כך לחוכמה או כתר, וזה כבר לקבל על מנת להשפיע. החוכמה הזאת כולה, הדג הגדול הזה, נמצא בתוך אור חסדים, חפץ חסד, חסדים. בצורה הזאת, בצורה של שפת המשל מסביר לנו ה"זוהר" את המשל הזה.

"צ) אשגח ר' אלעזר וכו': הסתכל ר' אלעזר בדבריו, אמר לו: אתה הוא בנו של המאור הקדוש, אתה הוא בנו של רב המנונא הזקן, אתה הוא בנו של מאור התורה, ואתה מחמר אחרינו." זאת אומרת, "איך אתה מכזה גובה, כי מי אתה ומי אנחנו, תדחוף את החמורים שלנו?" "בכו יחד, ונשקוהו, והלכו." כולם יחד הלכו, כי בלעדיו הם לא יכולים ללכת, הוא חייב לעלות אותם עד דרגתו. "בכו", כלומר, הם הבינו את מצבם הנמוך, כי בכי זה כאשר אין כוח, אין הבנה, כאשר בלתי אפשרי לעשות, אכזבה, סימנים של חולשה. "נשקוהו", כלומר, התחברו ביניהם בדרגה של הבנה משותפת, כאשר הראש האחד והראש השני מתחברים יחד דרך פה משותף. "פֶה" זה מקום הזיווג, היכן שנמצא המסך.

בפרצוף רוחני יש בו ראש, תוך מקום שבו הוא מקבל, וסוף היכן שהוא לא מקבל אור. הראש נגמר היכן שמתחיל הפה, זה המקום שבו נמצא המסך, שבאמצעותו מוגדר כמה אפשר לקבל אור חוכמה וכמה לא. ולכן יש לנו זיווג, התאמה בין נשמות, פרצופים, שקורה דרך הפה, שהם ביחד מרכיבים את המחשבות שלהם, הכוונות שלהם. זה נקרא "זיווג פה אל פה", מפה לפה. יש גם זיווג שנקרא "זיווג דיסודות", זה כמו שיש זיווג על ידי איברי המין, זה כאשר עובר מידע רק מהחלק הזה שנמצא בגוף שנקרא יסוד.

יש זיווג דרך פה וזיווג דרך יסוד. "דרך פה", בגלל שזה דומה רק בכוונה, אין הבדל בין דברי הזכר והנקבה, וב"יסוד" אנחנו כבר יודעים, שהקשר שם עובר דרך הגוף, וכבר יש הבדל בין חלק הימין הזכרי לשמאלי הנקבי, ושם יש כבר צירופים מיוחדים של היסודות, ובגלל התנאי הזה נדרשים דברים מיוחדים. כי כל זה עובר דרך אור שנמצא בגוף, בתוך הפרצוף, בחלק הפנימי שלנו, שהוא לגמרי כבר סיגל לעצמו את האור, ואז מישהו מסגל את האור בצורה של זכר, מישהו בצורה של נקבה, וכולם כולם צריכים אם כן להיות דומים זה לזה כדי להתחבר ביניהם. אבל פה מדובר על זיווג דנשיקין.

"חזרו ואמרו לו, אולי טוב לפני אדוננו להודיענו את שמו." "שם" נקרא גילוי, בעולמנו אנחנו נותנים שמות. מה שלא נעשה בעולמנו אנחנו אומרים שזה בצורה שרירותית. מה זאת אומרת שרירותית? אנחנו לא יודעים איך זה בא לנו לראש.

בצורה מאוד פשוטה, נולד לי בן וקראתי לו אורי, אורי זה מהמילה אור. מדוע כך קראתי לו? תשאלו אותי, אני אינני יודע, ככה בא לי לראש. מאיפה? אין מקריות בעולם, ברור שבאיזו צורה זו השגחה עליונה, דרך איזה דרכים מלמעלה למטה, כמו שהכל מושגח עלינו, באה לי מחשבה הזאת לקרוא לו כך. וכך אנחנו קוראים לכל דבר, לכל הפעולות שלנו בעולם שלנו, כל הפעלים וכל המילים, כל העצמים, כל מה שקורה איתם. אנחנו קוראים להם כביכול בצורה שרירותית, כאילו זה קשור לאבולוציה שלנו, לפי המילים שבאות משפה לשפה, כל זה לא נכון, זה כביכול במקרה. זה הכול בא ונשפך מכלי גדול מאוד שכל הזמן מקרב אותנו, מערבב אותנו, וכתוצאה מזה יש לנו כל מיני הרגשות. וההרגשות האלה באות מלמעלה ולא ברור לנו מאיפה המידע הזה, ולכן אנחנו קוראים לו בצורה הזאת.

בעולם הרוחני אין כזה דבר, אם מושג האובייקט, אם אני רואה משהו, ובאותו רגע שאני רואה את זה אני מתחיל להסתכל. ואני מסתכל ומסתכל בתוך האובייקט הזה, ומתחיל להבין מה זה, מה הסיבות שלו, מה התוצאות שלו, בכמה המהות הפנימית שלו, וכתוצאה מזה, בהתאם לזה אני מרגיש את השם שלו, כי השם שלו זו התכונה שלו העיקרית, היסודית.

השם של העצם זו הבחינה שלו, יש, ש, א, ב, ג, ד, ובחינות כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, וכל אחד בנוי מהבחינות האלה, האור נמצא בנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, נרנח"י. אם אני אקח מסך, האור הזה נרנח"י אומר לי איזה מסך יש בפרצוף, ככל שהמסך גדול יותר יש יותר אור, ואת האור הזה אני אשכן בכתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שהם קבועים, זה קבוע אצלנו, הגימטרייה של זה היא 26, זה נקרא הוי"ה. והאור לא קבוע, הוא תלוי במסך, והוא כל הזמן מתחלף, משתנה. והאור שכל פעם מגיע בהוי"ה הוא בסך הכל נותן לי כסכום איזה שם, וכך ברוחניות אנחנו יודעים בדיוק את שמו של האובייקט הזה. ובעולמנו איננו יודעים מאיפה אנחנו לוקחים את כל זה, אבל זה מתעורר בנו וברור שמתעורר מלמעלה, משום מקום זה לא מגיע, הכל בעצם כבר מוחלט ומוגדר מראש.

הם מבקשים ממנו את השם שלו, "תן לנו להשיג את המדרגה שממנה אתה בא, כדי שאנחנו נראה על מה אתה מדבר". הוא מתחיל להסביר להם.

"צא) פתח ואמר ובניהו וכו': פו"א, ובניהו בן יהוידע (שמואל ב' כ"ג)" זה ביטוי קצת קשה, כי אלה לא מילים מהעולם שלנו, זה צירוף של אותיות שמדברות על אותן תכונות, אותם אורות שנמצאים רק בדרגתו. "מקרא זה העמידוהו, ויפה הוא. אבל מקרא זה, להראות סודות העליונים של התורה הוא בא. והשם בניהו בן יהוידע, לרמז על סוד החכמה הוא בא. דבר סתום הוא מרמז, והשם גרם. בן איש חי, זה הוא צדיק חי העולמים." "איש" זה אדם. לאדם יש כמה שמות, בן, אנוש, אדם, גבר, סך הכל חמישה שמות, לפי כמות החלקים בנשמה. אז הוא אומר על חלק הנשמה, אותו חלק הנקרא "בן איש חי, זה הוא צדיק חי העולמים", זאת אומרת, "אדם" זה מבנה, לא מדובר על הגוף הבהמי שלנו, כבר לא מדברים על החמורים שלנו. וחוץ מזה שהוא נקרא "בן איש חי", הוא נקרא "רב פעלים," "רב" זה גדול, ו"פעלים" זה שפועל רבות, פועל בכל הכיוונים. "היינו שהוא אדון כל המעשים, וכל צבאות העליונים, כי כולם יוצאים ממנו, הוא נקרא ה' צבאות, להיותו אות בכל הצבאות שלו, מצויין הוא ורב מכל." וזה נקרא האבא שלו, של המנונא סבא, מאיזו מדרגה הוא בא.

"צב) רב פעלים איהו וכו': רב פעלים הוא מקבצאל." חוץ מזה הוא רב פעלים. אנחנו צריכים באיזו צורה לזכור אותם, הם מאוד מעניינים, אנחנו נתקלים בהם ב"זוהר" הרבה פעמים, כי הם שורשים של הנשמות שלנו. אז הוא אומר, קודם כל קוראים לו "בן איש חי", "רב פעלים", "מקבצאל". אז "בן איש חי" זה בן אדם חי, חי זו לא כמו הכוונה בעולמנו. "רב פעלים", "רב" זה גדול שפועל רבות. ו"מקבצאל" זה שמאסף. "רב פעלים הוא מקבצאל. אילן הגדול והיקר הזה, הגדול מכל, מאיזה מקום יצא. מאיזה מדרגה בא. חזר הכתוב ואמר מקבצאל, שהיא מדרגה עליונה וסתומה, שעין לא ראתה וגו'. שהיא מדרגה שהכל בה, והיא מאספת בתוכה מאור העליון, וממנה יוצא הכל." אם נעשה איזו היררכיה רוחנית, "מקבצאל" יהיה הגבוה ביותר, "רב פעלים" נמצא מתחתיו, ו"בן איש חי" נמצא למטה. כך בנויה המערכת הוא אומר לנו.

"צג) ואיהו היכלא קדישא וכו': והוא ההיכל הקדוש הסתום, שכל המדרגות נאספות וסתומות בו," שנמצא בה סכום של כל הפעולות והאורות, סך כל הכלי והאור נמצאים יחד כולם כולם. כל מה שיש בכלל במציאות, בבריאה, נמצאים כאן במערכת הזאת, ברב פעלים מקבצאל, ונסתרים בו. "ובגוף אותו ההיכל נמצאים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים נזונים ממנו, ונמצאים בקיומם." כל זה נמצא בעולם האצילות.

והרב פעלים מקבצאל הזה "צד) הוא הכה את וגו': הוא הכה את שני אריאל מואב." הרג אותם. "אריאל" ו"מואב" אלה שני כוחות גדולים שהיו עם כוונות.

יש לנו רצונות שנבראו על ידי הבורא, והם נשברו להרבה מאוד חלקים קטנים, אבל אי אפשר לחסל אותם זה חומר הבריאה. זה כמו לפי החוק, זה איזו אנרגיה, איזו אנטרופיה, איזה חומר, אלה היסודות הקבועים בטבע. ומעל הרצון יש כוונה, איך אנחנו מנצלים אותו, את הרצון שלנו, הצורה שבה אנחנו משתמשים ברצון שלנו. הכוונה יכולה להיות להשפיע או לקבל, ורצון יכול להיות רק אחד, לקבל. אז אם היא לא משפיעה, היא יכולה לקבל, הפוך.

בבריאה יש רק שלושה מצבים, או מצב שבו אני ברצון שלי מקבל, או מצב שאני מכסה את הרצון שלי ולא מקבל שום דבר, או מצב שאני מעורר בתוך המשפיע תענוג ולמען זה אני מקבל. מצב אחד זו הכוונה להשפיע, במצב שני אני לא עושה כלום, פסיבי, ובמצב שלישי אני מקבל, זו משמעות הפעולה. אבל גם כאשר אני משפיע אני לא משפיע שום דבר, אני רק מקבל כדי לעורר בנותן, במשפיע תענוג, וזה מה שאני נותן לו, את התענוג. כמו ילד שעושה משהו בשביל ההורים שלו, מעורר בהם תענוג, הוא בעצם רק מקבל כל הזמן. זאת אומרת, אני משתמש, מנצל את מצב האהבה בינינו, אם האהבה מתקיימת בין הנותן למקבל, אני יכול להשתמש בתכונת האהבה הזאת כדי להשפיע. אז שלושה מצבים יכולים להיות בבריאה.

כאשר הוא אומר הרגתי את "אריאל" ו"מואב", "הרגתי" הכוונה שחיסלתי את הכוונות האלה לקבל שהיו על אחד מהרצונות. בעוצמתם הגדולה הם נקראים בגימטרייה, בתחום המספרים, הוא נקרא "אריאל", ובתחום האחר הוא נקרא "מואב". אז הוא אומר, אבי היה כזה גדול, שהוא שינה את הכוונות מעל הרצונות האלה, הוא הרג את הרצונות לקבל האלה שנקראים "אריאל" והכוונה השנייה לקבל שנקראת "מואב". "שני מקדשים היו קיימים ונזונים בשבילו," הודות לעתיק, "עתיק" זה הפרצוף הגבוה ביותר באצילות. עתיק מהמילה נעתק, שלגמרי נסתר מאיתנו, נחתך מאיתנו, נעתק, שהוא מבודד, מהמילה נתק. וקיבלנו ממנו את ה"מקדש ראשון ומקדש שני." מהעתיק הזה. "כיון שהוא נסתלק, נמנעה ההמשכה שהיתה נמשכת למעלה. ונחשב, שכביכול הוא הכה אותם, והחריב אותם, וכלה אותם."

"צה) וכרסיא קדישא נפלת וכו': והכסא הקדוש, שהוא המלכות," נשרטט לאט לאט את מערכת עולם האצילות, ואתם תתחילו להסתדר, למרות שזה נראה לכם מסורבל. מתוך הסרבול הזה, כמו ילד שמסתובב או עושה משהו, והוא לא יודע בשביל מה, אבל איכשהו כמו מוזאיקה העולם מתחיל להסתדר לפניו. ככה אצלנו גם בקבלה, זו הכניסה הטבעית ביותר להרגשה חדשה, למימד חדש. אל תחששו, פעם מדובר על זה או על זה, באמת הכל נספג ומסתדר כמוזאיקה. בעצם מצב חדש, עולם חדש אי אפשר בצורה אחרת לרכוש, להכיר אותו, לא בצורה סיסטמתית, זאת אומרת, התפעלות לא שיטתית.

"והכסא הקדוש, שהוא המלכות, נפל." לכן נאמר על ידי הנביא יחזקאל, נביא שחי שמונה מאות שנה לפני תקופתו, שמלכות הייתה בתוך הגולה, הרגשת הבורא היתה נעדרת. מלכות זו אותה מערכת שבה מתחברות כל הנשמות שלנו, כל הנשמות שלנו צריכות לעלות למלכות ולהתחבר בתוכה, אלו נשמות בודדות. אז הכסא הקדוש מלכות נפל, זאת אומרת, כל הנשמות נפלו, והמלכות הזאת אין בה נשמות, לכן היא לא יכולה לקבל מלמעלה אור, ולכן נקרא שהיא בגלות. "ז"ש ואני בתוך הגולה, היינו אותה מדרגה הנקראת אני, שהיא מלכות, היא בתוך הגולה." זה האני, כל אחד מאיתנו הוא אני, אם אנחנו משיגים את מלכות, ושם אנחנו מממשים את עצמנו.

"למה. על נהר כבר," יש כזה שם של נהר שנקרא "כבר". "נהר" זה אור חסדים שיורד מלמעלה למטה. "כבר, שפירושו, על הנהר הנמשך ויוצא שמכבר, ועתה כלו מימיו ומבועיו, ואינו נמשך כבתחילה. ז"ש, ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני." היה מקור, עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא. אחר כך דרך זעיר אנפין אותו מקור היה עובר למלכות. והמקור הזה נחרב בחורבן בית המקדש הראשון, זאת אומרת, הסתלק ממנו אור חוכמה, הצטמצם אור חוכמה. ואחר כך, אחרי שהצטמצם אור חוכמה, הפסיק לבוא מלמעלה, הוא בכלל הפסיק להתקיים בבית השני. בית שני זה כאשר הצטמצם, הפסיק להתקיים אור חסדים, לגמרי הסתלק הכלי עצמו, אותה סכֵמה הפסיקה להתקיים יותר, לגמרי מתה. ולכן נקרא שנחרב והתייבש, נפסק בבית הראשון ונתייבש בבית השני. זאת אומרת, יש דרכים, אבל כולן ריקות ויבשות. מלמעלה למטה צריך לבוא אלינו לנשמות השפע הרוחני כדי למלא אותנו, אבל השפע הרוחני הזה קיים רק בדרך שבו הוא צריך לרדת מלמעלה למטה, לכן גם את הדרך הזאת צריכים קודם כל לייסד, להשקיע בו קודם אור חסדים ואחר כך בתוכו אפשר להוריד אור חוכמה.

"ומשום זה כתוב, הוא הכה את שני אריאל מואב." אלה שני שמות גדולים שאנחנו משתמשים בהם, אריאל ומואב. מואב אתם יכולים לפגוש בתורה, אלה כביכול כל מיני שבטים, אבל "מואב" באמת זה מִאב, מהאב העליון, מהבורא. כל הרשעים הגדולים בתורה הם אלה, כאלה תכונות שבכלל עוד לא השגנו אותן, עוד לא זכינו לתקן אותן, לא זכינו לגשת אליהן, ולכן הם נראים לנו כאלה רשעים, הפוכים ורחוקים. "מואב פירושו, שהם מהאב שבשמים, ונחרבו וכלו בשבילו, וכל האורות שהיו מאירים לישראל, כולם נחשכו."

"צו) ותו, הוא ירד וכו': ועוד. הוא ירד והכה את הארי." למלכות יש שתי צורות ברוחניות, אריה וכלב. בהתאם לזה איך אנחנו פועלים? אם אנחנו רוצים לעלות למלכות, אם אנחנו רוצים להתחבר יחד, אז אנחנו מעוררים בתוכה מצב שנקרא "אריה". אם אנחנו רוצים רק לקבל ממנה, לתפוס משהו ממנה, אז מלכות מקבלת צורה של "כלב", והאור שיורד אליה גם לו יש צורה כזאת. התורה מתייחסת לכלבים כביכול לא בצורה מכובדת, והאריה הוא מייצג את מלך הטבע בצורה מכובדת.

"הוא ירד והכה" אבא שלו "את הארי. בזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלימות, כי היו זובחים זבחים וקרבנות לכפר על נפשותיהם," מה זאת אומרת להביא זבחים? אם יש בי רצון, אז אני חותך ממנו איזה חלק, ומביא אותו כקורבן לתכונת ההשפעה. יש את הרצון שאני מקריב, והוא נקרא ה"קורבן" שהבאתי. הקורבן הזה זה תיקון הנשמה באמת, אני כל הזמן לוקח מהחלק הבהמי שלי של האגו שלי איזה חלק, וממית אותו באותה צורה. מה זה נקרא "להמית"? כאשר מתפתחת כוונה לקבל או לתת, אז אני ממית אותו. אם יש לי כוונה לקבל ובמקומו אני עושה רצון להשפיע, זה נקרא שאני את הרצון הזה מביא כקורבן להשפעה. בזה מסתכם כל נושא של הקרבת הקורבנות, זה נראה לנו כמו איזה מנהגים, אבל זה לא כך, לכולם היו לגמרי חוקים מוכנים, אם אנחנו מדברים על בתי המקדש הראשון והשני.

"ואז היתה יורדת מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, אוכל הקרבנות כאיש גבור," כאשר אור חוכמה היה יורד והיה נראה כאש, "וכל הכלבים, דהיינו המקטריגים, היו נחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ. לקטרג." במקור זה הרבה יותר יפה, ה"זוהר" מתאר לנו איך קוראת ההתכללות. זו שפה ודאי של משל, בסך הכול צריך איזה ביאור קטן בשפת הקבלה, מה באמת קורה שם עם הספירות, העולמות, הפרצופים, המסכים, הרשימות, כל הפעולות הפיזיות איך הן מתוארות בצורה ברורה. אנחנו צריכים פשוט להתרשם, להתפעל ממה שעכשיו היינו רוצים לקבל מה"זוהר", את האור העליון הזה.

אבל איפה הוא? שיתקן אותנו, אנחנו נתחיל להרגיש את כל התכונות האלה, שכל זה הוא באמת קיים ועובר עלינו. הכל מדובר עלינו, על הנשמה שלנו שמביאה את הקורבן, שמתקנת חלק אחרי חלק, את השכבות שלה, מרגישה מלמעלה איך בא לה האור העליון, או שהיא דומה לכלב או לאריה, לפי זה מתגלה המערכת העליונה, העולם הנצחי, המצב הנצחי. ואז התורה באמת, כמו שנאמר, הופכת להיות ממש לסם החיים, אנחנו בזה יוצאים מהזמן הגשמי שלנו ונכנסים לקיום הנצחי. זה בעצם מה שאנחנו צריכים להשיג באמצעות "ספר הזוהר".

שאלה: איך אתם מצליחים להבין ב"ספר הזוהר", או שזה סוד?

אני רואה, לא מבין, פשוט רואה. נגיד ואנחנו לומדים ביחד, לי בידיים יש משקפת ולכם אין, יש לי אפילו ראיה משובשת. ואתם שואלים אותי מה יש שם? ואני עומד עם הראיה שלי, אני צריך טלסקופ, מיקרוסקופ, זאת אומרת, יש לי אמצעי באיזו צורה להסתכל, ואני מספר לכם, הרי מה שאני רואה אני מספר לכם. אתם לא רואים, ועבורכם זה לגמרי משהו חדש, מוזר, קיים או לא, לא יודעים, אתם אומרים כן לא, משהו לא ברור, לא רגיל. אז אנחנו צריכים לרכוש יחד איתכם את המכשירים האלה, האמצעים האלה, משקפות, טלסקופים, מיקרוסקופים. וכדי לרכוש אותם צריך אור עליון שיתן לנו מסך, מסך אלה אותם אמצעי עזר שעוזרים לנו לראות עולם חדש, עולם עליון.

אנחנו צריכים לעורר על עצמנו באיזושהי צורה בקבוצה. בחלק השלישי של השיעור היומי, כמו שאתם יודעים, אנחנו עוסקים בבניית הסביבה שלנו, המערכת שלנו, שמי שנכנס לתוכה יכול לעורר על עצמו את השפעת האור העליון הזה, ואנחנו נוכל להתקדם איתכם. גם ככה אנחנו מתקדמים איתכם, אבל אנו יכולים לנוע בצורה הרבה יותר יעילה, וכאשר יהיה לכם את אמצעי הראיה שלכם לא תצטרכו לשאול אותי.

שאלה: האם הרצונות נרכשים על ידי האדם, או שהם רק מתגדלים ומתפתחים איכשהו?

הרצונות מתפתחים מאותן רשימות הידע שיש בנו, ואין שום דבר חדש ברצונות האלה, אנחנו רק צריכים לפתח, אפשר להגיד רק לזרז את התפתחותם. הם בעצמם יתפתחו, רק בצורה איטית ארוכה וכואבת, אלא אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלהם, שהם יהיו מהירים, נעימים ומהנים. אבל הרצונות האלה כבר קיימים בתוכנו.

שאלה: מה הכוונה שהפרצוף של הדור כפני הכלב?

"פני הדור כפני הכלב", כך נאמר ב"זוהר", "ויהיו פני הדור כפני הכלב". מצב כזה סופי תשיג האנושות, שבעזרתו תתחיל להתרומם למעלה באמצעות חוכמת הקבלה, ואני חושב שאנחנו כבר רואים את זה בצורה ברורה. פני הכלב של הדור שלנו, כאשר אין שום אידיאלים, כולם עוסקים באיזו שחיתות, אף אחד לא מבין מה הוא יעשה עם כל המיליארדים האלה, תוך יום הוא יכול לאבד אותם, אבל למען זה הורגים אנשים. פשוט משחקים במשחקים לא רציניים, וגם זה כבר נעלם. יכולים להיות ממש כמו איזה כלבים שמחפשים מפינה לפינה ברחוב, מרחרחים באיזה מקום. כך גם דורנו, הוא בכלל איבד את כל העוצמות שלו, אפילו אין איזה כיוון אגואיסטי, אין אפילו מנהיגים רציניים, וזה באמת "פני הדור כפני הכלב".

שאלה: דיברת על חורבן בית המקדש. איזה כוחות השפיעו והביאו לחורבן הבית?

בתי המקדש היו צריכים להיחרב, זה נאמר עוד על ידי הנביא אברהם. מבבל הלכו עם אברהם אלפי אנשים, הוא היה שם אחד מהתושבים המובילים, הוא היה מהפכן. נאמר לו, הוא ראה בנבואה, שבניו, צאצאיו, אלה שהוא הוציא אותם מבבל, יעברו גלות, יעברו חורבן, ורק אז הם יהיו ראויים להתעלות רוחנית.

לכן כל העליות והירידות האלה בעולמות, הן כולן צפויות ונראו מראש, מובנות. הן עוד נכתבו על ידי יעקב, יש כזאת נבואה מיוחדת של יעקב, הכל יש. הקבלה בסך הכול אומרת לנו בצורה ברורה על העתיד שלנו, היא לא מדברת על אותם מצבים שאנחנו צריכים לעבור, היינו צריכים לעבור את המצבים האלה של השבירה והגלות, וכבר עברנו אותם, כעת אנחנו צריכים רק חופש בחירה. עלינו להגיע כעת לתיקון הפרטי בצורה מהירה, או שחלילה נדחף על ידי הכוחות העליונים בצורה לא נעימה, באמצעות אותו דוקרן שהוכן מראש מלמעלה עבור החמורים שלנו. אז בואו נִדמה לאריה ולא כחמורים ולא ככלבים.

(סוף השיעור)