שיעור בוקר 11.01.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי "שלבי הסולם",

עמ' 243, מאמר: "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

שאלה: איך צועקים לה'?

מתוך הלב.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר שהצעקה צריכה לבוא במצב שאני לא בשליטה עליה. כמו שכואב לך משהו עד כדי כך שאתה צועק. אומרים לך, מה אתה צועק, מה זה יעזור לך? זה לא יעזור, אבל אני לא יכול להתאפק ולכן אני צועק. יש דבר כזה? יש. למה אדם צועק? כי כואב לו. מה זה עוזר? זה לא עוזר, אבל כך זה, זאת התגובה. כך צריכה להיות התפילה, שהלב כואב ומעומקא דליבא מה שנקרא יש צעקה, תפילה.

זאת אומרת שאנחנו לא שולטים בזה. ובאמת, תפילה אמיתית היא שכך הרצון שלי מסדר את זה. זה לא שאני לוקח עשרים אחוז מזה שאני שמח, עשרים אחוז שאני עצוב, שהמטרה חשובה בחמש עשרה אחוז, עוד עשרה אחוז יש לי כאב על החברים, וגם על עצמי משהו, ואז אני כך מסדר את התפילה. לא. תפילה צריכה להגיע מעומק הלב. עומק הלב נקרא שאני לא שולט, שזה בא מרצון נטו, זאת אומרת, נקי, בלי שאני מסדר את זה. למרות שכתוב בהרבה מקומות שאדם צריך לסדר את עצמו לתפילה, לא לסדר את התפילה כביכול, אלא לסדר את עצמו לתפילה.

שאלה: כתוב במאמר, "אז שייך לומר שהוא בעל חסרון". מה ההבדל בין חיסרון לבין סתם רצון?

סתם רצון זה חומר, וחיסרון זה שהוא משתוקק למשהו מיוחד. רצון זה רצון, בכללות אנחנו רצון ליהנות. כל הבריאה היא רצון ליהנות, כל הבורא, זה סך הכול רצון לֵהָנוֹת. זה הכול. אבל תראה מה שיש לך, אילו סוגי חסרונות מתעוררים, נבנים בתוך הרצון הכללי, שמרגישים את עצמם שחסר להם. הרצונות מרגישים שחסר להם, זה משהו אחר. כי במידה שאני רוצה, אני רוצה, אבל שאני נמצא בחיסרון, אז לפי זה אני משתוקק, זה בונה בי תנועה לקראת המקור של התענוג.

שאלה: האם כדי לבצע תפילה אמיתית חייב שיהיה לאדם רצון וצורך חזק?

כן.

שאלה: האם בגלל שאין לנו שליטה על התפילה הזאת, זה סכום של יגיעה?

נכון.

שאלה: ילדים בוכים הרבה, אבל הם לא בוכים מהלב. אז איך אנחנו נבכה מעומק הלב?

על ידי כך שאנחנו מבררים בדיוק על מה לבכות. זאת אומרת, הכאב צריך לבוא לא מתוך השכל, אלא מתוך הלב. אנחנו בסך הכול מארגנים את התנאים, כדי שהאור העליון ישפיע על הרצון ויעשה מהרצון חיסרון.

את זה עושה האור העליון לפי כמה שאנחנו משתדלים, כמו ילדים, שמשתדלים להיות גדולים, אבל מתוך כך הם גדלים ונעשים גדולים. למה? איזו תועלת יש בכך שהם עושים משהו מקוביות, מחול, מבובות, מכל מיני דברים כאלה, מה יש בזה? נניח ילדה משחקת בבובה, שכאילו היא התינוק שלה, אז כנגד הרצון הקטן שלה להיות אימא לתינוק, משפיע המאור המחזיר למוטב והיא גדלה וגדלה וגדל בה החיסרון להיות אימא.

הרצון לא יכול להשתנות, אלא רק על ידי האור. אבל אנחנו, בזה שאנחנו עובדים עם החיסרון, אנחנו מעוררים את האור. גם כך אנחנו מתפתחים על ידי האור, בדרך בעתו, בזמן, אבל אם אנחנו מוספים לזה עוד כל מיני מאמצים שלנו, אז אנחנו מתפתחים על ידי אחישנה, לכיוון מסוים.

מה ההבדל בין ילד שמתפתח חופשי לבין זה שמתחילים ללחוץ עליו שהוא צריך ללמוד מוזיקה, ספרות ועוד כל מיני דברים, מסכן כזה? אבל בכך שהוא עושה מאמץ, משפיע עליו יותר אור עליון, ואז הוא מפתח את עצמו. יש בזה גם לחץ חיצון מההורים, זאת אומרת מהסביבה, ואז כנגד זה הוא מקבל, אפילו שלא ברצון, הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב יותר גדול ממה שבדרך התפתחות הרגילה.

אנחנו צריכים להבדיל בין הרצון הכללי שלנו לבין המעשים שאנחנו מפתחים את הרצון לחיסרון מיוחד, ומעוררים בכך את האור המחזיר למוטב בצורה מיוחדת.

תלמיד: למה לפני שאני יכול לאהוב אני צריך קודם להגיע ליראה? כי בעולם הזה, אם אני ירא ממך, אני לא יכול לאהוב אותך.

זה לא נכון. זה דבר אחד. ודבר שני, יראה זה כלי. עליך לפחד לא ממני, אלא היראה הרוחנית היא שאתה מפחד לאבד את הקשר איתי, בגלל שאני מאוד מיוחד בעיניך, גדול, ואתה רוצה להיות נניח קשור אלי. אז אתה חושב איך להיות קשור, איך להיות יותר קורב, איך לעשות לי משהו נעים כדי להתקרב אלי.

אתה חושב בכל מיני מונחים שלך, איך שאתה מבין. ואז במידה הזאת אתה מפעיל את היראה. זה נקרא יראה, שאולי אתה תאבד את הקשר, למה אתה לא משיג את הקשר לדבר שהוא יותר גדול, שהוא גורלי, שהוא חשוב, ואז מתוך זה אתה רוכש את הקשר ומגיע לאהבה.

אהבה לא יכולה להיות בלי יראה. זו לא יראה לאבד את מקור התענוג, כמו ביראה גשמית שאנשים אוהבים זה את זה ויש להם איזה פחד לאבד את הקשר ביניהם, זאת אומרת, שהשני לא יפסיק לאהוב אותו. אלא כאן זה עניין של הרגשה, קשה להסביר זאת.

שאלה: זה מזכיר את הרגע הזה שנפתחת הנקודה שבלב של האדם, שהוא מרגיש שהוא ניצב מול משהו אמיתי מאוד.

אנחנו מתקדמים על ידי המאור המחזיר למוטב. ולכן מה שלא היה חשוב, נעשה חשוב, ומה שלא הרגשת קודם פתאום אתה מתחיל להרגיש. וכך מתקדמים. יש הבחנות כאלה שאני לא יכול עדיין להסביר, אבל הן פתאום יתעוררו בלבבכם.

תלמיד: למה העניין של גדלות ה' לא נחשב לשכר?

אחר כך זה נחשב לשכר. כשהבורא נראה לי כגדול, אני לא צריך יותר. אבל גדול מפני מה? מפני זה שאני אפחד ממנו, כמו שכתוב, שיחיו בניו וכולי, כמו שהזוהר מפרש לנו במצווה הראשונה? או שאני נמצא ביראה, כמו שכתוב, מפני שהוא רב ושליט? אבל לא שהוא רב ושליט ואני נמצא בידיים שלו ויהיה לי טוב או יהיה לי רע. לא. כי אתה משיג את הטוב ומטיב, אז זה מנטרל את זה. יש לנו כאן איזה בלבול.

שאלה: האם התפילה שאתה מדבר עליה, היא אמורה להפריע לנו מפני שהיא לא עבור הבורא?

תפילה אמיתית היא שהלב מתעורר בצורה הטבעית, זאת אומרת על ידי המאור המחזיר למוטב זה מסודר כבר בצורה כזאת שיש לי באמת רצון שאני לא יכול אפילו להסביר אותו, בובה וזהו, רצון, שהרצון הזה הוא להשפיע, לאהוב, לעשות נחת רוח.

והאמת, שיש הרבה מילים כדי להסביר את הנטייה הזאת, אבל זה הכול עניין של התעוררות.

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו מרגישים צעקה פנימית כי אנחנו לא מצליחים להגיע לחיבור, האם זו נקראת צעקה לה' או רצון להגיע לערבות?

לא, מרגישים מועקה, או אפילו חיסרון, אבל קודם צריכה להיות סיבה, שאדם ירגיש שאין לו גדלות הבורא, וגם זה מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב. מתוך כך הוא מתחיל להתעורר לתפילה, ואז כדי להשיג את זה, הוא פונה לחברה.

אין לנו כוחות בעצמנו לעשות שום פעולה נכונה, כי הכל ייצא מהרצון לקבל. לכן אנחנו פונים לחברה ודרך החברה שאני נכלל עימה, אני יכול להשפיע. המנגנון הוא פשוט, יש כלי דהשפעה שנמצא מחוצה לי, אני יכול להתחבר אליו, להתכלל וכך להשפיע. בזה אני מעורר את הכוח העליון, את המאור המחזיר למוטב והוא משפיע אלי.

אם לא על ידי ערבות, על ידי הסכם או ברית ממרכז החברה, אני לא יכול להשפיע, לא תצא פעולת השפעה.

שאלה: המאמר מסתיים בזה שבגלות מצרים הם לא הצליחו לצאת מאהבה עצמית, וזו נראית לי המדרגה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להגיע אליה.

לא, זו לא מדרגה גבוהה. איך התפתחה האנושות? עד שנות השישים של המאה העשרים בערך כולם רצו כסף, כבוד, שליטה, חכמה, כל מיני דברים. משנות השישים התחילה תופעת "ילדי הפרחים", החיפושיות, ועוד תנועות ששידרו "לא אכפת לי כלום, לא רוצה כלום, רוצה להיות חופשי, לא להתעסק בדבר, רוצה להרגיש, לחשוב, לדבר על הנשמה", התחילו קצת עם סמים ועוד כל מיני דברים.

זאת אומרת, האגו, הרצון לקבל, כי אנחנו לא מדברים על בני אדם, אנחנו מדברים על הרצון שפועל בהם, התחיל להתעורר להבחנות יותר רוחניות, יותר גדולות, עליונות. לא כסף, לא כבוד, לא שליטה, לא מושכלות, כלום. האדם לא ידע למה אבל זה לא משך אותו יותר". ובאמת באותם הזמנים שזה התחיל ראינו שהדור הצעיר לא רצה כלום, הוא רצה לנגן בגיטרה וכלום מלבד זה, וכך הרבה אנשים.

אנחנו לא מדברים על אפריקה, אלא על אירופה, וגם קצת על אמריקה למרות שהיא קצת מאחור. ועד עכשיו, בזמנים שלנו, אנחנו רואים הרבה אנשים שמחוסר ברירה עובדים, אבל הם בעצם מיואשים מהחיים, הם מרגישים שאין מה לעשות, שהם אבודים והם עבדים. זה הרצון חדש שמתגלה, ואנחנו צריכים לחפש באיזו צורה למלא אותו.

אפשר לראות שהרבה אנשים מצטרפים אפילו לארגון דאעש, כי אין להם מה לעשות בחיים והם מחפשים משמעות. זה מגיע לאט לאט על ידי האור שבונה את הרצון. לכן תמיד אנחנו צריכים קודם כל לראות מה הם הרצונות, איך זה בידינו, איך אנחנו יכולים להשפיע על השינוי ברצונות, על ההתקדמות שלהם, על הצורות החדשות של הרצונות. יש לנו אפשרות לעשות זאת ואומרים שזאת סביבה, אבל האם סביבה יכולה לעשות כל דבר? כן. ראו כמה "סביבות" יש לנו, ולאן שאדם נכנס כך הוא יוצא. חכמת הקבלה מדברת על זה. היא לא מדברת על מה שנמצא בידיים של האור העליון, בשליטה שלו, היא מדברת על מסוגלות האדם מלמטה להשתתף בגורל שלו.

תלמיד: כתוב שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמיים, שזו היתה הגלות שלהם. היום אני רואה כמטרה להגיע לצעקה, אני רוצה לצאת מאהבה עצמית.

ומה נקרא "גלות מצרים"?

תלמיד: איך היתה הגלות שלהם?

על ידי מאור המחזיר למוטב, לא יכול להיות אחרת, ואתה עדיין נמצא במצב שאתה לא מעורר אותו בצורה מכוונת. אבל מתוך זה שאתה פועל בקבוצה ורוצה איכשהו, למרות שאתה לא כל כך מבין, להשתדל להיות למעלה מהאגו שלך, להתחבר איתם, אז האור פועל לאט לאט. זה יכול להיות מהר יותר אבל זה מה שיש, וכך אתה מתקדם.

צריך להבין, על הרצון משפיע רק האור. חומר כל הבריאה הוא רצון, אין כלום חוץ מזה. ועל כמה שאתה יכול לקשור ביניהם, זאת אומרת להשפיע על האור, כי הוא הפועל היחיד, על זה מספרים לך, כלומר על מה שבידיים שלך, זו כל חכמת הקבלה. על איך אתה מייצב כמה שיותר מהר, כמה שיותר נכון ובצורה מכוונת, את הרצון שלך, זה הכול, וזה נקרא דרך "אחישנה". ואם לא, אז תעשה את אותו דבר רק בדרך ארוכה ומכאיבה יותר, בדרך "בעיתו".

תלמיד: אם אגיע למצב שאצעק את הצעקה כמו שהיא מתוארת כאן כדי לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמיים, האם אזכה למה שהיתה גלות מצרים, כי במאמר כתוב שזו היתה הגלות שלהם.

כן, הם הרגישו שהם נמצאים מחוץ לקשר עם האור העליון, עם הבורא. מה היתה הצעקה שלהם? שהם לא יכלו לכוון את עצמם לעשות נחת רוח.

תלמיד: האם זו הגלות שלהם.

זה נקרא גלות. הגלות שלך היא שאתה לא הרווחת ב"טוטו". הגלות שלהם, שלא היתה להם אפשרות להשפיע לבורא.

תלמיד: אם כך זו כן המדרגה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להגיע אליה.

זו לא המדרגה הכי גבוהה, זה עדיין במצרים.

תלמיד: למה אנחנו יכולים להגיע יותר?

לגמר התיקון.

תלמיד: אבל זה לא בכוחנו.

האור העליון פועל והוא עושה, צריך לצעוק כי אנחנו נמצאים בגלות. מה זה "בגלות"? שאני לא יכול להתחבר עם האחרים, שאני לא יכול להרגיש את הלב האחד. אבל אני חייב להיות בלב אחד כדי להשפיע לבורא ואני לא מסוגל, זה נקרא "גלות מצרים". לכן מה אני צועק בגלות מצרים, איך אני יכול להיפטר מהאגו שלי שנקרא פרעה, כדי לכוון על מנת להשפיע לבורא, שזה נקרא לעבוד את ה'? "שלח את עמי ועבדהו". מה זה "עבדהו"? זו הצעקה שלי, "תן לי לצאת ממך, כי אני רוצה להגיע לחיבור, אני רוצה להגיע להשפעה". הצעקות האלה הן עדיין במצרים. זה לא משהו גבוה מאוד, זה לפנינו ואנחנו צריכים להשיג את זה.

שאלה: אנחנו לומדים שתפילה אמיתית היא תפילת רבים. אבל לפי הבנתי מה שכתוב במאמר זו הוראה איך לברר את החיסרון ולהבין שאין לנו חיסרון אמיתי?

נכון.

תלמיד: לכן, לפי דעתי, תפילת רבים היא כבר מדרגה עליונה יותר.

תפילת רבים היא כשכולם, כל הרבים מתפללים כאחד, ורק הבקשה הזאת עולה למעלה בצורה מכוונת. בכל מיני צורות אחרות אנחנו גם נמצאים יחד באיזה קשר, באיזה כוח, אבל אם מדברים על תפילת רבים, אז היא רק נקראת תפילת רבים, או תפילה עבור רבים, אבל בעצם היא תפילת הקבוצה כאחד ולא עבור הרבים אלא עבור הבורא.

שאלה: אנחנו לומדים שהתפילה לבורא מגיעה מהבורא, זאת אומרת שיש משהו שעומד מאחוריי שמביא אותי לתפילה הזאת.

ודאי, האם אתה זז בעצמך, אפילו עכשיו כשאתה מדבר אלינו?

תלמיד: אני לא מבין מה מגיע ממני?

כלום, שום דבר לא מגיע ממך. אתה יכול להפעיל את הלופ הזה, המעגל, בכך שאתה משפיע דרך החברה, בכמה שאתה קשור אליהם, ולמאור המחזיר למוטב, והוא זה שמשנה לך ומסדר לך את הכול. הבורא בעצם מייצב את התפילה שלך.

תלמיד: תפילת הרבים, צריכה להיות איזו תפילה מקדימה לבורא, שבעזרתה אני אוכל להגיע עם החברים, ועם הסביבה שלי לתפילה משותפת.

גם זה לבורא.

שאלה: האם יש סדר, או שלבים?

לא חשוב. על כל דבר שאתה עושה, אפילו פיפס קטן מאוד שעושה איזה ג'וק קטן, גם זה בכל זאת לבורא. זה מקור החיים שמחייה, שמזיז הכול. רק יש בקשר הזה דרגות של ההתקשרות, דומם, צומח, חי, מדבר, חד סטרי, דו סטרי. אבל תמיד זה כך. מה שאתה עכשיו יושב כאן ומדבר אלינו, גם זה בעזרת הבורא.

תלמיד: אני מנסה להבין שיש סדר, יש שלבים לכל דבר, גם ההתקשרות עם הבורא, גם עם הסביבה, עם הכול. גם התפילה לבורא צריכה לבוא דרך החברים, עם החברים, שצריכה להיות תפילה משותפת ולא עבודה פרטית כמו שאנחנו לומדים כאן.

כן.

סדנה

שאלה ראשונה, איך אנחנו יכולים להרגיש שהחיסרון שלנו הוא ממש חיסרון אמיתי?

מתי נקרא שהכוונה שלי לשם שכר ומתי נקרא שכוונתי לא לשם שכר?

מה זה נקרא שאני מתיירא מהבורא, שהוא שליט ומושל בכל, "מלך העולם"? מה זה נקרא לפחוד מהבורא שהוא "מלך העולם"?

מה זה נקרא "גלות"? אני אגיד. גלות מתחילה מזה שאני רוצה לעשות פעולת השפעה ולא מסוגל. אני מרגיש שאני נמצא בשליטה של האגו שלי, שלא נותן לי לעשות פעולת השפעה. איך ניתן לייצב ולהלביש את המצב הזה, בכל מיני אמרות וברורים.

איך אני מתקדם בגלות, נניח משנה ראשונה עד שנת ארבע מאות? במה השוני בין השנה הראשונה לבין השנה האחרונה? אם "גלות" זה נקרא שאני רוצה לעשות פעולת השפעה ולא מסוגל. האגו שולט עלי, על בחינת ישראל שבי, ופרעה שולט ולא נותן לעשות השפעה?

מה זה נקרא שבע שנות שובע בגלות? שאז כאילו זו לא גלות, אדרבה, הכול יפה וטוב ועדין זה נקרא "גלות מצרים" ובני ישראל נמצאים תחת שליטת פרעֹה?

איך קורה שמגלים שפרעה הוא לא שותף שלנו, אלא האויב, השונא? איך מגלים שהפרעה הוא השונא שלנו ולא פרעה טוב? כמו שכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים".

האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, ולא נותנים לו לבצע שום פעולת השפעה. ומזה מתחילה להיות גלות מצרים, מ"שבע שנות רעב" בעצם. אז איך עוברים שבע שנות רעב? מה ההבדל בין השנה הראשונה לבין השנה האחרונה?

איך אנחנו מזרזים את זמן הכרת הרע, שזה נקרא "שבע שנות רעב", שפרעה הוא השונא? היצר הרע שלנו הוא השונא שלנו, הוא האויב המפריע. איך אנחנו פועלים כדי לזרז את ההתפתחות הזאת?

"ישראל בגלות" נקרא שמזרזים את הזמנים, אם לא מזרזים זה לא נקרא ישראל, שיש ישראל, אלא נמצאים באיזה מכות, וגם כל העולם נמצא כך. מתי אנחנו נקראים "ישראל בגלות", כאשר אנחנו מזרזים בעצמנו את הכרת הרע, איך עושים את זה?

תחילת שבע שנות רעב זה שאדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת היצר הרע, וסיום של השבע שנות רעב האלה זה שהוא מרגיש שלא מסוגל בעצמו אף פעם לצאת מזה אלא שבמאה אחוז זה תלוי בבורא. ואז מהי התפילה, הצעקה?

איך מסדרים אותה יחד, בעשיריה.

איך אנחנו נמצאים בסוף הגלות ומה אנחנו צריכים לעשות?

זאת אומרת נמצאים במצב כמו בצינוק, שהרצון לקבל מחזיק אותם ולא נותן להם לעשות פעולת ההשפעה. נתאר לעצמנו את המצב, שנמצאים ממש באזיקים, בכל מחשבה ובכל רצון ובכל מעשה, בפה ובידיים, ובכל מה שלא יהיה, זאת אומרת בדיבור ומחשבה ומעשה, שלא מסוגלים לצאת משליטת האגו, אבל מאוד רוצים. זה סוף הגלות. איך לתאר זאת?

מה קורה בסוף התפילה, שבאמת אז מרגישים שבא כוח ועוזר לברוח?

האם האור, הבורא מוציא אותם ממצרים, או פרעה דוחף אותם ממצרים? הרי פרעה אפילו רץ אחריהם, הריצה הזאת, למה היא?

מה ההבדל בין תפילה אמיתית שבעזרתה אנחנו יוצאים ממצרים וחיסרון, תפילה, קשר לבורא שאנחנו צריכים לקבל בהר סיני? מה ההתפתחות הלאה?

מה ההבדל בין יציאת מצרים כולל ים סוף, לבין מעמד הר סיני?

(סוף השיעור)