שיעור בוקר 08.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1381,

מאמר "מהם אמת ושקר, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1331, מאמר "מהם, אמת ושקר בעבודה".

מהם אמת ושקר, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ'
1990/91 - מאמר 40

"יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה.

הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם". ומפרש את המאמר הזה בהסולם, וזה לשונו:

צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה חסד אמר "יברא, מפני שגומל חסד", אמת אמר "אל יברא, מפני שכולו שקרים". צדק אמר "יברא, מפני שעושה צדקות". שלום אמר "אל יברא, מפני שכולו קטטה". מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו ארצה.

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים וכו', איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל חסד אמר יברא, מפני שגומל חסד וכו', הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע. וכן השלום קטרג שכולו קטטה וכו'. אבל צדק אמר יברא וכו', כי מחמת מצות צדקה לעניים, שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מידת השפעה, עד שבא לעסוק לשמה וכו'. ואחר שנשמעו כל טענותיהם וכו', הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר, שהתיר לעסוק במצות מלכתחילה שלא לשמה, אף על פי שהוא שקר, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ וכו', עד כאן לשונו.

הנה הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה') אומר שם וזה לשונו "ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

מדברי הרמב"ם אנו רואים, שצריכים להתחיל בעבודת ה' שלא לשמה. וענין לשמה, אסור אפילו לגלות להם, שיש ענין כזה. אלא שהם צריכים לדעת, זה שהם מקיימים תו"מ, בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית. ואין מה להוסיף על זה, אלא בכמות. היינו, לתת יותר זמן ויותר יגיעה, בכדי לקיים את התו"מ. ושהם יהיו שמחים, בזה שהם מקיימים תו"מ, יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי זה, בכדי שהם יהיו עובדי ה' בשלימות, אסור להם לדעת, שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים, שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן, אם יגידו להם, שעיקר עבודה היא לשמה, אז הם יגידו "איך אנו יכולים לקיים תו"מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית". ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו "קרח מכאן וקרח מכאן".

כלומר, שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם. ולשמה, הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי זה, אסור לגלות להם, שיש ענין, שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עבדי ה' באמת, ושהם צדיקים. לכן מזה יהיה להם כח לעבודה, היות שהם שמחים, בזה שהם עובדי ה'. ומסתכלים על שאר אנשים, שלא מקיימים את התו"מ כמותם, כמו בהמות וחיות, ושאין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות ק"ז) וזה לשונו: "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה. וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש".

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצות בכוונה, כנ"ל "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

ובענין שלא לשמה, הנקרא "שקר", יש לפרש, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה את הטוב ועונג, איך שזה מגולה בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים, מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שע"י יכולים לראות את הטוב ועונג, שמגולה בעולם.

לכן אצל הנבראים עוד לא מגולה, שמטרת הבריאה היא באמת כדי להטיב לנבראיו. היות שהם רואים, שסובלים יסורים בעולם, כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו"מ שלא בכוונה בעל מנת להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת, שיש במטרת הבריאה, להטיב.

לכן יהיה הפירוש, אלו שמקיימים תו"מ, ועוד לא זכו לכוון בעל מנת להשפיע, הגם שמצד האמת נעשה בירורים עבור הקדושה בעשיית תו"מ אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתווסף על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה. אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות, מה נעשה על ידי מעשיהם. היינו, איזה תיקונים נעשה מעבודתם אפילו שלא לשמה.

נמצא כנ"ל, שענין שקר, מה שאומרים, ש"שלא לשמה נקרא שקר", הוא לגבי הנבראים. היינו כנ"ל, שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת, מעשיית תורה ומצות שלא בכוונה. אבל באמת, כן נעשה תיקונים ובירורים בקדושה.

עד כדי כך אנו צריכים להאמין בדברי האר"י הקדוש, שמכל עשיה ועשיה בתו"מ נעשה תיקונים, כי יש לשאול, בענין מה שאנו רואים, שההלכה היא, באם שהאדם יכול לפעול, שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא, שהשכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול, שלא יחלל את השבת.

ויש לשאול, הלא כאן אין לו שום כוונה, שישמור את שבת קודש, אלא הוא שומר את הציווי, מה שחבירו כופה עליו. אם כן איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת. אלא כנ"ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה, הוא עושה את שלו. היינו כנ"ל, שנעשה בירורים עבור הקדושה. רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל.

ולכן, מטרם שהוא רואה את התיקונים, שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע, שמתגלה ע"י המעשים שלו. לכן כשאינם רואים את השפע המתגלה, ממילא לא יכולים לפגום, מטעם שהם לא רואים, שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין, שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה, הוא דבר חשוב. וכך להאמין.

רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע", אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא כנ"ל, שמה שאומרים "שלא לשמה נקרא שקר", היינו זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא, אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב. ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו "ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא. דהיינו באופן, שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים".

היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים את ההיפך.

מה שאין כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו. נמצא, ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו. ובהאמור יוצא, שהלומד תורה שלא לשמה, הנבחן לשקר, הוא רק מטעם, שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כנ"ל, כמו שאומר האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה, נעשים תיקונים. אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו"מ, מה שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים, בעל מנת לקבל שכר, היות כי מעשי המצות בעצמם עושים תיקונים, כנ"ל.

וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום", זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".

ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה בעל מנת להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים "בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה ע"י עבודתם.

מה שאין כן לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם, מה שהם עושים. וזהו כמו שכתוב "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ומגלין לו רזי תורה".

ויש לפרש "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וראיה לזה היא, שהוא רואה אז "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", מטעם שהוא מרגיש את הטוב ועונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מה שכתוב "ומגלין לו רזי תורה". היינו כנ"ל, שהוא זוכה ורואה, איך ע"י עבודתו בתו"מ נעשים תיקונים למעלה. מה שאין כן מטרם שזוכה לעסוק בתו"מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע"י עבודתו בתו"מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". הנה יש לפנינו ב' דברים:

א. מעשים

ב. כוונות

מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה. כלומר, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם המעשה. דוגמא: שני אנשים, שהיה ריב ביניהם. לקח אחד סכין ודקר את השני. בטח, שהוא מעשה רע. והשני עשה משפט נגדו. וקבל הדוקר קנס עבור המעשה.

הנה הדוקר טוען: האיש הזה, שאני דקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, שאני מחויב לשלם לו קנס, ואני ראיתי, שהאדם הזה לפני זמן מה, נכנס לבית חולים, והרופא חתך לו בפנים, בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם להרופא הרבה כסף. ואני עבור חתך קטן שאני עשיתי לו, אני צריך לשלם לו. היינו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא הנ"ל.

התשובה היא פשוטה, אמר השופט. היות שאנחנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, ולכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה, שהיתה לך. מה שאין כן הרופא המנתח, חתך את בשרו בסכין, מטעם שהיה רוצה שהחולה יהנה. לכן החולה צריך לשלם להרופא. אם כן רואים אנו, עיקר היא הכוונה ולא המעשה. אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".

אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.

אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בעל מנת להשפיע, אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה. ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.

וזהו כמו שמובא בספר "בית שער הכוונות" (דף מ"ט, אות פ"ג) וזה לשונו "ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות, והובררו כל הבהמות. והדומם והצומח לא נגמרו להתברר. לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו, חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות. והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע"י אכילתנו. וכן דומם וצומח".

ובהאמור משמע, שדוקא ע"י אכילתנו במעשה מתבררים בחינת דומם, צומח, חי. ורק יש להוסיף על זה כוונה. אבל בלי מעשה אין הכוונה מועילה. לכן אין לומר, בשביל מה הוא צריך להניח תפילין, הלא עיקר היא הכוונה. אם כן הוא יכוון כוונת התפילין, ולא צריך לקיים במעשה. אלא עיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות.

לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם כן לא יהיה ממה לחיות.

וזהו הפירוש "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". היינו מעשה ממש בפועל. ואח"כ, לתוספות הענין, צריכים גם כן כוונה על המעשים, שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה. ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח, חי, מדבר.

ובהאמור נבין, מה שמובא לעיל בענין, שהקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם (בדף קע"ג) וזה לשונו "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו"מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם, עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו, למלאות תאוותיו השפלות, הנה סופו יבוא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח".

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל. אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה". אבל לא להתפלל אז, שה' יקרב אותו. וענין התפלה, שיתפלל, שה' יקרב אותו, צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (וארא ל"ג, ובהסולם אות ק"ב) וזה לשונו "בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום. כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שהם בחינת שמאל. בלילה עסק בתשבחות, שהם חסדים".

על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים. מה שאין כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק בתשבחות."

שאלה: כתוב "ע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש". מה זה כוונת האדם בתורה ומצוות, ואחר כך כתוב, ע"י תורה ומצוות מעשיות?

אנחנו עוד לא יודעים מה זה. תורה ומצוות מעשיות זה שהאדם מבין שהוא נמצא בתורה, במערכת, ברשת ועל ידי הפעולות, היינו הכוונות שלו הוא יכול לנענע את הרשת וכך לתקן אותה, וגם בה הוא נכנס כחלק הפעיל לתוך הרשת ומקרב אותה לתיקון.

שאלה: הוא כותב, "זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל" שה' יקרב אותו. למה?

אם הוא נמצא בהתרחקות?

תלמיד: כן.

אני לא יודע על מה הוא כתב שם קודם.

תלמיד: הוא כותב שם, "וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל."

אז מה?

תלמיד: למה בזמן כזה, שהוא מרגיש התרחקות מעבודה ואין לו חשק בעבודה, אסור לו להסתכל על עצמו ואסור לו להתפלל?

הוא לא נמצא קרוב לבורא.

תלמיד: ולכן יש מקום לתפילה.

לא. הוא לא מרגיש שהוא נמצא קרוב ושיש לו מקום לתפילה.

שאלה: יש זמנים שאדם לא צריך להתפלל?

לא, זה הכול תלוי איך שהאדם מרגיש.

שאלה: התהליך פה קצת מזכיר לי את מה שהפרעונים היו עושים עם העברים. הם היו רוצים להחליף נשים עם גברים וגברים עם נשים. כאילו בן אדם לא יכול לעשות כוונות, ואומרים לו, עכשיו תפסיק לעשות פעולות, תעשה כוונות, ולהיפך כמו שהוא כותב פה. והשאלה היא, מה צריך הבן אדם, זה חשוב שהוא יברר את הסדר הנכון של העבודה לפני שהוא מתחיל לצאת לעבוד?

אני לא חושב שהוא יכול כבר לברר סדר נכון בעבודה, אבל הוא צריך להשתדל להיות כמה שיותר קרוב לחברה, ועם החברה יחד, אם הוא נמצא במצב כזה שהוא בכלל לא יכול לבד לעשות משהו, אז עוד יותר להתקרב לבורא יחד עם החברה.

תלמיד: כן, כי הוא אומר פה, תתחיל בקו ימין, כי אין לך עכשיו יכולת לעשות בירורים על שמאל.

כן.

שאלה: בחברה רגילה אומרים, כאילו אתה משקר לעצמך ואתה עושה דברים שאתה לא נמצא בהם. אתה מחשיב את עצמך כאילו אתה צדיק וקרוב לבורא ואתה לא קרוב לבורא. אז למה את זה כן צריך לכבד, שהבן אדם ירגיש שהוא לא קרוב לבורא, ובכל זאת הוא ימצא קשר וקרבה לבורא?

כן, כי במצב שהוא נמצא הוא גם יכול להעלות תפילה והבורא יקרב אותו עוד יותר.

שאלה: בדוגמה שהוא נותן על האדם שדוקר ומקבל מזה הנאה לעצמו, אומרים לו שהוא צריך לשלם על זה כי הוא נהנה לעצמו. אז רציתי לברר, כשאדם עושה פעולות למען עצמו, במה הוא משלם? מה החוב שמצטבר כאן?

בכסף.

תלמיד: מה זה כסף בעבודה שלנו?

שמכסה את מה שהוא עושה.

שאלה: כשאני עושה פעולות למען עצמי מצטבר לי חוב?

כן.

תלמיד: מה החוב שאנחנו פה פותחים?

על זה שפגעתי בחבר.

תלמיד: ברגע שאני נהנה לעצמי אני פוגע אוטומטית בחבר.

כן.

תלמיד: ועכשיו אני רוצה לשלם על החוב הזה, יש לי אפשרות?

כשאתה רוצה לשלם?

תלמיד: כן, נוצר חוב, אני רוצה לפרוע אותו. מה אני עושה?

פורע על ידי תפילה.

תלמיד: תפילה על החבר?

כן. תפילה לבורא עבור החבר שפגעת בו.

שאלה: כתבתי פה, ש"תורה ומצוות מעשיות זה כשאדם נכנס למערכת ומנענע אותה לכיוון התיקון".

כן.

תלמיד: מה זה בעבורנו תורה ומצוות מעשיות?

זה שאנחנו משתדלים במעשה להתחבר ולפנות לבורא.

שאלה: ואז הוא אומר פה, שבעצם זה שאדם עושה רק מעשיות הוא בשקר, כי הוא עוד לא רואה את האמת.

כן.

שאלה: ואז מגיע שלב שהוא מקבל גם כוונה, יכולת לעבוד עם כוונה על התורה והמצוות האלה. ושאי אפשר לעבוד עם אחד בלבד, רק כוונה לא מספיקה. אפשר להסביר את זה דרך החיבור?

כן. רק מעשה לא מספיק, אלא צריכים כוונה בשביל מה עושים, למה רוצים להתקרב. וכאן גם הכוונה היא לא מספקת, כשרוצים לעשות אבל לא עושים במעשה.

תלמיד: זאת אומרת, אם אנחנו נשב ונעצום עיניים ונרצה רק להתחבר אחד עם השני?

זה לא ילך.

תלמיד: ואם נתחיל לעשות עכשיו פעולות של חיבור בינינו אבל נשכח בשביל מה?

גם זה לא טוב.

תלמיד: אז זה בעצם, תורה ומצוות מעשיות והכוונה שלהן.

כן.

תלמיד: אז מה ההבדל כשעושים את שניהם, בין לא לשמה ללשמה?

כשאני עושה את המעשים שלי רק כמעשים בלי כוונה, או שאני עושה את זה בכוונה בלי מעשים, זה לא שלם.

תלמיד: אז זה לא לשמה.

כן.

תלמיד: ואז בעצם אנחנו בשקר, כי לא רואים טוב ומטיב.

כן. זה בדרך, אבל בינתיים ככה.

שאלה: כתוב בזוהר הקדוש, "בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום". הוא ממשיך בסוף, "על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים. מה שאין כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק בתשבחות". זה מאוד התחבר לי עם מה שאמרת אתמול, שכל מצב שהבורא נותן לנו הוא שלם והוא בא לאדם כדי לקדם אותו למצב הבא.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אם אדם מרגיש שהוא בוחן את עצמו שהוא בהתקרבות, בעלייה, "ביום" דווקא זה המקום לפתוח חסרונות, לראות איפה אפשר עוד יותר להתחבר. ולהיפך, כשהוא בשמאל אז הוא צריך שירות ותשבוחות לעשות עד שיבוא היום. ממש מסביר את העבודה.

כן. גם בתהילים זה מבורר יכך פה.

שאלה: מה יש בלא לשמה שמביא בעצם לשמה?

אנחנו מעוררים את הבורא, את האור העליון, את מקורות האור העליון שהם יאירו עלינו.

תלמיד: אבל מה מתהפך פה? כי אני עובד כאן כמו בהמה.

לא.

שאלה: למה לא?

זה לא נקרא לא לשמה. לא לשמה נקרא שאתה עובד ורוצה להגיע לשמה.

תלמיד: הוא אומר במאמר שאסור אפילו לגלות להם את העניין שיש לשמה, שהם עדיין ימשיכו לעבוד בצורה הזאת, בסופו יגיעו ל-לשמה. איפה ההיפוך?

אם אדם לאט לאט מגלה שהמטרה היא לשמה?

תלמיד: כן.

בדרך שהוא עושה את זה, הוא מגלה שהמאור מחזיר אותו למוטב. לאט לאט מקרב אותו לזה שהוא מבין שעבודתו היא לא שלמה ואין לו מה לעשות במצב כזה. להתקרב לבורא הוא יכול רק על ידי החברים ולאט לאט כך הוא גם קורא, גם לומד וגם נמצא בפעולות.

תלמיד: בעצם השינוי הוא בתפיסת המציאות, לחלוטין. כל המציאות משתנה לך.

כן.

שאלה: מה הקשר בין המעשה שאנחנו עושים לבין המצווה?

המצווה עצמה זה המעשה.

תלמיד: נגיד כתוב שאנחנו צריכים לעסוק באהבת חברים.

כן.

שאלה: אנחנו עוסקים באהבת חברים. איך אפשר לדעת שהמעשה הוא המצווה או שאנחנו לא הגענו לעשות מצווה או שצריך להיות איזה יחס שזה ציווי מהבורא? כי יש הרבה מעשים שאפשר לעשות בתוך החברה ואפשר בלי שום כוונה, בלי שום הבנה. אני לא יודע מה אני עושה, שמעתי שצריך לעשות, אני עושה. אבל מה עושה שזה יהפוך להיות למצווה, אפילו על מנת לקבל?

מה אני אעשה שהמעשה שלי יהיה לפחות על מנת לקבל?

תלמיד: לא. שהמעשה שלי יהיה מצווה.

זה יהיה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. אחרת איזו מצווה זו?

תלמיד: כי פה הוא אומר שגם בלי להבין כלום אפשר לעשות מצווה, גם בלא לשמה.

זה קורה לאדם שמשתדל לעשות משהו אבל לא יודע מה, ואז הבורא מביא אותו למעשים כאלו שהוא מסוגל במשהו לבצע אותם ועל ידי זה נכלל בציבור.

שאלה: אנחנו בתקופת ההכנה. האם כל המעשים שאנחנו עושים הם תמיד מגיעים מתוך רצון לקבל?

ודאי שכל מה שאנחנו עושים זה מגיע מרצון לקבל.

תלמיד: האם הכוונה נותנת לנו אפשרות לרצות להיות בעל מנת להשפיע, כלומר אני יכול לעשות כוונה בעל מנת להשפיע או שאני עדיין בעל מנת לקבל?

ככל שאתה יוצא מעצמך ונכלל בחברים, אז אתה יכול לבצע.

שאלה: הוא כותב במאמר, שאם אדם עושה מעשים נכונים, שכך הוא חושב, הוא קורא לזה מצוות מעשיות, אז הוא כבר מברר ניצוצות של קדושה בקליפות, כמו שהאר"י מסביר. פעם שמעתי ממך שאפילו נהג שמסיע את האנשים או בן אדם שמבשל אוכל ונותן לאנשים הם כולם עובדי ה', הם פשוט לא מבינים את זה. בעבודה שלנו כשאדם עושה דברים ולא מברר את הכוונה, האם זה נקרא שהוא כבר עושה משהו והוא פשוט לא יודע, או שהוא כן צריך לחשוב ולברר את הכוונה שלו?

כולם עושים מצוות. אבל לברר, להסכים עם זה, ולעשות מתוך זה לשמה, זו כבר עבודת הפרט.

תלמיד: זו העבודה העיקרית שלנו.

כן.

שאלה: איך מתרחש המעבר מלא לשמה ללשמה? האם זה כתוצאה מעבודה ממושכת, או בכל רגע, בכל מחשבה, בכל רצון?

לא, זה רק כתוצאה מעבודת ממושכת של האדם על עצמו.

תלמיד: נגיד שיש לאדם רצון או מחשבה, איך מתבצע המעבר מלא לשמה ללשמה?

זה לא האדם עושה את זה, זו מתנה מהבורא.

שאלה: יש עצה במאמר לתת תשבחות בלילה לבורא, באיזה מצבים אנחנו יכולים להשתמש בעצה הזאת?

מתי שאתה יכול תשתמש.

תלמיד: כשמרגישים ירידה, או כשקשה לבקש, להתפלל, האם אפשר להשתמש?

מכל מצב.

שאלה: אמרת שהמעבר מלא לשמה ללשמה זו מתנה, אבל לי יש הרגשה שאני גרוע, שהאור מאיר אלי ועושה את הרצון לקבל שלי גרוע. איפה המעבר?

המעבר בין לא לשמה לשמה נמצא בתוך האדם, ביחס האדם לקבוצה, לבורא ולפעולות שהם יכולים לעשות.

תלמיד: אבל יש לי תמיד הרגשה שאני יותר גרוע. האם זה טוב או לא?

זה לא טוב. צריך להיות גם לכאן וגם לכאן. על זה כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"¹.

(סוף השיעור)

---

1. "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד’, ה’).↩